אור ברסלב

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר

הלכות פסח · סימן תמז

סימן תמו

סעיף א

הג"ה וצריך לשרוף הכל עיין ח"י התמיה שתי תמיהות על המהרא"י ז"ל והיא נמי על הד"מ שהעתיקו חדא מה הוכחה היא זו מכח דפחות מכזית א"צ ביעור הלא דעת גדולי פוסקים דגם פחות מכזית צריך ביעור ותו יותר תימא דאי פחות מכזית א"צ ביעור א"כ אם אתרנגולת קאי דהיא רק משהו בעלמא מכ"ש שאין צריך ביעור וכן נמי תמה הח"צ סי' פ"ז והח"י מפרשו בפירוש שאינו האמת ואולם הח"צ לשטתו שמפרש שם טעם הרא"ש במה שגרע החצי שיעור דבל יראה מבכל איסורין ע"ש ושפיר תמה אמנם הברור בעיני דמהרא"י וד"מ לא שגגו בזה שהוא ממש בדבר שהתינוקות יודעים וח"ו להרהר על מאורי עינינו שגיאה כזו ולהכי עיין סי' תמ"ב סעיף ז' מה שביארתי דטעם דמ"ד פחות מכזית א"צ ביעור היינו כדפי' רש"י מדלא חשוב ובטילי ממילא כפירורין דלחם וה"ה בצק פחות מכזית דנמי לא חשוב לאפותו ובטל ממילא ולהכי לא חש לאידך פוסקים דחצי זית צריך ביעור משום דפשיטא לו ע"כ לא פליגי אלא בפחות מכזית אבל בחטה אחת חמוצה מסתביר לו בפשוט דאין שום דעה שמחשיבו להצריכו ביעור ונקטו למושכל ראשון ומדמהו להמ"ד דפחות מכזית א"צ ביעור וא"כ דהיינו טעמו פשיטא דאין ריח קושי' עליהם דא"כ אף התרנגולת א"צ ביעור דודאי הבלוע בהתרנגולת מחשיבו שהרי נאכל עם התרנגולת ולא שייך לומר דבטל ממילא ושייך בו ביעור מדרבנן וזה הברור לענ"ד בדעת הגדולים:

(הג"ה הנ"ל) וצריך לשרוף הכל וכו' הנה אוסר בזה השהי' ועיין סימן תמ"ב המבואר בטור דכל דבר שאינו אסור באכילה מן התורה מותר לערבו לכתחילה ולהשהותו וע"כ לא פליג עליו הרבינו יונה בטור ס"ס זה אלא דאם ערבו לכתחילה דאסור משום אין מבטלין איסור לכתחילה: ועיין ב"י פירושו אבל אם נתערב שוגג קודם פסח או תוך פסח מותר לאחר פסח הרי דנמי סובר דהשהי' בזה שרי אך י"ל דאיירי בעבר ושהה ומה שהמ"א שם הוציא מתוס' דאסור ע"ש מה שכתבתי דמתוס' לא משמע מידי ואדרבה הבאתי שם ראיה מן הש"ס כהטור. וכעת רואה אני דמשמע מתוס' גופייהו כשטת הטור שהרי ריש כ"ש ע"ב ד"ה ר"י אומר כתבו אומר ר"י בשם ר"ת וכו' וא"ש אף לר"ת דמפרש בריש א"ע דמותר להשהות כותח בפסח וקשה היכי ראו דלפירושו מותר להשהות הא אפילו הרא"ש ריש א"ע לא כתב דלפי' ר"ת מותר להשהות אלא להטעם השני שבתוס' ריש מכילתין ומנ"ל דילמא סובר טעם הראשון וביותר יש מתמוה על תוס' שהמה מביאים בשם הרשב"א הוכחה ברורה דאפילו לטעם השני מ"מ מוכח דנוקשה וע"י תערובות נמי אסרי לשהות משום התקלה דדילמא אתי למיכל מיניה ומנא להו דר"ת לא סבר הכי ונהי דאפשר דמ"מ קשה להו כיון דאינו אלא משום תקלה דאכילה לא שייך טעמא דרש"י בדבית שמאי דקסבר מצוה עליו לבערו מן העולם מ"מ הלשון שכתבו בשמו דמותר להשהות כותח בפסח ודאי תמוה דמנ"ל ואי משום מה דפי' דא"ע פי' האוכלין ועוברים היינו מן השלחן ואילו דמ"מ אסור בשהיה מדרבנן הי' יכול לפרש א"ע מן העולם ומדרבנן משום תקלה זה אינו די"ל דלא מסתביר לו לפרש הכי דא"כ לא נזכר האיסור אכילה במתני' ועל א"ע הוא דמסיים הרי אלו באזהרה וזה אינו לשיטתו ומוכרח לפירושו דהוא האיסור אכילה אבל לעולם י"ל דסובר מבחוץ דכל שאסור באכילה מחויב לבערו מדרבנן משום התקלה כהוכחת הרשב"א משא"כ אם נאמר דתוס' אזלו בשטת הטור דלרבנן דפליגי על ר"א ולא אסרו השנוים במשנה דא"ע באכילה אלא מדרבנן השהי' מותר שפיר שכתבו דלפי' ר"ת מותר להשהות כותח היינו דפסקו כרבנן דלדידהו כיון שהאכילה גופה אינה אלא דרבנן אין בם משום תקלה ומותר להשהות משא"כ לפי' רש"י דלר"א עוברין מן התורה בבל יראה (ואפשר כדכתב הפר"ח מדמקשינן שאור דראי' לשאור דאכילה) כמו דלרבנן האכילה אסור מדרבנן ממילא ה"ה הבל יראה מדרבנן הוא ועכ"פ אסור ובזה מיושב מה שמדקדק הח"צ סי' פ"ו על ר"ת וכתב כיון דלדעת ר"ת אפילו בהנך דמשנתינו מותר להשהות מאי האי דכתב המרדכי ר"ת הי' רוצה ליפסק דחמץ בס' אמנם לא רצה להקל לעשות מעשה וכשהיו מוצאים חטה תוך תרנגולת מבושלת בפסח לא הי' מתירה אך הי' מתיר להשהותה עד לאחר הפסח ומה אירי' האי דבטילה בס' תיפוק לי' דאפילו לא בטילה ואפילו בפחות מס' לדברי ר"ת מותר ודחק בדברים שאינם ולהנ"ל לק"מ דעד כאן לא כתבו התוס' דלר"ת כותח מותר בשהי' אלא למה דסברי ליפסק אף בתערובות כרבנן דהאכילה גופה אינו אלא דרבנן אבל ודאי מודה לר"א בהמתני' דאיסור אכילה דאורייתא אף השהי' אסור מבחוץ ע"פ הוכחת הרשב"א אף לפי' הא"ע דמתני' ולהכי למאי דפוסק טעם כעיקר דאורייתא פשיטא שהי' אוסר השהי' בפחות מס' וכותח שהתיר לרבנן היינו משום דאזיל בשטת הטור דאין בו משום טעם שאינו אלא קיוהא כדביאר הפר"ח ריש סי' תמ"ב דעתו ואולם מנהגינו לאסור השהי' בתערובת משהו. אך ע"פ שטת הר"ן והרמב"ן שהבאתי ריש סי' תמ"ב שכתבו בהדיא דאף למ"ד נוקשה דרבנן מ"מ השהי' אסורה מדרבנן משום תקלה וממילא ה"ה תערובת משהו לדידן וכן מביא הח"צ הנ"ל בשם הראב"ד בספר תמים דעה סי' ל"ג שטעם איסור השתי' משום תקלה ע"ש אף גם אוסר פה הרמ"א ז"ל פדיות החמץ ולמכור השאר ובזה יש טעם כדמביא הח"י בשם הש"ך ריש סי' ק"י בשם גדולי פוסקים דלא מהני זה אלא באיסור ע"ז:

אבל המבואר בש"ע סי' תמ"ז סעיף י' המכירה לגוי חוץ מדמי איסור שאוסר ע"פ המנהג ואפילו במשהו של חטה שהברור שהפליטה ממנו לא נחשב במאומה ודאי צריך טעם והח"צ הנ"ל כתב אבל למנהג האשכנזים האוסרים למכור התרנגולת ש"מ דמיחשב להו פליטת החטה בתרנגולת וחלילה להעלות על הדעת שטות כזה למנהגינו ויותר רציתי לומר דחשו להאיסור השהי' בתוך הזמן שיהדר עליו למכרו אבל באמת גם זה אינו דתינח אילו הי' אפשר לומר דע"י השהי' שיתרשל יעבור ברגע זו באיסור בל יראה דרבנן שפיר אבל באמת זה אינו כדהוכיח שם הח"צ הגם שהוכחותיו אינם מוכרחים מ"מ למ לדעתי מזה מוכרח שהרי הר"ן גופי' מסיק שאם שהה חמץ נוקשה עד אחר פסח מותר וכדפסקינן ס"ס זה ואילו נאמר דמה שהוציאו האיסור שהי' מהוכחה דשיאור ישרף היינו בדומה ממש למה דהמתני' הצריכה בדיקה אף בביטול משום התקלה שהוא באמת בבל יראה מדרבנן א"כ הרי שם מבואר סי' תמ"ח סעיף ה' דאסור אע"פ שביטל ומוכח דשייך בזה קנס הואיל דעבר על בל יראה דרבנן ועיין פה סוף הסימן במ"א ופר"ח מה שמחלקים ובע"כ דבשהיית נוקשה ותערובת משהו אין בו משום גזירה דרבנן בבל יראה דאל"כ אף בם הי' שייך למיקנס מדעבר אדרבנן ולומר דהטעם הוא שחוששין שבתוך זמן שיהדר עליו למכרו יבא לידי תקלה דאכילה כדאיתא ברש"י סוטה דף מ"ח לגבי תרומת מעשר משא"כ כשמחזיר עליו לשורפו זה ג"כ דוחק גדול דבשהי' מועטת כזו ניחש לתקלה דאיסור דרבנן אלא עיקר הטעם נובע מן המרדכי פ"ג שמשיג על רבינו יחיאל ואמר נ"ל תשובה לדבריו דטפה לחלוחית החטה הוא חמץ וקיי"ל בע"ז הלכה כרשב"ג חביות בחביות ולא יין דאורייתא ביין וטפת יין אוסר כלי מלא מים בהנאה אמנם כבר קדמנו הפר"ח בסי' תס"ז לבער על נכון ע"פ הר"ן בפרק כל הצלמים בזה דלא כהמרדכי אלא דכל האיסורין ואפילו חמץ לסתם יינם מדמינן לגוי חוץ מדמי איסור שבו כל שגוף איסור דאורייתא בלח מעורב בתוכו לא העתיק כהוגן אלא ז"ל הש"ך שם סקי"א אבל אם נתערב גוף ודאי יינם ביין לא מהני לא הולכת הנאה לים המלח ולא מכירה חוץ מדמי איסור שבו עכ"ל ולדידי תימא על המרדכי גופי' שבסוף פרק כל הצלמים פסק בסתם וכתב שקול מאה זוזי דמי חביתא ושדי בנהרא ודוקא סתם יינם דרבנן וכו' אבל באיסורי הנאה דאורייתא לא שרי בדבר לח כמו יין ביין אלא חביות בחביות הרי דבעצמו סובר דתקנתא דר"א לא עדיף מתקנתא דר"ג וכדביאר נמי הר"ן שם ומיד בתר הכי כתב פסק הרשב"א חביתא דאיסורא שנתערבה וכו' וחמץ בפסח שאסור במינו במשהו או שלא במינו בנ"ט ואסור אף בהנאה יש לו פדיון להוליך דמי הנאה לאיבוד ומותר ליהנות אבל לא באכילה דסוף סוף טעם דחמץ קא טעים הרי דבע"כ סובר לענין היתר פדי' דחמץ לסתם יינם מדמינן ואם לענין היתר פדי' שוה לו חמץ לסתם יינם מכ"ש לענין תקנה דר"ג במכירה חוץ מדמי איסור דעדיף הרבה כמבואר שם בהר"ן דחמץ לסתם יינם יש לדמות ומה השיב על רבינו יחיאל וא"כ למה שמסיק הח"י דבמקום הפסד מרובה מאוד המיקל להתירו בהנאה ולהשליך דמי הנאת חמץ משהו שמעורב בו לים לא הפסיד והוא ע"פ האו"ה שמביא לזה אין דעתי נוחה כדכתב שם מקודם בש"ך הש"ך יו"ד סי' ק"י סק"א דרבו הפוסקים דהיתר זה לא מהני אלא בע"ז אלא למכור חוץ מדמי איסור שבו ודאי נכון כדעת הרבינו יחיאל במקום הפסד מרובה מאוד ומכ"ש בתערובת של חטה כדפסק הש"ע סי' תס"ז ומינה דבמקום שאף יש הפסד מרובה מאוד המתיר בשהי' בתערובות משהו מכ"ש שלא הפסיד שהרי לרבינו יחיאל השהי' קל מהמכירה חוץ מדמי איסור שהרי כתב א"צ להשהות וכן איתא בח"י ס"ק י"ח ולכן במקום שעם המכירה עדיין יש הפסד מרובה מאוד השהי' מותרת לענ"ד ודו"ק:

שם בש"ע ואין שם דבר המעפען כתב המ"א משמע וכו' ומיהו אם נגעה בצד האחר וכו' הנה שלח לי ידידי הגאון מוה' עקיבא נ"י תשובתו ארוכה אשר ערך על עסק תערובת שנשאל ובתוך הדברים כתב וגדולה מזו כתב המ"א ריש סי' תמ"ז גבי מצות המשוחים דאם נגע במקום שלא נתכפלה לא נאסר אף דבח"י חולק היינו דבאותה חתיכה לא מקרי בלוע ממקום למקום ובאמת דברי המ"א תמוהים בעיני דהרי אם כולה חמוצה דהיינו מצריכים ס' נגד כולו ולא אמרינן דסגי בס' נגד מקום שנגע בו דהא טעם הפליטה מצד השני אינה יכולה לילך דרך עצמו ולהתפשט ממנה דהוי בלוע הרי דדיינינן דכל טעם החתיכה יכולה להתפשט לחתיכה אחרת וא"כ וכי בשביל שמקצתה אינה חמוצה אין הטעם יכול להתפשט ואטו בכיפי תלו לה לחמוצה:

והשבתי מה שמתמיה על המ"א לק"מ כי ז"ל הש"ך סי' ק"ה ס"ק י"ט דהיכי דהאיסור מחמת עצמו בהא קאמר לעיל דאפילו אם האיסור כחוש ההיתר שהוא שמן מוליך האיסור עמו מאחר דבע"כ בלאו הכי פלטת רוטב של איסור ובלא"ה אוסר כדי נטילה הילכך אם החתיכה אצלו שמן מחזיק פליטתו ומבליע בכולו נמצא דכל היכי שההיתר שמן מוציא אצלו איסור מחמת עצמו בכל מקום שההיתר מפעפע מוליך האיסור שמוצא בצדו עמו וכיון שכן כמו שההיתר שבעבר השני מפעפע למה שנוגע בו ככה מוליך האיסור מחמת עצמו שבצדו משא"כ המצה המשוחה בשמן ומצד שנתכפלה נתחמצה ועבר השני שלא נתכפל אין בו איסור אלא מה שבלע מן הצד שנתכפלה וטעם זה אינו מוליך עמו ושפיר ואדרבה סברת התוס' סתורה מן הת"ח כלל כ"ח שמביא מר בהג"ה דאף בלב המחובר בעוף דן הכי עכ"ל ולפ"ז במצות המשוחים בשמן אסורה כולה מדינא ואפילו קודם פסח שהרי הכפל פולט עכ"פ כדי נטילה ומוליך ההיתר עמו בכולה משא"כ לקמן סי' תס"א מה שאוסרין כולה אינה אלא חומרא בעלמא אף בפסח:

הג"ה ב ובדין ריחא וכו' עיין מ"א כתב ראי' מהרי"ף להחמיר וכתב ובזה נדחה ראיי' מהרי"ל בתשו' הנה לא כתב הראי' ולא ביאר הדחי' והח"י כתב עליו ואין דבריו מוכרחים נגד מהרי"ל בתשו' סי' רי"ד דמביא ראי' ברורה לדבריו ממה דמבואר בש"ס ופוסקים דגם לענין יי"נ ריחא לאו מילתא אף דנאסר במשהו א"ו בכל ענין ריחא לאו מילתא אפילו בדברים הנאסרים במשהו וממ"ש הרי"ף דטעמא דרב הוא משום דאזיל לשיטתי' דמב"מ במשהו ש"מ דאיסורי' שנאסרו במשהו ריחא מילתא אין זו סתירה כלל דהרי"ף לא כתב זה רק דרך סניף אבל באמת פסק בתחילת דבריו כלוי דריחא לאו מילתא ואפילו משהו ליכא עכ"ל ונהי מה שכתב שהרי"ף לא כתב זה אלא לסניף אמת כדלקמן מ"מ מה שכתב בדעת הרי"ף דללוי אפי' משהו ליכא תמוה דא"כ איך אוסר הרי"ף לכתחילה אפילו ללוי ומה טעם וריח יש לריח זה לאסור לכתחילה אם אפילו משהו אין בו א"ו מוכח דמשהו מיהו איכא אלא מה דפליגי הפוסקים ע"כ בהא פליגי דהמחמירים סוברים דאף במשהו דריח יש להחמיר במקום דיש חומרא דמשהו שע"י ממש והמקילין סוברים דאין ללמוד חומר דמשהו שע"י ריח מחומר דמשהו שע"י ממש ומעתה נחזי אנן הנה ז"ל המהרי"ל כמדומה מה שנסתפקת כיון דחמץ במשהו אי ריחא מילתא ע"י חמץ ונראה דאין חילוק למ"ד לאו מילתא וראי' דלוי שרי בשר שחיטה עם בשר נבילה בכל ענין אפילו שניהם מין אחד אפילו למאן דאסר מב"מ במשהו (ועיין בזה לקמן) וכן מוכח בפרק כיצד צולין דפריך למ"ד משום תערובת טעמים מה לי גדי וגדי מה לי גדי וטלה נימא דל"מ גדי וגדי דהוי מב"מ ולר"י ולרבי שסידר המשנה הוי מב"מ במשהו וראי' זו צ"ע דהא לשטת הירושלמי ורמב"ן דלוי מתיר אפילו לכתחילה הא בפשוט יש ראי' דאי יש בו משום תערובות איך יהא שרי לכתחילה הא אין מבטלין איסור לכתחילה א"ו דאזיל נמי בשטת הפוסקים שאינו מתיר אלא בדיעבד ומשהו ודאי יש וכנ"ל שראייתו הוא דמשהו דריח אין ללמוד ממשהו דממש ולשטה זו הא מוכרחים לתרץ קושי' תוס' דא"כ מה מקשה מאין צולין ב' פסחים מאי לאו מפני תערובות טעמים דילמא משום לכתחילה וניחא להו כדאיתא בתה"ב דף ק"ה ע"ב דהכי אקשי ואם איתא דלגבי ריחא דאיסורא בדיעבד שרי דינא הוא לגבי ב' פסחים דתרוויייהו להתירא וליכא למיקם אטעמא שתהא מותר אף לכתחילה וא"כ י"ל דלעולם ללוי למ"ד מב"מ במשהו מודה דאסור וה"ה בחמץ ורב לטעמי' דאסור מב"מ במשהו והא דלא משני דלעולם מפני תערובת טעמים ול"מ קאמר ל"מ מב"מ אלא אפילו גדי וטלה דמין בשא"מ דאכתי יקשה הכל ולמה יהא אסור בגדי וטלה אפילו לכתחילה כיון דבשאר איסורין דיעבד שרי אלא איפכא הוי לי' לומר איך אפשר דלוי יודה למ"ד מב"מ במשהו ורב האוסר היינו לטעמו דמב"מ במשהו וכמשמעות הרי"ף דא"כ אדמקשה דאי משום תערובת טעמים מה לי וכו' יותר הי' לו להקשות דאי משום תערובות טעמים גדי וטלה למה יאסור הא הוי מבשא"מ וכיון דבאיסורין שרי בדיעבד הכא לישתרי לכתחילה ודוחק לומר משום דבגדי וטלה משום דאיכא למיקם אטעמא דהא מ"מ תרווייהו דהתירא וגם באמת ליכא למיקם בטעמא ואינו אלא מבא"מ בשמא.

ובאמת יפה כתב בזה הח"י דהרי"ף לא כתב זה אלא לסניף וכן התה"ב הנ"ל לא העתיק בשמו כלל ראי' זו אלא אדרבא כתב בלשון זה ולדידי קשיא לי בטעמי' דרב איך אפשר לאסור מב"מ בריחא בעלמא והרי הוא בעצמו מדאורייתא שרי חד בתרי ואי משום דרב ס"ל כר"י דמב"מ לא בטל הא לא אפשר דהיינו טעמו דרב בהא מדר"י דהא אדרבא אתינן לאוקמי פלוגתייהו בתנאי בחביות של תרומה ורב כר"מ ולוי כר"י ושם מבש"מ הוא) ועוד דאם איתא למה לי למשקל תנאי מעלמא לוקמא בפלוגתא דר"י ורבנן דמב"מ וכיון שכן אפילו מדרבנן ליבטל דריחא לגבי גופו של בשר מיעוטא דמיעוטא הוא ואפילו אחד מאלף לא הוי (ודברים אלו צריכים ביאור דהכל קשיא למה לא שייך בזה לומר מב"מ לא בטל ויראה לי דהיינו טעמא דכיון דר"י לא גמר דמב"מ לא בטל אלא מולקח מדם הפר ודם השעיר אין לך בו אלא חדושו דהיינו דומיא דדם פר ושעיר בתערובת ממש אבל תערובות דריח אין לו ענין כלל לדם פר ושעיר לומר בו מב"מ לא בטל) וניחא לי דאילו הוי דכותי' בשאינו מינו הוי טעמי' נרגש ונטעם כאילו נתערב ממשו של איסור יתר מאחד בס' עד כאן לשונו ור"ל אם כן שפיר דאוסר מיהו מין במינו אף שאין טעמו נרגש מיהו מדרבנן כבכל איסורין ומעתה נתבונן בראי' הראשונה דמהרי"ל שכתב ונראה דאין חילוק וראי' דלוי שרי בשר שחוטה עם בשר נבילה בכל ענין אפילו למ"ד מב"מ במשהו. להנ"ל אין מזה שום ראי' לענין חמץ דודאי י"ל לעולם אף ללוי פשיטא דאיכא משהו מדאוסר לכתחילה וגם דמה"ת למיעבד פלוגתא רחוקה כזה דרב יסבר דאילו היי' דכותי' בשאינו מינו הוי טעמו נרגש וללוי אפילו משהו אינו א"ו דאף ללוי משהו איכא ומ"מ מתיר אף מב"מ אף למ"ד מב"מ לא בטל משום דריח אין לו שייכות כלל למב"מ לא בטל וכנ"ל בקושי' התה"ב משא"כ חמץ דאפילו שלא במינו במשהו ודאי די"ל דאין הבדל בין משהו שע"י ריח למשהו שע"י ממש וכדעת התוס' וסמ"ק ואין לומר כדכתבו תוס' בע"ז דף ס"ו ד"ה מכלל ובחמץ בפסח לספרים דגרסו במשהו כרב אע"ג דשלא במינו אסור במשהו אע"פ שהטעם בטל מ"מ אין לאסור טעם לפגם שלא יהא טפל חמור מן העיקר דשלא במינו אינו אסור אלא אטו מינו א"ו אין חילוק דכל נ"ט לפגם מותר עכ"ל ונימא ה"נ הכא דלא יהא טפל חמור מן העיקר: כבר תמהתי על דברי תוס' אלו שהרי בפסחים דף ל' מבואר בשטת ר"ת שהסכימו כל המורים דאף לגירסא זו י"ל שפוסק בחמץ כרב ולא מטעמי' דרב ס"ל בכל איסורין במינו במשהו ורבא לית לי' אלא דוקא בחמץ משום חומרא דחמץ וא"כ מה שייך לומר שלא יהא טפל חמור מן העיקר ובע"כ לידחק וליישבם דהכא סברו משום חומרא דחמץ תחילה גזר על מינו דבמשהו מהטעם דמינו אינו מבטלו אלא מחזקו ושוב גזר נמי שלא במינו אטו מינו וכל זה לא שייך הכא דהא מ"מ בין במינו בין שלא במינו אך אסור מן הטעם דבמינו מחזקו ואינו מבטל וי"ל דכל זה י"ל נמי במשהו דריח אבל דליאסר בשאר איסורין מטעם מב"מ במשהו דד"ת ליתא כנ"ל ודו"ק ולפ"ז מעיקרא אין ראי' כלל נמי מדלא קאמרה הגמרא ל"מ גדי וגדי דהוא מב"מ כיון דריח אין לו שייכות כלל להכא תו כתב המהרי"ל ועוד ראי' מבת תיהא דשרי רבא אפילו למאן דאסר סתם יינם במשהו ודברים אלו קשים להולמן דהא לפ"ר בפשוט הי' לו להביא הראי' מבת תיהא גופה ואפילו אי עתם יינם אינו אוסר במשהו דאילו נימא דאף למ"ד ריחא לאו מילתא משהו מיהו איכא איך שרי בת תיהא משום דריחא לאו מילתא הא מ"מ משהו איכא וחצי שעור אסור מן התורה (וא"ל דסובר סברה די"ל דלא אמרינן חצי שיעור אסור אלא היכי דשייך חזי לאיצטרופי משא"כ בזה דאפילו יריח כל היום אינו אלא משהו משום דלאו מילתא הוא דא"כ מה יוסיף בראי' במה שכתב אפילו למאן דאסר סתם יינם ואנה מצא דאפילו למ"ד יי"נ במשהו לא אסר ריחו וע"כ מכוין למשמעות הרי"ף דללוי ורבא אפילו פת חמה מונח על חביות פתוח שרי ודלא כמשמעות הש"ע י"ד סי' ק"ח וע"ש בש"ך מ"מ מה אולמי' לאסור הפת מכח מה דשרי להדיא גבי בת תיהא המשהו בגופי' א"ו דסברא זו לא עלתה על דעתו) וא"כ הדר קשה למה אינו מביא הראי' מבת תיהא גופי' וע"כ משום דבאמת כבר הוכחתי דאזיל בשטת הפוסקים דלוי אינו מתיר אלא בדיעבד ואליבייהו הקשה הבה"ב הרי בבת תיהא שרי רבא לכתחילה וההכרח לבא באמת כדכתב המשמרת הבית בלשון זה ורבא ס"ל כיון שאינו מתכוין להנאת הריח אלא לבדיקת היין אפשר ולא מכוין הוא ושרי וקיי"ל כרבא ולא דמי כלל להא דלוי אלא אפשר לרבא דס"ל כרב ואפילו הכי שרי בבת תיהא מן הטעם שאמרנו ולהכי אינו מביא ראי' מבת תיהא גופי' אבל הא דברי המשה"ב אינם עולים כלל לשטת רש"י ורי"ף שמביאין ראי' מרבא דהלכתא כלוי אלא זה דרך תוס' ממש וא"כ דמבת תיהא גופי' אין ראי' הא אף אין ראי' דרבא לא אסר בחביות פתוח ופת חמה כדבאמת פוסק שם הש"ע תרתי כלוי דריחא לאו מילתא ופת חמה ביי"נ חביות פתוח אוסר וא"כ אנה מצא דשרי רבא ריחא אפילו למ"ד סתם יינם במשהו ואף לו מצאו להדיא דרבא שרי ריח בפת אף למ"ד סתם יינם במשהו אין ראי' כלל דסתם יינם אינו אוסר במשהו אלא במינו ולהכי י"ל דאינו אוסר בפת אינו מינו משא"כ חמץ דאוסר במשהו אפילו שלא במינו:

הכלל שאיני רואה ראי' ברורה בדברי המהרי"ל ז"ל ודלא כמ"ש הח"י שהוא ראי' ברורה מש"ס ופוסקים ונהי דראיות המ"א מן הרי"ף נמי ליתא כדכתב הח"י וכנ"ל מ"מ למה דקי"ל דלכתחילה אסור ומוכח דמשהו ודאי איכא אף ללוי וגם מדמסתביר באמת הכי כי היכי דלא ליהוי פלוגתא רחוקה מרב ללוי ודאי קשה להמציא שיש הבדל לענין דיעבד בין משהו שע"י ריח למשהו שע"י ממש ועכ"ז נראה דאין להחמיר אלא במידי דלא שכיח כלל דהיינו למשל אילו נאפה בפסח פת חמץ עם בשר שמן בזה יש להחמיר כדעת הסמ"ק שכתב דנהי דלאו מילתא הוא משהו מיהו איכא אבל במה דשכיח כמו נמצא חטה באחד מתבשיל בתנור אין שום סברא להחמיר ואפילו בתנור סתום דשייך בו ריחא דזה גרע מתרי משהו שדיברו האחרונים שהרי אפילו מבשר שמן ממש אינו למה דקי' כלוי אלא משהו וזה הריח הבא מן החטה שאף אם כל גופו נתערב אינו אלא משהו הרי תרי משהו ושע"י ריח [ולדעת הירושלמי ורמב"ן ללוי באמת אפילו משהו אינו בודאי בכזה כדאי השאילתות ליסמוך ולהתיר בפרט במקום מניעת שמחת י"ט ואין ראי' מתוס' שמחמירין אפילו בחטה שהם פוסקים כרב דריחא מילתא הוא וטעמו נרגש באינו מינו והוי בחטה אך חדא משהו אבל לדידן שפסקינן כלוי אין להחמיר כלל לענ' בחטה ואף שהתוס' שם מחמירים אפילו בתנור שלנו דריחא לאו ומשמע מילתא דקאי אפי' על חטה הנמצאת בעיסת מצה הא חומרתם זו בודאי בל"ז לא פסקינן שהם מחמירין אפילו במעשה תנור דלאו פיטום היינו חטה בעיסת מצה ובזה בודאי לא קי"ל כותייהו כמבואר סי' תס"א סעיף ה' וכה"ג מחמירים נמי בחטה הנמצאת במצה אפוי' אף שהרי החטה טמונה ומכוסה בעיסת המצה ובכגון זה נקטו הפוסקים בי"ד בפשוט להתיר א"ו כל זה נטה דעתם להחמיר מדפסקו כרב אבל דידן מסתביר לענ"ד כנ"ל ובפרט שעל הרוב בחטה הנמצא בתבשיל יש עוד צד להיתר מטעם מי פירות עם מים דהוי נוקשה ודוק:

סעיף ד

אם נתערב וכו' ונוהגין וכו' עובדא אתא לידי נשאלתי מבער וולד שנת תקל"ח הורידו לתנור איזה מצות במרדה חמוצה בת יומא שאיזה שעות קודם הורידו עלי' פת לתנור והם נתערבו תוך התנור גם נסתפקו אם לא הורד על מרדה זו פת הנילש בחמאה שקורין פיטור פרענציל אלא שהיתה נמי מלוכלך עם קמח ששטחו על פני המרדה תחתיהם כשהורידום עליה והנה המ"א סי' תנ"א ס"ק ל"ג האריך בזה והעולה מדבריו דאם הורידו על מרדה נקי' ומקונחת בת יומא אז כולם אין צריכים כי אם קליפה ואפי' ראשונ' ואפי' היתה מחומצת מעוגות עם שומן (והיינו כמשמעות הש"ע י"ד סי' צ"ד סעיף ח' דבבלוע בכלי לא מחמרינן יותר מכדי קליפה ומשמע אפילו הקערה בלועה מבשר שמן וזה דלא כמו שנסתפק הש"ך סי' ק"ה ס"ק כ"ג) ואם לא הודחה אזי משמעותו דאם היתה חמוצה מעוגת עם שומן אזי הראשונה אזי הראשונה מחשש הבעין הטוח על פניה ואם חימוצה מפת כחוש אזי הראשונה צריכ' נטיל' מהחשש בעין והאחרות תמיד בקליפה סגי להו בט"ז סק"ז שמחלק בחשש בעין בין הראשונ' והשני' הוציא מסי' ק"ח בט"ז סק"ז בשם האו"ה ונראה לענ' דדוקא כשהמרדה בת יומא מן עוגת עם שומן אז אסורה הראשונה כולה מן הבעין שעליו ובהצטרף הבעין עם הבלוע בכלי שניהם יחד אוסרים כולה אבל באינה בת יומא הבעין שעל פניו לא נחשב כי אם לסיכה דמשהו בעלמא עבדו לי' ואינו אוסר אלא כדי קליפה כדאיתא סי' צ"ד סעיף ז' בש"ע וע"ש בפר"ח דלא כט"ז והיינו נמי אחר דמשמע אפילו בלא הדחה מן הבעין ומה שכותבין שהגוי לא ישמע לנו לעשות חדשה ר"ל כעין חדשה בהדחה וכדדייק הרישא שכתבו אך אסור כל היום וקשה הא נאסר מן הבעין ולהנ"ל ניחא דאינו כי אם משהו ואינו אוסר אלא כדי קליפה וחשבו זה לדיעבד כאילו נתערב הקליפה (ועיין תו לקמן) משום דלא אפשר בענין אחר ושרי ועיין סי' צ"א בש"ך סק"ח וצ"ל דהכא לא אפשר כיון דהראשון אינו ניכר וק"ל ובזה ניחא מה שהקפידו התוס' בע"ז והש"ע ליכתוב אם יש שמנונית וכו' על המרדה וקשה מה אירי' משום הבעין הא אפילו הבלוע אוסר עכ"פ כדי קליפה א"ו משום דלא אפשר כל היכי דבדיעבד אינו אוסר אלא כדי קליפה בזה שרי לכתחילה משום דלא אפשר):

תו מסיק המ"א בהנ"ל דבין כך ובין כך אם נתערבו בטילות כו' ודוקא בע"פ אבל בפסח לא בטל כמ"ש סי' תמ"ז ס"ט ומשמעותו דכל שנתערב בע"פ מותר לאוכלם אף בפסח אלא שהח"י שם כתב מ"מ חוזר וניער תוך הפסח כל שלא נתערב לח בלח ואסור לאוכלם תוך הפסח כיון שהאיסור בעין בתוכם כמבואר בדברי המ"א עצמו ר"ל סי' זה סק"מ שכתב ומ"מ צריך לאכול כולם קודם פסח כמ"ש ס"ד בהג"ה אמנם המ"א נראה דאזיל לשטתי' שכתב סק"ז דאפילו מ"ד חוזר וניער היינו כשיש בתוכו ממשות האיסור אבל הכא אינו אלא טעם בשלמא ועיין סעיף ה' ושם אשיג בזה ס"ק י"ג על הש"ך וכתב דהא' כשסננו ולא נשאר אלא טעם בעלמא לכ"ע אינו חוזר וניער ולכן אף הכא לא חש לחוזר וניער כיון שאינו אלא טעם בלוע בלא ממשות:

אמנם מדברי הגהות מיימון פ"א סוף סק"ו מוכח דלא כותי' שהרי תחילה כתב דין שאינו חוזר וניער ועל זה מסיים ומהאי טעמא אנו מתירין בשר מלוח קודם פסח אע"פ שלא דקדקו במליחתה ליזהר מחמץ משמע ברור הא למ"ד חוזר וניער אף בזה הי' אסור אף כי אינו אלא טעם בלוע וכבר עמד נמי פר"ח סק"ד להשיג על השיורי כנה"ג שנמי הכי ס"ל ובטלה וא"כ מהראוי הי' ליפסק כהח"י לאסור כולם להמנהג דביבש ביבש אמרינן חוזר וניער והנה הפר"ח הנ"ל מחמיר להורות חוזר וניער ע"פ הרמב"ם וכתב שאף שהר"ן בתשו' כתב נמי דאין חוזר וניער מ"מ לא מלאו לבו להורות כן הלכה למעשה גם כתב שמדברי הר"ן פרק כ"ש בההוא ארבא שכתב שהיו שם קצת חטים מבוקעים ויש לחוש שמא יחזור וימכרנה לישראל אחר שיטחנם משמע דס"ל חוזר וניער דאל"כ הרי נתבטל ולדעתי אין מזה קושי' על הר"ן דכבר מבואר בתשו' הרשב"א סי' תפ"ה דחטים מבוקעות מקרי איסור הניכר ואינם מתבטלים וא"כ יש לחוש שמא יטחנם הגוי בפסח שאז ודאי במשהו שהרי עדיין לא נתבטלו עד הפסח ואז ימכר לישראל הקמח בפסח אלא אי קשיא הא קשיא לדבריו בתשובה זו שהתיר לטחון המבוקעות עם האינם מבוקעות ולבטל ולא נחשב מבטל איסור לכתחילה כיון שהוא בזמן היתר וכתב דתלי' בזה אם היתר בהיתר נתבטל א"כ כשבא זמן האיסור כבר מבוטל וקאי משא"כ אם היתר בהיתר אינו מתבטל לאימת יבוטל בהגיע זמן איסור נמצא הוי מבטל איסור לכתחילה וא"כ קשה עליו מדוע לא התיר רבא להישראל לטחון אותם קודם פסח והוא כעין קושי' הרשב"א בתשו' הנ"ל והוכיח מזה דשפיר מקרי מבטל איסור לכתחילה הן אמת שיש לומר הר"ן לא חש לההוא קושי' כי זה לשון הר"ן ולפי מה שכתבתי למעלה (ר"ל דאף חטים אינם מבוקעות שרו) קצת חטים מבוקעות היו בהן וחיישינן דילמא זבין להו לישראל ולאו אדעתי' אי נמי משום שמא יטחנם הגוי ויחזור וימכרם לישראל וא"כ נהי דבתי' הראשון הוכרח לומר קצת כדי שיהא שייך שיקחם ישראל ולאו אדעתי' אבל בתי' שני י"ל דהרוב היו מבוקעות ובזה מעיקרא קושי' הפר"ח ליתא ותפס בהתשו' תי' א"נ לעיקר:

אמנם הפר"ח כתב שאפשר לדחות ראיות הראשונים דצמר רחלים וצמר גמלים לא מקרי היתר בהיתר משום דבזמן שהצמר רחלים מתבטל כבר האיסור שעטנז בעולם (ר"ל ושייך בטולו אז לענין הביא אצלו פשתים) ושפיר מתבטל. משא"כ חמץ ומצה דחמץ שרי מקמי פסח לגמרי וכיון שעדיין אינו נוהג איסור חמץ לא שייך בי' ביטול וכשמגיע פסח שהוא זמן איסורו הרי אין כאן חוזר וניער שמעולם לא נתבטל עכ"ל והנה חילוקו לענ"ד מוכרח בהוכחה ברורה שהרי הר"ן בנדרים דף נ"ב מביאו הט"ז בי"ד סי' ק"ב כתב דרבנן דס"ל מב"מ בטל ואמרו מכאן לעולין שאין מבטלין זא"ז היינו טעמייהו דאזלו בתר שווי ההיתר והועיל ושניהם עולין כלומר שכשרים לזריקה אין מבטלין זא"ז דכי היכי דר"י אזיל אחר דמיון העצם אזלו רבנן אחר דמיון ההיתר ולפיכך כל שחלוקין באיסור והיתר אפילו מב"מ בטל דהוי לי' כמבש"מ עכ"ל וא"כ מוכח דלרבנן היתר בהיתר דומי' דעולין אפילו מבש"מ לא בטל מה"ת דהרי הש"ס שם מסיק ודילמא עד דאיכא עולין ומב"מ קשיא. הרי מוכח ברור דלרבנן עולין אפי' באינו מינו לא בטלו וא"כ קשיא הרי חזינן דצמר רחלים בצמר גמלים מיבטל בטל אף דשניהם היתר אלא ש"מ כיון דאיסור שעטנז בעולם לא הוי היתר בהיתר דומיא דעולין משום דמ"מ צמר רחלים טרם ביטולו הי' שייך לגבו איסור לקרבו עם פשתן ולענין זה מיד נתבטל משא"כ גבי עולין ופשיטא דחמץ כל ימות השנה דומיא דעולין ממש הוא ושפיר י"ל דלא בטל ואפילו בשאינו מינו ומכ"ש במינו

ואולם לתי' הר"ן שם על הרי"ף במה דפוסק אף בפת שאפאו עם הצלי דמטעם דבר שיש לו מתירין עכשיו לא בטל אף בשאינו מינו אין כ"כ קושי' עליו מצמר רחלים דזה ודאי דומה ממש דהא איסור בב"ח נמי כבר בעולם דומיא דשעטנז דכבר מבואר בלשון הר"ן שכתב ומש"ה אמרינן דדבר שיש לו מתירין נטו רבנן משום חומרא לדר"י וכו' הרי דכל זה שוב אך מדרבנן וה"נ מה דמסיים מפת שאפאו עם' הצלי להא דמי' וכו' היינו נמי אך מדרבנן וי"ל גבי שעטנז העמידו על ד"ת ולא החמירו מטעם דשיל"מ אלא במאכלות אסורות כדמצינו שאפילו מבש"מ גמור דומיא דקנבוס ופשתן שלא הצריכו חכמים ששים דומיא דמבש"מ ביבש דצריך ס' (ובדפוסים נדפס בפ"ט מכלאים משנה א' בתוי"ט נראה שהרגיש בצמר וצמר וכתב מה שכתב ולא הרגיש בקנבוס ופשתן ויפה עשו בדפוסי הישנים שהושמט כל זה והעיקר למסקנת הש"ך בי"ד צ"ח בשם האו"ה דלהכי מבש"מ ביבש צריך ס' הואיל ואפשר קצת להכיר החמירו רבנן בביטולו גבי כלאים כבר הטעים הרמב"ם ז"ל בלשונו דאיירי שכבר טוה החוט מן התערובות באופן שבודאי שוב אינו ניכר וא"א בשום צד להפרידו ומכ"ש למסקנ' הש"ך סי' ק"ט בשטת הר"ן ע"ש דודאי לא שייך הכא ואפילו לשטת המהרא"י שבש"ך שם דס"ל דבש"מ ד"ת אינו בטל ברוב אפילו ביבש נמי ל"ק כדאיתא בח"ר יבמות דף פ"ב ע"ב דלא נאמר דין בטול יותר מרוב כ"א באיסורי אכילה שהולכין בו אחר נתינת טעם אבל באיסורין שאינם של אכילה ברבי' בעלמא בטל) כן נמי י"ל אף לשטת מהרא"י לענין ביטול מבש"מ וכן נמי יש לדחק לשטת הרי"ף הנ"ל שלא ראו חכמים להחמיר בכלאים מצד דבר שיש לו מתירין זולת במאכלות אסורות אבל סברת הפר"ח מוכרח מקושי' דד"ת אמנם עכ"ז דבריו אינם שהרי עכ"פ מוכרח מדין כלאים דלא אמרינן חוזר וניער דהרי כלאים איסורו במשהו ש"מ דבמה שנתבטל פעם כדינו שוב אינו חוזר וניער לאסור במשהו וחמץ נהי דסברתו נכונה דכל ימות השנה הוי היתר גמור ולא נתבטל מעולם הא תינח להרמב"ם והר"ן בפירושיו שס"ל חמץ משש ולמעלה נמי במשהו ושפיר לאימת יתבטל כשיגיע שש ואז מיד במשהו משא"כ לשטת המורים ועמהם הר"ן בתשו' הנ"ל דמשש ולמעלה עד הלילה בס' א"כ כשהגיע שש הרי נתבטל כדינו ע"י היתר באיסור גמור בס' ואיך יהא חוזר וניער בלילה למשהו:

אך חתני החריף מו"ה יודא שי' שהי' לשעה זו במחיצתי אמר דמ"מ אחרי שסברת הפר"ח מוכרחת דכלאים לא מקרי היתר בהיתר משום דאיסור שעטנז בעולם שוב אין ראי' הר"ן בתשובה עולה להתיר לטחון המועט מבוקעות ברוב ומביא ראי' מכלאים דהיתר בהיתר מתבטל מיד ולהנ"ל אינה ראי' דהא היתר בהיתר גמור אינו מתבטל כדמוכח מעולין וא"כ לאימת יבוטל בהגיע זמן איסור ושפיר מקרי מבטל איסור לכתחילה ויפה כיון וא"כ אמינא מה שהחמיר הפר"ח בדין חוזר וניער אין לו ראי' כי מהרמב"ם אין ראי' דלשטתי' אזיל דחמץ משש ולמעלה במשהו וכסברת הפר"ח ומהר"ן בתשובה שהי' לבו מהסס אף דבתשובה אזיל בשטת רוב המורים דעד הלילה בס' מ"מ לא רצה להתיר הטחינה לכתחילה מטעם אין מבטלין איסור לכתחילה כי אפשר הרגיש בסברת הפר"ח אבל בדין חוזר וניער לפ"ר ראי' שאין עלי' תשובה הוא לדידן שפסקי' משש ולמעלה בס' ובזה העמדתי ת"ל כהוגן מנהגינו בלח בלח ואך עיין לקמן מה דקשיא לי):

ומעתה נחקור על המשמעות הכרעת הרמ"א ז"ל שכתב ומיהו בדבר יבש שנתערב וכו' וכתב המ"א כגון וכו' צריך ג"כ לאכלו קודם פסח משום שהחמץ בעין והח"י שהבאתי בס' תנ"א נראה נמי שהחליט זה בכונת הכרעת רמ"א להלכה דביבש ביבש אמרינן חוזר וניער אך העטרת זקנים סעיף ט' הניח זה בצ"ע כנראה שלא הוציא זה ממשמעות הכרעת רמ"א זו והאמת כי יש לתמוה דהכרעה זו היה לו לבאר בסעיף ט' ולא בסעיף ב' דרך אגב תו יש לתמוה במה נשתנה טעם הכרעה זו דבלח בלח שהשוו רוב המורים דבפסח במשהו לא יהא חוזר וניער וביבש ביבש שמסקנת הרא"ש והטור ויש אומרים בש"ע דאפילו בפסח שוה לשאר איסורין יהא חמור לומר גבו חוזר וניער ואפילו להסכמת הש"ע בדעה ראשונה דאף יבש ביבש במשהו. הלא אך ע"פ ראיות הרשב"א בתה"ב הואיל ולח במשהו ולא הלכו בו אחר נתינת טעם ואיך יהא חמור מלח לענין חוזר וניער. ותו אחרי שכבר מבואר בתשובת הרשב"א והה"מ שהגאונים פסקו חוזר וניער ומ"מ הרא"ש וטור פוסקים דלא אמרינן חוזר וניער וידוע דלא ראוי ליפלג על הגאונים זולת ראיה מפורשת מן הש"ס כדאיתא בסמ"ע סי' כ"ה ע"כ שהרא"ש נמי על ראי' המרדכי ותשו' הר"ן סמכו שהיא נכונה למה דפסקו חמץ משש ולמעלה בס' א"כ להסכמת המ"א סק"מ והסכים על ידו הח"י ומנחת יעקב כלל ל"ט באריכות שאף יבש ביבש עד הלילה בטל ברוב הלא הראיה נמי נכונה על יבש ביבש דלא נימא חוזר וניער ואי משום מה שכ' העטרת זקנים מפני שהחמץ בעין מה בכך הא עיקר הראיה מיבש ביבש נשמע דהיינו צמר רחלים דנמי בעין. ובדוחק י"ל משום דיבש ביבש לשטת רשב"א בי"ד ק"ט עדיין יש קצת איסור דרבנן על המבוטל עד דלהכי אין שרי לאכול כולם יחד אלא ע"י תליא להכי י"ל יותר דחוזר וניער לאסור אף. לאוכלם אחד אחד והוא דוחק גדול] ולשון הכרעת רמ"א בסעיף ד' לדעתי אפשר לפרש על דרך זה ונוהגין וכו' בלח בלח ומיהו בדבר יבש שנתערב (ר"ל ודאי בלח) או אפילו רק) שיש לחוש לתערובות כגון פת שנפל ליין (דהיינו בבא ראשונה בדבר יבש שנתערב) אעפ"י שנטל משם (היינו בבא שנית או שיש לחוש לתערובות) דחיישינן וכו' ונותנין טעם בפסח בזה הכריע לאסור משום דהוי יבש בלח שלא נתבטל מעולם אבל על יבש ביבש י"ל דלא הכריע וחד דינא אית ליה עם לח בלח דאינו חוזר וניער וכן דעת הפר"ח סק"ט בפשיטות ואף המקור תוצאת הג"ה זו דהיינו התה"ד סי' קי"ד שם נמי לא נזכר דבר מזה רק תחילה מביא דברי הסמ"ק שבב"י סי' תנ"ג שס"ל דקמח בקמח צונן מקרי יבש ביבש ולכן החמיר דצריך ס' וגם האפי' קודם פסח משום דבשעת אפי' יהיב טעמא (ויראה לי דאזיל בשטת הרשב"א שבי"ד סי' ק"ט דיבש ביבש שנתבטל ברוב דאסור לבשלם יחד ואם בשל אסור בדליכא ס' וממילא בחמץ בפסח אוסר במשהו ולכן על האפיה דקודם פסח מצריך ס' ועל האפיה דבתוך הפסח אוסר במשהו וכן ביארו הפר"ח סוף סק"ט אך מה שכתב וכמו שכתבתי לעיל בשם הש"ך זה נאמר אגב שטפי' כי זה אין ענין לזה עיין וק"ל: והמ"י כלל ל"ט ס"ק ט"ז בסופו כנראה רצה לבאר דברי הסמ"ג הנ"ל אף לשטת הרא"ש לכן כתב דאי משום דהצריך ס' הא כתב שם הטעם וכו' אע"ג דיבש ביבש חד בתרי בטל מ"מ אותן חטים שצמחו יש להם טעם אחר משאר קמח שלא צמח וכו' אבל בדבר יבש ביבש דליכא למיחש שהטעם שוה. ואיני יודע במה נשתנה חטים שצמחו משאר יבש ביבש דאם שאר יבש חמץ ביבש מצה מקרי מב"מ בטעמו אף חטים שצמחו כן הוא מטעמם האוסר דהיינו החימוץ ומה יתן ומה יוסיף שאר טעמו מהעיפוש הנרגש ואם סובר דחמץ במצה מקרי מבש"מ בטעמו א"כ מה זה שמסיים אבל שאר יבש ביבש: וגם מדברי הש"ע סעיף ט' מוכח מדכתב די"א דחמץ שוה לשאר איסורין להתבטל תוך הפסח ברוב ואילו מבש"מ בטעמו מקרי מי איכא למ"ד הא קי"ל בי"ד סי' ק"ט בהג"ה דמבש"מ יבש צריך ס' ושם בטעמא תלי' מילתא א"ו דחמץ ומצה מב"מ מקרי בין בשמא בין בטעמא (ועיין בספרי ק"ד סי' צ"ח) שוב מצאתי שבמהרי"ל סי' צ"ז ג"כ מבאר טעם הסמ"ק משום דמבש"מ הוא ולענ"ד נמי ליתא והעיקר כדכתבתי דאזיל בשט' הרשב"א) ושוב בתר הכי מביא בשם הטור דשפיר מתבטל ופירושו משום דס"ל דקמח בקמח מקרי לח בלח ובלח בלח שנתבטל ליכא למ"ד שיהא אסור לבשל בשאר ימות השנה ועל זה מסיים ובלח מנהג פשוט להתיר מה שיתבטל קודם פסח ולא אמרינן חוזר וניער ומה שכתב ובלח מנהג פשוט דמשמע דאתא לאפוקי ביבש אפשר דר"ל אם רוצה לבשל או לאפות אח"כ ומטעם הנ"ל אבל יבש ביבש שנתערב קודם פסח ברוב לאכול צונן בפסח לעולם י"ל דלא הכריע והוא חד לענין חוזר וניער עם לח בלח ולא העיד כי אם על המצוי שראה נוהגין בכל יום והנה לפ"ר רציתי לומר דלהכי יש סברה לומר יבש ביבש חוזר וניער מדקי"ל בכורות כ"ג דנבילה שנתבטלה בשחוטה הטומאה כמאן דאיתא ונהי דבמגע מטמא במשא מיהו מטמא והכי פסקו הרמב"ם וראב"ד וא"כ י"ל דה"ה לענין חוזר וניער דכמאן דאיתא דמי וחוזר בפסח ליאסר במשהו אבל זה אינו דא"כ קשיא על שטת הרא"ש הנ"ל דלאחר שיתבטלו מותרים לבשל יחד והרי זה ממש כנושא בטולי נבילה ותו דאף לשטת הרשב"א קשיא דמוכח התם דכל חומרתו אינה אלא מדרבנן ומד"ת מודה להרא"ש ושם משמט מהרמב"ם וראב"ד דטומאת משא דאורייתא יש אף שבתת, משמע דגם זה מדרבנן מ"מ קשה על הרשב"א היה לו להביא ראיה משם לכל הפחות לדינא דרבנן דחשוב כמאן דאיתא. ותו דא"כ בלא זה קשיא דהרי הפוסקים הנ"ל מביאים ראיה דלא אמרינן חוזר וניער מכלאים ש"מ דפשיטא להו דאף בצמק וצמר שטרפו שוב בתר הכי כשמביאין אצל חוט פשתים א"א שלא יגע הפשתן בצמר במקום משהו דאל"ה מה חוזר וניער שייך וא"כ אילו לכל איסור יהא שייך כמאן דאיתא ביבש אף שם נימא על מקום המשהו הזה כמאן דאיתא דמי ומה זה ענין לחוזר וניער א"ו הפוסקים תפסו לעיקר דברי הכ"מ בשם הר"י קורקס דאך לענין טומאה נאמרו דברים ולא לענין שאר אסורים והן הם ממש דברי הרא"ש בפרק ג"ה הלכה ז"ך שבעצמו הרגיש וכתב דברים ברורים לחלק בין טומאה לשאר איסורים ועיין בספרי ק"ד שם הבאתי ראיה ברורה שמוכרח חילוקו

ומעתה נחזור לגוף הנידן ואומר אף דהמ"א סי' תס"ז ס"ק ל"ג כתב ואף שידעינן בודאי שלא נגע אלא באחד מהן ולא ידעינן באיזה נגע מדינא כולם אסורים וטעונים קליפה דחמץ בפסח לא בטל ברוב כמ"ש סי' תמ"ז סעיף ט' מילתא דפשיטא ליה מיבעי לי טובא כי י"ל דלשיטתיה אזיל דמחלק שם בין דין תתאה גבר שבי"ד סי' צ"א שהקליפה אינה אלא חומרא לבין יתר כל הקליפות שהם מדינא ולא כן דעת הש"ך שם בסי' צ"א דא"כ לא מקשה מידי ולכן פשוט לו נמי דבתערובות יבש עכ"פ צריך רוב וממילא בפסח כלל לא בטל ובאמת דעתו צ"ע דמנ"ל לחלק בין הקליפה המוזכרת בהש"ס בלשון אי אפשר דלא בלע פורתא ולא כדהעתיק משום חשש לבין יתר קליפות שהמה מדינא ותו הרי ערוי דמבשל כדי קליפה מהכא נפק אבל למשמעות הש"ך הנ"ל דהיכי דגוף הקליפה לא מינכר כגון בשר שנאסר מחלב כדי קליפה ושוב נתבטל בפחות מס' דמותר משום הדיעבד אפשר אם נתערב דבר הצריך קליפה יבש ביבש במחצה על מחצה דנמי אין צריכים כולם קליפה במקום הפסד כי הא תערובות יבש בפחות מרוב במינו ותערובות לח בפחות מס' אינו מינו שוים אך בסי' ק"ה סעיף ט' בהג"ה רמ"א מביא הש"ך ס"ק ל"ה לשון הת"ח דיבש הצריך קליפה נמי בעי רוב (אך לשון הש"ך גופי' שם שכתב ומיירי דידוע שלא נגע ברוב משמע קצת דכל שידוע שלא נגע ברובן אפילו ידוע שנגע במחציתן נמי אין כולם צריכים קליפה) וי"ל שיש חילוק בין מה שנתבשל בלא קליפה כדאיתא באו"ה הטעם בשם ר"ת דלא החמירו בו לומר אפשר לסוחטו אסור הביאו הכרו"פ סי' צ"א וזה לא שייך גבי יבש ביבש (ודברי האו"ה הם בהדיא דלא כדעת מ"א הנ"ל שהרי כתב וכן בכ"מ שהצריכו חז"ל קליפה ודברי הכרו"פ שם שבתר והרב המ"א סי' תמ"ז וכו' כתב וכן הדברים באו"ה והם בהדיא להיפוך) ובאמת לענ"ד אף תי' הש"ך שם אין במשמעו' או"ה כלל וגם סברת חילוקו בין ניכר לאינו ניכר צ"ע אף יש לומר אף לדעת הש"ך דקליפת כל תערובות יבש לא מקרי דיעבד כולי האי כמו תערובות פחות מס' לאסור כולו ויהיה איך שיהיה יראה לענ"ד לענין להצריך קליפה בכל המצות ודאי נקרא דיעבד והפסד גדול וממש לא אפשר בקליפה ולהכי יראה לענ"ד עכ"פ להקל בתערובות כזה הנעשה קודם פסח ונתבטלו ברוב הצריכים רק קליפה ליסמוך על דעת המ"א ולא להחמיר בהו כלל לומר חוזר וניער להצריך כולם קליפה כדי לאוכלם בפסח וגם לא צרכינן ליגזר על התערובות שלא לבשלם יחד מטעם הרשב"א ז"ל הנ"ל בי"ד כי זה לא שייך בתערובות מצות שאי אפשר לבשלם יחד מבלי שיאכל אפילו רוב מהם בצונן אמנם אם התערובות מצה הצריכה נטילה ומכ"ש כשנאסרה כולה לתפיסת המ"א וח"י דיבש ביבש חוזר וניער אפשר דצודק הח"י בפסקו אבל גוף דעתם לדעתי צ"ע כנ"ל:

אחרי כל הנ"ל נתתי לבי לעיין עוד בדין זה דחוזר וניעור והוקשה לי הרבה כי הנה ז"ל המרדכי בפרק כ"ש וכן מצאתי תשו' ר"י בשם ר"ת דחמץ שנתבטל קודם פסח בס' אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו והכי תנן צמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה בזה אם רוב גמלים מותר להביא פשתן לשם. אלמא אע"פ שאיסור כלאים הוי במשהו אפילו בחוט אחד של פשתן בבגד גדול של צמר כיון דמקודם בטל ברוב גמלים אינו חוזר וניעור אח"כ עם הפשתן לאסור במשהו אע"ג דכלאים במשהו דאורייתא ה"נ גבי חמץ עכ"ל ומלבד שקשה עלי בעניותי ההבנה של הדמיון חוזר וניער דבשלמא בחמץ דדינו תוך הפסח המשהו חמץ אינו נתבטל י"ל דאף שבזמן שנתערב היה דינו להתבטל מ"מ בהגיע זמנו חוזר וניער כאילו נתערב עכשיו שהוא זמנו שאינו מתבטל משא"כ בצמר רחלים וגמלים שהרחלים נתבטל בשל גמלים והוי מכח זה כלא הי' והוי כאילו כולו של גמלים ומותר בפשתן מה בכך שאח"כ נתחדש עמהם פשתן שהוא במשהו עם של רחלים הא מ"מ במה שנתבטל הרחלים עם הצמר דגמלים לא נתחדש שום ענין לעורר אותו והוא כמתחילה מבוטל ועומד ומה יהיה האיסור של משהו פשתן בצמר רחלים אחרי שאינו אלא פשתן עם של גמלים אלא שיותר תימא לי איך אפשר לתלות היתר זה בלשון זה הנ"ל כיון דמקודם בטל ברוב גמלים אינו חוזר וניער אח"כ עם הפשתן ונשמע מיניה הא אילו היה כבר הפשתן יחד עם הצמר רחלים ושוב נתרבה צמר גמלים על הרחלים אסור ובהדיא איתא בי"ד סי' רצ"ט הלכך מי שנתערב לו צמר עם פשתן מביא מין אחר ומבטל אחד מהם והוא בהטור בשם הרא"ש בשם הירושלמי ולפ"ז ליכא למשמע מידי מזה דאינו חוזר וניער אמת שהרמב"ם משמיט דין זה כאילו לא שמיע' ליה והוא תימא מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך ואולם לשון הר"ן בתשובה הוא סתום באופן דאפשר לדחוק ולפרשו על אופן אחר דז"ל אבל יש ב' ספיקות האחת שנוכל לומר שאין היתר מתבטל בהיתר משום וכו' והכא נמי בזמן התירו י"ל שאינו מתבטל מתי יתבטל לאחר איסורו ונמצא זה מבטל איסור לכתחילה והספק הב' דדלמא כי אמרינן דלפני זמנו בס' ה"מ לאכלו משש ולמעלה אבל לאכלו תוך הפסח י"ל שאעפ"י שנתבטל קודם פסח בתוך הפסח חוזר וניער וב' ספיקות הללו מתבררות מדתנן צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר וכו' ומהא שמעינן שהיתר בהיתר מתבטל וש"מ כיון שנתבטל שוב אינו חוזר וניער עכ"ל ושם בי"ד איתא תו ע"פ התוספתא בלשון זה ולא שייך בהו ביטול אלא קודם שיעשו חוטים אבל אחר שנעשו חוטים אין לכלאים שעור אפילו חוט כל שהוא של צמר בבגד גדול של פשתן אסור וכו' ולכן ביארו הרמב"ם וש"ע שם ריש הסעיף מפני שאינם חוטי צמר ועיין כ"מ ובאר הגולה א"כ י"ל דאזלה הראי' על דרך זה דמדחזינן שאם נתרבה צ"ג על צ"ר מותר להביא פשתן ולעשות מהכל יחד חוטים ואף דאז חוטים חשובי ולא בטילו לא אמרינן דחוזר וניער דומיא דהכי אף דבזמן פסח חמץ לא בטל לא אמרינן חוזר וניער ולפ"ז אף דין הירושלמי נכון דאף דכבר הוא צמר ופשתן יחד מ"מ כיון דעדיין הכל שערות ולא חוטין דחשובי יוכל לבטל הצ"ר עם הגמלים. אך גם פי' זה קשה לי דהא אף בתר שנעשו חוטין החוטין גופייהו מעורבי' ובכל חוט וחוט יש רוב צ"ג ומיעוט צ"ר ואיך שייך לומר שיהא חוזר וניער החשיבות של החוטין הא ליתא חוט חשוב של צמר רחלים בפ"ע וצ"ע

אגב אציג פה מה שמצאתי בעסקי בזה שצ"ע בי"ד סימן הנ"ל. הנה שם מבואר שהסכימו כל הפוסקים דחוטים חשיבי ולא בטילו ולכן אפילו נארג חוט אחד של צמר בבגד של צמר גמלים אסור להביא חוט פשתן בסמוך לחוט הצמר לכ"ע וע"ש ש"ך סק"ב ולפ"ר רציתי לומר דהיינו דוקא כשהחוט הצמר מינכר אבל אילו נאבד חוט צמר בבגד צ"ג ולא מינכר אין חשיבות לחוט צמר זה ובטל ומותר להכניס שם פשתן והגריעותא דשערות היינו במה שמותר לבטל אף מה דמינכר ומשום דאל"ה מה הוקשה לרש"י סוף תמורה ולתוס' פ"ק דנדה והרא"ש בהלכות כלאים בדין בגד שאבד בו כלאים דליבטל החוט פשתן בהבגד ומוכרחו לשנויי דמפני שכל אחד היתר בפ"ע לא ות"ל משום דחוט חשוב לא בטל א"ו כל היכי דלא מינכר אין לו חשיבות אבל באמת רואה אני סתימות משמעות הפוסקים לא משמע הכי אלא דאפילו לא מינכר חוט חשוב ולא בטל ושטת הרמב"ם עיין בכ"מ פ"ג מהלכות בכורות באמת דחה הסוגיא דתמורה מטעם זה דעל חשיבות חוטים לא שייך למיפרך דליבטל אך עכ"ז א"י הא מ"מ לחשיבות חוט צריך שיהא מלא הסיט ובזה סתמו ובדעת הרא"ש הי' נלענ"ד דבאמת לא הוקשה לו מעולם על התוספתא שמביא שבאם נארג חוט אחד של צ"ר בשל בגד של צמר גמלים שאסור לחברו עם פשתן דליבטל מפני שהוא מפרש דוקא כשהפשתן בצד הצמר רחלים וא"כ הא ודאי מינכר החוט דצ"ר ופשיטא דבמידי דמינכר דלא בטל אך הסמ"ג צ"ע דתפס שני הטעמים לענין חוט של צ"ר בשל גמלים אתא עלי' משום חשיבות החוט ובבגד שאבד בו כלאים אתא עלי' מטעם שכל אחד היתר בפ"ע שהוא טעם תוס' ורש"י וכן משמעות דעת הטור והוא צ"ע העתקתי הנ"ל ממה שרשמתי לזכרון ועדיין צ"ע וכעת אין הזמן מסכים:

כתב הט"ז סק"ה נ"ל וכו' וראיה לזה כתבתי בהלכות סוכה ואחריו החזיק הח"י סקט"ז: ולא היה צריך לכתוב כנ"ל שהרי דברים הללו הם בב"ח סימן תס"ז בשם המרדכי ארוך כתב בלשון זה ואין כאן משום מבטלין איסור לכתחילה דאכתי לא חל פסח. אמנם באמת נלענ"ד דהמרדכי הארוך לשיטתיה אזיל שהוציא נמי סברתו לענין חמץ מגוף הראי' שכתב הט"ז בהלכות סוכה דשם הוכיח סברא זו כדי לתרץ הקושי' על ביטול סכך פסול דשרי לכתחילה ות"ל דאין מבטלין לכתחילה ומשני וי"ל דקודם י"ט שאינו איסור עדיין נותנין ותי' זה במח"כ המרדכי לענ"ד ודאי ליתא כי סתמא דגמרא וכל הפוסקים ודאי מורה דאפילו בחה"מ שרי וע"כ לבא בל"ז לדברי הר"ן שכתב שם ובודאי שאין ביטול זה כביטול שאר איסורין שאין לך איסור שיכול להסירו ולעמוד עליו שיהא בטל (ר"ל מפני שזה מחובר וזה תלוש) אלא כיון וכו' ע"ש. וה"ה דלענין אין מבטלין לכתחילה אין לדמותו ואפשר הוא מטעם סברת הט"ז עצמו שם מקודם שכתב דהא אין איסור מצד עצמה של סוכה לישב בה וכו' ע"ש. יהיה איך שיהיה לענ"ד ברור אין ראיה משם וא"כ מה"ת להורות נגד המבואר בתשו' רשב"א הביאה המ"א ס"ק מ"ה להדיא לאיסור ומביא שם ראי' מההוא ארבא וכן הר"י בטור הכא סוף הסימן כתב נמי אבל אם ביטלו מזיד אדעתא דלישהיה אחר פסח אסור וביאר הב"י דעתו משום דהוי כמבטל איסור לכתחילה ועיין נמי בצ"צ סי' פ"ט אוסר ליתן מעט חלב חטה ביין משום גזירה דישתה ממנו בפסח ומכ"ש לבטל לכתחילה כדי לאכלו בפסח: לכן הברור לענ"ד דההוא פיסקא ליתא שוב ראיתי שכן העלה נמי הפר"ח בסי' תנ"ג לאיסור ומה שדחק שם לחלק במה שפסק הש"ע בי"ד סי' ק"ט כהר"ן בשם הרא"ה דיבש ביבש שנתבטל ברוב כשבא לבטלו מותר להרבות עליו ס' לבטלו צ"ע אבל לענ"ד שם מדבלא זה הרא"ש מתיר בפשוט לבשלו סמך על סברא כזו אף כי מחמרינן כהרשב"א וקל:

ומה שהמ"א תוך ס"ק מ"ה כתב על דברי צ"צ הנ"ל ולפי מה שנתבאר לעיל אין איסור בדבר כיון שאין כונתו לערבו עם בשר א"כ לא הוי ליה מבטל איסור דאין כונתו אלא לתקן היין וכן כתב הפר"ח סי' תמ"ז סעיף ח' וכן השתמש בהיתר זה הנ"ב בעובדא דהוזין בלאזין עכ"ז לענ"ד הדין עם הצ"צ שהרי מבואר בהרמב"ם דאסור להעמיד גבינות בעור קבת כשרה מטעם אין מבטלין איסור לכתחילה אף דנמי אין כונתו אלא להעמיד הגבינות א"ו הפשוט כדמחלק המ"י כלל ס' סק"א ע"ש:

מ"א ס"ק י"א. ונ"ל אע"ג דלח בלח מותר לקיימו לכ"ע. ע"כ ר"ל אפילו להי"ח דחוזר וניער וא"י מנ"ל הא דהא למ"ד חוזר וניער הוי כנתערב בפסח וכמו שאסרינן השיהה בתערובת משהו משום תקלת האכילה ה"ה בזה ובעצמו מפרש בס"ק מ"ב לשון הש"ע בין חמץ שנתערב קודם פסח וכו' בטל בס' והוקשה לו דהא מותר אף בפסח אפילו באכילה וכתב אם נתערב קודם פסח בס' די"א דאסור דהיינו מ"ד חוזר וניער מ"מ אם נתערב אחר פסח בטל בס' הרי בהדיא דוקא ועבר כל הפסח ר"ל דלא ביערו הא לכתחילה אסור לשהותו אלא דלא קנסינן ליה:

סעיף ה

בהג"ה וכן כל דבר שמבשלים בכלי חמץ כגון יין מבושל או מרקחת וכדומה בהב"י איתא שמ"כ השיב ר"ת על כלים המחומצים שמבשלים בהם הנכרים מי תותים אין לחוש אפילו אין להם כלים מתוקנים לכך חדא דאחזוקי איסור לא מחזקינן ועוד דהא טעמי' ליה כולי שתא וליכא טעם חמץ אלא שהד"מ כתב שאין ליסמוך על זה מכח פוסקים אחרים וטעמם נ"ל משום דאיכא למיחש שבישלו בפסח ומשהו שבתוכם פשיטא שאינו נרגש ומ"מ משמע דוקא בידוע עכ"פ שנתבשל אף שספק אם היה כלי חמץ מחזקינן כל הכלים בשל חמץ אם לא בידוע שיש להם כלים מיוחדים אבל אם ספק אם נתבשל כלל בכלי כמו העשב שקורין טע א"י מה חשש איסור בו ושמעתי אומרים הטעם שמא הוא מזויף מה שכבר נחלט עליו רותחין ונתייבש ובזה ודאי שייכים ב' הטעמים דר"ת דמה"ת להחזיק איסור וגם דטעמי' ליה כולי שתא וכו': ובזה הא אין חשש שנעשה הזיוף בפסח ומשהו אית ביה שהרי מארץ מרחק בא ולא עוד מדוע לא נימא כל דפריש מרובא פריש דהא ודאי הרוב אינו מזויף וכ"ת הואיל דחמץ במשהו לא דנינן נמי בכל דפריש וכדאיתא בר"ן והובא בב"י א"ח סי' תקי"ג ותקי"ז וגם המ"ל פ"ז מה' מעילה זה אין מספיק כלל למה דנפרש קודם פסח לכן לענ"ד אינו אלא כדברים המותרין ואחרים נהגו בו איסור בטעות:

בהנ"ל עוד יש מחמירין וכו' תוך ל' לפסח עיין בזה סי' תנ"ג בתשובתי:

במ"א ס"ק כ"ח ולכן אם עמד בכלי חמץ ב"י ושהה בתוכו כדי שיתנו על האור וירתיח אסור מדינא וכו' אין להקל נגד הש"ע דהא משנה סוף פ"א דמעשר ופ"ג דשבת מדמה חומץ לציר אף לדעתו אין זה אסור מדינא שהרי בציר גופיה מכלי אינו מפליט בכדי שעור זה כדאיתא בט"ז ופר י"ד סי' ס"ט סוף סעיף י"ו בהג"ה ובגוף הדברים שכתב שאין להקל נגד הש"ע. הא מביא שם הש"ך שבעל הש"ע בעצמו חזר בו וראייתו מספ"א דמעשר שהם גופי דברים דפ"ג דשבת אין ענינו לכבישה להפליט ולהבליע עיין וק"ל:

סעיף ז

בח"י סס"ק מ"א אבל אם נתערב וכו' היינו אם הדיחו הדבר ההוא תחילה. נ"ב עיין ד"מ סק"ט מבואר מדבריו דבדיעבד אפילו לא הדיחו לא חיישינן לפירור חמץ:

סעיף ח

מ"א ס"ק ל"ח ואם נתבשלו וכו' מ"מ הרי כתב מ"ל וכו' ולבסוף חזר בו וכתב ומיהו נ"ל וכו' ודחק בטעם המ"ל ול"נ דמעיקרא דדינא אין לדמותו כלל לדין המ"ל כי עיין בספרי ק"ד העלתי עיקר טעם המ"ל שמעמידין הבצלים בחזקת היתר משא"כ הכא דאדרבה הזתים בחזקת בלועין מחמץ וספק אם יצא מהם בשוה ע"ש סי' צ"ד וק"ל:

שם בש"ע אם אינו ב"י מותרת לכ"ע נ"ב ולדעת הרמ"א שבסעיף י' ע"כ היינו כשהורק לכלי י"ט קודם י"ט:

סעיף י

הג"ה מסיים אסור נ"ב מדלא כתב לישרף ש"מ ברור דמודה בזה דמותר למכרו לגוי כי בודאי בשביל הטעם פגום הנבלע בו אינו נמכר ביוקר ועיין סי' תס"ז סעיף י' אם לא שנתרבה בכמות בתערובות ממשות שהוא לפגם והוא לא שכיח וכן בדין על זה נאמר אינהו מיכל אכלו אנן בהנאה נמי נאסר:

בח"י ס"ק מ"ו ודוקא וכו' כעפרא בעלמא אין בה איסור כלל נ"ב ומטעם זה מתיר בח"צ מה שנתבטל בכלים שלא נשתמש בהן משך שנה וע"ש ובתשובת שב יעקב התיר בתר ב' חדשים:

סעיף יא

הג"ה ובפחות מס' סגי ליה וכו' יראה ברור שהוציא דברים אלו מדברי הג"מ שבב"י שכתב אם נתערבו חטים חמץ בשאר חטים ולא נודע עד לאחר פסח אע"ג דקנסא קניס ר"ש מ"מ די לו בזה שיוליך הנאה לים המלח ויזהר שלא יחזור הגוי וימכרנו לישראל אחר ואף שלשון שנתערבו משמע שהכשרים היה רוב מ"מ א"א דא"כ הא נתבטלו במב"מ ברוב דד"ת מותרים באכילה ומכ"ש דלא עבר בבל יראה ולא קנס ר"ש ואף הפדיון ללא צורך א"ו או דאיירי במחצה על מחצה לא ברוב אינם מחומצים או שהיו המחומצים מבוקעות וניכרים דשפיר קנס ר"ש הואיל ועבר על ב"י ומ"מ מסתביר לו מדאינו אלא קנס וקנס אף ההנאה בפדי' די להתיר ההנאה אבל האכילה מהיכי תיתי ומי עדיף ממה דאיתא בפרק כל הצלמים ההוא גברא דאיעריב ליה חביתא דחמרא דאיסור בחמרא דהיתר דאתא לקמי' דר"ח ואמר לו זיל שקול ד' זוזא ושדי בנהרא ואידך תשתרי לך בהנאה ומבאר הר"ן הא השתי' אסורה ודברי הפר"ח תוך סק"א שמדמה זה לפת שנאפה בעצי ע"ז ומצדיק בזה הב"י במה שכתב ולא ידעתי למה לא התיר אף האכילה ע"י הפדיון המה תמוהים בעיני דאטו ר"ש דקנס לחמץ שעבר עליו הפסח האכילה מטעם שלא יהנה הא קנסא הוא באכילה בפשוט ואפילו ההנאה נמי קנס וא"כ הא זה ממש נידן החביות הנ"ל דמ"ש דנאסר היין במגע גוי ומ"ש דנאסר מדעבר עליו פסח ולפי זה למה דנראה לי שהרמ"א ז"ל הוציא דבריו מדברי הג"מ דכמו שמסתביר להג"מ להתיר האיסור הנאה דמשום קנס ע"י פדיון אפילו בדבר שלא הי' מבוטל כלל ה"ה לשטת הטור דס"ל דלח בלח פחות מס' אסור (כיון דטעם כעיקר דאורייתא חשוב ליה, כמו בעיניה ולא ע"י תערובות משום דטעמא לא בטל אבל באמת מבואר בחולין דף ו' דאף פחות מס' מקרי תערובות ולא בעיני' וסובר עד כאן לא פי' רש"י הסוגי' אף בפחות מס' אלא לשטתו שפוסק בדעת רבא טעם כעיקר לאו דאורייתא) מ"מ סגי לי' לההיתר הנאה ע"י פדיון אבל מה"ת שילמד מיניה אפילו ההיתר אכילה יותר ממה דמפרש בהג"מ. וגם לא מסתביר כנ"ל לשטה זו ודלא כמ"א אך גוף פסק הטור עדיין צ"ע כמבואר במ"א ומה שהאריך בעל ספר פני ארי' ומסיק להורות כהטור לא מפיו אנו חיים כי באמת הקושי' ממה דמסיים רבא שלא בזמנו מותר כר"ש צ"ע רב ומה שהספר הנ"ל תירץ שבא להורות הלכה כר"ש הוא פי' משובש וגם כל דבריו שם אינם מיושרים שהמציא הקנס דר"ש הוא שלא יהנו מעשיו והוא שקר כי הקנס לכל ישראל ואפי' הניחו שוגג או אנוס ודו"ק:

במ"א ס"ק מ"ב כתב ואם נתערב פחות מכזית חמץ בתבשיל אפילו נודע קודם פסח ועבר ואשהי' ואין שם ס' ליכא למקנסי' כיון שלא עבר עליו שהרי אין שם כזית ומ"מ אסור לאכלו דכיון דאין שם ס' טעם חמץ קטעים וא"י להחלטתו שפחות מכזית אינו עובר א"כ ליכא למקנסיה ולישתרי בעיני' אפילו באכילה אחר הפסח ומכ"ש התערובות ועיין בדבריו ס"ק מ"ו ובפר"ח שם:

תו מסיים בתר הנ"ל ולזה נתכוין רמ"א בהג"ה: רצונו לבאר הרמ"א כדעתו ס"ק מ"ד דאפילו ברוב מותר אף באכילה והם דברים מותמהים ומה שם שעבר על הבעין כל ימי פסח בבל יראה כי נתערב אפילו בפחות מס' מפני שתו לאו בעיני' לא קנס ר"ש ומותר אף באכילה לדעתו בלא שום פדיון ואילו הכא שהיה בתערובת מתחלה ועד סוף ולא עבר כלל מפני שהיה פחות מכזית יהא אסור באכילה וגם צריך פדיון וגם מיד בס"ק שאחריו כתב דמשמעות הרמ"א דאף מותר באכילה אבל הברור שדברי רמ"א פשוטים וברורים דאזיל בשטת הטור וש"ע וק"ל וכנ"ל:

בח"י ס"ק מ"ט ובאמת מסוגיא דש"ס אין ראיה מוכרחת כ"כ ולדעתי המה מוכרחת מאוד תו כתב גם מדברי הרא"ש נראה שמדמה. נ"ב ע"ש כי לא מצאתי דמיון זה שם

סעיף יב

בח"י ס"ק נ"ג ודלא כהמ"א שכתב מסברא דנפשיה וכו' ולא עיין בשורש נ"ב אמת שבהריב"ש הכי להדיא אבל צ"ע גדול מנ"ל פשרה זו וכן הקשה הטור על העיטור ולכן המ"א פירש דבריו להר"ן ריש א"ע וחולק בזה על הריב"ש.

סעיף ב

אם גוי מביא וכו' ע"ש ח"י מביא תרי עובדא אחד בשם ב"ה ואחד בשם חינוך בית יהודא ולענ"ד בלא צדדי התירם ואפילו כמו עובדא דב"ה מותרים כל ישראל לאכלו. כי עיין בהה"מ מאין למד הרמב"ם אפילו באונס ודי לנו באונס דוגמתו שהי' לו ידיעה ממנו אבל באונס כזה דלא איבעי לי' כלל לאסוקי אדעתי' שיאפה הגוי מקמחו חמץ ודאי לא אמר ר' שמעון ולזה מורה לשון הרמב"ם אפילו הניחו שוגג או אנוס דמשמע דידע והניחו אבל באופנים הנ"ל דלא ידעו מאומה שרי לכ"ע ואין לסתור דעתי זו ממה דאיתא ב"ק כ"ו ע"ב אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזקין חייב ופי' רש"י ז"ל דהא אפקינן שוגג כמזיד ואונס כרצון. הרי חזינן דמפני שאונס חייב אף בלא הכיר חייב וה"ה הכא אף דלא ידע יהא אסור מפני שאונס כרצון זה אינו ואדרבה מדין נזקין יש ללמוד דשרי שהרי שם דף כ"ג ע"ב איתא בתוס' ד"ה ושמואל אמר דאף דנזקין דרבה רחמנא לחייב אנס מ"מ אונס שכעין גניבה פטור ואינו חייב אלא באונס כעין אבידה ומביאים הרבה ראיות לזה ואחת מהן מהגוזל בתרא גבי הניח להם אביהם פרה שאולה כסבורים של אביהם היא וטבחוהו ואכלוהו משלמין דמי בשר בזול שכך נהנהו אבל מה שהזיקו לא דאנוסים הם וקשה ומ"ש זה מלא הכיר באבן ונפל והזיק שחייב וע"כ לומר דזה נראה להגמרא לדמות לאונס דאבידה מפני שהי' לו להרגיש דיש אבן בחיקו משא"כ בהניח להם אביהם דשפיר הוי כאונס דגניבה דמה הוי להו לאסוקי אדעתייהו דמה דברשות אביהן הוא שאול מאחרים והאמת דלהרמב"ם פ"א מה' חובל ומזיק אין הכרח לדוחק הנ"ל כי הוא משני ראי' ראשונה דתוס' דמן הירושלמי שפוטר הישן ראשון אם הזיק להשני במה שכתב שהבא באחרונה היא שפשע וזה נמי לשטתו הטעם באכילה מפני שהמניח הכדים הוא הפושע משא"כ בהי' אבן מונח הוא לבדו האנוס מבלי פשיעה מזולתו להכי חייב מ"מ הא אף לשטתו קשיא מדוע היורשים פטורים מלשלם דמי היזק הפרה הא אונס חייב וצ"ל דשם נמי פשע אחר באונסיהם דהיינו אביהם במה שלא ציוה להם כדבאמת בהניח אחריות נכסים חייבים כמבואר שם בתוס' בכתובות דף ל"ד וא"כ הן לשטת תוס' והן לשטת הרמב"ם נ"ד דומה ממש להניח להם אביהן וכו' שהרי לאונס זה יש הגוי שפשע וכיון דחזינן דאף במה שהתורה קנסה להאונס לא ראו חכמים לקנוס באונס כזה מכ"ש דיש לנו לדון דבמה שאמרו חכמים בקנסם האונס שאין אונס כזה בכללו ודוק:

סעיף ג

בח"י ס"ק י"ג ואין לדחות וכו' ולא כתב מאיזה טעם שאין לדחות (נ"ב הטעם פשוט שהרי עדיין שעת היתר:

תו כתב ס"ק זה ול"ד למה וכו' מותר ליתן לעבדו ושפחתו משכנות נ"ב לענ"ד אף שם צ"ע אם הכינה לעבד כנעני כי לפ"ר יראה דאף שם צריך להקנות המשכון לשלוחו ע"ש במרדכי לשון ר"ת ותמצא כדעתי וצ"ע:

שם אבל וכו' לא מהני כתב הח"י והוא רק משום חומרא נ"ב אין לשון לא מהני מורה הכי ועיין מ"א ופר"ח בשם הרדב"ז שדבריו נכונים ומלבד זה עיין ב"י שמתמיה על מכירה פשוטה לגוי מכירו דהוי הערמה וכבר דחקתי שאנן סהדי מדמכניס עכ"פ בספק שהגוי לא יהדר לו מסיח דעתו ממנו משא"כ הכא אין לב ערמה גדולה מזו:

סעיף ה

חמץ שנמצא וכו' אסור אעפ"י שבטלו כתב הח"י דחיישינן להערמה שיאמר שביטל ובאמת לא ביטל וזה מלשון הרא"ש והטור והוסיף לבאר כיון שעשה שלא כתיקון חכמים שלא ביער החמץ וכו' ואפילו איכא עדים לא מהני אם הניח וכו' אבל וכו' הנה פירוש הירוש שמביא הרא"ש כשלא עשה כתיקון חכמים והניח החמץ בביתו וא"כ היכי דבדק וביער הנמצא וביטל ומ"מ מצא חמץ במקום שאין בו חיוב בדיקה אחר פסח מהראוי דלישתרי דהא ליכא למחשדי' במידי שהרי עשה כתיקון חכמים וא"כ א"י מדוע הקפיד ויש עדים שביטל או הפקיר והיכי דיש לו אונס בעינן המכירה דהיינו הנידן שנשאל עליו בספרו ת"ה סי' ו' מתיר בלא עדים ואין בידי טעם לחלק ומה שכתב שהעלה בטוב בספרו הנ"ל שם עיינתי ולא מצאתי מאומה ואולם מסדור לשון הש"ע בסתם אע"פ שביטלו וכו' משמע ודאי אעפ"י שעשה כתיקון חכמים שבדק וביער וביטל ומצא מ"מ אסור:

והפר"ח כתב שמדין חנות שבס' שאחר זה נלמד שמ"מ אסור דמסתמא ביטל וגם בדק וזה אינה ראי' שהרי רש"י שם פי' ומלאי של ישראל פת ויין וכו' דלא תלינן לי' בפועלים אלא מן המלאי הרי בודאי לכל הפחות שבשוגג שכח מלבדוק החנות דאילו בדקה כראוי איך אפשר לתלות שמן המלאי הי' וא"כ הא לא עשה עכ"פ כתקון חכמים שהרי לא בדק מקום שהכניס בו חמץ. תו כתב וכ"נ עוד מדפרכינן בפרק כ"ש אההוא דאמר רבא וכו' דהא ר"ש קנסא קניס אע"ג דרבא מסתמא איירי בחמץ שנמצא אחר בדיקה וביטול וזה המשמעות ג"כ אינו מוכרח די"ל המקשה סמך דע"כ איירי בלא מסתמא דאילו כן דבדק וביטל כדינו מה אירי' התערובות דשרי הא הנתערב גופי' בעינו נמי שרי כיון דלא עבר במידי וליכא למיקנסי' ולא לחשדו במידי. אך תו כתב ועוד פליגי בהך מילתא ר"י ור"ל בירושלמי והיינו ט"פ מה שכתב בתר הכי בהשיגו על השיורי כנה"ג בלשון זה והנה מלתא דפשיטא דכל מידי דבעי ביעור אף מדרבנן ולא ביערו דאסור אף אם ביטלו והפקירו בפני מאה עדים וכמ"ש לענין חמץ נוקשה וכ"ש בחמץ גמור (ודברים אלו מגומגמים ולקמן אבארם) דאם איתא דסגי בהיפקר בההוא ארבא דטבעה בחישתא דפרק כ"ש אמאי לא אמרינן תקנתא שיפקירנה בפני עדים וכו' (וראי' זו תמוה דאם כונתו שיפקירנה ויוציאנו חוץ מביתו במקום הפקר מה תקנה בזה שיבא גוי ויקחנו ובביתו הא פשיטא דאסור להשהות מחשש תקלה דיאכל מיני' ואנן לא דנינן אלא על עבר אדרבנן ושיהה אחר ההפקר או ביטול מה דין החמץ אחר פסח) אלא ע"כ איירי הירושלמי כגון שביטל ובדק עד מקום שידו מגעת ונמצא שם חמץ אחר פסח וכו' דלא עבר אפילו איסור דרבנן ובהא פליגי ר"י ור"ל דר"י אסר מדחייש להערמה ור"ל לא חייש וכו' וקיי"ל כותי' דר"י וכו' והנה פי' הפר"ח בהירושלמי לענ"ד ודאי אינו דאי כפירושו א"י להפריד בין זה לחמץ שנפלה עליו מפולת דמחליט הירושלמי דלית כאן הערמה ואפילו לר"י שרי והיכי שבדק וביער וביטל שיש להערמה תמה אני דמ"ש ואדרבה לשטת הסמ"ק שבאחרונים בסי' תל"ג דהביטול במפולת דאורייתא ק"ו נמי הוא ומה שם דלולא הביטול עובר על בל יטמין מ"מ לאחר פסח שרי מכ"ש זה שאף לולא הביטול לא עבר במידי למפרע אלא מכאן ולהבא כשימצא גלוסקא בפסח כמבואר בכל הפוסקים עכשיו שביטל נמי וגם עשה כתקון חכמים יהא אסור מחשש ערמה שישקר ואף לפי' רש"י שבמפולת הביטול מדבריהם מגזירה שיפקח הגל ומדעשה כתקון חכמים שלא הצריכוהו ביעור מותר ולא חשדינן שמשקר בהביטול זה שבדק וביער כתקון חכמים והביטול נמי אינו אלא מגזירה דשמא ימצא בפסח עכשיו שלא מצא עד אחר פסח יהא אסור מחשש שמשקר ואף אם נדחק שהטעם במפולת משום דמסתמא אין החמץ שתחתיו ראוי לו דהמפולת אינה עשוי' להתפנות ולהכי לא שייך ערמה בהביטול א"כ מכ"ש בבדק וביער שהביטול אך מחשש רחוק שמא ימצא מה"ת למחשדי' במשקר ותו הא הרי זה לשון הירושלמי הפקיר חמצו בי"ג לאחר פסח מהו ר"י אמר אסור ר"ל אמר מותר מתיב ר"י לר"ל אין אתה מודה לי משש שעות ולמעלן שהוא אסור א"ל תמן איסורו גרם לו הא מה אית לך למימר אמר ר' יוסה לר' פנחס נהיר את כד הוויין אמרין אתייא לר' ' יוחנן כר' יוסה ודר"ל כר"מ (עיין פירושו בזה בתשו' רשב"א סי' ע') אינה כן אלא ר"י חייש להערמה ור"ל לא חייש מה נפיק מבינייהו נפלה עליו מפולת מ"ד הערמה לית כאן הערמה והוא מותר מ"ד זכיי' לית כאן זכי' והוא אסור עכ"ל והנה קושי ר"י לר"ל ומה דמשני לי' ר"ל צריך ביאור ויפה פי' הק"ע במפקיר חמצו מתחילת שעה ששית ולמעלה ור"ל דמ"ש דמודה אם הפקיר מתחילת שש שאינו אסור בהנאה אלא מדרבנן וד"ת עדיין מועיל הפקירו נמצא דלא עבר על בל יראה דאורייתא ומ"מ אסור לאחר פסח וה"ה בהפקיר בי"ג כדינו דמ"מ עובר על בל יראה מדרבנן במה שהשהה החמץ בביתו שיהא אסור וכן להמסקנא דטעמא דר"י משום הערמה והיינו משום דלא עביד כתקון חז"ל מדמה ר"י המבטל בתחילת שש דנמי לא עבר בבל יראה דאורייתא מי לא מודית לי דמשום דלא עביד כתקון חז"ל שמצריכו הביטול קודם תחילת שש דחיישינן לה להערמה ומשני לי' התם איסורו גרם שכבר אסור בהנאה מדרבנן גרם לו שהפקר לאו כלום הוא וד"ת עבר על בל יראה כדאיתא בתלמודן דלהכי אין חוששין לקידושין כיון דאיסורא דרבנן עלי' כדאורייתא דמי:

וכעין זה איתא גיטין נ"ה ע"ב כרת ע"י דבריהם וע"ש בתוס' ולהכי מסיק נמי מכח קושי' ותירוץ זה דלא כדהי' אמרין דבזכי' פליגי דאילו כן אין מובן כלל לקושי' זו עיין ודוק וזה ניחא לפי' הח"י אבל לפי' הפר"ח א"י כלל לקרב הדברים מה דמותיב ר"י לר"ל דמה ענין הפקיר בשעה ששית דעבר ודאי על בל יראה מדרבנן לזה דלא עבר במידי א"ו פי' הח"י עיקר כדמורה נמי לשון הירושלמי הפקיר חמצו דמשמעו חמצו הידוע ואי משום מה דקשיא לי' דא"כ מה המחלוקת הא פשיטא דכל מידי דבעי ביעור אף מדרבנן ולא ביערו דאסור אף אם ביטל לא היא דהא אדרבה בנוקשה פסקינן דמותר אף בלא ביטל מדאינו צריך ביעור אלא מדרבנן אלא שלשונו מגומגם ור"ל דמהר"ן מוכח דחמץ הראוי לעבור עליו ד"ת כמו בחמץ שהופקד ביד גוי ע"פ המכילתא הוכיח הר"ן דאסור אחר פסח מזה למד הפר"ח שם ס"ס תמ"ז דה"ה חמץ שהניח ברשותו וסמך על הביטול והפקר ולכן הוקשה לו הירושלמי ובאמת זה לק"מ דאטו הירושלמי מוכרח שסובר כהמכילתא הא הרבינו יונה שבהרא"ש דוחה נמי המכילתא מהלכה ע"פ תלמודן ועיין בספר פ"י שם מבארו ראייתו כהוגן ואף הרמב"ם וש"ע פסקו דלא כותי' וא"כ מה"ת לומר היכי דלא עבר על בל יראה דאורייתא שיהא אסור אחר פסח מקנסא דרבנן לולא שנחלקו בחשש ערמה וא"כ שפי' הח"י מוכרח דלהירושלמי באמת אם בדק וביער וביטל ומ"מ מצא אחר פסח במקום שאין צורך לבדוק שרי ואילו ראי' הפר' נכונים דמתלמודן נשמע דאפילו בכה"ג אסור. הי' מיושב בטוב פסק הגאון שבתשו' רשב"א הנ"ל דאוסר חמץ שתחת המפולת אחר פסח דלא כפסק הש"ג והוא באמת תימא שהרי בהירושלמי מבואר דבזה ר"י מודה דשרי והפר"ח הנ"ל דוחה מכח זה פסק הגאון ובאמת הבנת הפר"ח בזה נכון שהגאון אסר אף חמץ דמפולת מדקאמר הרשב"א בתר שכתב ולא קיימא לן כר' יוחנן דירושלמי אלא שהגאון אסר מבואר שהגאון אסר בעיקר הפלוגתא דמפולת דלא כהר"י בסי' תל"ג סק"כ שכתב גם מ"ש הרשב"א מסיק שם דגם רב האי במפולת מודה כנראה שמפרש מ"ש הרשב"א ואפשר נמי דהא גרע וכו' ר"ל דהגאון באופן זה דוקא אוסר ולא במפולת וליתא במשמע לשון הרשב"א כלל אלא שלפ"ר הוא תמוה כנ"ל ולהנ"ל מיושב מדחזה מתלמודן כ נ דאפילו בדק וביער וביטל נמי אסר לאחר פסח לומד במכ"ש לאסור במפולת כנ"ל וש"מ דלא כהירושלמי אלא דתמיד חיישינן להערמה אך הא זה ודאי טעמא בעי כי מה"ת לחוש במשקר במי שעשה הכל כתיקון חכמים:

אמנם אמינא מה דקשיא לי על פי' הרא"ש וטור הערמה דהיינו שמשקר תינח בידוע לעדים שזה החמץ עבר עליו פסח והוא בא להתירו ע"י ביטול אפשר דיש חשש זה וכולי האי ואולי שהרי אדם נאמן על שלו) אבל היכי שאין נודע כלל אלא שבעל החמץ הבא לישאל על חמצו שסמך עצמו על הביטול מה חשש יש בזה הא יש לו מגו דאי בעי שתק ומה"ת לחושדו במשקר ותו תינח במפקיר שלא בעדים בעדים מה איכא למימר וכבר הכריח הפר"ח שפיר דהירושלמי אוסר אפילו בעדים ודחק מאוד משום לא פליג ועכ"ז חלילה לא גבה לבי לפרש שלא כהרא"ש לולא שלמדתי מלשון הרשב"א בתשו' הנ"ל שמפרש הערמה בדרך אחר שהרי ז"ל ואילו היה ברור יש חטים מבוקעות ונתיר אותו בביטל לכשיפנה אפשר שהיה צריך לבאר ואפי' לר"ש דאמר חמץ לאחר זמנו אינו עליו בולא כלום שהרי זה כמבטל ומתכוין לחזור ולמכרו לאחר פסח ור"ה גאון ז"ל כך כ' בתשובה אבל מחלוקת היא בירושלמי וכו' מזה משמע לו שמפרש הערמה דהירושלמי בפשוט דמדלא עשה כתקון חז"ל חיישינן להערמה דהיינו שדעתו עליו להקדים נפשו בכלות פסח לזכות בו ובדרך ההערמה שבסוגי' דנדרים בענין מעשר ומכח זה אין הפקירו בלב שלם וביעור חמץ דתשביתו עיקרו בלב היא ולומד ממנו הרשב"א דה"ה בביטול בחמץ ידוע שיודע שאחר פסח ימצאנו וימכרנו שאין ביטולו בלב שלם אלא שכתב אבל מחלוקת היא בירושלמי וסובר הרשב"א כמו דשם לא חיישינן אלא היכי שאינו עושה כתיקון חכמים ולא במפולת ה"ה בנדון דידיה י"ל דלא חיישינן ומסיים אלא שהגאון אסר במפולת והגאון י"ל למשמעות הפר"ח שלמד מתלמודן דאף במפולת יש לחוש שאינו מבטל בלב שלם וכונתו לאחר פסח לפנות הגל ולחזור ולזכות בו מק"ו דאסור אפי' בבדק וביער וביטל ומצא וכתב ואפשר נמי אפילו לשטתו דהא גרע וכו':

אך צ"ע מנ"ל להגאון למילף זה מתלמודן דהא באמת ראיות הפר"ח הנ"ל אינם עיקר והנה הרמב"ם כתב חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהניי' לעולם ודבר זה קנס הוא מדברי סופרים מפני שעבר על בל יראה וזה הוא לשון המשנה והוסיף וכתב אפי' הניחו בשגגה או באונס כדי שלא יניח אדם ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר פסח וחידוש זה שאפילו הניחו באונס צ"ע במה אי כשלא ביטל מה חידושו ומה בכך שהי' אנוס בהביעור כגון למשל שהי' בבית אסורים הא מ"מ עבר אדאורייתא בבל יראה ולא קיים המצוה דתשביתו דהיינו נמי ביטול ומה צריך להוסיף בזה כדי וכו' הא לזה כבר אמר הטעם שבמשנה מפני שעבר ודוחק לומר דאיירי כשגם על הביטול הי' אנוס כגון שיצא מדעתו דהא עיקר החידוש השמיט ובאמת בזה לענ"ד לא שייך כלל הטעם כדי שלא יניח אדם חמץ וכו' ולהכי נלענ"ד דאיירי ודאי בביטול שזה ודאי לא עבר במידי ומ"מ אוסר בהניח באונס כדי וכו' ר"ל דכל שההיתר יבא מכלל הביטול אם נתיר לזה ע"י ביטולו יש לחוש שיניח אדם ברשותו כדי שיהנה בו אחר פסח ע"י הביטול ובזה הביטול לא הואיל מאומה שהרי לא ביטלו בלב שלם ולהכי אף זה שהוא אנוס על הביעור וגם ביטל מ"מ קנסו זה מפני זה ועדיין צ"ע מאין למד הרמב"ם חידוש זה:

וראיתי בספר ת"ה הנ"ל כתב גזל חמץ שעבר עליו פסח אומר לו הרי שלך לפניך ואיתא שם מאן תנא דאמרינן בא"ה הרי שלך לפניך הרי להדיא דאף שהבעלים היו אונסים גמורים שהרי הי' ביד גזלן ואפ"ה אחר הפסח אסור בהנאה והפסידו הבעלים ש"מ דלא פלוג וראי' זו לאו מידי הוא דהתם טעמא מדהגזלן עבר עלי' והקנס הוא לכל ישראל והפר"ח הביא זה לראי' שהקנס הוא לכל ישראל והפר"ח כתב דראי' הרמב"ם מדין החנות דמסתמא חמץ הנמצא שם לא הניחו במזיד אלא בשגגה ולו יהא כן לא נשמע מזה אלא שוגג דמצינו כמה פעמים דקנסו שוגג אטו מזיד כדי שיהא זהיר וזריז אבל אונס מה"ת הא רחמנא פטרו תו כתב לראי' מדלא משני על הקושי' והא ר"ש קנסא קניס דרבא מיירי בהניחו בשגגה וזה אפילו על השוגג אין ראי' כדכתבתי כבר דהוכרח דלא איירי בהכי דא"כ הנתערב עצמו לישתרי א"ו העיקר כדכתב הה"מ שמדקתני אבל גוי שהלוה לישראל על חמצו אחר פסח ד"ה עובר מפני שלא אמר מעכשיו דמשמע אפי' לא הי' לו מעות לפדות והי' אונס והרי ודאי לא ברשיעי' עסקינן דיעבור על בל יראה ולא יבטלנו א"ו דאעפ"י שביטלו מ"מ אחר פסח אסור (ולענ"ד סתמא דמתני' נמי משמע הכי דאל"כ קשה ליפלג וליתני בשל ישראל גופי' דאם ביטל ועל הביעור הי' אנוס דשרי וממילא יהי' נשמע דשל גוי שרי דמה הוי לישראל למיעבד אלא משמע דבשל ישראל לעולם אסור:

הגם דלפ"ר יש להוציא מזה נמי אפילו הי' הישראל אנוס גם על הביטול כגון היוצא מדעתו דאל"כ דזה שרי לישמעינן בכי האי גוונא בשל ישראל דשרי ויהי' נמי נשמע דשל גוי שרי דהא נמי אנוס הוא אף על הביטול אבל זה אינו דמסתביר לו שבזה ודאי לא שייך טעם הרמב"ם כדי וכו' כדכתבתי לעיל ולזה מורה לשון הרמב"ם אפילו הניח דמדעתו משמע ולכן אף מדוקי' דמתני' ליכא למידק דה"א דשל גוי גרע מדהישראל הי' דעתו עליו וקל) והיינו ממש דעת הגאון שהביטול שבמפולת אינו מתיר אף דאין צריך ביעור לא עדיף מן נאנס על הביעור וסובר הגאון שמפני שבירושלמי לא נאמר כל עיקר כל המשא ומתן על המשנה דנכרי שהלוה כדאיתא בתלמודן ולא נאמר שם כל עיקר ברייתא זו דאבל גוי שהלוה לישראל על חמצו אחר פסח ד"ה עובר דנשמע מינה דאפילו אנוס ואפילו ביטל להכי שפיר דמשמע להו דאין לחוש לערמה אלא כשלא עשה כתקון חכמים משא"כ במפולת אבל לדידן דנפקא לן מבריית' הנ"ל כנ"ל דאפילו אנוס וביטל דאסור וכדפסק הרמב"ם מכ"ש במפולת דאסור וא"כ לענ"ד לדינא פי' הפר"ח בהש"ע שפיר דאפילו ביער ובדק כדינו וגם ביטל חמץ הנמצא אחר פסח אסור ומה שדחה פסק הגאון לענ"ד אינו וחזינן שהרשב"א לא מלאו לבו לחלוק עליו כי להנ"ל דעתו מסכמת עם פסק הרמב"ם וש"ע וא"כ ודאי פסק בעל ת"ה סי' ו' בענין היין שרף עדיין צ"ע אם אין למצוא היתר אלא מטעמו אמנם מ"ש נמי הפר"ח על הש"ע מדסתם משמע דאף בהנאה זה לענ"ד לא מוכח דאדרבה משמע מדבסעיף ג' מבואר האיסור הנאה והכא שתק מיני' משמע שלא רצה להכריע נגד הבעל העיטור:

ותו אמינא מה שהעלתי להחמיר כדעת הגאון היינו בחמץ גמור משא"כ ביין שרף נהי דלא נעלם מאתי החלטת רוב גאוני אחרונינו כהריב"ש דיי"ש לא הוי זיעה עדיין פרט זה צ"ע רב ועיין בקונטרס פ"י על חדש שאצל חידושיו לקדושין וגם בתשו' פ"י הקיל ומלבד זה צ"ע אחרי שנעשה קודם פסח: ועינינו רואות שאון שום טעם חמץ נרגש בו אלא כל טעמו אך מכח היסודות הנפרדין מן החמץ וטעם חריפות כח אשיי הוא דאית בו כמו כח יסודי המוצאים מן תפוחים או יין י"ל איך יפול על זה בהגיע פסח שם איסור חמץ ודאי אילו נעשה מחמץ בפסח הי' דומה ממש לדין הריב"ש ביוצא מיי"נ אבל באופן זה עדיין צ"ע גדול:

כיוצא בזה כתב הב"י בשם הר"ן בסי' תמ"ב על חרכו קודם זמנו מותר בהנאה ודאמרינן מותר בהנאה בדין הוא דאפילו באכילה נמי כיון שיוצא מתורת פת קודם שיחול בו איסור חמץ וה"נ יצא מתורת חמץ קודם שיחול בו איסור חמץ ואף דשם לא קי"ל הכי היינו ודאי אך מדרבנן וכן מצינן במימי חלב שאין בו איסור בשר בחלב מן התורה ומשום דלא אסרה תורה אלא חלב אמו כמו שיצאה מן האם עיין בהרא"ש פרק כל הבשר ומשום דנשתנה מחלב גמור למים בעלמא אף דיוצא מחלב גמור אינו חל עליו האיסור בב"ח מן התורה אבל למשל אילו נאסרה חלב ע"י בישולה עם בשר אין ספק אתי אף אילו נתבשלה חלב זה והוציאו הכל עד שלא נשאר אלא המימי חלב אף מימי חלב זה ד"ת אסור כגוף החלב והח"צ סי' כ' הרגיש בזה וכתב ואף שנשתנה טעם המאלץ אין בכך כלום הוי לי' כפירות עפוצים מאוד וכו' ולהנ"ל אינו דומה כי שם איירי הכל בדבר שכבר נאסר משא"כ דבריי הנ"ל ואף דבמימי חלב נמי אסור מדרבנן ולכן פשיטא לי ודאי דאסור מדרבנן ואף אסור בשהי' מדרבנן מ"מ אילו דבריי הגונים שאין בו אלא איסור דרבנן לא עדיף מחמץ נוקשה דמותר אחר פסח הואיל ואינו ראוי לעבור בו בבל יראה:

ותו אף אם דבריי אלו לא יתקבלו נוסף לזה חקרתי מן עושי המלאכה זו שריפת יי"ש ישראלים וכולם כאחד הגידו דכל יי"ש ואפילו המובחר אינו נעשה אלא מן מאלץ המעורב בו שמרים ובזה נתחמץ ואחר חימוצו הוא גרוע מכל חמץ נוקשה שלא לבד שאינו ראוי לאכילת אדם ולא לחמע בו עיסת אחרים אלא אפילו לחזיר וכלב אינו ראוי ובודאי לא עדיף מחמץ נוקשה ועיין בריב"ש סי' ג' ובמ"א סי' תמ"ב מה נקרא נוקשה וא"כ י"ל דלא עדיף הזיעה היוצאה מן הנוקשה מהנוקשה בעינו שמבואר ס"ס תמ"ז דשרי אחר פסח לכל הפחות בהנאה ואף שהוגד לי נמי שבפולין מעמידין ממנו טרם שנעשה ממנו היי"ש משקה בארשט עכ"ז לענ"ד לא נפיק מתורת נוקשה כי בלי ספק מכל חמץ נוקשה אפשר לעשות ממנו בארשט שהרי המ"א כתב דנוקשה אפילו ראוי לאכילה קצת ואין להשיב על זה מדין אלמודי שבטור סי' תמ"ב שכתב הרא"ש פרק כ"ש אבל מורייס דאורחי' למיכל הכי אסור ונימא דה"נ מה"ת יאסר דליתא דלא אסר הרא"ש שם אחר הפסח אלא באכילה כמבואר בטור שם וע"ש במה שכתבתי פירושו הברור דלא כמ"א וסובר דאף נוקשה באכילה אסור ועיין ח"י ס"ס תמ"ז אבל בהנאה מסתבר לענ"ד דזה היתר ברור דלא עדיף היוצא מן הנוקשה ממנו גופי' מכל הלין טעמא נלענ"ד לצדד להיתר לכל הפחות בביטול ועבר עליו פסח בשוגג ומכ"ש באונס ליסמוך על העיטור ולהתירו בהנאה במקום הפסד ודוק:

תוכן העניינים

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה