אור ברסלב

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר

הלכות שבת · סימן שח

סימן שו

סעיף א

הג"ה ואפילו תחובין וכו' אסור לטלטלו כתב המ"א פירוש אותו הסכין דהוה אמינא וכו' א"י מה דחקו לפי' כזה דמה"ת יהא ה"א דבשביל שתחבו בנדן עם שאר סכינים שוב לא מקפיד עליו ופירושו פשוט איפכא דאף כשתחב עם שאר סכינים מפני שעל זה מקפיד ועל האחרינא אינו מקפיד מסתמא הוא חשוב יותר מדבר המותר ולכן אסור לטלטלו אף עם הנדן כדאיתא ס"ס ש"י וק"ל:

במ"א סק"ג כתב ועיין סי' רנ"ט ודברים הללו אינם ענין כלל להכא שם איירי מדברים מוקצים מצד שאין תורת כלי עליהם והכא מיירי מכלים המוקצים מחמת ח"כ וכבר קדמני נמי בספר. א"ע להשיגו שם במה שהקפיד התם על מקפיד כהכא ע"ש:

סעיף ג

ומותר ליטלו משם ולהניחו באיזה מקום שירצה כתב המ"א ועיין מ"ש סי' רס"ו סעיף י"ב. ר"ל דשם כתב וצ"ע בשבת דף ל"ה וכו' והת"ש והא"ע שניהם לדבר אחד נתכונו לחלק בין מוקצה דמותר לצורך גופו ומקומו לבין מוקצה דכולו אסור וזה אינו כדאיתא במ"א סי' של"א סק"ד בשם רמב"ן דאפילו בסכין דמילה שהוא מוקצה מחמת ח"כ נמי כתב דמאחר שמטלטל הכלי בהיתר מחזירו לאיזה מקום שירצה לכן נלענ"ד דמעיקרא לק"מ שהרי דקדק הרמב"ן דמאחר שטלטל הכלי בהיתר וכו' מבואר מיניה הא טלטול, באיסור לא אמרינן הואיל וכבר היא בידו שוב רשאי להוליכו למקום שחפץ בו א"ו מוכרח לזרקו מידו א"כ ה"ה שופר זה מה בכך שהוא בידו מ"מ מדקבלת שבת בדידי' תלוי שוב במה שמקבל השבת עליו עביד האיסור במה שמחזיק המוקצה ומקבל השבת עליו ובודאי היה ההכרח שיזרקנו מידו לולא או' דנתנו לו חכמים שעור ובאמת אינו מקבל עליו שבת או כדמסיק שהיה לו שם מיד מקום להצניעו וק"ל

סעיף ו

ובלבד שיהא עושין מעין מלאכה. כתב המ"א דלמ"ד בסי' תצ"ה דנולד אסור בשבת אם כן גם כאן בעינן שיהא ראוי למלאכתו ראשונה וכל הבאים אחריו תפסו עליו שהרי קים לן דמוכן הוא ולא הוי נולד ואולם ממה שכתב נמי ס"ק י"ז אך מ"ש הב"ח בפי' התוס' צ"ע דדברי תוס' הם כפשטן ע"ש דרבא ס"ל דנולד אסור ואליבי' פירשו התוס' כן מזה נראה בעליל דלומד הפי' בהסוגי' דמר סבר מוכן הוא ומ"ס, נולד הוא היינו דמ"ד מוכן הוא ר"ל מדתורת כלי עליו שראוי לכסות דבר אינו מוקצה כמו עפר דלא חזי למידי ואי משום דלההוא מלאכה לא עמד והוי נולד מ"ד זה לית ליה נולד ומ"ס נולד הוא ונולד ס"ל ואמת שאם כדברי הא"ר. שבתר. דבריו שכתב ולענ"ד אזלו לטעמייהו וכו' מסיים וכן מצאתי מבואר בספר עה"ק להרשב"א א"כ ע"כ דנמי מפרש הכי. אך דברי הא"ר תמוהים דלפ"ז למה משיג ראשית על הדברים על דברי המ"א דאינו נכון לכן מסופק אני בדברי העה"ק שאינו בידו ואולם המעיין ברי"ף ורא"ש יראה להדיא דע"כ אינם מפרשים הכי (אך בדעת התוס' יפה פי' וכן הוא להדיא בתוס' חולין דף נ"ה ד"ה שעורן הוכיחו וכתבו דלר"מ לית ליה נולד מדשרי שברי כלים העושין מעין מלאכה) דאילו כן מה הוצרכו לטרוח אחר טעם דלא ליפסק בהא כר"י הא בפשוט מדקים להו כר"ש דנולד שרי בשבת להכי לא בעינן אלא מעין מלאכה א"ו הברור מפני שבעל הלכות בשם רב צמח גאון שכתב בזה דהלכה כר"י סבר בנולד אף בשבת לאיסור הוצרכו לבא עליו דאף לשיטתו דנולד בשבת אסור מ"מ הלכה כסתם משנה ואליבא דר"מ דברייתא שם דנמי ס"ל נולד בשבת דהא ס"ל אפילו מוקצה מחמת איסור ומ"מ סגי לי' במעין מלאכה משום דמוכן הוא ולא הוי כלל נולד (ויראה לענ"ד הסברא משום דאף כשהיה שלם נמי עמד פעם למלאכה זו לכסות בו כלי אחר) וה"נ הבין הב"י ומקשה באמת להכי על הטור והנה הט"ז מתרץ קושייתו דהכא פסקינן שברי כלים מוכנים והם בהלכות י"ט סי' תק"א פסקינן דאין מסיקין בהם וכתב בלשון זה אבל למאי דאוקמה שנשברה בשבת ולא הוי טעמא משום אגב אביהן אלא שהן עצמם מוכנים הם שהם ראוים עצמם למלאכה אע"פ שאינו מלאכת ראשונה ולא מקרי נולד אבל ר"י ס"ל כו' הוי נולד ואסור וא"כ ההוא דהסקה בשברי כלים הו"ל לכ"ע נולד דעכשיו הוא רוצה להסיק בו והשבר אינו כלל כלי דדוקא במתני' שהשבר עומד למלאכה אחרת ובשבילה כלי הוא אז מותר לטלטל וכו' ע"ש ולא ירדתי לסוף דעתו להבין דבריו כל עיקר אחרי דעיקר הטעם דמסיקין בכלים ולא בשברי כלים כדפרש"י וכ"ה דדוקא בכלים שהרי ראוין לטלטלם ויטלטלם ויתנם לתוך האור ואין מסיקין בשברי כלים דהוי להו מוקצה ולא חזי לטלטל א"כ שברים העושים מעין מלאכה דשרי בטלטול מה בכך שרוצה להסיקו ומה בינו לבין כלי שלם שרוצה להסיקו ולא מקרי מש"ה נולד לכן יראה לענ"ד נהי דהברייתא דנשנית ואין מסיקן בשברי כלים מוקמינן כר"י ולדידיה ודאי איירי אפילו בעושין מעין מלאכה מ"מ לדידן לשטת הרי"ף דפסקינן כר"מ דבעושין מעין מלאכה מוכנים הם באמת לא פסקינן בי"ט כסתם ברייתא זו אלא כדדרש רבא אוד שנשבר בי"ט אין מסיקין בו ובודאי צריך דקדוק מה חידש בזה הא בעצמו מביא הברייתא ואם הוא רוצה לדרוש הברייתא היה לו לדרוש לשון הברייתא כי מה החידוש בהאוד א"ו משום דבאמת לדידן אין הלכה כסתם ברייתא זו דאם עושין מעין מלאכה דהיינו דחזי לכסוי נמי מסיקין אלא אוד שהוא רק מקל דמכיון שנשבר לא חזי למידי דרש שיהיו נזהרים בו ומסיים לפי שאין מסיקין בשברי כלים כאלו דלא חזי למידי וזה מדויק נמי בהרי"ף וטור סי' הנ"ל דאין מביאין כלל הסתם ברייתא דאין מסיקין בשברי כלים (וכן בקיצורי הטור פרק המביא שינה בזה לשון הרא"ש דנקיט אין מסיקן בשברי כלים ואיהו כתב אוד שנשבר ע"ש) רק דרשה דרבא הוא שפסקו דזה באמת לאחר שנשבר אף מעין מלאכה אינו עושה. והכי מבואר להדיא בהירושלמי פרק המביא הביאו הב"י סי' הנ"ל ואין מסיקין בשברי כלים בשאין להם תואר כלי אבל ביש עליהן תואר כלי אפילו נשברו בי"ט מותר. ופי' הקרבן עדה יש עליהם תואר כלי וראוין עדיין לתשמיש אפילו נשברו בי"ט מותרים דהא בני טלטול נינהו ודלא כמ"א שם ס"ק א' שכתב ומיירי שעושין עדיין כעין מלאכתן ראשונה וכו' אך לפ"ז צ"ע לשון הש"ע שם שהוא לשון הרמב"ם שדקדק לכתוב אבל בכלים שלמים מסיקין דמשמע בשברי כלים אפילו עושין מעין מלאכה לא אמנם יראה לענ"ד הרי מבואר בהה"מ מדלא כתב הרמב"ם מסקנת הסוגי' כדאיתא בהגהות רמ"א שם דע"כ או שהיה לו גירסא אחרת או פיר' אחר בהסוגי'. והנה כבר הקשה לי חתן חתני החריף מוה' ליפמאן הרי מסקינן הכא בהסוגיא דכל שעושין מעין מלאכתן הראשונה לכ"ע אפילו לר"י מוכן הוא ולא נולד ומותר בטלטול א"כ מה מקשה שבת דף כ"ט וכי מדליק בהו פורתא הוי להו שברי כלים ומה כולי האי שנשרף מקצת הא מכל מקום עדיין ראוין למלאכתן ראשונה והוכרחתי לידחק או דס"ל להש"ס דמה שנחסר ע"י אור במקצת גרע מנשבר מקצתן ובודאי אינו ראוי למלאכתו הראשונה או דמשמע להש"ס מסיקין בכלים סתמא קאמר אפילו בכלים קטנים דאם נחסרו במקצת שוב אינם ראוים למלאכתן ראשונה ושפיר []א"נ הא בל"ז צ"ל מה דנאמר בהברייתא לר"י ואין מסיקין בשברי כלים וקשה הא בשברי כלים העושין מעין מלאכתן למה אסור הא לכ"ע שרי בטלטול. וע"כ כשעושין מעין מלאכתן הם בכלל מסיקן בכלים וא"כ באלו שכבר הם שברים אלא שעושין עדיין מעין מלאכתן מ"מ כשמדליק בהם פורתא שוב ודאי אין עושין מעין מלאכתן ושפיר] אך דעכ"ז אינה קושיא אלא כדהקשה לר"י דס"ל דבעינן מעין מלאכתן ראשונה משא"כ לדידן באמת לא צרכינן לבא לתירוץ הגמרא כיון דכי מסיק בשלמים אף כי נדלק פורתא מהן לא ימלט דנשאר מעין מלאכה דהיינו תואר כלי ובהתירא קמטלטל ולהכי אינו מביא הך אקומתא וזה ניחא כשמסיק בכלים שלמים משא"כ כשמסיק בשברי כלים שמתחילה אינם עושים אלא מעין מלאכה שוב יש לחוש כשנדלק מהם פורתא אף למעין מלאכה לא חזיין ואסור. ואפשר הרמב"ם מפרש הברייתא דסתמא ואין מסיקין בשברי כלים דמשמע אפי' בעושין מעין מלאכה אליבא דהלכתא כר"מ ומטעם קושי' הגמרא דכי מדליק ביה פורתא כנ"ל ופסקה כסדר והקפיד על שלמים ודו"ק אבל עדיין צ"ע שהרי הרמב"ם כתב הטעם על השברי כלים מפני שהם נולד. לכן מחוורתא דהרמב"ם ודאי בשטת פי' תוס' קאי ומחלק בין שבת וי"ט כדכתב הא"ר בשם העה"ק ודו"ק]:

סעיף טו

נפסקה החיצונה עיין מ"א כתב וצ"ע דאמרינן סנדל המסומר שרי לטלטלן לכסות בו כלי. או מש"ה א"י מה קשה כי מנעול שסתמא מאוס ואינו עומד לכסות נמצא בטל מתורת כלי דלנעילה לא חזי ולכסות נמי לא ושפיר דאסור אף לצורך גופו אם רוצה לכסות בו משא"כ סנדל המסומר שאינו אלא כלי שמלאכתו לאיסור דשרי לצורך גופו ואם הוא חפץ לכסות בו ואינו מאוס עליו מי ממחה בידו. אך הא קשיא דדברי הה"מ פשוטים דבמה דחזי להפוכי מקרי מעין מלאכה ולא מעין מלאכתן הראשונה ולר"י לשיטתי' דבעי מעין מלאכתן הוא דקאמר רב יוסף וכן לשבת אבל לדידן בפשוט שרי עיין בב"י וק"ל:

סעיף לה

אסור להחזירם עיין מ"א מביא בשם הב"ח הטעם משום דמאיס כל כך דלא חזי אפילו לכסוי מנא ולהכי אף דקיי"ל במוקצה מחמת מיאוס כר"ש היינו במנורה דנפט דעדיין ראוי ולא בטל שם כלי מיניה משא"כ זה בטל שם כלי מיניה וא"כ א"י מה קאמר בס"ק ס"א ול"נ דלק"מ דכלי שרי כמו שכתבתי לעיל סעיף ה' ולא היא שם איירי בכלי שמלאכתו לאיסור דשרי לצורך גופו ומקומו ומהני הככר או תינוק לאפילו מחמה לצל משא"כ זה שבטל שם כלי מיניה מדלא חזי אפילו לכסויי בו והוי כאבנים גופייהו פשיטא דקשיא מה מהני המים ולשטת הרא"ש ע"כ לבא לתירוץ מהר"י אבוהב שהתירו סופו משום תחילתו עיין בב"י:

סעיף לח

מכניס אדם וכו' בהב"י פה איתא כתב בתשובת הרשב"א וששאלת אם מותר לקנח בעפר בשבת למי שאין לו מים לתפילה ודאי מותר לקנח בעפר תיחוח ודאמרינן (דף צ"ה) דאסור לכבד הבית משום שמא ישוה גומות ולא נקט טעמא משום טלטול ע"כ וכתב הב"י ומיהו התוס' והרא"ש ז"ל כתבו בהמצניע דכיבוד אסור מפני שמזיז עפר ממקומו וא"כ אסור לטלטל עפר אא"כ יחד לו קרן זוית כדאמרינן מכניס אדם מלא קופתו עפר וכו' ובודאי למשמעות פרש"י שם דף נ' שכתב והוא שיחד לו קרן זוית דהוי כמוכן ועומד לכך אבל נתנו באמצע ביתו למדרס רגלים הרי הוא בטל לגבי קרקעית הבית ומוקצה ואסור תמוהים הדברים וא"י איך מיישב הרשב"א מימרא זו אם לא בדוחק גדול מאוד דדוקא מה שמכניס עפר מן החוץ כל שלא יחד לו קרן זוית אלא זרקו בידים במקום מדרס הרגלים הוא דבטל לקרקע הבית והוא מוקצה משא"כ העפר שבבית ממילא בלא הכנסה הוכיח דסתמא עומד לכסות בו צואה ואינה מוקצה כמו קיטמא שמבואר סי' שי"א דסתמא עומדת לכסות אבל תימא לי הוכחתו מדנקט טעם איסור כיבוד משום גזירה דאשווי גומות ולא מטעם איסור טלטול מוקצה הא אין זה אלא טלטול מן הצד דשרי כדאיתא סי' שי"א סעיף ח' וכדמבואר בב"י ריש סי' ש"ח בלשון זה ואפילו אם אינו נוגע בו זה נקרא טלטול מן הצד ואסור כל שהוא צריך לדבר האסור (שוב ראיתי דלשון הב"י שתולה טלטול מן הצד בנגיעה בגוף המוקצה ומש"ה היה פשוט לו דכיבוד עפר אינו אלא טלטול מן הצד אבל אינו עיקר שהרי ז"ל תוס' שבת קי"ג תוך ד"ה האי פוגלא ואי בשכח מאי טעמא דמאן דאסר אפילו טלטול גמור שרי וכו' בצריך למקומו במעות שעל הכר וכו' ומכ"ש טלטול מן הצד הרי בהדיא דאף בלי נגיעה בדבר המוקצה קרי להו טלטול גמור] וא"כ אף בכיבוד הוי טלטול גמור ומן הצד אינו אלא כשנעשה ממילא או שלא כדרך טלטול] אבל בכיבוד הבית הא אין צריך להעפר שמכבר אלא להמקום שיהיה נקי ולמה ליתסר הטלטול דמן הצד משא"כ לקנח בהעפר שהוא טלטול להדיא פשיטא די"ל שאסור. ובזה נמי תמוה לי הב"י שכתב ומיהו התוס' והרא"ש כתבו בהמצניע דכיבוד אסור מפני שמזיז עפר ממקומו וא"כ אסור לטלטל עפר. כנראה סובר מה שכתבו מפני שמזיז עפר ממקומו משום הטלטול הוא וזה אינו למאי דקיי"ל טלטול מן הצד לא שמיה טלטול לצורך דבר המותר זולת במת מפני שהוא לצורך דבר האסור כדאיתא בתוס' דף מ"ג ע"ב וכדכתבו בעצמם דף ל"ט ד"ה מפני שמזיז עפר לפי' ר"ת וסבר ר' יוסף דטלטול מן הצד שמיה טלטול אבל הברור שהתוס' והרא"ש בפרק המצניע כוונו לפרש"י בפרק כירה שבהזזת עפר פעם הוי חופר גומא ופעם אשווי גומא כדנאמר שם בגמר' אבל הטלטול עפר משום מוקצה מודו דלדידן שרי בכיבוד מפני שאינו אלא מן הצד. וצ"ע:

סעיף מ

אם צריכים הב"ח לכך וכו' אבל דוחים אותה וכו' משמע דדחיית התרנגולת שרי אפילו בלא צורך דצער ב"ח וה"נ משמע מהר"ן שלא הקשה קושייתו דטלטול מקצת הוי כטלטול כולו אלא על היתר מדדין וצ"ע מ"ש ואין לומר דדחיית תרנגולת לא חשוב ליה אלא דחי' בגופו דשרי בכל מוקצה כדאיתא סי' שי"א סעיף ח' דזה ניחא להש"ע שם שפוסק בזה כהרא"ש דטלטול בגופו לא חשוב אפילו טלטול מן הצד ולהכי אפילו לצורך דבר האיסור שרי אבל הר"ן הרי מביא שם הב"י בשמו דקש שע"ג המטה נמי דוקא מפני שאין צריך להקש אלא לדבר המותר דהיינו המטה ש"מ דאינו מחלק בחילוק הרא"ש: וכן הרשב"א ועיין מ"א סי' ש"ה סק"ט וא"כ צ"ע למה לא הקשה נמי על דוחין אותו ואולי י"ל משום דבל"ז גמגמתי על דמיון הר"ן הכא להזזת אבר דמת דבשלמא הזזת אבר אף דאינו אלא מקצת הגוף מ"מ אותו מקצת הוא המזיז כולו ומטלטלו וכה"ג קושי' הרשב"א שם בדינא דסי' ש"ה שפיר כל הטלטול על ידו בא משא"כ הכא הא עיקר הטלטול והנענוע החיה והעופות עושים ברגליהם והאדם אינו אלא מסייע ומסייע אין בו ממש אפילו במלאכה דאורייתא ומכ"ש בטלטול דרבנן וי"ל דלהכי באמת ניחא לו בדחי' התרנגולים דהוי זה יכול וזה אינו יכול משא"כ מדדין שפי' רש"י וגוררין דהיינו מוליכין שכתב הש"ע וחשוב ליה זה יכול וזה יכול ועיין ברש"י מס' ביצה דף כ"ב ולהכי הוא דרק קשיא ליה על מדדין וק"ל:

סעיף מא

האשה מדדה את בנה אפילו בר"ה איתא בספר פרי תבואה סי' ז' שנשאל אם יש היתר לשאת תינוק בשבת בעיר שאין בו עירוב והאריך וכתב שמדינא היה דעתו נוטה להתיר מפני שהאידנא לית לן רה"ר וגם קיי"ל דאדם חי נושא את עצמו ומדקיי"ל כרבא דבכרמלית לא גזרינן גזירה לגזירה ה"ה בזה דשרי וכתב ראיה לזה ממה שהקשה הכא הב"י עלי' דהטור במה שמחמיר בכרמלית לדדות חיה ועוף וכן מהעה"ג שזה עוקר וזה מניח שאיסורו משום שמא יגמר מתיר בכרמלית אלא שלבסוף כתב ברם סוגיא אחרת עומדת לנגדי לכאורה דמשמע משם לאסור דברייתא מפורשת בשבת דף קכ"ד האשה מדדה את בנה בר"ה ואצ"ל בחצר דמשמע אפילו בחצר מדדה אין אבל לשאת לא ואם כן מפורש בגמרא לאסור אף בכרמלית וכו' ע"ש ואם כל זה מאחר שגם בברייתא זו לאו בפירוש אתמר לאסור אלא מדיוקא וקליש איסוריה דהוי גזירה לגזירה ושעת הדחק נ"ל דאין להחמיר אלא לעצמו ולא לאחרים עכ"ל ואני אומר אילו לא באנו לאסור אלא מדיוק זה ודאי דמוכח דדיוק זה ליתא שהרי חצר זה שהברייתא איירי בו לא איירי כלל מחצר שאינו מעורב דוקא אלא אף מחצר דיחיד או דמעורב תדע שהרי רש"י והר"ן והש"ע נקטו טעם האיסור בע"ח כשעקרו רגליהם רק משום מוקצה שאסור לטלטל ולא משום איסור טלטול בחצר שאינו מעורב ואפשר משום דהוי כלים ששבתו בחצר עכ"פ להטעם במוקצה ע"כ דאיירי אפילו בחצר מוקף במחיצות ודיחיד וא"כ איך אפשר לדייק זה בתינוק דוקא לדדות הוא דשרי אבל לנושא אסור בחצר זה אטו תינוק מוקצה הוא א"ו ההוא דיוקא ליתא ונקיט מדדה בר"ה וכ"ש בחצר דאפילו לנושאו שרי וא"כ אי מש"ה אין שום ראיה לאיסור אמנם בעיקר הדין לענ"ד הברור שאסור ע"פ סוגיא דגמרא פרק המצניע שמקשה אימר דפוטר ר"ש מחיוב חטאת איסורא דרבנן מיהו איכא והוקשה להר"ן ת"ל איסורא דרבנן בכרמלית לא גזרי' ומוכרח תירוצו שהוא בלשון זה וי"ל דכי הכי הנ"מ בדבר שאין בו סרך מלאכה כי האי דלא ישתה דלא מיתסר אלא משום חששא דשמא ימשך הכלי אצלו אבל מידי דדמי למלאכה דאורייתא אלא שפטור עליה משום שא"צ לגופה בכיוצא בזה כרמלית ור"ה שוים הרי לך בהדיא שכתב כיוצא בזה כרמלית ור"ה שוים ואין לך כיוצא בזה יותר מהוצאת בע"ח דודאי אף לר"נ גופיה אינו אלא פטור אבל אסור ומה גזירה שייך אליבי' הא בכל בע"ח סובר דנושא את עצמו א"ו איסורו אינו משום גזירה אלא משום דדומה למלאכה כדבאמת נתקשו תוס' שם בגוף סברא זו דחי וכו' ופשיטא דבזה כרמלית ור"ה שוים ואני תמה איך טחו עיני שכלו מראות הלא בעצמו מביא שם דברי הר"ן אילו ולא פשט מיניה אלא התירא ולא איסורא:

תו כתב שם בהחלט ע"פ תוס' דלרבנן כל התינוקת בגדר נושא את עצמו זולת תוך ח' ימים שבזה איירי בפרק נוטל ואף דשפיר הוכיח הכי בדעת תוס' מקושייתם ריש פרק ר"א דמילה מ"מ רואה אני במח"כ בעלי התוס' דברי הר"ן נוחים יותר שנתן זה לטעם ר"י שאוסר תינוק שגורר שני רגליו משום דכיון שהוא קטן כל כך שאינו אלא גורר לא מודו רבנן הרי לשיטתו באמת מעיקרא לא קשה קושית תוס' פרק ר"א דמילה והסוגיא דפרק נוטל שמוקים לרבא דוקא כר"נ מרווח משום דסתמא דתינוק משמע אפילו בגורר שתי רגליו משא"כ לפי' רש"ל בדעת תוס' דדוקא תוך ח' ימים הוא דלא מודו ודאי דחוק מאוד לומר דסתם תינוק עם כיס דרבא איירי אפילו תוך ח' ימים עד דלהכי דחק למוקים רבא דלא כהלכתא:

ודע נמי שדברי המ"א ס"ק ע"א מגומגמים שכתב מפני שנושאת ר"ן (וזה אינו אלא דברי הר"י) משמע דס"ל דהוי כמי שנושאו וא"כ אפילו כרמלית אסורה עיין ס"ס שמ"ח וכ"ע דקטן כ"כ שצריך לגוררו אם נשאו חייב חטאת ודברים אלו הם הן דברי הר"ן וחילוק גדול יש ביניהם (אף שהב"י ג"כ כתב בתר דברי הר"ן וכ"כ ר"י היינו שבגוף הדין הם שוים) דאילו להר"ן כשגורר שני הרגלים מ"מ לא יצא מכלל מדדה לכלל נושא אלא משום שבתינוק כזה לא מודו רבנן ואיכא למיגזר גבי' מדדה אטו נושא כדגזרינן לגבי בהמה וחיה וא"כ איכא למימר דבכרמלית לא גזרינן וכדהקשה בפרק המצניע והב"י פה על הטור משא"כ לדברי ר"י שבגורר שני הרגלים הוא יוצא מכלל מדדה לכלל נושא והרי ז"ל ר"י ואותן שאומרים שמותר לישא תינוק כשגורר שני רגליו דחי נושא את עצמו טעות הוא בידם דלא אמרו אלא לפוטרו מחטאת אבל אסור הרי דס"ל כמשמעות שטת תוס' דאף תינוק כזה הוא בכלל חי נושא את עצמו אלא שפטור אבל אסור א"כ ודאי אף בכרמלית אסור לדידיה שהרי זה נושא גמור ואין איסור משום גזירה אלא משום סרך מלאכה ואין הבדל בין כרמלית לר"ה הכלל לישא תינוק בעיר בלא עירוב לדעתי ודאי אסור ואפילו לדדות יש להחמיר כל שאינו גורר אחד ומניח אחד כסברת הר"י שזה נושא הוא. כי אף לדברי הר"ן אין מוכרח וי"ל דבגזירה זו דאטו נושא אף רבא מודה דגזרינן בכרמלית ועיין ס"ס שמ"ט אפילו בכרמלית גמור ומכ"ש בעיר בלא עירוב שהרבה פוסקים דלא כרש"י ותוס' אלא דיש לנו רה"ר ועיין סי' שמ"ה אף דהמחבר הנ"ל תוקע עצמו בדברי תוס' שכרמלית שלנו קיל היינו לשטת התוס' שברור להם שאין לנו רה"ר משא"כ אנו שרואין הגאונים פוסקים מפורסמים חולקים ועיין בדבריו סי' שס"ד ובעניותינו אין לנו הכרע ברורה ודאי דיש לנו להחמיר בו מבכרמלית גמור לדין הש"ס ודו"ק:

תוכן העניינים

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה