בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר
הלכות ערובין · סימן שפ
סעיף א
אבל אסורין וכו' וגם הוא כ' המ"א וגם הוא אסור שהרי בביתו אין לו' שהוא אורח הנה נמשך אחר לשון הרר"י שבב"י ולענ"ד זה הטעם אינו [והרר"י לטעמו אזיל שפוסק להדיא בפי' המתני' דלא כסעיף ב' והוא עכ"פ לשטתו טעם הגון אלא שעכ"ז יש לתמוה נמי עליו שאינו מן הצורך] וגם אינו מן הצורך כי הטעם פשוט ברש"י דאחרי שביטל רשות חצירו ולא רשות ביתו איך יוציא מביתו רשות דידיה להחצר רשות אחרים בתורת אורח אטו אורח רשאי להוציא מרשות לרשות: וה"נ מבואר הטעם פשוט בהריטב"א וטעמו נמי אינו דהרי כשביטל אף ביתו מבואר בסעיף ב' שמותר אף הוא בתורת אורח אף מביתו:
סעיף ב
אם ביטל להם גם רשות ביתו מותרין בין הוא בין הם וכו' בין מביתו כן מביא הב"י בשם סמ"ק וכן הוא בהרא"ש בשם הרא"מ פרק הדר הלכה ט"ו בלשון זה והיכא דביטל להדיא אף רשות ביתו מודו רבנן דביתו מותר לו ולהן כדמסקינן לעיל היכי דגלי גלי [וא"י מדוע לא כתב הב"י זה בשם הרמב"ם שמבואר נמי הכי בו וכן מבואר נמי בר"י נתיב י"ב חלק ט"ו] והב"י פי' דברים אלו דוקא כשהחזיקו תחילה דאל"ה נראה כחוזר מביטולו וכתב שכ"נ מפרש"י במתני' ור"ל מדרש"י דף כ"ו פי' טעמא דר"א אף דס"ל רשות ביתו נמי ביטל מ"מ אסור מביתו משום דחוזר ומחזיק ברשותו הוא ואוסר עליהם והן עליו כדתנן מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר וממילא מבואר מה דאיתא נמי שם במד"א כשלא החזיקו וכו' זה נמי לר"א שייך וכבר כתב הריטב"א דיש מקשין פרש"י דאם זה טעמו דר"א למה לא פי' בהדיא דאם החזיקו תחילה אף הוא שרי (וכנראה רוצה משום קושיא זו לפרש טעמו דר"א משום היכר כדאיתא בפי' הרר"י ולפי' זה ודאי היה אסור ביתו לו לדידן אפילו ביטול רשות ביתו להדיא אפי' בתר שהחזיקו) ודחק לשנויי ועפ"ז פי' הב"י אף הסמ"ק וסמ"ג דאיירי דוקא בתר שהחזיקו:
ואולם בספר א"ע הרבה להקשות מדלא הזכירו האיסור דקודם שהחזיקו ולקמן כתב הסמ"ג מי שנתן רשותו והוציא אוסר משמע אפילו החזיקו ור"ל מדאינו כותב נמי בד"א משמע שפוסק כתנא דמתני' אליבא דר' יודא דחזקה לא מהני וכן משמעות הרי"ף נמי שלא הביא הבד"א ולכן ממציא סברא דהיכי דביטל בהדיא רשות ביתו לא שייך כלל חזרה (ע"ש טעמו כי אינו מסתביר לענ"ד כלל גם הוא להדיא נגד דעת תוס' ורא"ש וכה"פ שבסי' שפ"א) ופוסק הכי וכתב שהסמ"ג הוכיח דעתו מקושי' הגמרא דאל"ה לישני המתני' איירי בביטל בהדיא ואתיא כרבנן. ואף לשטתו לא היה לו ליפסק הכי שהרי הוא להדיא שלא כדעת תוס' שהרי התוס' מקשו באמת קושי' זו. ולדעתו בדעת הסמ"ג הא אין התחלה לקושייתם ומ"ש שהכי נראה דעת הרא"ם שבאשרי ומסיים וזהו שכתב כדמשמע לעיל פירש וכו' לאהבתו להוכיח דעתו קלקל השורה וכתב במקום כדמסקינן כדמשמע ודברי הרא"ם פשוטים וברורים ואין צריכים לפירושו ואולם מה דנראה לו סתימת הסמ"ג הכי בודאי הדין עמו ובפרט כנ"ל שהסמ"ג נראה דפוסק דחזקה לא מהני ולכן היה נלענ"ד לפרש דעת הסמ"ג ע"פ דברי תוס' דף ס"ח ע"ב ד"ה והוציא דז"ל פירוש או הכניסו דבחד מנייהו הוי חזקה כשעושה דבר שהיה נאסר בלא ביטול והא דקתני בסמוך מי שנתן רשותו והוציא לאו דוקא הוציא אלא אפילו הכניס ור"ל לאו דוקא הוציא שהכניס לרשות שביטל אלא אפילו הכניס שאדרבה מוציא מרשות שביטל מ"מ מדעביד מידי דאסור לו הוי חזרה וא"כ יראה לענ"ד דזה לא שייך אלא בביטל רשות חצירו ולא רשות ביתו דאז כשמוציא או מכניס באיסור מרשותו לרשות שביטל דהיינו מרשות לרשות הוא דהוי חזרה אבל היכי שביטל אף רשות ביתו דאז מדינא מותר אף לו להוציא ולהכניס בתורת אורח מה"ת לידן טלטולו לחזרה כיון שבהיתר עושה ולהכי סברי דר"א דמתני' ע"כ דאזיל בשטת ר"מ דאפילו בשוגג מחזיק לחזרה ואף דשם טעמו משום דגזר שוגג אטו מזיד ה"נ יש לגזור טלטול בהיתר אטו באיסור דהיינו היכי שביטל רשות חצירו לחוד משא"כ לדידן דפסקינן כר"י דבשוגג לא הוי חזרה ה"ה דבהיתר נמי לא הוי חזרה ולהכי סתמו דתמיד מותר אף לדידהו דמשמע דסבר דחזקה לא מהני ועכ"ז לדינא לא מלאני לבי לחלוק על הב"י דנהי דכדברי נמי משמע קצת מפרש"י דמסיים כדתנן מי שנתן וכו' בין בשוגג בין במזיד ה"ז אוסר. דמשמע דתלה דעתו דר"א בדעתו דר"מ ואף דעת תוס' אינו מתנגד לפי' זה ויפה מקשו דלוקים המתני' דר"א בביטל להדיא ונמי אליבא דר"מ ואף יפה משני דא"כ אמאי לא מצאתי לו חבר דהא אפילו במה דאסר ביתו לו ר"מ הוא חבירו מ"מ מדלטעם שני אליבא דר"א בהרר"י כנ"ל ודאי אפילו בביטל להדיא אף רשות ביתו אסור לו אפילו בתר שהחזיקו משום הכירא וכבר כתב נמי הדרישה דמשמע לו דהטור עומד נמי בשטה זו. די לנו להתיר ע"פ פי' רש"י בתר שהחזיקו ולא קודם שהחזיקו דלא כהא"ע:
בד"מ סק"ב מביא בשם מהרי"ל שני דעות אם מבטלין רשות בזמן הזה וכנראה שסותם להתיר בש"ע ויפה עשה דמה"ת דנשתנה האידנא מבזמן רש"י שהתיר ע"י ביטול:
סעיף ד
אם לא שביטלו בפי' אף רשות ביתם זה הוציא הב"י מלשון הרר"י וכתב שכן נראה נמי מלשון הטור ור"ל מדאך כתב ואם בני החצר שערבו מבטלין רשותן וכו' דמשמע סתמא כדקיי"ל המבטל רשותו רשות ביתו לא ביטל בזה הוא דאסור להוציא מבתיהן הא אילו בהדיא ביטלו אף בתיהן מותר הוא להוציא אף מבתיהן והד"מ משיג על הב"י בזה בדברים שאינם מובנים ולהכי חזר בו בש"ע ומעתיקם לדינא:
בהנ"ל והם אסורים אף מבית לחצר כן נוסח ספרים ישנים ור"ל לא מיבעי' דמביתם אסורין שהרי לא ביטלו אלא חצירם והוי ביתם וחצירם שני רשויות אלא אפילו מביתו דהוי רשותא דחד מ"מ לא שרו לטלטל מיניה בתורת אורח דחמשה לגבי חד לא חשיבו אורחין והוי משקל רשותא. וכן מבואר בפרש"י דזה לשונו והן אסורים אפילו מבית לחצר דכיון דמשתמשי בחצר אע"ג דלאו מבית דידהו מפקי הוי ליה משקל רשותא דחמשה לגבי חד לא דמי לאורחין וא"כ אפילו בטלו אף רשות ביתם נמי אינהו אסורים אף מביתם מטעם משקל רשותא וזה כונת המ"א שקיים נוסח שבטור אף מביתן ועפ"ז הגיהו החדשים אף הש"ע מבתיהם אבל נוסח הש"ע ישנים מתוקן יותר:
בהנ"ל וכן רבים שלא ערבו וכו' מבואר בב"י ואפי' בזה ,]] אחר זה דלא כהרר"י בפי' המתניתין וכן הוא בהריטב"א: (בהנ"ל)
אבל אין מבטלין לשנים שלא עירבו וכו' ואפילו אמר לאחד וכו' יראה לי דהיינו דוקא כשתחילה ביטלו לשנים ביחד אבל אם מתחילה ביטלו כולם אותן שעירבו והאחד מן השנים שלא עירב לחבירו שלא עירב שפיר דמי ומותר זה האחד שביטלו לו דהא אין כאן אקנוי מה דאקני וק"ל אבל לא משמע הכי מדברי ב"י בסי' שפ"א שכתב על לשון הטור ומ"ש גבי ב' חצירות ופתח ביניהן ולא ערבו אין לפרש דלא ערבו כלל דא"כ איך מבטלין הא קי"ל דלשנים שלא עירבו אין מבטלין לפי שכל אחד אוסר על חבירו וסתם חצר יש בו ב' בתים. ולדברי מה כולי האי דילמא באמת אין מבטלין בני חצר אלו לכל בני חצר אלא לאחד מהן וגם חבירו שבאותו חצר מבטל אליו וזה שביטלו לו שרי ע"י שמבטלין מחצר לחצר אבל י"ל דהלשון יכולה לבטל לה רשותה משמע ליה לכל בני החצר וצ"ע:
תו לסעיף הנ"ל והם אסורים אף מבית לחצר. כתב המ"א הטעם בשם רש"י כיון שמשתמשים בחצר הוי ליה משקל רשותא כיון שלא חשיבו כאורחים ושוב כתב ואפילו חזקה לא מהני כ"מ בהרר"י ובהרר"י יגעתי ולא מצאתי:
אמנם כי כן ודאי מוכח מכל הפוסקים שסתמו וכן מוכח מגוף המתני' דתנן והם אסורים בכולל על ביתם ועל ביתו ובביתם הא ודאי אסורים כשלא ביטלו רשות ביתם אף בתר שהחזיק מי שביטלו לו שהרי מרשות לרשות מטלטלים כן נמי ודאי אף מביתו אסורים אף בתר שהחזיק אף דחדא רשותא הוא מ"מ לא מהני מה שהחזיק ואמרינן משקל רשותא הוא והטעם לחלק היינו משום דדוקא יחיד במקום רבים כיון דאפשר להיות אורח אמרינן בהמוציא מביתם לחצר אף קודם שהחזיקו הם שהשמוש אינו אלא בדרך אורח וכשמשמש מביתו לחצר מחלקינן בין קודם שהחזיקו אמרינן שחזר מביטולו משא"כ לאחר שהחזיקו אמרינן שבע"כ מוכרח להיות נשאר אורח משא"כ ברבים לגבי יחיד שא"א להם להיות שמושם בדרך אורח אף לאחר שהחזיק הוא כל מה שמשתמשים בהחצר הן מביתם הן מביתו לא חשוב אלא נטילת רשות וכל זה ההכרח לדחוק לפרש"י ז"ל שנתן טעם איסורם מביתו אך משום משקל רשותא משא"כ לשון הריטב"א הכי נתנו לו רשותם הוא מותר בשלו והם אסורים אפילו בשלו דרבים לגבי יחיד אינם נעשים כאורחים וכיון שכן הוי להו כמוציאים מרשות היחיד לחצר המשותף דאע"ג דבטלו לו אסורים הם בו אפילו לגבי דידיה כיון שלא נעשו לו כאורחים עכ"ל. משמעותו שטעם האיסור מצד עצמותו שרבים לגבי יחיד לא אפשר להם לבטל רשותם עד שיהא נראה כרשות היחיד שבטלו לבדו. אלא שמ"מ לגבי דידהו הרואה אותם מוציא מביתו להחצר נראה כמוציא מרה"י לרשות המשותף. וכן מורה לשון הרמב"ם פ"ב הלכה ג' שמצד עצמותם אסורים שהרי אינו מזכיר כלל מטעם דשקילת רשות: וא"כ י"ל בפשוט דודאי בתר שהחזיק תמיד אי אפשר להם למשקל רשותא והנ"מ לענין אם רבים ביטלו ליחיד והיחיד החזיק ושוב הוציאו הם באיסור מ"מ היחיד נשאר בהתירו: משא"כ לפרש"י מוכח שאם הוציאו הם אף מביתו נאסר אף הוא מטעם משקל רשותא וקצת משמע הכי מהרמב"ם שבהלכה ג' סותם וכתב בטלו וכו' כלשון המשנה הוא מותר והם אסורים. ובהלכה ו' אף שכתב בלשון יחיד מי שבטל וחזר במזיד הרי זה אוסר עליהם בד"א שלא קדמו וכו' ונראה דאיירי ביחיד במקום רבים מ"מ מדלא מחלק דברבים ליחיד אף לאחר שהחזיק אם הוציא אחד מהמבטלים אוסרים עליו משמע שאינו מחלק בהכי אלא שהוא נשאר לעולם בהתירו והם באיסורן וכן נמי משמעות סתימת הטור וש"ע אלא שקשה עלי להמציא פלוגתא חדשה וצ"ע: שוב כתב המ"א וא"כ משמע דמותרין להכניס מחצר לביתו ועיין סי' שפ"א סעיף ד' ור"ל כיון דשם מבואר בשם הרא"ש ותוס' דהוצאה מרשות שביטל לרשותן לא מקרי משקל רשותא א"כ ה"ה הכא דשרי ואולם לשון ר"י נתיב י"ב חלק ט"ו הכי רבים שבטלו רשותם לאחד הוא מותר להכניס ולהוציא והם אסורים אפילו להוציא ולהכניס מבית לחצר וכן הוא לשון הר"י גופי' נתנו לו רשותן וכו' והן אסורים ל"מ מבתיהן לחצר וכו' אלא אפילו מביתו אסורין להוציא ולהכניס לחצר הרי מבואר להדיא דאף להכניס אסורין ולמשמעות טעם הריטב"א הנ"ל פשיטא שאסורים שהרי כמו שכתב וכיון שכן הוי להו כמוציאים מרה"י לחצר המשותף ממילא ה"ה כשמכניסן לביתן הוי להו כמוציאין מחצר המשותף לרה"י (ובודאי שלזה מורה נמי לשון המתני' נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין וכמו שהוא מותר בין להוציא בין להכניס כך הם אסורין בין להוציא בין להכניס. וגם מדכולל איסור המבטלים דאיירי בין מביתו בין מביתם כמו שמביתם פשיטא דאסורים בין להוציא בין להכניס שהרי מרשות לרשות מטלטלים שהרי כל החצר דידי' והבית דידהו ככה נמי אסורים בבית דידי' בין להוציא ובין להכניס) להכי נלענ"ד דאין ליסמוך על משמעות זה ואולם כל זה לדעת הב"י שהבין דברי הטור בסי' שפ"א במה שכתב שאין נקרא מחזיק אלא כשמכניס לרשות שביטל אבל מה שמוציא ממנו אינו חזרה בכל ענין ואפילו בביטל חצירו ולהכי כתב לחלק ריש סימן זה הנ"ל להסכים דברי התוס' דף ס"ח ע"ב עם דברי הטור הנ"ל שיש הבדל בין חזקה דלהחזיק לבין חזקה דלהחזיר ואין להקשות עליו מן המתני' דף כ"ג שמעתי ממנו אנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב ביתו אסור מלהכניס ולהוציא והרי שם אין האיסור אלא משום נטילת רשות ומ"מ אסור בין להכניס ובין להוציא. דזה ל"ק דש"ה שכיון שביטל שניהם הבית והחצר תמיד הוי מכניס מרשות לרשות שביטל אבל מ"מ יש לתמוה מאוד הא שם בתוס' מבואר נמי והא דקתני בסמוך מי שנתן רשותו והוציא ל"ד הוציא אלא אפילו הכניס והרא"ש בדינא דרש"י הא זה לשונו ונראה שאם מועיל ביטול רשות מבית לבית והיו מותרים כולם לטלטל אף אותן שביטלו אע"ג דהמבטל רשות חצירו אסור להוציא מן הבית לחצר היינו לפי שיש לו חלק בחצר וכשהוא מוציא מביתו לחצר נראה כחוזר ומחזיק ברשותו (ר"ל במה שביטל חוזר ומחזיק בחלקו) אבל היכי שמוציא מביתו לבית חבירו אין זה כמחזיק ברשותו ולא נסתלק הביטול בכך (ור"ל שאיך יוכל להחזיק בבית חבירו שאין לו חלק בו ואי משום דקשה לפי זה מה בכך שבבית חבירו אין יוכל להחזיק הא מ"מ בביתו יוכל להחזיק ולחזור במה שביטל ואם ההוצאה מרשות שביטל נמי יהא חשוב חזרה הא מ"מ מקרי חזר' מביטולו ולהכי הבין הב"י דעת הטור כפשטו דתמיד אין ההוצאה מרשות שביטל מקרי חזרה אלא דוקא ההכנס' אבל א"כ הא דברי הרא"ש אין להם מובן דלמה ענין דקדק היינו לפי שיש לו חלק בהחצר ולא כפשטו היינו לפי שמכניס לרשות שביטל משא"כ הכא שמוציא א"ו נמי מודה לדברי התוס' הנ"ל דבמבטל רשות חצירו ולא ביתו דאפילו ההכנסה מרשות חצירו שביטל לביתו נמי מדהכנסה זו אסורה לו מחמת שמכניס מרשות אחרים לרה"י שלו הוי תמיד חזרה אלא שהרא"ש איירי ע"כ במה שכתב אע"ג דהמבטל רשות חצירו אסור להוציא מן הבית היינו וכו' אליבא דר"א סוף ע"פ דהמבטל רשות חצירו אף רשות ביתו ביטל דאל"ה בפשוט יוכל לומר היינו התם משום דביתו שלו והחצר דאחרים משא"כ הכא דביתו ובית חבירו כולו חד רשותא דחבריה הוא אלא משמע דאליבא דר"א אזיל וכדמבואר בתוס' אפילו למ"ד לעיל וכו' ולשון תוס' קצת מגומגם ואריכות דברים) נמצא דלרבי אלעזר הא מדינא נמי שרי להוציא ולהכניס בתורת אורח ומכל מקום אוסר להוציא מטעם חזרת רשות וה"ה הכא בזה מחלק דדוקא בחצר מפני שיש לו חלק בו נראה כחזרה אבל במה שמוציא בהיתר מרשות שביטל ומכניס לרשות שאין לו חלק בו ודאי אף לא נראה כחזרה ולבסוף מסיק דמ"מ במה שמוציא מבית חבירו לביתו שפיר מקרי חזרה אף שהיא בהיתר וכ"ת הא בנדון עובדא דרש"י הא הוי לכל הפחות יחיד כנגד יחיד דלא נעשה אורח להכי לפ"ר רציתי לומר דיפה כתב הדרישה על מה שמביא הב"י דין הרשב"א דיחיד לגבי יחיד אינו נעשה אורח בלשון זה ומדברי רבינו לא משמע הכי שכתב שאין רבים נעשים אורחים אצל יחיד משמע אבל יחיד לגבי יחיד נעשה אורח וכן מוכח מלשון תוס' שהביא הב"י בסי' שפ"א שכתבו אבל הכא שביטלו כל השכונות רשותם לאחד אשתרי משמע שאחד אצל אחד נעשה אורח ואע"ג דהתם הם רבים שמבטלים ביתם לבית אחד לא דמי לבני חצר רבים שבטלו חצירם לאחד מבני חצר דאמר בגמרא דאין נעשים אורחים ש"ה שמבטלים רשותם שיש להם בשתוף לאחד והוי רבים אצל יחיד אבל התם בביטול בית לבית כל אחד מבטל ביתו בפני עצמו והוי כיחיד ליחיד והוי ביטול עכ"ל. אבל א"כ הא יש לתמוה לפי מה דביאר הב"י הדין דסעיף ב' דאינו נגד ר"א משום דר"א איירי קודם שהחזיקו ובתר שהחזיקו אף בביטל ביתו שרי ולא שייך משקל רשותא א"כ מה מסיק בשם הר"ש דשפיר לא שייך ביטול עירוב משום דיש לו הפסד שאסור לו להוציא מבית חבירו להכניס לביתו שביטל משום דזה שפיר הוי משקל רשותן הא יחיד אף בביטל ביתו בתר שהחזיקו שרי וא"כ מ"מ יבוטל תורת עירוב דכי לא נקל הוא שיבטלו לאחד וזה יחזיק בבית המבטלים ושוב יהיו כולם מותרים בלא עירוב לכן ע"כ ליחזור בי ולומר דאדרבא הרא"ש נמי בשטת הרשב"א דאף יחיד לגבי יחיד אי אפשר לדונו בדין אורח ומ"מ כך אני אומר דודאי היכי שמוציא או מכניס באיסור מצד עצמו מחמת טלטול מרשות לרשות מודו כ"ע לדעת תוס' דאין הבדל בין הוצאה להכנסה והוי משקל רשותא. [מדחזינן שאין חושש לאיסור טלטול שבת ודאי נמי חוזר בביטולו וכולם אסורים] זולת היכי שמצד עצמותו אין איסור כמו רבים המבטלים ליחיד חצירם שאין איסורם להוציא מבית מי שביטלו לו מצד עצמות האיסור טלטול מרשות לרשות אלא מפני ששמושם אינו בדרך אורח נידן כל שמושם לנטילת רשות ועי"ז באמת נאסר להם בזה מחלק הרא"ש בין יש חלק בחצר ומ"ש הרא"ש אע"ג דהמבטל רשות חצרו (ר"ל יחיד לגבי יחיד) אסור להוציא מן הבית ר"ל ביד של מי שביטל אליו חצירו היינו לפי שיש לו חלק בחצר וכשהוא מוציא מביתו לחצר נראה כחוזר ומחזיק ברשותו אבל היכי שמוציא מביתו לבית חבירו אין זה כמחזיק ברשותו ולא נסתלק הביטול בכך וא"כ תו ל"ק ושפיר קאמר בשם הר"ש דיש לו הפסד כיון שמ"מ אסור לו להוציא מרשות מי שביטל להכניס בשלו ואפילו בתר שהחזיק חבירו ברשותו כיון דהוי יחיד לגבי יחיד דנחשב כרבים דלכ"ע חזרה הוי אפילו בתר חזקה (ואפשר דלהכי כיון המ"מ סק"ו). וא"כ נלענ"ד דאף הטור מודה לדברי התוס' דבמבטל רשות חצירו ולא ביתו דאף ההוצאה מהחצר לביתו כיון שהוא באיסור טלטול מרשות לרשות הוי חזרה ודבריו בסי' שפ"א נמי מתפרשים מסתמא אך ע"ד הרא"ש דלהכי ההוצאה מביתו לבית חבירו לא מקרי חזרה מפני שאינה איסור מצד עצמותו מרשות לרשות אלא מפני שקילת רשות וגם אין לו חלק בבית חבירו וא"כ הרבינו ירוחם והרר"י דמפרשים להדיא אף ברבים שביטלו ליחיד דאף ביתו אסור להם בין להכניס ובין להוציא אפשר דאזלו בשטת משמעות הריטב"א הנ"ל שהרבים מצד עצמותם האיסור טלטול מרשות לרשות הוא ולהכי אינם מחלקים ואסרו אפילו ההכנסה משא"כ הרא"ש והר"ש בשטת פי' רש"י אזלו ואפשר להם לחלק ודוק אמנם מה שדקדקתי מלשון המשנה כנ"ל בהג"ה עדיין צ"ע: