בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר
הלכות ראש השנה
סימן תקפא
סעיף ב
הג"ה ואין קורין בשני וחמישי ויחל ר"ל בב' וה' הכריע סי' תקס"ו סעיף ב' בהג"ה שלא לדחות פרשת השבוע משא"כ בשאר ימות השבוע הניח בתענית זה שאינו אלא לשוב בתשובה לפי מנהג המקומות כדאיתא שם בש"ע וע"ש במ"א:
סימן תקפג
סעיף ב
הג"ה והולכין אל הנהר יראה שהוא על שם הפסוק שמואל א' ז' וישאבו מים וישפכו לפני ה' ומתרגם יונתן ושפיכו לבהון בתיובתא כמיא קדם ה'. ורש"י פי' סימן הכנעה הרי אנו לפניך כמים הללו הנשפכין:
סימן תקפה
סעיף ה
הנוטל וכו' אינו רואה סימן ברכה כתב המ"א אבל איסורא ליכא כיון דצורך מצוה הוא והוא מהב"י דלא יהא משום שכר שבת. ואין להקשות נמי דליהוי איסור מטעם מה אני בחנם כמו דשנינן בבכורות כ"ט הנוטל שכר להזות ולקדש מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה ופרש"י בגמרא מדהיא הכשר מצוה לפיכך אסור. די"ל דחשוב מידי דטירחא דשרי כמו שכר להביא מי חטאת ואפר חטאת דשרי כדפי' רש"י סוף פרק האיש מקדש דמילתא דטירחא הוא ורחמנא לא רמי' עלי' ושרי למשקל אגרא וק"ל:
סימן תקפו
סעיף ה
אבל אם אמר קונם לתקיעתו עלי אסור לתקוע בו זה מהר"ן וכבר מביא הב"י דעת תוס' ומרדכי וכנראה הטור אזיל בשטתם ולהכי אינו מחלק בהכי ועיין בספרי ק"ד סי' רט"ו שם הנחתי דעת הר"ן בצ"ע: והנה בהר"ן נדרים דף ט"ז ע"ב איתא אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי וכו' וא"ת וכי אמר ישיבת סוכה עלי מאי הוי הא דבר שאין בו ממש הוא י"ל דהכא במאי עסקינן דאמר קונם סוכה לישיבתה עלי ורבא לא חש לתרוצי אלא לשון הנאה דאמר אביי ואין ה"נ דבאומר סוכה לישיבה עסקינן: וא"כ אף לשטתו שמדמה שופר לסוכ' אינו אסור אלא באומר קונם שופר לתקיעתו עלי וכן הוא בהר"ן גופי' בר"ה כתב אבל באומר קונם שופר לתקיעתו עלי אסור אלא דשוב כתב בנדרים אבל בתוס' אמרו שאפילו קונם ישיבת סוכה עלי מהני דלא מקרי דבר שאין בו ממש אלא בשאינו מזכיר שם החפץ שאוסר עליו אבל כשמזכיר החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא. וא"כ ה"ה לשטתו אף אם אמר תקיעת שופר עלי אסור והכי העתיק הכל בו דעה זו בשם הרמ"ה וכתב אבל אם אמר קונם תקיעת שופר עלי אסור והיינו כדכתב הר"ן בשם התוס' דכל שמזכיר שם החפץ חשוב נמי דבר שיש בו ממש. ולשון הש"ע ודאי קיצור הוא בהעתקה וצ"ל אבל אם אמר קונם שופר עלי לתקיעתו דאילו בלשון הש"ע קונם לתקיעתו בלבד כל שאינו מזכיר שם החפץ כלל לכ"ע הוא דבר שאין בו ממש:
אמנם מה דאיתא שוב בהכל בו ואם אמר קונם של שופר עלי משמע דעת הכל נדר ואין נדר חל על דבר שאין בו ממש ובודאי ט"ס יש בו או דצ"ל ואם אמר קונם תקיעה של שופר עלי ומחלק בין תקיעת שופר לבין תקיעה של שופר או דצ"ל ואם אמר קונם קול שופר עלי משמע וכו' ומחלק נמי כנ"ל וצ"ע אמנם דברי הכל בו צ"ע במה דמתיר מטעם אין בו ממש דהא מ"מ אסור מדרבנן מיהו כדקי"ל כרבינא דאמר בל יחל מדרבנן ועיין י"ד סי' רי"ד וכ"ת כיון דאך דרבנן הוא אין כחו לעקור מצוה דאורייתא זה אינו שהרי הר"ן בנדרים דף ט"ו ע"ב מקשה הכי על תירוץ הגמרא באומר הנאה תשמישך עלי וכתב וא"ת והא האי נדר דרבנן הוא דהנאת תשמיש לית בי' ממשא וכיון דמדרבנן הוא היכי חייל לאפקועי מצות עונה ומצות פו"ר י"ל כיון דנדרא מיהו חייל ממילא פקע להו הנך מצות דחכמים מתנים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה עכ"ל. וא"כ ה"ה לגבי מצות שופר ממילא פקע ולא מהני דבר שאין בו ממש ואפשר היינו טעמא דש"ע שאינו מזכיר שם חפץ ואינו קיצור אלא בדיוק כתב הכי וצ"ע:
סעיף כב
אם גוי הביא שופר וכו' כתב המ"א ועכ"פ אסור לטלטלו חוץ לד"א ואם הוא עיר המוקפת כדינה שרי וע"ש. תו כתב והקשה הלבוש וכו' ותירץ דמיירי בחוץ לי"ב מיל והנה סי' תקט"ו סעיף ה' העלתי דבשל גוי כיון דאינו קונה שביתה מד"ת אפילו חוץ לי"ב מיל נמי אינו ד"ת א"כ הדרה הקושי' לדוכתה ואולי הלבוש חוזר לדבריו הראשונים שכתב תחילה ועוד דאפילו הי' של ישראל וכו' וקאמר דצריכין להנהו טעמא לחוץ י"ב מיל והוא של ישראל אמנם בסי' תרנ"ה כתב הטור כדברים אלו לגבי לולב בשם הרשב"א וקשה עליו ממ"נ אם בשל גוי איירי הרי פשיטא הוא שאפילו האמירה להביא שרי ואפילו חוץ לי"ב מיל דאינו אלא שבות דשבות כנ"ל ואם בשל ישראל איירי הלא הרשב"א פוסק ס"ס תקט"ו דבשל ישראל אסור אפי' מחל"ת דרבנן משום מוקצה מחמת איסור תחומין ואולם באמת על הרשב"א מעיקרא לק"מ כי הרשב"א בשטת התוס' שהביא הטור הכא דהאמירה באמת אסור כדאיתא בב"י סי' ש"ז בשמו ולכן אף על הטור ל"ק שהרי הכא מביא דעת התוס' דהאמירה אסורה ומוכרח להביא דברי הרשב"א בלולב דזה לכ"ע שרי ואף הש"ע אף דסותם הכא כדעת המתיר הרי בסי' ש"ז כתב נמי ויש אוסרין ומעתיק דין הרשב"א דאם הביא לכ"ע שרי ולעולם לא איירי אלא בשל גוי ובתחומין סתם. ולדינא בשל ישראל להרשב"א תמיד אסור משום מוקצה מחמת איסור תחומין לטלטלו ולזה רומז המ"א וכתב ולפי מ"ש שם סוף הסימן אמנם מלבד המחלוקת שעל הרשב"א שם כמבואר בט"ז דס"ל דלא שייך דין מוקצה מחמת איסור שאינו בגופו אלא אפילו לדעת הרשב"א בזה דשייך בו מוקצה מחמת איסור מ"מ נלענ"ד דזה אינו אלא לשטתו דאוסר נמי האמירה משא"כ לדידן שפסקינן דהאמירה שרי לכ"ע אין שייך בו מוקצה מחמת איסור דחוץ לתחום שהרי שרי לומר לגוי להביאו ואינו מקצהו מדעתו כלל זולת בשל ישראל וחוץ לי"ב מיל דאז האמירה לגוי אסור למ"ד דהוי תחומין ד"ת תליא בפלוגתא דהרמב"ן והרשב"א שבט"ז סי' תצ"ח הנ"ל באם הביא וכבר הכריע הט"ז שם להלכה כהרמב"ן ואף זה שרי ודין האמירה גופי' תלי' בפלוגתא דחוץ לי"ב דאורייתא או דרבנן ועיין נמי במה שכתבתי ס"ס תקט"ו וסי' חצ"ח ודוק:
שם וה"ה אם עשה עכו"ם שופר בי"ט כתב המ"א צ"ע דהא נולד גמור הוא וכו' וצ"ל דהכא מיירי כשעשה עכו"ם מקרן שלו שלא היה נולד כיון שגמרו בידי אדם ודעת הלבוש שבסי' תק"ה דבשל גוי אף נולד שרי אף לטעם הגהות אשרי שבסי' רנ"ב משום גמרו בידי אדם גם שם גם הכא אין צורך ומה דמקשה בשבת כ"ט ואמאי הא נולד הוא צ"ל משום דנאמר ישראל מסיקו סתמא איירי בשל ישראל וק"ל:
סימן תקפח
סעיף ה
י"ט של ר"ה שחל בשבת אין תוקעין עיין בב"י במה שדחק הר"ן למה לא גזרו במילה בשבת גזירה דרבה. והריטב"א בסוכה אחרי שביאר דהיינו נמי דשופר בשבת נדחה משום דאף בזמן הבית לא היה דוחה בגבולין מפני הספיקא דיומא להכי אף אנן דבקיאינן נהגינן כבזמן הבית וע"ש כתב והשתא מתירצא לן אחרינא דמילה דוחה שבת ולא גזרו בגזירה דרבה משום דהיא דאורייתא וידעו שפיר בקיבועא דירחי (שהרי יום ח' שלו ברור וכו' ע"ש ומקשים העולם דא"כ נשאר קושי' הגמרא בשבת דף קל"ו מימהל היכי מהלינן דאין לומר כתירוץ הגמרא דמהלינן ממ"נ אם נפל הוא מחתך בבשר בעלמא הוא דהא אם נפל הוא יש לגזור בדרבה והוי נמי רק ספק מצוה דדילמא לא כלו חדשיו: ובזה שהקשו על הריטב"א מתרצים הר"ן דלא ליקשי עליו למה דחק עצמו בדוחק גדול שבב"י ולא משני בפשוט כהריטב"א ואומרי' דטעמו כנ"ל דמ"מ תקשי היכי מהלינן דליגזר משום דרבה ומוכרח לטעמו ואני אומר נהי דאפשר שזה כונת הר"ן מ"מ על הריטב"א לק"מ דהא ודאי קושי' זו דהיכי מהלינן אינה לדידן דפסקינן בדיעבד כרבנן דפליגי על רשב"ג כדאיתא בא"ע סי' קס"ד דאינו אלא ספק דדבריהם ובכהן דלא אפשר בחליצה אף מדבריהם מחמרינן ושריא לכהן משום בדיעבד ומכ"ש דלא שייך לאקשויי דהיכי מהלינן דאין לך דיעבד גדול מזה שלא לעשות מילה בזמנה ואך הקושי' לרשב"ג דחשוב לי ספק גמור ומ"מ ודאי דלא פלוג על המעשה בכל יום שמהלינן וא"כ מכ"ש דאין קושי' לדידן מכח הגזירה דרבה דלידחי ועל רשב"ג משני הגמרא שפיר דמהלינן ממ"נ ואי משום הגזירה דרבה דניגזר זה ודאי אין להקשות על רשב"ג דאטו מוכרח רשב"ג ליסבר כלל גזירה דרבה בדאורייתא הא אפשר דאזיל בשטת הירושלמי שמוציא בר"ה ובסוכה טעם דחיה אלו בשבת מקרא ואין בו זכר כלל לגזירה דרבה ודוק ובעיקר הקושי' דמילה עיין בהריטב"א הנ"ל כתב תירוץ בלשון זה כיון שמלאכת המילה עצמה מלאכה גמורה ודחאה תורה לחלל בה שבת משום מצות מילה איך יגזרו בה חכמים משום גזירת הוצאה דרבה היא גופה לא דחי' מילה וגזירה דמלאכה אחריתי מדחי לה זה ודאי א"א כנ"ל ובמח"כ לענ"ד תירוץ זה אינו כלום דמה ראיה ממלאכת המילה גופה שאמרה תורה תידחי משום דלא אפשר מע"ש תאמר מלאכת הוצאה דאפשר מבלעדה ופשיטא דלא ניתנה שבת לידחי עבורה ומה"ת לא שייך לגזור בעבורה ושפיר עבדו לענ"ד התוס' והר"ן שנתקשו בקושי' זו:
סימן תקפט
סעיף ז
הג"ה ואם אמר קונם תקיעותיו עלי בכל ענין אסור עיין סי' תקפ"ו סעיף ה' והכא נמי ע"כ איירי דמזכיר אדם בלשונו כי היכי דלא ליהוי דבר שאין בו ממש:
סעיף ח
וכן התוקע לשיר ולא נתכוין לתקיעת מצוה לא יצא בגמרא דף כ"ח איתא שלחו לי' לאבוהו דשמואל כפאוהו פרסיים ואכל מצה יצא אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל (פרש"י ונהנה באכילתו הלכך לא מתעסק הוא שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרינן המתעסק בחלבין ובעריות חייב שכן נהנה) אבל הכא זכרון תרועה כתיב וההוא מתעסק בעלמא (תוס' ולקמן תנן המתעסק לא יצא) קמ"ל אלמא קסבר רבא מצות אין צריכות כונה וכתבו תוס' בפרק ערבי פסחים משמע דזה פלוגתא דאיתא התם אכלו בלא מתכוין יצא וכו' והשתא מה שהוצרך רבא לדקדק מכאן ולא הביא ברייתא דהתם דקתני בהדיא דהוי אמינא היינו בירקות דרבנן ובחדושי לגמרא אמרתי ליישב במרווח דהא איכא למידק מנ"ל לרבא הזאת אומרת דילמא הטעם באמת משום דאכול מצה אמר רחמנא וניחא לי מדאיתא בהר"ן בשם הרא"ה בדינא דכפאוהו דדוקא כי האי גוונא יצא שיודע הוא שעכשיו פסח וזה מצה אלא שאין מכוין לצאת אבל קסבר חול או בשר הוא ואכל מצה לא יצא דאם איתא למה לי למינקט כפאוהו לינקט חד מהנהו גוונא א"ו כדאמרן עכ"ל וע"כ צריך להיות טעם לחלק והיינו משום דקסבר חול או בשר הוא היינו מתעסק כמו קסבר רוק ובלע חלב אבל היודע שהיום פסח וזה מצה רק שאכל בלא מתכוין זה אינו בכלל מתעסק דאי תימא דזה נמי מתעסק הוי רק דלגבי אכילה הואיל ונהנה אף מתעסק יצא כמו דגבי עבירה מתעסק בחלבים חייב א"כ קסבר חול או בשר הא נמי נהנה ויהא יוצא א"ו מתעסק אף לגבי אכילה לא יצא רק דזה היודע שהיום פסח וזה מצה לאו מתעסק הוא אלא העדר כונה הוא ומצות אין צריכות כונה ויצא ושפיר למד רבא זאת אומרת דה"ה התוקע לשיר כיון שיודע שהיום ר"ה וזה שופר נמי לאו בכלל מתעסק הוא אף שתוקע לשיר בלא מתכוין וממילא מתורץ קושי' תוס' דדוקא מהכא איכא למידק זאת אומרת דאילו מברייתא דאכלו בלא מתכוין דסובל כל מיני אכילות י"ל דהטעם באמת משום דנהנה יצא אף במתרסק משא"כ התוקע לשיר ה"א דמתעסק הוא וק"ל:
ועל פי דברים אלו צריך לי עיון דעת הש"ס דהנה הר"ן מביאו הב"י סי' תע"ה כתב לתרץ הרמב"ם במה שפוסק לגבי שופר צריך כונה ופוסק נמי לדינא דכפאוהו ואכל מצה יצא דסובר כר' זירא דפליג על רבא מדאמר לשמעי' אכוין ותקע לי ומחלק באמת בין אכילה דהטעם הוא הואיל ונהנה יצא והרי א"כ ע"כ להרמב"ם ה"ה קסבר בשר או חול הוא נמי יצא כיון דעיקר הטעם הוא דאפילו במתעסק יצא במצוה דלעבירה מתעסק באכילה חייב שוב מה טעם וסברא יש בזה לומר דלא יצא אלא שאינו מדייק כלל כדדייק הרא"ה אלא דלאו דוקא כפאוהו יצא דה"ה מתעסק נמי יצא הואיל ונהנה וזה ניחא להרמב"ם דאינו מחלק כלל בסברת הרא"ה אבל הש"ע דפסק נמי הכא דלא יצא ובאכילת מצה בסי' תע"ה פוסק נמי דכפאוהו יצא ומ"מ פסק שם לחלק בסברת הרא"ה וזה אינו עולה לענ"ד ולפ"ר רציתי לומר שפסקו מיוסד ע"פ דברי הה"מ בפ"ב מהלכות שופר כתב ליישב הרמב"ם ואולי סובר שכיון שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה ואפילו התוקע עיקרו השמיעה לפיכך צריך כונה משא"כ באכילת מצה ורבא הוא שהשוה דינן ולפיכך דקדקו ואמרו אלמא קסבר רבא מצות אין צריך כונה ולא דקדקו כן מההוא דכפאוהו ואכל מצה עכ"ל ור"ל מה שדקדקו אלמא קסבר רבא ר"ל אלמא קסבר רבא כל מצות אין צריך כונה ואפילו מצות דעיקרן השמיעה (וצ"ע הסוגיא דבתר הכי כולה אם עלתה שפיר לפ"ז) וביאר הלח"מ דלפ"ז היינו מה דקאמר הגמרא מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל כלומר כיון דמעשה עביד שוב אין קפידא בכונה ויראה דלהכי נייד הה"מ מפי' רש"י בגמרא דמשום דנהנה משום דהה"מ בפ"ו מה' חמץ ומצה תופס סברת הרא"ה ודיוקו לעיקר ומשבחו ולהכי לפירושו מכל מקום י"ל כדדייק הרא"ה דיש הבדל בין יודע שהיום פסח וזה מצה דאינו מתעסק רק שהוא העדר כונה ולזה מהני המעשה דלא בעי כונה משא"כ בקסבר שהיום חול או שזה בשר דמתעסק הוא ולמתעסק לגבי עשיות מצוה אינו מועיל מה שנהנה וא"כ שפיר עולה אף פסק הש"ע אבל רואה אני דזה ע"כ אינו דא"כ יהא מוכרח מדין כפאוהו כדפי' הה"מ דמצוה שע"י מעשה א"צ כונה ואפילו בלא ענין אכילה ובהדיא פסק הש"ע סי' ס' דלעשיות מצוה בעי כונה ובע"כ מוכרח לבא לתי' הר"ן דכפאוהו לאכול מצה הוא משום דנהנה והדרא הקושי' לדוכתה וצ"ע:
סימן תקצ
סעיף ד
עיין ט"ז סק"ה כתב על ראיות התה"ד ותו דנהי דאין שום תרועה עליה הכא עיקר התרועה מצותה בכך שתהיה עם השברים ושניהם כאחד מקרי תרועה א"ו דר"ת לא נתכוין לאיסור בנשימה אחד וכמה שגג בזה וכתב אגב שיטפי' שמפני שבתחילה העתיק בשמו לדעה זו יש איסור והיינו בתקיעות של סדרים וכו' ומביא ראיה וכו' לומד שעכ"פ ראיה זו כתב התה"ד דלדעה זו לא יצא בנשימה אחת ולא היא אלא תחילת דבריו הם דלר"ת כיון דסברתו דלא עבדי אינשי גנוחי וייליל בנשימה אחת וכיון דספיקא שמא תרועה דקרא כדיביב דהיינו גנוחי ויליל חייבה התרועה להיות כדמיביב דהיינו גנוחי ויליל בב' נשימות כדעבדו דאל"ה אין שם תרועה עליה והראי' מחולין אינה אלא למה שכתב לצאת שני הדעות וקאמר דלהמנהג שתוקעין על הסדר תשר"ק בכולם ואין חוששין על ההפסק וסומכין בזה לצאת נמי אם תרועה ייליל לחוד דא"כ א"א למיעבד איפכא בדמיושב בב' נשימות לצאת דעת ר"ת ובדסדרי' בחדא נשימה לצאת דעת הרא"ש זה א"א דהא בדסדרים סומך לצאת דתר"ת על דשר"ת ואם יעשה בנשימה אחת הא אם תר"ת. אמת הא השברים כמאן דליתא והתרועה כי תהיה שברים אלו דכמאן דליתא בנשימה אחת הא גם התרועה תהיה כמאן דליתא ועל זה מביא הראי' מחולין דאם שם חשובה התרועה כמאן דליתא אף דהתרועה חיובת מכ"ש בזה שהשברים כולם למותר פשיטא דהתרועה שתבא מתוכה בנשימה אחת תהי' כמאן דליתא ובמה יהא יוצא חובת תר"ת ומה שייכות לדברי הט"ז בזה לומר אבל עיקר התרועה מצותה בכך ודברי התה"ת ברורים כשמש וק"ל:
סימן תקצא
סעיף ד
בהג"ה מיהו וכו' ובתורתך כתוב לאמר לישנא דגמרא נקיט ופי' רש"י כלומר ככתוב בתורתך דהא לא יתחיל בשום פסוק עיין בהרא"ש:
עיין מ"א סק"ז כתב וצ"ע דהא מילתא אמר הקב"ה וכו' עיין תשו' ר"י מטראני חלק ב' סי' ו' שכבר תירץ שלזרעו דאמרינן סובב לאברהם אבינו ע"ה שעקדתו שעקד ליצחק בנו יזכר הקב"ה לזרעו ועוד האריך שם והעלה הנוסח המשובח לומר לזרעו כדאיתא בש"ע:
סימן תקצז
סעיף ב
יש מקומות. כתב המ"א עמ"ש סי' תקכ"ז סס"כ ע"ש נמי מה שכתבתי מה שהמ"א מביא בשם מגימ"י שלא לאכול בשר לא נראה מן הפסוק אכלו משמנים:
סימן תר
עיין ט"ז סוף תשובה כתב אח"כ ראיתי בתוס' שהביא המרדכי וכו' ובגמרא שלנו אמר ספק חשיכה וכו' משמע שגם טמינת חמין דתוספת הוי מלאכה חמורה והיינו שטומנין תבשיל צונן וכו' זה אינו דהא אפילו מיחם בידו קאי על מה שכתב ברישא מעבירין ממנו תבשיל מגבי כירה וטומנין לו מיחם ומיחם זה שמעבירין מעל גבי כירה מסתמא רותח הוא ולא צונן ומה דקשה לו מגמרא שלנו הברור שמזה הוכיחו התלמידים שהמשנה איירי ביחיד שאינו מקבל שבת מבע"י כדכתבתי סי' רמ"א וע"ש משא"כ במקום שהקהל מוסיפין הוכיחו מן התוספתא שאף הטמנה שהיא שבות אסורה ועיין ח"צ:
סימן תרג
עיין מ"א מה שמביא בשם של"ה וכתב וצ"ע דנטמאו בפיו אי מש"ה הי' אפשר לידחק ששוהה עד שהמים נגרים לתוך פיו הרבה באופן שכל כמה שהם בפיו ונוגעים בלשונו ובשר הפה הם עדיין מחוברים למי הנהר שאין מקבלים טומאה וכשבאים לבית הבליעה היא מגע בית הסתרים שאינו מקבל אבל זה ודאי צ"ע איך יאכל מה שלא הוכשר הא הוכשר בפה ע"י הרוק ועיין עירובין דף צ"ז ע"א ובעיקר החומרא א"י דמה"ת להחמיר יותר ממה שהראשונים אוכלי חוליהן בטהרה לא החמירו כדאיתא שבת דף י"ג אטו זב פרוש לאו דברים טמאים אכל וע"כ דלא הוכרחו לכך וע"ש פרש"י ודוק: