בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר
הלכות פסח · סימן תנז
סעיף א
הג"ה כדי לברר דין מצות שנאפו קודם י"ט ונשכח להפריש חלה עד שבת או י"ט כיצד דינן הנה איתא סי' תק"ו סעיף ג' הלש עיסה בעי"ט אסור להפריש חלה בי"ט ומכ"ש בשבת אלא אוכל ומשייר קצת ולמחר מפריש מן המשוייר חלה אמנם בהגהות רמ"א בי"ד סי' שכ"ג על מה דאיתא שם בש"ע דחלת ח"ל אם רצה לאכול תחילה ואח"כ יפריש בח"ל מותר כתב ודוקא לעיסה שנתחייב עם חלה זו יכול ליפטר שלא מן המוקף אבל עיסה שנילושה בפני עצמה אין מפרישין חלה מעיסה אחרת שלא מן המוקף והוא ממה דאיתא שם בב"י וכתב עוד סמ"ג כתב מורי הר"י בשם הר"ר אלחנן דהא דאמרינן אוכל והולך ואח"כ מפריש זהו כשנתחייבה כל העיסה ביחד כשנלושה ביחד אבל במצות שכל אחד נתחייבה בחלה לבדה סברה הוא שלא יועיל בלא הקפה לפטור את כולם ומדכתב שלא יועיל משמע אפילו בדיעבד אינו מועיל וכן מביא הב"י בסי' תק"ג הכא לשון זה בשם הגאות מיימון פ"ג מה' י"ט (ובמיימוני שלפני לא מצאתי) וכתב עלייהו וכן נראה בדברי תוס' ורא"ש פ"ק דביצה. ומ"ש שכן נראה מתוס' אמת אבל מהרא"ש עיין לקמן ומתוס' היינו מה שכתבו שם דף ט' ד"ה גלגל והיכי דשכח ולא הפריש מן הפת בעי"ט קי"ל דחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וא"כ ישייר מן הפת מכל אחד ואוכל השאר ולמחר יפריש חלה וצריך שתהא גדולה כדי שיהי' לה היכר אחר הפרשה והיכי דאפה עריבה מלאה עיסה מעי"ט ושכח ולא הפריש מעי"ט ישייר פת אחת בשביל כולם עד למחר מפני שגבלן כאחד אבל במצות אם שכח ולא הפריש צריך לשייר מכל אחת ואחת מפני שגיבלן כל אחת ואחת בפני עצמה (ר"ל העיסות שמהן נחלק למצות) ולמחר יניח כל החתיכות בסל אחד ומצרפן לחלה ויפריש מכולם אחת ומיהו וכו' וכן מביא הב"י בא"ח הנ"ל בשם הג"מ שכתבו הכי בשם סה"ק בלשון זה עצמו לאפוקי מלשון הגהות הרא"ש פרק א"ע) ודבריהם צריך ביאור דנהי דבמה שמצרף התחיכות בסל נעשה מוקף הנשאר מהחתיכות אף דבאו מעיסות שגיבולן בפני עצמו כל אחת בשיעור חלה ונתחייבו בחלה נפטרו במה שמפריש מכולם אחת במוקף אבל קשה במה נפטר מה שאכל כשמפריש רק מכולן אחת הרי מה שאכל היה מן עיסה אחר שהחלה בא ממנו ועיין נמי נדה דף ז' שם כתבו ונכון בפסח להגיע כל המצות בסל כשמפרישין אחת על כולם דאין הסל מצרפן לכך ואע"פ דאמרינן חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש אע"ג דאין מוקף למה שאכל כבר היינו בעיסה שנלושה יחד והיתה כבר מחוברת הקילו בתרומת ח"ל עכ"ל ונהי דא"כ צ"ל שמה שכתבו בביצה ולמחר יניח כל החתיכות בסל היינו עם נגיעה דמסתמא בסל אחד נגיעה היא אכתי קשה מה יועיל חתיכה אחד למה שכבר אכל (ובספר חמד משה שהובא לפני לשעה זו סי' זה דין ג' פוסק הכי בפשיטות ואינו מרגיש) ובע"כ לומר דאזלו בזה בסברתם שבבכורות דף כ"ז ד"ה אוכל שכתבו משמע דלא בעי מוקף מיהו הייתי יכול לפרש שבאחרונה לאחר שיפריש התרומה ישאיר מכריו שיתקים בו מוקף והזכיר נמי סברא זו הר"ן פ"ק דביצה דז"ל וכתב ר"ת דמהא שמעינן שאין צריך להפריש מן המוקף בחלת ח"ל אבל מי שאומר שצריך להניח בסוף יותר משעור חלה כדי שיפריש מן המוקף ודוגמא לסברא זו איתא בהר"ש מס' חלה פרק ג' משנה א' הביאו התוי"ט שם) והנה הברור דלא חישבו זה למוקף ברור לומר הואיל שבהפרשה זו נתקיים הפרשת מוקף יועיל אף למה שאינו מוקף דזה מוכח מפירושם שם עצמם במס' נדה הנ"ל ד"ה מקפה דאיירי בשני עיסות והרבה אף מעיסה הטהורה דא"כ מה הוצרך כלל להקיף ע"י בביצה ע"ש ודו"ק א"ו דאך מקלישים בזה הקולא בח"ל וסברו התוס' דאף קולא זו דליהוי זה חשוב מוקף אף למה שכבר אכל זה לא הקילו אלא בעיסה א' שמכיון שנתקיים בעיסה זו מוקף מועיל אף למה שכבר אכל אבל בשני עיסות אינו מועיל מה שבהפרשה זו נתקיים מוקף דליהוי חשוב אף על מה שאינו מוקף אפילו בחלת ח"ל ולהכי מצרכו שישאיר מכל מצה חתיכה ולמחר יצטרפו החתיכות ונמצא נפטרו כל החתיכות במוקף במה שלוקח אחד מהן לחלה נמצא למפרע כל מצה ומצה שאכל נתקיים באותו עיסה עצמו שאכל ממצה דילי' הפרשת מוקף בחתיכה שהשאיר ושפיר מועיל בח"ל כדין עיסה אחד ודו"ק (ודלא כהח"י ס"ק ו' בהג"ה דנראה כתב דבריו ע"פ דבריהם אלו ודבריו שלא בעיון ויפה הגיה אותם). אמנם להרא"ש ז"ל לא נראה סברא זו כל עיקר ולהכי כתב פ"ק דביצה אף דלפני הכי פסק דלא כרש"י אלא דצריך שיניח יותר מכדי חלה כדי שיהיה שיריה ניכרים מ"מ כתב ומיהו מוקף ודאי דלא בעינן מדמשייר ואוכל והולך ואח"כ מפריש וכן הג"מ הנ"ל שבב"י בתר שכתב כדברי תוס' בשם סה"ק כתבו ומיהו נראה שטוב ונכון שיפריש מכל אחת ואחת דלא מהני צירוף סל למה שנאכל כבר והיינו משום דס"ל נמי דזה אין סברא שיועיל מה שחלק ממנו מוכשר בהקפה למה שכבר אכל אלא דבעיסה אחד המחויב כאחת הקילו בפשוט לתרום שלא מן המוקף ובשני עיסות אף בח"ל לא לכן מצריך ליפרוש מכל חתיכה וחתיכה שמשאיר דהיינו גוף דין דבחלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ובזה תדע כי דין ג' שבספר ח"מ הנ"ל ליתא אלא שצריך שיפריש חלה משני השיורים כדעת הג"מ ופירושו בתוס' ובהגהות מיימון הוא מגומגם מכל צד ואין רצוני להאריך בביטול ואולם כל זה לדעת התוס' והנלווים עמהם אמנם לענ"ד הברור דהרא"ש פליג וס"ל דאפילו בשני עיסות הנילושים בפני עצמן וכל אחת שעור חלה בחלת ח"ל יוכל לאכול מה דבעי ולהפריש מן הנותר מאחד על חבירו שלא מן המוקף ולהכי משמיט כל עיקר דין מצות שבתוס' והכי מוכח פ"ק דביצה שכתב ומיהו מוקף ודאי לא בעינן וכו' ומה שנהגו בפסח להניח כל המצות בכלי אחד בשעת הפרשת חלה לאו משום דבעינן מוקף אלא משום דנהגו למיפא קפיזא קפיזא הרי מבואר הא אי הוי בעינן מוקף בח"ל היה המנהג שפיר אף דבאמת מסיק באלו עוברין וכן בהלכות חלה דהיכי דהעיסות היה בהן כשעור משום מוקף לחוד לא בעינן צירוף כלי אלא קירוב וסמוך מ"מ היה אפשר להסמיך המנהג ע"פ דעת רש"י ז"ל דאף למוקף בעי צירוף כלי משא"כ כשהוכיח דלחלת ח"ל לא בעי כלל מוקף קשיא ליה המנהג) ואילו דס"ל כתוס' דבמצות הבאים מן עיסות שכל אחד בפני עצמו היה כשעור צריך מוקף אף בח"ל אם רוצה להפריש מאחד על הכל מה תו קשיא ליה על המנהג למה דס"ד שהיה בעיסות כשעור א"ו דלא ס"ל שום הבדל ותמיד לא בעי מוקף וכדעת ר"ת שבהר"ן פ"ק דביצה ומוכרח לשנויי שהוא משום שנהגו וכו' ומה שהקשו הב"ח וט"ז וח"י דברי הרא"ש אהדדי מפרק א"ע ומכח זה הוכיחו דהרא"ש מודה בשני עיסות הברור דעל הרא"ש מעיקרא לק"מ דשם לפרש המתני' דאיירי בא"י כדכתב נמי הפר"ח (ודע דדברי הרא"ש הנ"ל צ"ע במ"ש ואם היה מפריש וכו' הוא כולו למותר אלא אחרי שנהגו בקפיזא קפיזא פשיטא שצריכים צ"ס כדי שיתחייבו בחלה כדאיתא פסחים מ"ח ע"ב דלא ליהוי חומרא דאתי לידי קולא דמפקע ליה מהחלה. ובהסמ"ג באמת כתב ומה שנהגו וכו' ומפני שנהנו וכו' בפחות מכשעור ומצרפן להתחייב בחלה) עכ"פ הוכחה הנ"ל מבוארת מדעתו ברור וכן נראה מהסמ"ג שתחילה כתב בלשון הרא"ש בעיני' דנשמע מיניה דאף לשני עיסות כשעור אין צריך בח"ל מוקף ועליה כתב אמנם כתב מורי וכו' והיינו מה שהעתיק הב"י הנ"ל בשמו וכלומר דלדעה זו המנהג בפשוט הגון ואפילו לשום כשעור עיין תמצא כדברי ואולם לשון הטור ודאי מבואר דבשני עיסות צריך מוקף אף בח"ל כי מה שהפר"ח מפרשו בא"י הוא דבר שאין לו שחר דודאי לדידן בח"ל איירי ומכ"ש שפירושו במה שכתב הטור ואם שכח ואכל הוא מגומנם מכל צד ואין צורך להשיב עליו ומה שפי' בו הספר ח"מ הנ"ל בלשון זה ומ"ש הטור ואם ידוע שהיה בעיסה כשעור חלה ושכח להפריש עד לאחר אפיה אפילו צ"ס לא צריך אלא יקריב כל הככרות יחד ויטול מאחד על כולם כונתו דקאי על מה שלמעלה שלש עיסות הרבה וידוע לו שבעיסה אחד מהן היה בו כשיעו' א"כ אין צריך רק מוקף כמ"ש הש"ך שהבאתיו לעיל דין ג' ולא בעי צ"ס הנה תלה עצמו באילן גדול אבל כבר כתבתי בספרי קנין דעה בס"ס שכ"ה בלשון זה הש"ך מביא בשם הב"ח ונראה דבשני עיסות וכו' וכדלעיל סי' שכ"ד סעיף י"א ובמח"כ הוא שגגת הוראה כי עיין לעיל סי' שכ"ד בדבריו עצמם שבנק"ה דשם איירי שהשאור בא מעיסה גדולה שהיה בו שיעור חלה והשאור גופיה היה מחויב בחלה ושפיר אבל הכא עיסה זו שאין בו כשעור ממ"נ או יאכלנו בלא חלה דהא לא נתחייב בחלה אלא שרוצה לצאת ידי האיסור של הפקעת חלה ומה יועיל מה שמפריש עליו מן המחויב כיון שלא נצטרף בסל ונשאר פטור. ואדרבה איסור עביד שמפריש מן החיוב על הפטור דמי איכא למ"ד דהקפה אפילו ע"י נגיעה תחייב לפחות מכשעור בלא צירוף סל. לכן פי' זה ג"כ ודאי אינו א"ו דהטור בשני עיסות כשעור איירי ואי משום מה דכתב הט"ז תוך סק"ה אבל בטור א"א לומר כן שהרי כתב ואם ידוע שהיא בעיסה שעור חלה לדעתי לק"מ שהרי לפני זה נמי כתב טוב לקרב העיסה יחד ולא כתב לקרב העיסות וכן כתב ואם לא הפריש מן העיסה ור"ל מן העיסות וה"נ ואם ידוע שהיא בעיסה ר"ל כל אחד מן העיסות היה בו שעור חלה ומה שכתב אפילו אם שכח ואכל קצת יפריש על המותר דחלת ח"ל וכו' היינו נמי מההוא טעמא דכיון דבשני עיסות צריך מוקף אין ראוי לאכול בלא הפרשה מקודם:
ומה שכתב יפריש על המותר לענ"ד ט"ס הוא וצ"ל מן המותר דבלא זה לשון על אינו הגון ור"ל אם שכח ואכל קצת מצה ולא כולה יפריש מן המותר דהיינו מן אותה מצה שאכל מינה יפריש ולא מצה אחרת דאילו יפגע במצה שאינה מן עיסה זו ונמצא דאכל טבלים משא"כ כשמפריש ממותר מצה זו דאכל מינה הרי פוטר אף מה דאכל וע"ז שפיר מסיים בטעמו דחלת ח"ל וכו' כנלענ"ד פירושו ודלא כמו שרוצה הב"ח ללמוד מדעתו דאף הנאמר חלת ח"ל אוכל והולך אינו אלא דיעבד וכן כתב המ"א שמשמע מהטור דליתא כדמוכח מהרא"ש הנ"ל: דאילו כן מה קשיא לי' על המנהג שרוצים במקיף לכתחילה א"ו דאף לכתחילה שרי וכ"ת הא הוכחתי מהרא"ש דאפילו בשני עיסות אינו צריך מוקף בח"ל זה ל"ק שהטור ראה בתשו' הרא"ש גופיה דלא עמד בדעתו שהרי בכלל ב' סי' ב' בנתערב ככרות הפטורים בחייבים הורה למיעבד כדכתב בהש"ע י"ד סי' שכ"ד סעיף י"ב הרי שהצריך שם אך משום מוקף אף צ"ס כדאיתא שם בלשון זה ואין לחוש שמא אותן ככרות שנתקנו מפסיק בין העיסה ובין הככרות שלא נתקנו ולא הוי מוקף כי אותן ככרות שנתקנו לא חשיבו הפסק וכדתנן וכו' הרי להדיא דאף בח"ל מצריך מוקף שהרי העובדא בח"ל היה א"ו דלא עמד בזה בדעתו ומודה דאף בח"ל בעינן מוקף בשני עיסות:
ואף דעכ"ז לפ"ר סותר נמי דעתו דבתשו' הלזו מצריך למוקף נמי צ"ס ואף נגיעה שהרי מקפיד שלא יהיו הככרות הפטורים חשובים הפסק דהיינו כדמשמע מתוס' פ"ק דנדה דף ז' וכדמסופק הר"ש במס' חלה הנ"ל זה ל"ק כי עיין בהדרישה סי' שכ"ד מ"ש בשם המהרש"ל לתרץ למה הצריך ה' רבעים משום דעיסה וככר הוא כשני מינים המקפידים שאינם מצטרפין לכשעור כדאיתא שם סי' שכ"ו וא"כ דחשוב מקפיד אף למוקף צריך נגיעה דוקא (וזה דלא כמסקנת נקה"כ סי' שכ"ו דלענין מוקף לא חשוב מקפיד אלא טומאה וטהרה דוקא דמזה מוכח דליתא אלא כדעת הט"ז) ואפשר אף צ"ס כדמסיק הרא"ש במס' חלה אבל מ"מ ודאי נשמע מיניה דלחלת ח"ל בשני עיסות מודה דצריך מוקף ודוק אך עכ"ז א"י ליישב דעתו שם סי' שכ"ד באופן השלישי שכתב או יצרפם כולם בכלי אחד ויפריש וכו' דבזה שיש הכל ככרות ומחויבים בחלה בלא צירוף כמבואר בהשאלה שבאו מעיסה שגיבולם כאחת וא"כ למה מצריך צ"ס למוקף לשטתו ובזה אף הטור וש"ע סותרים עם סוף סי' שכ"ה וכבר הרגשתי בזה בספרי הנ"ל לי"ד ס"ס שכ"ה גם על הטור וש"ע מ"מ בזה דלמוקף לא צריך רק קירוב סומך הטור על דברי אביו בהלכות פרק א"ע ובמס' חלה מפני שמסכים עמו הרא"ש אבל במה לענין הצרכת מוקף בשני עיסות אף בח"ל פוסק הטור כדעת אביו בהתשובה:
העולה מזה דלפ"ז דהטור מסכים להצריך בשני עיסות מוקף ודאי מהראוי בנדון השאלה ליפסק כהגהות מיימון שמסיק שטוב ונכון וכו' דהיינו שישייר מכל מצה חתיכה ולמחר יצרף הכל בכלי החתיכות והשלימות שיש לו ויפריש מכל חתיכה וחתיכה פרוסה לחלה ובזה יוצא כל הדעות אף למה שכבר אכל וכן השלימות נפטרו בזה אך עוד נשאר לבאר מה דאיתא הכא בב"י כתב המרדכי פרק א"ע דאם שכח ולא הפריש מעי"ט אין ליסמוך על שיורי המצה להיות אוכל והולך ואח"כ מפריש ואם היתה כל העיסה נילש ביחד אז היה מותר דלא בעינן מוקף אך מצות הנילושות כל אחד לבדו אין להם דין זה וכתב הר"ר שמואל וכו' (ומה שכתב אין ליסמוך על שיורי המצה אין כלל לא ואפילו בהפרשת חלה מכל פרוסה כתקון הגהות מיימון הנ"ל דהא זה גופא דין דשמואל דאוכל והולך בעיסה אחד א"ו ר"ל שאין ליסמוך על שתרם מצה אחת לחלה או אפשר אפילו בתיקון תוס' דביצה לא ניחא לו כדלא ניחא להגהות מיימון הנ"ל וכתב הב"י ומשמע דהיינו כשלא נצרפו בסל והד"מ כתב עליו ואין בדבריו הכרח די"ל דאע"ג דנצטרף בסל מ"מ לא מהני מאחר שיש בכל מצה שעור בפני עצמו (כלומר דכל מצה באה בפני עצמה מעיסה שהיה כשיעור ואינה צריכה הצ"ס רק למוקף דבהכי איירי במרדכי ותוס' לכן ל"מ להקל רק להחמיר כמ"ש לעיל סברה זו עכ"ל וכן הב"ח כתב שלא ידע טעם לדבריו דצ"ס לא נאמר אלא כשלא היה בו שיעור חלה. והפר"ח כתב כי סברת הב"ח הוא סברת הרא"מ שהזכיר המרדכי פרק א"ע דצ"ס לא מהני אלא להחמיר ולא להקל וכבר דראוהו הפוסקים) ומדי דברי בו אזכיר נמי מה שכתב הפר"ח ריש הסימן והכי דייק לישנא דהסל מצרפן ולא קתני הסל מחברן והוא דקדוק הר"ש ממסכת מנחות דף כ"א ועדיין צ"ע דהרא"ש שפיר מביא ראיה זו דלא להצריך לפחות מכשיעור בהדי הצ"ס אף נגיעה וזה לחיוב אבל למאן דמצריך למוקף נמי או נגיעה וצ"ס או כל אחד לחודי' ולא כהרא"ש דלא מצריך שום דבר כי אם קירב לפניו בזה ודאי י"ל דלהקל לא אמרינן שיועיל צירוף בלא נגיעה שהרי שם במנחות נשאר באיבעי' דלא איפשט מהו ליקמץ מזה לזה וע"ש ברש"י דהיינו משום די"ל לחומרא אמרינן ולא לקולא דהוי כאילו נוגעין וא"כ ה"נ מדוע לא נימא לחומרא אמרינן ולא לקולא וי"ל דהא ע"כ לא מיבעי אלא משום דמסופק אם צירוף דאורייתא או דרבנן והכא הא חזינן ע"כ דהצירוף לחומרא הוי דאורייתא דאל"כ אלא דרבנן א"כ לא היה עולה תי' הגמרא פסחים מ"ח בהנשי דמיפא קפיזא דעבדי כר"א דקשה אכתי היכי שרי הא מפקיעו מחלה דאורי' א"ו דהצירוף לחלה הוא דאורייתא וממילא אין חילוק בין לחומרא בין לקולא). אלא שהפר"ח כתב נמי ואיברא שגם דברי הב"י תמוהים והאריך בלשון אבל הכונה נכונה בפשוט דבשלמא הצ"ס עביד נמי לקולא שיהא חשוב מוקף ורשאי להפריש אז מאחד על הכל אבל היכי יאכל האידנא ולמחר יפריש מצה מן עיסה אחר שלא היה מצה זו ממנו וע"ז לא חל ההפרשה שהרי מה שנאכל אינו בהקפה ומה יועיל מה שהיה ע"י צירוף פעם מוקף הא בשעת הפרשה אינו במוקף והוכיח זה מן התוס' ביצה דאיירי נמי בצ"ס למחר ואילו כדעת הב"י לימרו פשוט שיצרפם בסל בי"ט ושוב יאכל ולמחר יפריש א"ו דזה לא מהני, אבל שוב כתב ואין לומר דמכיון שמצרפם בסל לדעת הרשב"א אפי' שהיה הרבה עיסות נעשה כאילו עירבן יחד מתחילה והשתא לא בעי תו מוקף דאוכל והולך ואח"כ מפריש (ור"ל דהב"י כתב זה לדעת רשב"א שהביא ריש סי' זה והתוס' לא ס"ל כהרשב"א בזה להכי לא עבדי תקנה דב"י) דהא ליתא דכי היכי דלא מצי לאפרושי חלה בי"ט ה"נ לא מצי לצרופי בסל דהא הוי מתקן שהרי אינך יכול לאכול בלא צירוף (ולפ"ר נלענ"ד דר"ש מפליזא והתוס' בביצה שממציאים התקנה עם אפי' חדשה חולקים על עיקר סברה זו דא"כ אין הראי' שבמרדכי עולה דשם אינו מתקן מה שאסור לו לאכול ודוק) ושמא י"ל שכונת הב"י היתה דמיירי כשלא נצרפו העיסות בסל מעי"ט אבל כשנצרפו מעי"ט הוי ליה כאילו עירסן יחד מתחילה ויכול לאכול ואח"כ מפריש ולא בעי מוקף עכ"ל ואני אומר לדבריו לא מוכרח לפרש הב"י רק מעי"ט מה שלא נזכר בלשונו אלא כונתו היינו בשלא נצטרפו בסל אף בי"ט ממילא בלא כונתו לצירוף דזה באמת אפשר דאסור בי"ט ולהכי לא הזכירו תוס' תקנה זו למיעבד בכיון אבל בנצטרפו ממילא י"ל דכ"ע מודים לסברת הרשב"א דע"י הצירוף נעשה כאילו עירסן יחד מתחילה והוי כעיסה אחד דאוכל והולך אך עדיין צ"ע פסק הב"י ז"ל דהא איתא שם במנחות הושיט אחד לביניהן מהו א"ל צריך לכלי כלי מצרפו אין צריך לכלי אין כלי מצרפו והרי דברים אלו נאמרים אפילו להצד דהצירוף ד"ת וא"כ בשלמא כשאינם כשעור דצריכים להכלי להתחייב בחלה הכלי מצרפן לעשותו כאילו ערסן יחד מתחילה וכן לדעת התוס' נדה דף ז' דמסופקים אם למוקף צריך נמי צירוף כלי אפשר לומר נמי כיון דלמוקף צריך צירוף הכלי מצרפן לעשותן כאילו עירסן יחד מתחילה משא"כ לדידן דקי"ל דלמוקף אין צריך כלל צ"ס והעיסות אלו כבר היה כל עיסה כשעור והמצות חייבים בחלה ולצורך מוקף לא צרכינן כלל הצירוף קרוב אלי לומר דזה בכלל דאין צריך לכלי הכלי אינו מצרפו ולא נעשה כעירסן מתחילה שיותר ע"פ זה להיות אוכל והולך ואח"כ מפריש ותדע דעכ"פ מוכח מתוס' דבעיסות כשעור ודאי לא שייך לומר הסל מצרפן לעשותן כעיסה חדא שהרי כתבו בנדה הנ"ל דנכון בפסח להגיע כל המצות דצ"ס לא מהני למוקף ואילו לסברת הרשב"א דהצ"ס עביד כאילו הם חד עיסה וכי אפשר לומר דלא יהני למוקף ולהתחייב יהני הא מה שלהתחייב מהני היינו דעבידו אותן בעיסה אחד והא אין מוקף גדול מזה א"ו אי נימא דהתוס' אינם מחולקים עם הרשב"א (כדהחיוב לקרב הדעות דהישרים) אין זה אלא בפחות מכשעור דצריכים להכלי והכלי מצרפן לעשותן אף אחד אבל בנדון תוס' דאך למוקף דנו ולמה דמספקו דא"צ לכלי רק לנגיעה שפיר סברי דהצירוף כלי לא מועיל ודוק:
ועם זה דעתי העני' מסכמת בזה עם הדין דספר ח"מ דין ב' בשני עיסות פחות מכשיעור ונצטרפו בכלי ונתחייבו בח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ומטעם שכתב לא יהא עיסות הללו שצירפם הסל חמור מעיסה שנילושה כאחד והיה בה שעור חלה מעיקרא שא"צ מוקף בח"ל עכ"ל ולדעתי אף הטעם פשוט בזה ע"פ סברת הרשב"א דהוי ממש כעיסה חדא ע"פ ע"פ צירוף הכלי ואף דבמה שמפרש בזה בסוף דבריו דאף הב"י הנ"ל איירי באופן זה לא ניחא לי כי אין זה במשמעותו דהא קאי על דברי המרדכי דאיירי בעיסות כשעור ולא בחנם טרחו האחרוני' מ"מ הדין דין אמת ומעתה אומר הנלענ"ד להלכה:
א אם אירע השאלה בעיסות שהיה ודאי כשעור אף דנצטרפו לפני י"ט בכלי אין ליפסק כקולת הב"י ואף לא כקולת התוס' דמס' ביצה אלא או כתקנת הג"מ דהיינו לאכול וישייר מכל מצה שאוכל פרוסה ולמחר יצרף כל הפרוסות עם השלימות שיש לו ויקח מכל פרוסה חתיכה לחלה ובזה נפטרו אף השלימות שלפניו ומה שאכל היה כדין חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש או כתקון תוס' אם הוא בי"ט למיפא מצה ולצרפה ע"ש אלא שבמדינתנו אינם מסוגלים לאפות מצה בי"ט:
ב אבל אם ידוע שהעיסות לא היה בם שעור חלה אז אוכל והולך שהרי עדיין לא נתחייבו בחלה ולמחר אם יש במצות הנשארים כשעור מצרפם בסל ומפריש מכולם אחת: ואפילו אם היה בם צ"ס לפני י"ט נמי אוכל והולך כדין חלת ח"ל ולמחר מפריש מכולם אחת וכנ"ל ואם היה בם צ"ס לפני י"ט אפילו אין בם כשעור:
ג אם היה העיסות בספק אם כולם כשעור או כולם פחות מכשעור נמי עביד כנ"ל דהיינו שאוכל ומשייר מכל מצה פרוסה ולמחר מפריש מכל פרוסה חתיכה לחלה ואם הפרוסות עם השלימות שיש לו עוד עולים לשעור מפריש ע"י צ"ס בברכה ואם לאו מפריש בלא ברכה:
ד וכן נמי אם העיסות בספק דיש מהן כשעור ויש מהן פחות משעור נמי יוכל לאכול ולמיעבד כנ"ל ולמחר ג"כ אם הפרוסות עם השלימות עולים לשעור מפריש בברכה ואם לאו מפריש בלא ברכה דשמא הפרוסות באים מן העיסות שלא היו כשעור ואילו עכ"פ יודע שאם היו הנאכלים מהעיסות דלא כשעור עכ"פ השלמים מעיסות כשעור שפיר יוכל להפריש בברכה דהיינו אחת מן השלמים וחתיכה מכל פרוסה אבל אם הספק דהפרוסות וגם השלימות מעיסות אינם חייבים והבאים מעיסות דכשיעור כבר נאכלו קודם שנזכר וגם ע"י צ"ס אינו עולה לשעור מפריש כנ"ל בלא ברכה:
ה אם דכו מקצת המצות קודם י"ט ושכחו והפרישו חלה מן המצות השלמי' ע"י צ"ס ולא נזכרו לפטור גם הנידוכי' אם נזכרו קודם י"ט ויש בהנידוכים שעור חיוב עדיין רשאין להפריש מן הדק דק חלה וש"ד ואין לחוש שמ' יש בהנדוכי' מצות מן עיסה שכבר הופרש מן אותו עיס' ע"י המצו' שנפרש מהם ונמצ' מפרי' מן הפטו' על החיוב חדא דהדק דק חשוב כלח בלח לענין זה כדלקמן ותו דבל"ז דע שמה שנהגו מקצת נשים לחלק מצות דדהו כדי להפריש כל אחת חלה בברכה אין בכך כלום כי אף אם היה בהעיסות כשעור ואפשר בהזדמן שזו וזו מפרישין מעיסה אחד מה בכך אחרי שכל אחת אינה מפרישה אלא על שלפני' ממילא נשארו האחרות בחיוב הא למה זה דומה לחולק גרנו ומפריש תרומה ומכוין אך ליפטר את החלק שלפניו ונשאר השני בחיוב אף שתרומת ח"ל נפרש שלא מן המוקף וגם חטה אחת פוטרת כל הכרי מ"מ מה שאינו מכוין להפריש עליו נשאר בחיוב וכן הדבר הזה ועיין סי' שכ"ו סעיף ב' בש"ך ותשו' מ"ב שמביא אך לחלק המצות דמצוה כדי ליקח מהם לבד חלה בזה לא שפיר עבדו כי אפשר המה מעיסה שלא היה בו כשיעור ומברכים לבטלה וגם מפקיעו ממצות חלה אבל אם יש בכל חלק ודאי שעור חיוב ומצרפם בסל שפיר דמי:
ו אבל אם אין בהנדוכים לבד שיעור חלה צריכים להפריש מהם בלא ברכה מפני הספק שמא הם מעיסה שנתחייב בלישה ואולי הם מעיסה שלא נתחייב כי במקומינו אינם מדקדקים פעם בעיסה כשיעור ופעם אינו כשיעור:
ז אם לא נזכרו בהנדוכים עד יו"ט ובתקנת אפי' חדשה לא ניחא להו או בשבת שא"א יראה לי אחרי שכבר נידך והוי כקמח דינו לענין זה כלח בלח ורשאי לאכול מה דבעי ולהשאיר מהכל שעור חלה והותר ואחר י"ט אם היה בהנידוך כשיעור וצ"ס כבר היה לו שהרי היה ביחד בכלי אז מפריש מן הנשאר בברכה וחשוב זה כנשאר מכל מצה ומצה ביבשים: ואם אין בהנידך כשיעור מפריש מן הנותר בלא ברכה וכן אם שכח ולא הפריש כלל ובשבת או ביו"ט נזכר ויש לו נדוכים ושלמים ג"כ עושה כך שאוכל והולך אף מן הנדוכים ומשייר ממנו כדי חלה והותר ולמחר מפריש ממנו עם צ"ס שעושה בהמצות שאכל להפריש מן הפרוסות ששייר:
ח היכי דהנדוכים צריכים להיות כשיעור כדי להפריש חלה בברכה יראה לי שאפילו אם כבר עשו ממקצתו הנידך כמו עיסה נילוש בשומן ובשמי' לצורך גרימזיל אינו דומה לדין דסי' שכ"ו בהג"ה סעיף א' בעיסה שבאחת כו' ובאח' לא שאינו מצטרף כי כל זה לא נאמר אלא בעיסות שהצירוף יהי' ע"י נגיעה ונשיכה אבל בנאפה כבר ולענין צ"ס לענ"ד אין בזה קפידא ודאי בהנגיעה ומצטרפים שפיר וק"ל:
סעיף ב
ואם יניחנה כך תחמיץ כתב הח"י ואע"ג וכו' מ"מ הואיל אי בעי איתשל עלה ולפ"ז נראה דבע"פ שחל בשבת ויש כאן חלה של חמץ שכבר אכל חמץ דליכא למיתשל וכו' (ולטעם זה א"י מה אירי' שהוא ע"פ של שבת אפילו של חול נמי) וגם אין נשאלין לנדרים בשבת כל שאינו לצורך שבת אין צריך ביעור ועל טעם הראשון קשיא דא"כ מה תמהו התוס' שם בהסוגיא אמאי אמר בפרק כ"ש דמצות מ"ש אין יוצא בה בפסח לר"מ דסבר מ"ש ממון גבוה ולא חשוב מצתכם הא הואיל אי בעי מתשיל עלה מחשבי' כשלו ומה התמי' נימא דאיירי במ"ש שכבר אכל החולין דליכא למתשיל דאם איתשיל אכל טבל למפרע ותו דא"כ מ"ט דר"א דלא ס"ל דיניחנה כך עד שתחמיץ הא שפיר קאמר ר"י דלא זהו חמץ שמוזהרים עליו. ואי משום דאי בעי מיתשיל לאימת יעבור לכשתחמיץ הא ברגע זו שוב לא שייך אי בעי מיתשיל דאם ישאל עלי' יעבור משום בל יראה וטעם השני דאין נשאלין בשבת תמה אני מה בין י"ט לשבת בענין זה הא אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ומ"ט דר"א בי"ט א"ו דכל זה ליתא אלא כל שבידו ליתשל עלי' בשעת הפרשה שוב לא חשוב יצא מרשותו אף שאיסור רובץ עליו מה שיבא לו מכח השאלה דהיינו אפילו כבר אכל החולין מ"מ כדידי' דמי לענין לעבור בב"י וה"ה במ"ש מקשו תוס' דמ"מ יוצא בהמ"ש ידי מצה אלא דאיסורא עביד למפרע בהחולין שאכל וידי מצה יצא ולהכי נמי לכשתחמץ עובר עליו אף דלשעה זו אי אפשר לו למשאל עלי' מ"מ משעה ראשונה לא חשוב יוצא מרשותו ודידי' הוא ועובר וכן מה שבשבת ויום טוב אין נשאלין מ"מ כדידי' חשוב דהא מ"מ אחר שבת וי"ט יכול לאתשולי עלה שוב השתא דידיה הוא וזה ברור לענ"ד ואין בהמצאתו לענ"ד מידי וחייב לבער מן התורה:
הג"ה ואם יש כהן קטן שלא ראה קרי: כתב הב"י משמע שכל שהוא קטן בחזקת שלא ראה הוא אבל רבינו ירוחם כתב ואם יש בעיר כהן קטן פחות מט' שנים שלא יצא טומאה מגופו משמע מדבריו שאם הוא גדול יותר מבן ט' הרי הוא בחזקת שראה קרי והטעם משום דקי"ל דבן ט' ביאתו ביאה עכ"ל וא"כ דבביאה תלי' מילתא כל שאינו בן ט' ויום אחד שרי לאכול החלה כדמבואר בא"ע סי' ו' סוף סעיף ט' ולענ"ד א"כ הי' לו לר"י לומר ואם יש בעיר קטן פחות מט' שנים ויום אחד וכו' להכי משמע לי דלענין חשש ראיות קרי חושש לאפילו הנקרא בן ט' דהיינו אחר שמונה שנים ויום א' ונפיק לי' מתוספתא הביאה הר"ש פ"ג דמס' פרה משנה ב' במתני' ומגדלין שם בניהם בתוספתא שנינו עד שיהי' בני שבע או שמונה ולא יותר שלא יראה קרי עכ"ל וכן פי' רש"י במס' סוכה דף כ"א אך ר"ע מברטנורא פ"א דכלים לא כתב הכי ע"ש וצ"ע והרמב"ם פ"א מה' אבות הטומאה נמי פסק הכי בהלכות פרה פ"ב משמיט תוס' זו כל עיקר ואולי מפני שהוצרכו טבילה מחשש טומאה אחרת ולא ראו קרי הרי טבול יום כשר בפרה להכי דחה אותה מהלכה וצ"ע:
תו להג"ה וי"א דמותר בי"ט ללוש פחות מכשעור כדי לפטור מן החלה עיין פר"ח כתב על הרמ"א ז"ל שלא ירד לעמקו של דברים מפני שלדעתי נהפוך הוא שאיהו לא ירד מוכרח אף אני להאריך תנן במס' חלה מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין קבין ואל יעשנה בטומאה ר"ע אומר אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין קבין וכתב הר"ן על המתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה ובהך מתני' כשגלגל כשעור ונתחייב כבר בחלה עסקינן אבל כל שלא גלגל לא צרכינן להכי אלא מגלגלה פחות מכשעור כדי שלא תתחייב בחלה דאע"ג דאיפלגי במס' חלה בכה"ג דתנן כנ"ל התם בחול שאפשר להפריש חלה בטומאה אבל בי"ט הואיל ואי אפשר להפריש חלה בטומאה דברי הכל יעשנה קבין והכי מוכח בירושלמי עכ"ל והיינו מדאיתא בירושלמי עלה דהא מתני' דכיצד מתני' בשנטמאת לאחר גלגולה אבל אי נטמאת קודם גלגולה יעשנה קבין והוקשה להר"ן הא פסקינן כר"ע וכדחזינן מעשה בכל יום דמפרשינן חלה מעיסה. אף דהאידנא כולם טמאות ולא עבדינן קבין קבין ודילמא המתני' כר"ע אתי ואיירי אף בנטמאת קודם גלגולה והוכיח מזה דסובר הירושלמי דהכא בי"ט של פסח אף ר"ע מודה דיעשנה קבין קבין הואיל ואי אפשר להפריש חלה בטומאה וצ"ע למה לא אפשר הא מפרשו תקנה וע"כ ר"ל דא"א להפריש כתיקונה דלב"ב נהי דיוצא ידי חלה מ"מ הנתינה לכהן הקרוב שתהא נמחה בהמים ולכל הפחות תקולקל עד שלא תהא ראוי לאכול וכן לר"י ור"א דלר"י דיניחנה עד שתחמיץ אף דיוצא ידי חלה מ"מ מפני שלא יתקיים בה הנתינה לכהן מפני חימוצה שזה עיקר מצותה קרי אי אפשר להפריש ר"ל כדינה וכן לר"א דהלכתא כותי' דלא יקרא לה שם עד שתאפה בין לשטת רש"י ורי"ף דאח"כ מצרפין בסל ובין לשטת תוס' דאף צ"ס לא צריך ועיין בהרא"ש מ"מ מדאינו יכול להפריש כדינו מהעיסה דהכי עיקר המצוה כדאיתא בב"י משמעות הטור וברמב"ם פ"ח מה' בכורים מבואר (ודוקא בפסח דנהיגי למילף קפיזא קפיזא מפני הזהירות בחימוץ דחינן המצוה להפריש מהעיסה וסמכינן על צ"ס) קרי לי' נמי א"א להפריש ור"ל כדין דעד כאן לא ס"ל לר"ע דיעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין קבין אלא בחול דיוכל להפריש מעיסה ובנתינה לכהן כדינה משא"כ בי"ט של פסח מודה ר"ע דמוטב להפקיעה מחלה ע"י קבין קבין ומזה נפיק להרמ"א דהאידנא דכל החלות טמאות ובי"ט של פסח דא"א להפריש מעיסה מוטב להפקיע כל עיקר מצות חלה ע"י למיפא קפיזא קפיזא ואך מפני שהדברים אינם נאמרים בשום פוסק זולת בהר"ן ואפשר שאינם סוברים כותי' דהר"ן אלא מפרשים הירושלמי שרוצה להעמיד הסתם משנה כסתם דת"ק דר"ע להכי אך מביא דעתו בשם י"א אבל ריח קושי' אינה על הרמ"א עיין בפר"ח תמצא כדברי כי מה שמביא מן הסוגי' דפסחים בנשי דידן אין ענינו להכא דשם איירי בעיסה בטהרה ובחול ודוק: