בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר
הלכות ראש השנה · סימן תקפט
סעיף ז
הג"ה ואם אמר קונם תקיעותיו עלי בכל ענין אסור עיין סי' תקפ"ו סעיף ה' והכא נמי ע"כ איירי דמזכיר אדם בלשונו כי היכי דלא ליהוי דבר שאין בו ממש:
סעיף ח
וכן התוקע לשיר ולא נתכוין לתקיעת מצוה לא יצא בגמרא דף כ"ח איתא שלחו לי' לאבוהו דשמואל כפאוהו פרסיים ואכל מצה יצא אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל (פרש"י ונהנה באכילתו הלכך לא מתעסק הוא שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרינן המתעסק בחלבין ובעריות חייב שכן נהנה) אבל הכא זכרון תרועה כתיב וההוא מתעסק בעלמא (תוס' ולקמן תנן המתעסק לא יצא) קמ"ל אלמא קסבר רבא מצות אין צריכות כונה וכתבו תוס' בפרק ערבי פסחים משמע דזה פלוגתא דאיתא התם אכלו בלא מתכוין יצא וכו' והשתא מה שהוצרך רבא לדקדק מכאן ולא הביא ברייתא דהתם דקתני בהדיא דהוי אמינא היינו בירקות דרבנן ובחדושי לגמרא אמרתי ליישב במרווח דהא איכא למידק מנ"ל לרבא הזאת אומרת דילמא הטעם באמת משום דאכול מצה אמר רחמנא וניחא לי מדאיתא בהר"ן בשם הרא"ה בדינא דכפאוהו דדוקא כי האי גוונא יצא שיודע הוא שעכשיו פסח וזה מצה אלא שאין מכוין לצאת אבל קסבר חול או בשר הוא ואכל מצה לא יצא דאם איתא למה לי למינקט כפאוהו לינקט חד מהנהו גוונא א"ו כדאמרן עכ"ל וע"כ צריך להיות טעם לחלק והיינו משום דקסבר חול או בשר הוא היינו מתעסק כמו קסבר רוק ובלע חלב אבל היודע שהיום פסח וזה מצה רק שאכל בלא מתכוין זה אינו בכלל מתעסק דאי תימא דזה נמי מתעסק הוי רק דלגבי אכילה הואיל ונהנה אף מתעסק יצא כמו דגבי עבירה מתעסק בחלבים חייב א"כ קסבר חול או בשר הא נמי נהנה ויהא יוצא א"ו מתעסק אף לגבי אכילה לא יצא רק דזה היודע שהיום פסח וזה מצה לאו מתעסק הוא אלא העדר כונה הוא ומצות אין צריכות כונה ויצא ושפיר למד רבא זאת אומרת דה"ה התוקע לשיר כיון שיודע שהיום ר"ה וזה שופר נמי לאו בכלל מתעסק הוא אף שתוקע לשיר בלא מתכוין וממילא מתורץ קושי' תוס' דדוקא מהכא איכא למידק זאת אומרת דאילו מברייתא דאכלו בלא מתכוין דסובל כל מיני אכילות י"ל דהטעם באמת משום דנהנה יצא אף במתרסק משא"כ התוקע לשיר ה"א דמתעסק הוא וק"ל:
ועל פי דברים אלו צריך לי עיון דעת הש"ס דהנה הר"ן מביאו הב"י סי' תע"ה כתב לתרץ הרמב"ם במה שפוסק לגבי שופר צריך כונה ופוסק נמי לדינא דכפאוהו ואכל מצה יצא דסובר כר' זירא דפליג על רבא מדאמר לשמעי' אכוין ותקע לי ומחלק באמת בין אכילה דהטעם הוא הואיל ונהנה יצא והרי א"כ ע"כ להרמב"ם ה"ה קסבר בשר או חול הוא נמי יצא כיון דעיקר הטעם הוא דאפילו במתעסק יצא במצוה דלעבירה מתעסק באכילה חייב שוב מה טעם וסברא יש בזה לומר דלא יצא אלא שאינו מדייק כלל כדדייק הרא"ה אלא דלאו דוקא כפאוהו יצא דה"ה מתעסק נמי יצא הואיל ונהנה וזה ניחא להרמב"ם דאינו מחלק כלל בסברת הרא"ה אבל הש"ע דפסק נמי הכא דלא יצא ובאכילת מצה בסי' תע"ה פוסק נמי דכפאוהו יצא ומ"מ פסק שם לחלק בסברת הרא"ה וזה אינו עולה לענ"ד ולפ"ר רציתי לומר שפסקו מיוסד ע"פ דברי הה"מ בפ"ב מהלכות שופר כתב ליישב הרמב"ם ואולי סובר שכיון שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה ואפילו התוקע עיקרו השמיעה לפיכך צריך כונה משא"כ באכילת מצה ורבא הוא שהשוה דינן ולפיכך דקדקו ואמרו אלמא קסבר רבא מצות אין צריך כונה ולא דקדקו כן מההוא דכפאוהו ואכל מצה עכ"ל ור"ל מה שדקדקו אלמא קסבר רבא ר"ל אלמא קסבר רבא כל מצות אין צריך כונה ואפילו מצות דעיקרן השמיעה (וצ"ע הסוגיא דבתר הכי כולה אם עלתה שפיר לפ"ז) וביאר הלח"מ דלפ"ז היינו מה דקאמר הגמרא מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל כלומר כיון דמעשה עביד שוב אין קפידא בכונה ויראה דלהכי נייד הה"מ מפי' רש"י בגמרא דמשום דנהנה משום דהה"מ בפ"ו מה' חמץ ומצה תופס סברת הרא"ה ודיוקו לעיקר ומשבחו ולהכי לפירושו מכל מקום י"ל כדדייק הרא"ה דיש הבדל בין יודע שהיום פסח וזה מצה דאינו מתעסק רק שהוא העדר כונה ולזה מהני המעשה דלא בעי כונה משא"כ בקסבר שהיום חול או שזה בשר דמתעסק הוא ולמתעסק לגבי עשיות מצוה אינו מועיל מה שנהנה וא"כ שפיר עולה אף פסק הש"ע אבל רואה אני דזה ע"כ אינו דא"כ יהא מוכרח מדין כפאוהו כדפי' הה"מ דמצוה שע"י מעשה א"צ כונה ואפילו בלא ענין אכילה ובהדיא פסק הש"ע סי' ס' דלעשיות מצוה בעי כונה ובע"כ מוכרח לבא לתי' הר"ן דכפאוהו לאכול מצה הוא משום דנהנה והדרא הקושי' לדוכתה וצ"ע: