אור ברסלב

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר

הלכות פסח · סימן תנ

סימן תמט

סעיף ג

ישראל וכו' יאמר לו וכו' כתב הפר"ח אין זה עיקר והדין עמו עיין עליו כי אין זה כלל חליפי חמץ והח"י שכתב ואין להחמיר בדינים אלו כי בלא"ה אין ישראל קונה בלא משיכה דמשמע אילו הי' קונה בכסף הי' בזה שייכות לחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח לא היא אלא הרי זה כבא עליה ואח"כ נתן לה אתננה ואמר לה הבעלי בטלה סתם דלא קנתה ולא מקרי אתנן אפילו בזונה נכרית דקניא בכסף כדאיתא בע"ז דף ס"ג וה"נ אין לו אלא חוב ככרות ולא ככר זה ומה שייכות קנין כסף להכא ואין הככרות בפסח אלא חמץ של גוי שמותר:.

שם ישראל וגוי כו' כתב הח"י על המ"א ואשתומם על המראה וכו' משא"כ בי"ט דמותר לישראל עצמו הבערה לצורך א"כ מכ"ש וכו' ואני אשתומם עליו דאטו מותר לישראל להבעיר ולבשל לצורך גוי בי"ט ומבואר בהלכות י"ט שכל מה שאסור לעשות אסור לישראל לומר לגוי לעשותו וא"כ מ"ש י"ט משבת שוב מצאתי שבתשו' שבות יעקב שאלה כ"ב הוקשה זה מבן המחבר שער אפרים וישובו הוא יותר תמוה ע"ש:

שם אומר לגוי בב"י ד"ה אסור להשכיר כתב ולא שייך טעם זה דרוצה בקיומו של איסור ע"י דבר אחר במשכיר תנור לגוי לאפות בו חמץ משום דאף אם יופסד החמץ לגמרי לא יפול התנור כצ"ל לדעתי שמכבר הגהתי לשונו הכי ודלא כמ"א ופר"ח שתפסו עליו בחנם (ואדרבה דברי פר"ח שכתב על דקשה לו על מור"ם שנראה למסכים עם דין זה שמותר להשכיר חמור ומ"ש שפוסק כהאגור בסעיף ה' וכתב ושמא י"ל דבבית איכא אידך טעמא שרוצה בקיומו של איסור ע"י דבר אחר שלא תפיל הבית משא"כ בחמור שאף אם ימות לא יפסד החמץ. והם דברים מבולבלים לענ"ד) ומה שהוכרח לזה היינו לשטת הטור דאזיל בשטת תוס' דשייך איסור רוצה בקיומו בכל א"ה אבל כבר כתבתי בספרי ק"ד שאין כן דעת רש"י והכי הוכיח נמי הפר"ח הכא ומעיקרא על רש"י לק"מ ואפשר שזה נמי טעם השער אפרים סי' ז' שמביא הח"י סק"ט דרוצה לומר שמותר ליפסק כרש"י כי מה שהח"י כתב שר"ל דיעבד שכרו מותר ליתא במשמעות השאלה שם אך א"א להעמיד יסוד על פסק זה כיון דלא סיים למילתי':

סעיף ה

הג"ה וכן מותר וכו' זה דעת האגור ע"פ הירושלמי דאסור להשכיר בית בפסח לצורך חמץ וכבר תמהו כל האחרונים דא"כ למה סתם דמותר להשכיר חמור להביא חמץ והח"י ס"ק י"ב כתב דדעת הרב כיון דחמור מצינו להדיא להיתר אין להחמיר כחמץ וכו' אך אין ללמוד ממנו למקום אחר ומחלק בטעם דחוק ורחוק ובאמת זה ג"כ ליתא דכמו שמפרש בתוספתא חמור להיתר כך בברייתא דירושלמי שבאגור מפורש נמי איסור בהמתו וספינתו וא"כ מנין לנו לחלק בהמה לקולא ובית לאיסור בשלמא מה דפוסק הש"ע בשכר התנור דאפילו מעות אסור לקבל בשכרו לכתחילה ל"ק דהנה צריך ביאור במה פליגי הברייתא דירושלמי עם התוספתא ויראה דבזה פליגי דאיתא בריב"ש סי' ת' ומה שהקשו מדתניא לא ישכיר וכו' ובתוספת' תניא משכיר אולי ברייתא אחרת הוא ולמאן דאמר מותר בהנאה (ר"ל חמץ של גוי בפסח) קשיא להו מההוא דתני לא ישכיר ולמ"ד אסור (של גוי בהנאה בפסח) ל"ק לי' מדתניא משכיר משום דהתם אינו נהנה בגוף האיסור עצמו ואף לא בדמיו אלא שהדבר האסור גרם לו הנאה עכ"ל וי"ל דבסברא זו פליגי שהירושלמי ס"ל דאפילו ע"י גרמא אסור להשתכר בא"ה לכתחילה וא"כ בתנור ששכר אפיות גוף החמץ הוא נוטל שפיר דכ"ע מודים וכזה נמי נראה מהרשב"א בתשו' סי' קע"ז שכתב לשטתו דמתלמודן מוכח דמותר להשכיר בית לצורך חמץ בלא קבל אחריות (ואפשר משום דמשמע לו לשון ייחד לו בית ההוא מלת לו על החמץ קאי ולא ניחא לו בדחיות הח"י סק"ט) כתב תחילה דהירושלמי איירי בקיבל אחריות שוב כתב ואת"ל דההוא אפילו בלא קבלת אחריות משמע וכו' יש לי לומר דההוא בישראל יושב ומשמר בשכר היא וכיון דאסור בהנאה אסור לן לכתחילה להיות יושב ומשמר בשכר וכו' וקשה א"כ למה מתיר לכתחילה להשכיר ביתו לחמץ ואין לומר דיושב ומשמר האיסור משום רוצה בקיומו ומשום שכירות הקיל כדהבין הח"י ממנו ס"ק הנ"ל דזה ודאי אינו חדא הרי כתב הח"י בעצמו דמבואר בי"ד דאפילו בחנם אסור רוצה בקיומו ותו דאף במשכיר ביתו לחמץ בלא יושב ומשמר שייך האיסור דרוצה בקיומו של איסור שלא יתאבד כדי שלא יופסק שכירתו כדמוכח בע"ז ס"ג ע"ב דחשוב שכירות שבירות החביות דיין נסך רוצה בקיומו לולא דלמעוטי תיפלה היה אסור. ומה שהב"י הנ"ל מחליט דבתנור לא שייך רוצה בקיומו היינו באופן שהתיר רש"י דבימי פסח אין השכירות דידי' א"ו דאדרבה הרשב"א בשטת רש"י דאיסור רוצה בקיומו אינו אלא בע"ז וביושב ומשמר בשכר הוא דאסור משום משתכר בא"ה מגוף החמץ שמשמרו ומשכיר בית בשכר מתיר מדאינו אלא גרמא (ואולם מה שכתב שם נמי וקצת משמע לי כן מתוך אותה גירסא שבירושלמי דגרסינן חמץ של נכרי בתוך הפסח מהו ר' ירמי' אמר מותר בהנאה ר' יוסי אמר אסור התיב ר' יוסי והתניא לא ישכיר בהמתו לגוי להביא עלי' חמץ פתר לה בבא עמו והתני לא ישכיר ביתו לגוי ליתן בתוכו חמץ אית לך מימר עמו אנן לפום גמרי' נאמר בבית נמי עמו ולכתחילה שמשתכר באיסורי הנאה משמע שמפרש מה שנאמר לתירוץ המ"ד מותר בהנאה בבא עמו הוא מטעם איסור משתכר בא"ה ובדרך זה פי' המפרש קרבן עדה להירושלמי והוא תימא ונמנע דהא למ"ד זה אף גוף החמץ של גוי מותר בהנאה ושכרו יהי' אסור והעיקר לענ"ד פי' בבא עמו דאז מגזירה שמא אתי למיכל מיני' אסרוהו ועיין תשוב' שער אפרים הנ"ל ויש לבן המחבר ראי' מירושלמי זה) גם י"ל דכ"ע ס"ל שכר בית ובהמה וספינה אינו אלא גרמא ולפי מה שהעלתי ששייך רוצה בקיומו בכל מידי דבשכר כדי שלא יופסק שכרתו י"ל דפליגי הנהו שתי ברייתות בפלוגתא דרש"י ותוס' אם שייך איסור רב"ק בשאר א"ה זולת ע"ז יהי' איך שיהי' אין לענ"ד שום הבדל בין בית וספינה וחמור ומאן דאסר אסר בכולהו ומאן דשרי שרי בכולהו והאמת למה שהרשב"א ז"ל הכריע מתלמודן דבית שרו ממילא חמור נמי שרי ואפילו למה דדחו האחרוני' ראי' הרשב"א מ"מ י"ל דבדרבנן שמעינן להקל אך הפר"ח רוצה לומר דהירושלמי יותר עיקר אף גם קשה לי על שטה זו דשכר הבא מן הבית אי חמור לא יהא נחשב משתכיר בא"ה מפני שאינו אלא גורם א"כ מה דתנן בהשוכר את הפועל השוכר את החמור להביא עליה יין שכרה אסורה והיינו קנס על דעביד איסורא ומה איסור עביד אי משום דאסור להשתכר בא"ה הא אינו אלא גרמא בשלמא הרישא שכרו לעשות עמו ביי"נ שפיר האיסור דמשתכר בגוף היי"נ אבל בחמור מה האיסור וע"כ משום דרוצה בקיומו וכנ"ל וא"כ מה מקשה הגמרא פרק הנ' דף ס"ה הא תו למה לי היינו רישא הא הרישא הקנס משום דעביד תרתי איסורא משתכר בא"ה גופי' ואיסור רוצה בקיומו ובחמור אינו אלא איסור רוצה בקיומו לבד אלא משמע מתלמודן זה דאיסור משתכר בא"ה ע"י גרמא וע"י גופן שוין: לכן ראוי להחמיר בכולן אם לא בהפסד מרובה מאוד אפשר דיש ליסמוך על התוספתא והרשב"א והטור וש"ע המתירין:

סעיף ז

אסור להשכיר וכו' לשון הטור אסור להשכיר כולו בפסח שיבשל בו חמץ מפני שרוצה בקיומו של איסור ע"י דבר אחר שלא יבקע הכלי ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה אסור להשכירו לכתחילה ולא דמי להא דתניא בתוספתא משכיר חמורו דהתם החמור אינו אסור וזה לשטת תוס' דאיסור רב"ק שייך בכל א"ה ועיין סעיף ה' דלדעתי אף בחמור שייך רב"ק שלא יופסק שכירתו ודוק ואולם מה שהחליט שמצד שהכלי אסור בהנאה אסור להשכירו לבשל בו ומשמע מיני' דה"ה דמטעם זה אסור להשכירו אפילו לבשל בו מה שאינו חמץ וגם אסור למכור כלי הבלוע מחמץ או מבב"ח לגוי זה תימא כדכבר הרגיש הד"מ כדאיתא במ"א בשמו ומ"ש המ"א וצ"ע דהא המרדכי וכו' ואנן קיי"ל וכו' ע"ש ריש סי' תמ"ז טעם מנהגינו גם מ"ש וגם בתוס' לא התיר אלא לתת לתוכו דבר יבש ובזו לא פליג הטור וכו' היינו דהתוס' חשו לשום בתוכו דבר לח מה שרוצה לאכול וע"י הכבישה שבתוכו מעל"ע נאסר מן הבלוע ואפילו בפחות מן מעל"ע לכתחילה אסור דא"א דלא מבלע פורתא ואין מבטלין איסור לכתחילה ומכ"ש שאסור לבשל תוכו מה שרוצה לאכול משא"כ להחם חמין לרחיצה דאינו נהנה מן הבלוע שרי לכ"ע (ודלא כפר"ח שדחק עצמו בטעם תוס' לחלק בין יבש ללח בדברים מותמהים כי באמת מ"ש יבש מלח לענין רב"ק אלא מדליתא לאיסורא בעיני' לא חשו לו ואיסור הלח הוא מטעמי הברור) ושפיר תמה הד"מ על הטור בזה ולמוכרו לגוי הלא מבואר בגמרא דע"ז דף ס"ד דקנקנים הבלועים מיי"נ מותר למוכרם לגוי מטעם דלא שייך רב"ק היכי דליתא לאיסורא בעיני' ולא אמרינן שנהנה מן הבלע א"ו משום שהגוי לא יהיב מידי בעד הבלע ואם זה ביין שאינו נפגם תוך הכלי מכ"ש בבלוע מבב"ח או מחמץ שמותר למכור הכלי לגוי דהיינו ממש מכירה חוץ מדמי איסור שבו ומה שנאמר בי"ד סי' צ"ד דאם אין ס' אף הכלי אסור בהנאה ע"ש בספרי ק"ד מה שכתבתי להסכימו להלכה וכן העלה הפר"ח וכן עיקר:

תוכן העניינים

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה