בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר
הלכות ערובין
סימן שמה
סעיף ב
סק"ב בא"ד והרמב"ם כתב כו' כוונתו ג"כ נ"ב בפי' המשניות בהקדמה למסכ' שבת כתב להדיא ובתנאי שיהיה גובה הכתלים י' טפחים והחלל ביניהן ד' על ד':
סעיף ד
חורים שבכותלי רה"י הם רה"י כתב המ"א ואפי' הם למטה מי' ומ"ש התוס' דלמטה מי' שייך לרה"ר היינו לפי הס"ד מ"ש היינו לפי הס"ד הם דברים באין מבין להמעיין בתוס' וכבר מביא הא"ר בשם ר"י שכתב בשם התוס' דאם החורים מעבר לעבר אם הוא למטה דינם כחורים שבר"ה (ואין להקשות לשטת תוס' א"כ לשטתם דסברי דאף בחורי רה"ר לאביי דכרה"ר דמי צריך להיות רחבו ד' כדי שינוח במקום ד' כדנראה ממה שכתבו ועוד וכו' דבחור כ"ש ממש דלא אמרינן ביה חוקקין ליכא לאוקמי דא"כ למטה מי' אמאי כזורק בארץ והא לא נח ע"ג מקום ד' וא"כ הא קשיא לאביי הברייתא ומימרא דר"ח למה נקיט דוקא בזורק למעלה מי' ונחה בחור כל שהוא הוא דבאנו למחלוקת דחוקקין הא מחלוקת זו לפירושם הברייתא נמי שייך אף בלמטה מי' היכי דזרק ד' אמות דכבר יישב זה המופלא החריף מוה' מרדכי ליסר די"ל דנקיט לרבותא דל"מ למטה מי' דהוי רה"ר דפשיטא דבאנו למחלוקת זו דברה"ר כ"ע מודים דבעי הנחה במקום ד' אלא אפילו למעלה מי' דהוי חורי רה"י דה"א כדהקשו תוס' ד"ה אמר אביי בדף ח' דברה"י אפילו בחור לא בעי הנחה על מקום ד' קמ"ל כדתירצו תוס' דמ"מ באנו למחלוקת זו ולרבא דאמר חורי רה"ר לאו כרה"ר בל"ז אין מקום לקושי' זו מפני שלדידי' חורי רה"ר נדונית לפי מדתן דהיינו שצריך להיות גובה החור י' ורוחב ד' כדי שיעשה רה"ר ואל"ה הוי כרמלית כשרחבים ד' ואי לית בהו ד' הוי מקום פטור אע"ג דגביהי י' וא"כ אף, לר"מ בחור כ"ש לא אמרינן חוקקין מפני שאין כאן שיעור גובה ג' ברוחב ד' לכל הפחות כדמשמע ביומא דף י"א ע"ב בתוס' ד"ה ר"מ וביותר מבואר בריטב"א עירובין י"ג ע"ב בד"ה אמר אביי מדהוכיח מכח קושי' תוס' יומא הנ"ל דלמטה ל"א כלל חוקקין כדי להשלים שיעור גובה י' כתב וה"ה והוא הטעם מלמעלה דלא אומר ר"מ חוקקי' ע"ש אלא דצ"ע קצת ע"ש ודוק משא"כ למעלה מי' דלא צרכינן למיהוי רה"י אלא רחבו ד' על ד' (ודלא כהמהרש"א ששגג שם בפי' התוס' בקושייתם כדמבואר הכא ברש"י דף ז' ע"ב ד"ה אמאי ובריטב"א עירובין הנ"ל סוף ד"ה כי פליגי מסיים דבהא סגי כיון שיש כבר בכותל גבוה י' עד החור שעור גובה רה"י ומשמעות תוס' מן הירושלמי הוא פשוט מן הלשון שם ולא במקום דמשמע להו דאך שם במקום הנחת החפץ הוא דצריך לד' על ד' מצד המקום ולא מצד הרשות דבל"ז הוא חורי רה"י דרה"י הוא ושפיר שייך לפלוגתא דחוקקים) אמנם בשם עה"ק מביא הא"ר שכתב אף שהן למטה מי' ואין ברחבן ד' על ד':
וכדי לבאר מחלוקתן במה תליא לדעתי הוא זה דהנה כל הפוסקים פוסקים דר' חסדא דרה"י עולה עד לרקיע ולהכי אם נעץ קנה על גבו אף שאינו רחב ד' הזורק עליו חייב והוקשה לתוס' בדף ח' ע"א ד"ה אמר אביי דא"כ מה המחלוקת בזרק למעלה מי' ונח בחור כ"ש בחוקקין אלמ' כולהו מודו דבעינן מקום ד' ברה"י ור"ל דאין לומר דאיירי בחור אינו מפולש ופונה לרה"ר וצריך חוקקים כדי שיהיה רה"י בפני עצמו ע"י גבוה י' מן הארץ ורחב ד' היינו משום דלשטתייהו אזלו שאי אפשר בחור כ"ש כזה אף לר"מ לומר חוקקין כדהקשו דף ז' ע"ב ד"ה והלכה הנ"ל והוכיחו לזה דאיירי במפולש ובפני' רחב ד' רק במקום הנחת החפץ הוא דאינו אלא כ"ש ולכ"ע הוא חורי רה"י דכרה"י דמי ואין צריך החקיקה רק לעשותן מקום הנחת ד' והרי מוכח מזה דאפילו ברה"י בעינן מקום הנחת ד' ומשני דטעמא דר"ח משום ביתא כמאן דמליא משא"כ בכותל ובחור בעינן שיהא בחור ד' אף דהוי רה"י:
ובדבור תוס' דף ז' ע"ב הנ"ל הוכרחו לבא מכח זה לומר ודוקא למעלה מי' אבל שלמטה מי' אין בני רה"י משתמשים שם מפני בני רה"ר שמשתמשין בהם. ולא אפשר להו לומר דאף למטה מי' כל שהם מפולשין הוי חורי רה"י ולא נקרא חורי רה"ר אלא אינם מפולשין והחור אך פונה לצד רה"ר משום דא"כ ודאי קשה למה נאמר בברייתא דדרך למעלה מי' הוא דבאנו למחלוקת הא אף למטה מי' נמי היא מחלוקת זו בעינה ומוכרחים לומר דלמטה מי' הם חורי רה"ר ול"ק זה בין לאביי ובין לרבא כנ"ל כ"ז שיטת התוס' משא"כ הרשב"א בחידושיו כנראה לא השגיח בקושי' תוס' הנ"ל ד"ה והלכה הנ"ל ואולי טעמו די"ל נהי דלשוי' פתח דשעורו דוקא גובה י' ורחב ד' בעינן הכשר רוחב פתח לכל הפחות בגובה ג' ורחב ד' כדפירשו שם רש"י וריטב"א משא"כ חור דשם חור יש על כ"ש כמו על רוחב ד' ולגובה החלל אין צריך שיעור כלל שפיר משמיענו הברייתא ור"י אמר ר"ח דבזה באנו ג"כ למחלוקת דלר"מ אף בכ"ש אמרינן חוקקין להשלים ולהכי פיר' בדף ד' בתר שהאריך לבאר ההלכה כר"ח וכתב והא דתניא בפרק הזורק זרק למעלה מי' והלכה ונחה בחור כ"ש ר"מ מחייב משום דחוקקין וחכמים פוטרים. דאלמא אי לאו דחוקקים אף ר"מ מודה דרה"י בעי מקום ד' נראה לי דטעמא דהתם לאו משום דבעינן הנחה ברה"י על גבי ד' אלא דאינו רה"י אא"כ יש בחור ד' על ד' וחורי רה"ר הוא כלומר דאיירי בחורים הפונים אך לצדדין ואינם חורי רה"י כלל ולהכי כדי שיעשו רה"י צריכים לחקיקה כדי שיהיה ד' על ד' אבל חורי רה"י ממש ס"ל דלא בעי כלל אף מקום להנחה ד' וכר"ח ואינו מחלק כדמחלקו תוס' בין חורי' לאויר בית ולה"נ סובר דאם הם מפולשים אפילו למטה מי' הוי חורי רה"י ממש ואפילו אינם רחבים ד' כשיטתי' דברה"י אין צריך מקום ד' כר"ח אף ברור דלא כהתוס' ול"ק אליביה מה אירי' למעלה מי' דבאנו למחלוקת הא אף למטה מי' וזרק ד' אמות ברה"ר נמי באנו למחלוקת זו דהא בר"ה כ"ע ס"ל דבעי מקום ד' להנחה דהא לרבא דס"ל דחורי רה"ר לאו כר"ה הא זה ל"ק כנ"ל דע"י ד' אמות בר"ה אין חיוב ולענין שיעשה רה"י כדי לחייבו משום זורק מר"ה לרה"י כבר מבואר לעיל דאף לר"מ אין אומרים חוקקין אך לאביי הוא דלפ"ר קשיא לפירושו דמה אירי' למעלה אפילו למטה נמי לענין זורק ד' אמות בר"ה:
אמנם דקדקתי בלשון הרי"ף שכתב וכיון דחורי ר"ה לאו כר"ה דמי אי אית בהו ד"ט על ד' וכו' מבואר מלשונו הא לאביי דאמ' חורי רה"ר כרה"ר דמי אף דלא הוי ד' על ד' נמי חייב הזורק ד' אמות ונח בתוכם כאילו נח בר"ה והטעם י"ל אף דלכ"ע בר"ה צריך לנוח על מקום ד' היינו ע"פ דברי הח"ר שכתב דף ז' ע"ב ד"ה ורבא דטעמא דאביי דאמר חורי ר"ה כר"ה דמי אף דהם כמו עמוד פחות מט' רחב ד' דאינו אלא כרמלית משום דחור שאני לפי שבני ר"ה מצניעין שם כליהם והו"ל כתל גבוה ט' דמשווינן ליה ר"ה מפני שרבים מכתפין עליהם. וכבר מבואר דלרש"י ורמב"ם עמוד כנ"ל א"צ לרוחב ד' וה"ה להחור לאביי א"צ לרוחב ד' ושפיר אין שייכות כלל אף לאביי, לפלוגתא דחוקקין ולדעתי זה מוכח מגוף הסוגיא לפרש"י דאמרה וכ"ת מתני' דלית ביה ד' על ד' וקשה ומה בכך הא מ"מ מוכרח לשנויי בדבילה שמינה על הסיפא דלמטה בארץ כדי שלא ליקשו הא לא נח על מקום ד' א"ו משמע דלאביי דסובר חורי ר"ה כר"ה א"צ למקום ד' ואולי יש ליישב ע"צ דוחק קצת דזה נמי כונת התוס' במה דמסיימו ויש ליישב פרש"י דהוצרך וכו' והקשו כל המפרשים דהכל קשיא על הסוגי' ועיין במ"ל אבל י"ל אף דמעיקרא סברו בתי' הועוד דאף בחורי רה"ר דלאביי כר"ה דמי מ"מ בעי הנחה ע"ג מקום ד' מ"מ לבסוף נטו לדעת רש"י מדהוי ליה למיפרך בהדיא א"ו מוכח דבאמת לאביי לא בעי בחורי רה"ר מקום ד' ודוק:
ומעתה הבט וראה כמה תמוהים פירושי המ"א בסק"ב כתב דהתוס' לא קמו בשטתייהו להאמת ואפילו למטה מי' הם חורי רה"י וא"כ אילו מ"מ קמו בזה בשטתייהו לפרש הברייתא ומימרא דר"י אר"ח זרק למעלה וכו' באנו למחלוקת דוקא במפולש ורחב בפנים ד' הא ודאי קשה מאי אירי' למעלה הא למטה מי' הוא גופיה המחלוקת זו בעינה. וע"כ אם לא קמו בזה בשטתייהו אף בזה נמי לא קמו וסברי דחורי רה"ר אף מקום ד' נמי לא בעי ומפרשי' הברייתא ומימרא דר"ח אך בחורי רה"ר ממש בפי' רשב"א ואיך מעתיק בסק"ט ע"פ שטת תוס' במפולשים והברור דלשיטת הרשב"א באופן זה חייב ופי' הש"ע שם הוא פשוט בעמוד גבוה י' ואין רחבו ד' כדאיתא בטור וב"י ע"ש וק"ל:
סעיף ו
אפילו כלי כתב המ"א וכלי העומד ברה"ר אין לו דין כרמלית אלא הוי כמו רה"ר והוא גמרא ערוכה דף ח' היתה קופתו מונחת בר"ה גבוה י' ורחבה ד' אין מטלטלין לא מתוכה לרה"ר ולא מר"ה לתוכה פחות מיכן מטלטלין ופרש"י פחות או בגובה או ברוחב מטלטלין וא"ת פחות מי' ורחבה ד' כרמלית היא לא גזר רבנן לבטולי מתורת כלי הואיל וכלי הוא וא"כ מ"ש המ"א אלא הוי כמו ר"ה ע"כ ל"ד דודאי ר"ה נמי אינו אלא מ"פ ואף מרה"י מותר להוציא עליו ובלבד שלא יחליף דהא כיון שלא ראו חכמים לבטולי מתורת כלי שוב אין שם רשות עליו ומה"ת שיהא ר"ה וכן הוא להדיא בהגהות הרא"ש שם והא"ע שכתב שהאריך להוכיח הכי לענ"ד אין צורך והוא הפשוט אמנם מה שמסיים הע"א ויצא מזה לדינא דשרי להוציא חפץ מרה"י ולהניחו ע"ג כלי העומד בכרמלית כשאינו גבוה י' ואפילו רחב ד' א"י מה אירי' העומד בכרמלית אפילו עומד ברה"ר נמי שרי כי לדעתם כלי בטל לגבי רה"ר והוי רה"ר וא"כ א"י מנין לא"ע ההיתר כשעומד בכרמלית דלא הוי נמי בטל לגבי רשות כרמלית והוי נמי כרמלית וצ"ע כי רואה אני דתוס' ור"י פליגי על הגהות הרא"ש] אך צ"ע בתוס' דף ה' ד"ה כאן ובח"ר שם דמשמע כלי ל"מ דלא הוי מ"פ אלא אפילו ר"ה הוי כמ"א וצ"ע:
סעיף ז
במ"א סק"ז וכן פסק בש"ע סי' ש"ג נ"ב אינו כן אלא מביא דעת המלמדים זכות:
ט"ז סק"ו וכתב ב"י שזו הקושיא נ"ב זה אינו אלא המ"מ לא כתב בשם הרשב"א והוא בפ"ו מה"ש אלא אין מתירין טלטול מפני טלטול והוא ע"פ סברה ראשונה של הטור שם ולהכי כתב הב"י שהוא קושי' המ"מ והר"ן ריש מי שהחשיך הקשה באמת מכח מעביר ד' אמות בר"ה ע"ש וק"ל תו כתב ורמ"א כתב שכל רשויות שלנו כרמלית הם ואין ראיה משם שלחומרא כתב הכי:
סעיף י
בש"ע מצומצמים: נ"ב עיין ס"ס שנ"ב:
במ"א סק"ח אבל וכו' רב א"י ממ"נ אם רוצה להעתיק דעת הראב"ד יעתיק נמי דעתו דמצריך רחב ד' ואולם כבר כתב הרשב"א וראוי לחוש לדעת רבינו ועיין שבת דף צ"א ע"ב רש"י ד"ה אי נימא מה דנאמר שם ורחב ד' כבר מוגה בדפוסים ע"פ המבואר בדעתו דף ח' בין קצר:
סעיף יד
כגון ים נ"ב ואפילו אינו עמוק י' כן הוא באיגרת התשובה להרמב"ם דף ל"ט:
שם ור"ה שהוא מקורה נ"ב או שאין ברחבה י"ו אמה רמב"ם פי"ד ה"ו מה"ש ובטור או דבר מוקף מחיצות שאין גבוהים עשרה:
סעיף טו
בית וכו' אפילו באמצע רחוק מן הכתלים . עיין מ"א כתב בתר דברי הרא"ש משמע וכו' ובודאי דנשמע הכי מלשון הרא"ש אך לפ"ז תמוה לי דין דסי' שס"ג סעיף כ"ו דאיתא אבל אם אינו גבוה י' וחקק בו להשלימו לי' צריך לחוק ד"א לתוך המבוי ע"פ כל רחבו וקשה מה יועיל תיקון זה ומה בכך שמלפני' הוא עם העומק י' אחרי שאי אפשר לצרף העומק אל המחיצות שמאחורי' מפני הריחוק יותר מג' ואין לו אלא ב' מחיצות ומבואר בהטור סי' הנ"ל דאין מבוי ניתר בלחי וקורה אלא מפני שד"ת היא רה"י ע"י ג' מחיצות אמנם לשון רשב"א ור"ן הוא הכי דהתם בעינן מחיצות ממש והכשר סוכה וכו' אבל לענין שבת אין ההקפדה ממש במחיצות שיהיו מכשירי' את החקק אלא שיהא החקק נשמר על ידיהן שלא יהי' הרבה בוקעין בו וכיון שיש בחקק רוחב ד' על ד' ויש בגבהו כשעור רה"י עם גובה המחיצות והמחיצות שומרות אותו מבחוץ לא חיישינן בין שיהיה על שפת החקק בין שיהיה מרוחקות ממנו הרבה וכן כתב הר"ן אבל לענין שבת לא בעינן מחיצות אלא כדי שלא יהא רבים בוקעין שם וכיון שחקק בה מחיצות י' מקיפים אותו מבחוץ לא חיישינן אם סמוכין לחקק או מרוחקים ממנו אף על גב דהך מחיצה י' היא בין חקק ומחיצה קיי"ל דמצטרפין וכו' הרי להדיא דתרווייהו נקטו בלשונם דיש בגובה המחיצות שעור רה"י ע"י צירוף החקק עם המחיצה וזה שייך אפילו בבית שנמוך אף מבחוץ בפחות מי' ומה שכתבו מקיפות אותו מבחוץ ר"ל מבחוץ להחקק וק"ל ולדבריהם לק"מ הנ"ל כיון דשפיר מצרפינן המחיצה שאחוריה אל מקום החקק והוי מקום החקק רה"י גמור ע"י ג' מחיצות וממילא אף כל אורך המבוי שאחרי מקום החקק אף דאין לה מכל צד כ"א מחיצות פחות מי' הוי חורי רה"י כמו הכא והוי כולה רה"י ד"ת וניתר בלחי וקורה ודלא כהא"ע שהוקש' לו שם על יתר אורך המבוי במה יותר ונעלם ממנו דין דהכא מחורי רה"י ע"ש בדבריו כי לענ"ד אינם עולים להלכה והעיקר כנ"ל אלא דשטת הרא"ש צ"ע:
סעיף טז
עיין סי' שנ"ג סעיף ב' מ"ש שם:
סעיף יח
במ"א ס"ק י"ד ונ"ל דאע"פ שעמוקה י' הוי כרמלית דרבנן כמו קרפף יותר מסאתים זה ודאי דסתם ים הנאמר בש"ס ע"כ לא מההוא טעמא הוא דהוי כרמלית אבל מדאורייתא הוי רה"י מדמיא לא מבטלי מחיצות ובבור להכי הזורק לתוכו חייב א"כ אמאי נאמר שם נמי דף ק' הזורק מים לאיסרטי' פטור ומה שכתב לתרץ בשם מהר"מ דסתם ים אינו מתלקט י' מתוך ד' צ"ע דהא דף הנ"ל פרש"י בדברי ר"ש אומר וכו' ואע"ג דשאר ים נמי עמוק הוא ואי דשאר ים אינו מתלקט כנ"ל מה רבותא דעומק הא עומק כזה לאו מידי הוא ומה ענינו לגומא שהוא עמוקה י' ורחב ד' במקום אחד להכי היה נלענ"ד הטעם דכמו שר"ה מתבטל במקום ימים ונהרות מדאינו נוח תשמישן כן הרה"י מתבטל וכדפרש"י עירובין דף פ"ז אמת המים אפילו ברה"י כרמלית הוא והטעם מפני שאין לאדם שום שמוש בהרשות בלתי מה שהמים מתכנסים שם והמים אינם קווים וקיימים אלא כל רגע הנהו אזלו ואחרינא אתי משא"כ מים בבור שקוו וקיימו להכי לא מבטלי מחיצה וחילוק זה איתא בהראב"ד פט"ו מה"ש בדין לשון ים להמעיין היטב בדבריו וא"כ אף ים המתלקט י' מתוך ד' כרמלית גמור הוא ד"ת ולא דין קרפף ולהכי הזורק לתוכו פטור אלא דלפ"ז ק"ק מ"ש ימה של טבריה דלעיל משאר ימים בהנ"ל דף פ"ז דהוצרך רש"י ז"ל לומר שם ואע"ג דאכתי כרמלית היא דהא קרפף יותר מסאתים הוא להכי היותר מסתביר דהטעם פשוט [כשזכיתי לספר עבוה"ק שנדפס מחדש מצאתי בו שער ג' דף י"ב כתב בלשון זה וכן הנהרות והימים ואע"פ שיש בעומקן עשרה ורחבן ד' אינו חולקין רשות לעצמן להיות רה"י וכו' בד"א במים המכונסין שברשות הרבים שאין המחיצות נכרות אבל בור עמוק י' ורחב ד' אע"פ שהוא מלא מים רשות היחיד הוא שאין המים מבטלין מחיצות] שהרי מבואר בהה"מ פי"ד מה"ש בשם הרשב"א שעיקר החילוק בין פירות למים היינו משום דבמים מינכרים המחיצות ולא בפירות וא"כ עיין סי' שס"ג סעיף ל"ו שם הבאתי דעת הרמב"ן שס"ל כל שאינו רואה עצמו תוך המחיצות בטלים המחיצות מן התורה: ונהי דהרמב"ם ותוס' לא ס"ל הכי היינו במחיצות של יבשה משא"כ במחיצות שמים ממלאים אותם ואין כל התירם אלא משום דמ"מ מחיצותיהם ניכרים כ"ע ס"ל דבימים ונהרות שבודאי אין העין שולט בכל צדדי המחיצות שוב לא עדיפי המים מפירות ומבטלים המחיצה ד"ת משא"כ ימה של טברי' שהיה העין שולט בה אך דא"כ לפ"ר קשה מה מקשה הסוגיא דף כ"ב ע"ב בבל נמי דהא מקיף לי' פרת והרי מחיצות שלהם בטלי אבל י"ל נהי דבטילין לגבי המקום שהמים עליו דלא לקרא ר"ה מ"מ מה שמקיפין היבשה לגבה לשטתם דביבשה לא ס"ל כרמב"ן ה"ה בבל ליהוי נקרא ר"ה דאורייתא:
אמנם שוב ראיתי בספר זרע אמת הנדפס מחדש כתב שם סי' ס"ה דף נ"ט דודאי מקרי בקעו בו רבים לשטת תוס' לענין דאתו רבים ומבטלי מחיצתא ומ"מ ר"ה לא הוי כיון דלאו להלוכא דרבים עביד ועם שהוא קצת דחוק מ"מ שטת הרמב"ן לענ"ד יותר מרווח וצ"ע:
שם בהג"ה בור העומד בכרמלית כו' היא דעת הרמב"ם עיין סי' ת"ט סעיף ב' במור"ם וכ' הב"י שדעת ההגהות בפ' ט"ו מה"ש כדעת האחרים שכתבו וכו' וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם וצ"ע איך אפשר לייחס דעת ההגהות לדעת האחרים שבהר"ן הא הם כתבו דאפילו בדבר המסויים איכא לאוקמא וכגון שאינו רחב ד' וקאי בכרמלית וכו' הרי דמוקמו מה דאמר ר"ש ותופסת עד י' דעד י' הוי כרמלית משום דמצא מין את מינו הא למעלה מי' לא שייך מצא מין את מינו דהא האויר נמי מקום פטור הוא ולהכי אף העמוד מקום פטור וההגהות החליטו דברשות דרבנן לא אשכחנא דין מ"פ כלל ומסיימי כדאמרינן פ"ק דשבת דאפילו קנה בן מאה אמה חשוב רה"י משמע להדיא דעתם דאפילו קנה מאה אמה ואינה רחב ד' בכרמלית נמי אינה מקום פטור וזה ליתא לדעת האחרים שבהר"ן. ולדעתם צ"ע די"ל ה"ה בור בכרמלית עמוק יותר מי' ואינו רחב ד' מ"פ היא כמו עמוד ועיין סי' ת"ט סעיף ב' וכ"ז דלא כדברי הב"י ז"ל וביותר תימא דבסוף הסימן כתב אבל לדעת האחרים א"א להמצא בו אלא רה"י וכרמלית לבד והברור דלדעת האחרים יש במציאות עמוד אף בכרמלית מ"פ בגבוה יותר מי' ואינו רחב ד':
ובהגיע דברים הנ"ל מול ידידי הגאון מוה' עקיבא איגר אבדק"ק פ"ל השיב בלשון זה לענ"ד אין להוציא כן מדברי ההגהות דהרי מתחילה כשבא לומר דצואה בכרמלית לא הוי מ"פ למד כן מדברי רב פ"ק דעירובין מצא מין את מינו וניער ואח"כ כתב ובית כסא שבין ב' בתים וכו' ואפילו את"ל דצואה בר"ה הוי מקום פטור הכא ברשות דרבנן לא אשכחן ולמד זה מקנה ברה"י ולכאורה הא כבר למדה מפ"ק דעירובין ולזה נראה דמה דקאמר הכא ברשויות דרבנן היינו רשות חצירות ובתים שלא עירבו דהוי רה"י גמור ובזה באמת אף בגבוה י' לא הוי מ"פ מש"ה הביא ראי' חדשה מקנה משום דבכה"ג אף בגבוה י' כן או דבא לומר מלבד ראי' ראשונה אף אי נימא דבכרמלית הוי מ"פ מ"מ בכה"ג בב' בתים דהוי רה"י לא הוי מ"פ וכמבואר בהגהות ש"ע סי' שנ"ה דבכרמלית הוי ב' דעות ובב' בתים לכ"ע לא הוי מ"פ וא"כ עיקר ראי' ההגהות מקנה לדין האחרון בבה"כ בין ב' בתים אבל בכרמלית י"ל דס"ל ג"כ דבגבוה י' הוי מקום פטור עכ"ל.
לזה השבתי לו מ"ש ליישב הב"י אם כי קרוב שכיון האמת בהבנת הגה"מ. לא עלי תלונתו כ"א על הב"י ז"ל שעל כרחך לא הבינו על דרך זה דא"כ למה מביא לראי' שדעת ההגהות הוא כדעת האחרים שבהר"ן מסוף דבריהם שכתבו דברשויות דרבנן לא אשכחנא מ"פ כלל הא מזה פשיטא שאין ראי' כי מי לא ידע שברה"י אין עסק למ"פ אלא הי' לו להביא ראי' מריש דבריהם שכתבו להדיא לדידן וכו' מצא מין את מינו וביותר מבואר הרי הב"י מוסיף על סוף דבריהם משום דמצא מין את מינו א"ו הבין מדבריהם שכולל ומכנה כרמלית בשם רשויות דרבנן ומן הראי' מקנה מאה אמה הבין נמי דאפילו למעלה מעשרה אין מ"פ בכרמלית וכדנראה נמי ממסקנת כלל הב"י הכי אף בדעת האחרים ופשיטא דיפה השגתי עליו:
ודע דבענין זה אף דברי רש"י ז"ל צ"ע דאיך כתב דא"א לפרש ותופסת עד עשרה על מקום מסוים הרי בעצמו פי' בעירובין דף פ"ז תוך ד"ה התם ואע"ג דחשיב רב דימי מקום פטור בפחות מד' והכי קאמרי רבנן דשלשה לא הוי מ"פ וכו' דאיכא למימר דגבי רשויות דאורייתא דחשיבי הוי פחות מד' הסמוך להו בטל אצלן אבל לגבי כרמלית לא בטל מכי הוי רוחב שלשה ור"ל אלא הוא גופי' חשוב כרמלית ואסור להוציא ממנו לרה"י וא"כ הא שפיר על מקום מסוים זה כשעומד תוך כרמלית י"ל שאינו תופס למעלה מי' אבל י"ל דרש"י נמי סובר להלכה כשטת הפוסקים בסי' שמ"ו דאף ברשויות דרבנן אסור להחליף והיינו משום דתפסינן תי' רב אשי דלא איירי כלל הת"ק ורשב"ג באגפי' ולהחליף ואין הכרח כלל בין עומד בכרמלית או סמוך לו לבין עומד בר"ה ולא נשמע מעולם דיש כרמלית בפחות מד' ולא מסתביר לו לחלק מעצמו בין עומד בר"ה לעומד בכרמלית ובעירובין אך מפני ההכרח דלא ליהוי רב דימי כתנאי, הוא דהוכרח לחלק אליבי' בהכי תו יש להקשות על שטת רש"י ז"ל שכתב ובדבר מסוים ליכא לאוקמא וכו' ואי דלית בי' ד' למטה מי' מי הוי כרמלית ואי בדקאי בכרמלית כיון דלית בי' ד' הוי שם כרמלית עליו א"כ מצינו חומר בכרמלית מבר"ה דאילו בר"ה כה"ג מ"פ הוא וכו' וקשה הא לשיטתי' דינא דעולא שבסעין י' ברבים מכתפים עליו הוא אפילו באינו רחב ד' וא"כ דילמא ה"נ כי עומד עמוד כזה גבוה ט' בכרמלית הוי נמי כרמלית הואיל ורבים מכתפין עליו להכי אינו מ"פ ואינה תופס אלא עד י' לאפוקי למעלה מי' ומוכח מזה דרש"י נמי סובר שטת הרמב"ם שם דדוקא ט' מצומצמים ושפיר דאי מש"ה אפילו עד י' אינו תופס וק"ל:
סימן שמו
סעיף א
וכן לא יעמוד אדם על מקום פטור וכו' בהטור איתא תו תחילה ובלבד שלא יוציא מרה"י למקום פטור ויעבירנו דרך מ"פ לרה"ר דרך מ"פ: וכתב הב"י על גירסא זו דהוא כעין הדין הנזכר בסמוך ובלבד שלא יטול מב"ה ויתן לעני ולכן השמיטוהו בש"ע ועיין ט"ז ובסי' שנ"ה סעיף א' בהג"ה הבאתי ראי' ברורה לדעתו] ולי נראה דחדוש הוא. כי לפ"ר ממה דתניא ובלבד שלא יחליף הי' מסתביר דהיינו דוקא כשלא הניח בנתיים על המ"פ אבל כשהניח שרי דהיינו הרישא אבל מ"פ מותר וכו' דזה אינו אלא דתרתי עביד תחילה עקר מר"ה והניח במ"פ וזה היתר גמור ושוב עקר ממקום פטור והניח ברה"י דנמי שרי אמנם באמת מוכח בעירובין דף פ"ז דזה נמי החלפה מקרי דאיתא שם אלא באגפי' ולהחליף והא. אתא רב דימי וכו' ובלבד שלא יחליף והיינו דמשמיענו הט. כתב תחילה ובלבד שלא יוציא מרה"י למ"פ ר"ל ויניח שם. ב ויעבירנו. ושוב כתב בדרך וא"צ לומר וכן לא יעמוד אדם עליו וכו' כבש"ע ואולם באמת דין זה דהניח במ"פ דיהא אסור מטעם החלפה קשה לי מאוד דא"כ מה גבול יש ואילו בא אחר לקחתו מן המ"פ להוציא שרי ומ"ש הוא מאחר שגיתי בזה כי מצאתי הלשון בסמ"ג דף י"ז ובלבד שלא יחליפו פי' שבני רה"י לא יקחו אליהם חפץ שבני ר"ה נתנו שם הרי להדיא דאחר נמי אסור] ולהכי מסתביר לי דדוקא כ"ז שהוא עדיין על עמדו אז אפילו נח מקרי מחלפה דנראה כמזלזל באיסור שבת ואסור אבל אם עקר ממקום זה והלך לו בתר שהוציא מרה"י והניח על גבי המ"פ ושוב חזר ובא לעקור ממ"פ לר"ה אין ה"נ דשרי ולא גרע מאחר ומ"מ אף דמסתביר לי הכי קשה עלי להמציא דינן בלא ראי' וצ"ע.
בגמרא איתא על דין זה ואם נטל ונתן שלשתן פטורים לימא תיהוי תיובתא דרבא דאמר המעביר חפץ מתחילת ד' לסוף ד' בר"ה אע"פ שהעבירו דרך עליו חייב התם לא נח הכא נח ופי' רש"י דרך עליו שהגביה למעלה מי' דלא שליט בי' אויר ר"ה והוי מ"פ' לא נח במקום פטור והוי לי' עקירה והנחה בר"ה הכא נח במקום פטור ביד העומד על האסקופה והתוס' שם לא ניחא להו בפי' רש"י ופירשו כפי' ר"ח שהעבירו דרך עליו שהעבירו לפניו נגד גופו דה"א כיון שהגיע כנגדו הוי כמונח ונמצא שלא העביר ד' אמות ביחד ומשני התם לא נח דאין זה הנחה עכ"ל ויש לתמוה דבשלמא לפרש"י שפיר משני התם לא נח במ"פ והיינו משום שהעביר דהיינו שהלך עם החפץ ד"א בר"ה אלא שהחפץ הי' מוגבה למעלה מי' וכיון שקי"ל מהלך לאו כעומד דמי שפיר דלא נח במ"פ משא"כ זה העומד על מ"פ מקרי מה שבידו בעמידתו במ"פ להנחה במ"פ אבל לפי' תוס' דהמעביר דרך עליו היינו מימינו לשמאלו דרך פניו והוא עמד על עמדו וחשוב לי' מ"פ מה שמגיע החפץ נגד גופו דהוי כנח תוך ד"א שהוא מ"פ א"כ מאי משני התם לא נח הכא נח מ"ש הא בתרווייהו גופו עמד והעביר אך ביד ממקום למקום והמהרש"א כנראה רוצה לתרץ תמי' זו וכתב בלשון זה ומיהו הך דהכא הוי טפי נח מדרבא דכיון שהאדם נח על האסקופה שהוא מ"פ והחפץ כשבא כנגדו במ"פ מקרי שפיר נח משא"כ בההוא דרבא וא"י מה קאמר דהא כשבא תוך ד"א נגד גופו נמי נח במ"פ דהא הנחה תוך ד"א כהנחה במ"פ דמי אבל לענ"ד עיקר הפי' בתוס' הכי ומשני התם לא נח דאין זה מה שהעביר היד בפעם אחד בלא הנחה כלל חשובה הנחה ומה דקאמר הכא נח כלומר דאיירי שעיכב מיד בהגיעה נגד גופו כ"ש מלהניעה שעכבה זו חשוב הנחה לפטור ות"ל יתברך פי' זה למדתי מדעתי ומצאתיו בהשגות הראב"ד פי"ב מה"ש הלכה י"ד דז"ל אלא כך פירשו האדם העומד ונוטל חפץ מיד ימינו ומניחו בשמאלו לסוף ד"א אע"פ שכשהגיע לנגד עצמו הרי הוא שמו שהניחו באמצע שהוא מ"פ כיון שלא הניחו חייב ואם הניחו או עכבו בידו שם מעט פטור כמו שאמרו אדם עומד על האסקופה וכו' עכ"ל הרי להדיא כדפרשתי וא"כ דדוקא כשנח היד בפגיעה נגד גופו מעט הוא דבדיעבד פטור הא בשהניעה ידו בפעם אחד זה לא מקרי כלל החלפה וחייב מדינא דרבא המעביר דרך עליו [ומינה דמה דנאמר לק' ולהחליף דרך מ"פ ברשויות דרבנן יש מתירין ע"כ היינו בשעכ"פ נח משהו מתניעתו בהגיעו נגד המ"פ דאל"ה כיון דלא מקרי כלל החלפה וחייב ברשויות דאורייתא מה"ת להתירו ברשיות דרבנן עיין ודוק כי צ"ע על הפוסקים שלא התעוררו בזה ובפרט בסי' שכ"ה הי"א הראשונים דברים אלו אינם מוכרחים לכן הגהתי]:
סעיף ג
הג"ה ולכן וכו' או שיש לה ב' מחיצות מן הצדדים שהן רחבן ד' ומשקוף עלי' רחבה ד'. כתב המ"א צ"ע דהא בס"ס וכו' ואין לומר שהפתח נחשב למחיצה ג' א"כ במחיצה א' סגי והא"ר והת"ש דחקו ע"ש. ובעניותי א"י מה קשיא כל עיקר שהרי זה ובלבד שכתב הרמ"א קאי על העומד בכרמלית דהיינו בקעה ורוצה לטלטל ממנו על האסקופה וא"כ הא ודאי שהפתח נחשב למחיצה ובמחיצה אחת מן הצד אף שהיא דבוקה ואמרינן נמי פי תקרה על הקורה הא אין להאסקופה אלא ג' מחיצות ונמצא לא מיבעי' לשטת הרמב"ם דג' מחיצות הוא כרמלית דאורייתא דפשיטא דשרי מכרמלית לכרמלית תוך ד"א אלא אפילו לשטת הפוסקים דג' מחיצות רה"י דאורייתא אלא שהחכמים אסרו לטלטל תוכה אטו רה"ר ועשאוהו כרמלית מדרבנן [ועיין ריש סי' שמ"ה שם מבואר פלוגתא זו] הא לא עדיפא אסקופה זו מקרפף יותר מבית סאתיים שלא הוקף לדירה שנמי רה"י היא דאורייתא ומ"מ מותר לטלטל ממנו לכרמלית אחר מפני הטעם המבואר דאי לא הא לא קיימא הא ולהכי צריך שני מחיצות ועם הפתח הוא ג' וע"י הפ"ת הוא גדור בד' מחיצות והוי רה"י גמור ואסור מכרמלית עליו וזה ברור ועיין סי' שע"ד סעיף ב':
מה שמעתיק פה המ"א בשם מהרי"ל כבר כתבתי בצדו שדבריו צ"ע כי אי' מקום לחומרא זו כי פי' ר"ח אינו אלא לשמואל וממילא נשמע דלרב אפילו הרביעית במילואה נמי אמרינן פ"ת ולא נחלק ר"ת אלא שמתיר לרב אפילו בב' ועיין בב"י ס"ס שס"א והמ"א ריש סי' שמ"ו מעתיקו ואינו מרגיש ואולם כעת רואה אני שנמי הרגיש הת"ש: בס"ק הנ"ל
כתב המ"א וא"כ אם יש בליטה וכו' נ"ב ר"ל גגין שלנו הבולטין כבסוף ההג"ה מכשיר ע"י צ"ה ועיין ט"ז סי' שס"ה ססק"ו וכנראה דעתו ע"פ דעת הרמב"ם שבסי' שס"ב:
סימן שמז
בש"ע שניהם פטורים אבל אסורים מדרבנן וכן פי' רש"י ז"ל דף ג' דאיתא פטורי דאתי לידי חיוב חטאת קתני כגון עקירות דאיכא למיגזר דילמא גמר לה נשמע נמי מיני' דאיסור עקירה בלא הנחה אינה אלא דרבנן משום גזירה וקשה למה לא יהי' איסור מדאורייתא כחצי שעור דאסור מן התורה הן אמת למה שר"ל הח"צ סי' פ"ו דלדעת הרא"ש זה לא נאמר אלא באיסורי אכילה ולא באיסורי שבת ניחא אבל זה ליתא כדעמד עליהם המ"ל פי"ח מה"ש מדאיתא ברש"י שבת דף ע"ד דאף באיסור אפי' שייך חצי שיעור אסור מן התורה וע"כ לומר דעקירה בלא הנחה לא מקרי חצי שעור אלא חצי מלאכה ואף דנמי שייך גבי' חזי' לאצטרופי מ"מ בפי' מיעטה התורה מדכתיב בעשותה העושה את כולה ולא העושה מקצתה. ובל"ז ההכרח נמי לומר דאינו דומה חצי מלאכה לחצי שעור בגמר מלאכה דאל"כ איך שרי אפילו מדרבנן לטלטל פחות מד' אמות בר"ה נימא דהוי כחצי שעור א"ו שאינו דומה וק"ל ובל"ז אפשר דמעיקרא לק"מ דלא שייך בזה חזי לאצטרופי דהא בעינן עקירה משעה ראשונה לכך וק"ל:
סימן שמט
סעיף ה
ואפילו בכרמלית. זה מדעת הב"י ז"ל עצמו שהוציא הכי (כל מה שכתב מן תיבה זו ממה עד לסוף הסימן הם דברי עצמו) ממה דגרסי' בפרק כירה וכו' עד לבסוף וכתבו תוס' דלהוליך פחות מד"א אפילו בה"ש נמי גזרו ולומד מזה אף דקיי"ל כל שהוא משום שבות לא גזרו בה"ש ה"ה כרמלית אף דשאר שבותין שרי כדקיי"ל כרבא מ"מ שבות זה חמור ואסור ומ"ש הב"י וכ"כ הכל בו לא קאי אלא על מה שהביא בשם ר"י דהיתר דפחות מד"א אינו אלא ביושב בנתיים ולא בעומד ור"ל עומד לכתף שזה איתא נמי בכל בו דף כ"ח ע"ב דז"ל הוליך חפץ פ"פ מד"א אפילו כל היום מותר בד"א כשעמד לנוח אבל עמד לתקן המשא שעליו חייב כמי שהלך עד ד' אמות השניות והא"ע לא עיין בהכ"ב וכתב דהכ"ב איירי ברה"י ולא הוא אלא דאדרבא הכ"ב משוה היתר דפחות מד"א עם היתר דסעיף ג' ובשניהם כתב דמותר כנ"ל אפילו לכתחילה:
והאמת כי תמה אני על הכ"ב מן הסוגיית שמביא הב"י שמבואר להדיא לאיסור לכל הפחות בר"ה. ועל הש"ע איפכא קשיא לו אם ההיתר של חבירו לחבירו יהא מותר אף לדבר הרשות כדפי' סעיף ג' ופחות פחות יהא אסור אפילו בכרמלית א"כ למה השוה אותן הרמב"ם וש"ע בסי' ש"א גבי תפילין ולכל הפחות הי' להם אף שם להתנות שאם יש אתו אחרים שעדיף ע"י נתינה לחבירו ואולם הראב"ד באמת כתב אף על ההיתר דחבירו לחבירו כל זה לא התירו אלא במקום הדחק וצ"ע ומעתה מ"ש הא"ע נמי דיש תקנה להולכת תינוק למול מרה"י לכרמלית ע"י זה עוקר וזה מניח ליתא ל"מ לדעת האחרונים שם אלא אפילו לדעתי שם הא שבות דע"י זה עוקר וזה מניח נמי מבואר בתוס' דף ל"ג בעירובין ובהרא"ש שם דמודה נמי רבי דאפילו בה"ש אסור ולדעת הב"י דמדמה כרמלית לבה"ש ממילא אף זה בכרמלית נמי אסור [אך עיין תשו' ע"ה סי' ק"ד] [ודע שאין ללמוד שום צד היתר בתינוק למולו מכח קושי' תוס' ריש ר"א דמילה מצד חי נושא את עצמו דהתוס' לא הקשו אלא דיתירו התינוק ולא ליהוי כפות משא"כ לדידן להוציא התינוק מכותל דגרע מכפות פשיטא דלא שייך כלל חי נושא את עצמו] ומ"ש הא"ע מ"מ כאן בעסק מצוה כיון דפחות פחות מד"א שרינן לכתחילה דהוא שבות חמור דאפילו בה"ש אסור וכו' נעלם ממנו דשבות דזה עוקר וזה מניח דכותי' הוא כנ"ל ומ"ש כיון דפחות פחות מד"א שרינן לכתחילה וא"כ עדיין יוכל לומר נהי דמדין ק"ו לא אתי מ"מ אתי בבנין אב אבל לענ"ד חלה בזה תניא בדלא תניא כי מה שנוהגין היינו כדכתב הט"ז נושאין אותה ע"י הושטה מאחד לחבירו בפחות מד"א ומ"ש הט"ז לבסוף ואח"כ יטלטלוהו ישראל בפחות פחות מד"א לדעתי נמי ר"ל ע"י חבירו לחבירו קורא אותן נמי פחות פחות יען שכל אחד אינו נושא ד"א בפעם אחד אבל להתיר לאחד פחות פחות מד"א לענ"ד שבות חמור כזה אף בעסק מצוה זו לא התירו כי מה כולו האי ליזלו המתעסקים בהמצוה לביתו של תינוק למולו שם כדעבדינן בחורף וכה"ג השבות דזה עוקר וזה מניח נמי לענ"ד דאסור ומ"ש הא"ע ותו דהא התוס' וכו' לקמן נדבר בו:
אמנם התיקון דעמידת כלי ודאי נכון אמנם מה שמסיים דלחלופי מכרמלית דרך מ"פ לרה"י שרי וזה לא אזיל אלא להיש מתירין שבסי' שמ"ו סוף סעיף א' וגם דוקא להי"א שבסי' שמ"ה סס"ז והוא היתר דחוק (ויותר יש לענ"ד למיעבד שזה המניח התינוק מהבית על הכלי שלפני הבית ילך לו ואחר יבא ליקחנו מן הכלי וכן יעשו לפני הבהכ"נ שאחד יניחנו על הכלי ואחר יקחנו ויביאנו משם לבהכ"נ דזה לענ"ד לכ"ע שרי ואפילו אם גם לנו דין ר"ה ועיין סי' שמ"ו ס"א ועיין לעיל שמ"ו ששגיתי בזה]:
והנה קבלתי איגרת מהרב הגדול מו"ה עקיבא אבד"קק פ"ל כתב לי בל' זה ובההוא ענינא חידוש בעיני במה דטרחו האחרונים הט"ז ס"ס שמ"ט והא"ע שם למצוא תקנה להיתר טלטול תינוק למול בבה"נ בעיר שאין שם עירוב ולא הזהירו דמ"מ אם מפתח בהכ"נ לכסא של אלי' יותר מד"א שאין לאדם א' להוליכו לשם כיון דשבת בתוך הבית ואף בבהכ"נ יש לדון להקל ע"י המ"א סי' שס"ו סק"י עכ"פ אם מלין בבית כדרך בימות החורף בודאי ראוי ליזהר בזה על זה השיבותי לו בלשון זה א"י אנה מצא דאם אדם נכנס מביתו לבית חבירו בלא עירוב ומלבושיו עליו והפשיטן בבית חבירו שיהי' אסורין בטלטול חוץ לד"א זה לא מצינן אלא בחצר של רבים שלא עירבו שגזרו חכמים על הטלטול חוץ לד"א משום לתא דר"ה אבל בבית של יחיד נהי שאסרו הטלטול מרשותו לרשות חבירו משום לתא דרה"י ור"ה דשני רשיות הן אבל הטלטול ברה"י גמור מה"ת איסורו ובודאי שרי וה"ה לתינוק זה וע"כ לא דברו בבהכ"נ אלא כי היכי דלא תיהוי כחצר דרבים אבל בבית של יחיד לא ס"ד שהרי זה שבא לביתו אורח הוא ואינו אוסר:
לזה השיב לי מה שכתב מעכ"ת דלא מצינן דכלים ששבתו בחצר שהובאו בהיתר לחצר אחר שיהיו שם אסורים לטלטל באמת כך הי' הדבר פשוט אצלי בלמדי מס' עירובין בעה"י וכעת אין בזכרוני אם הוצאתי כן בהכרח או מסברא. ואך כעת רואה אני שהדבר מפורש כן בא"ע סי' שס"ג בסוף ס"ג בסוף דבריו במ"ש אם המשקים היו עומדים וכו' לזה חזר והשבתי לו שיעיין במס' שבת דף ק"ל ע"ב ברש"י ד"ה מה חצר וכו' מותר לטלטל בכולה מה שנמצא בתוכה או בגדיו שהוציאן מן הבית לתוכו דרך מלבוש פושטן ומטלטלן בכולה לדברי הכל ומ"ש לי מר שמצא בא"ע סי' שס"ו הספר אין בידי כעת לעיין בו ואף אם באולי יביא שם ראי' מקדמון שחולק ואוסר יוכל להיות בחצר דרבים שאינו מעורב אבל בבית דיחיד לענ"ד לא ס"ד דשום אדם:
תו כתבתי לו אז בלשון זה מה שכתבתי למר מכבר במה שהמציא המ"א בסי' שע"ה והת"ש בסי' שנ"ה שהרעי שבגוף האדם חשובה כלים ששבתו תוך הבית שאין דעתי נוחה כלל בסברא כזו מפני שבטלה לגבי הגוף מצאתי ת"ל בתוס' עירובין דף כ' תוך ד"ה לא יעמוד כתבו ועוד נראה לפרש וכו' משום דמבטלי אגב גופא וגדולה מזה מצאתי ברש"י עירובין דף ד' ד"ה הי' לובש דאפילו כלים שאדם לובש בטלים לגבי הגוף ומזה מסתביר לי מה דנאמר בעירובין צ"א משכחת לה בכומתא וסודרא ולא בפשוט משכחת לה בהוציאן דרך מלבוש אלא משום דכומתא וסודרא מיד שהאדם בא לתוך ביתו דרכן לפשטן וכשרוצה לצאת הוא דלובשן ולהכי מקרי כלים ששבתו כדפרש"י בכומתא וסודרא דרא ששבתו בתוך הבית משא"כ דרך משל כלים שהי' לבוש בכניסת שבת ובלילה הוציאן נמי דרך מלבוש בלא פשיטה בנתיים ושוב בהחצר פושטן אין ה"נ דמותרים לטלטל שם דלא מקרי כלל במה דהוי עליו דרך מלבוש בהיותו בבית כלים ששבתו תוך הבית מפני שבטלים לגבי גופא עכ"ל וע"ז עדן לא השיב:
ובתוך אותן ימים חזרתו על מס' עירובין כתבתי אמנם דעת רש"י הנ"ל דמס' שבת דף ק"ל תמוה לי שהרי איתא עירובין ע"ו ע"ב אין בו ד' מאי אמר רב אויר שתי רשויות שולטת בו לא יזיז בו אפילו מלא נימא ופרש"י רשות שתי החצירות שולטת בו ואוסרן על זה ובהריטב"א מבאר יותר דהוי כמוציא מחצר לחצר ורב לטעמי' דאיירי בשערבו ולהכי גוזר אף לר"ש אף בכלים ששבתו על גבו אטו כלים ששבתו בבית [וזה נמי לשון הרב רבינו יונתן ולא דמי לבקעה או לר"ה דמותר לטלטל חפץ מתחילת ד' לסוף ד' דהתם כל אותם פחות מד' אמות חדא רשותא הוא והכא רשות ראובן ושמעון שולט בכל טפח אבל כשרוחב הכותל ד' אין רשות אחד מהן שולט בו והוא הוי רה"י בלא בעלים שמותר לטלטל בכולו עכ"ל ואפשר משום דגבוה י' לא ניחא תשמישייהו ולהכי חשוב כבלא בעלים] הרי מבואר דלכ"ע כלים ששבתו אף דבאו דרך היתר להחצר שלפני הבית ואינו מעורב כגון דרך מלבוש או ע"י גוי דאסור להזיזו אפי' כמלא נימא שהרי בחצר זה רשות הבתים שולטים בו וכל פורתא ופורתא הוי כמוציא מחצר לחצר כלים ששבתו בבית וק"ו הוא משם וע"כ לא פליג ר"י אלא משום דאין בו ד' ומקום פטור הוא אבל בחצר תמה אני אם יש מי שפליג על סברת רב דרשות שני בני אדם שולטת בו לא יהא חשוב כשני חצירות לענין כלים ששבתו תוך הבית ואין בידי ליישב אלא על פי סברא הנ"ל שהוצאתי מדעתי דמלבושי' שהאדם לובש בטלים לגבו וכנ"ל ואילו מ"ש רש"י ז"ל הנ"ל או בגדיו וכו' ר"ל מלבושים כאלו שלא כדרך כומתא וסודרא אלא שלא היו מופשטים כלל כך עלה בדעתי ליישב רש"י ז"ל מתמיהתי:
אמנם שוב מצאתי בתוס' עירובין צ"א ע"ב ד"ה וכלים להדיא פי' בכל החצירות דאי באותו חצר ותו לא אפילו שבתו בבית נמי ומיירי לרב כשלא ערבו חצירות עם בתים הרי להדיא כמשמעות הפשוט דרש"י הנ"ל אפילו כלים ששבתו ממש בבית נמי שרו לרב וזה א"י ליישב וגם א"י מה דחקם לפי' זה נהי דבתירוץ הגמרא שם דהחכמים איירי בעירבו בתים עם חצר דאז ודאי מוכרח דמה דקתני וכלים ששבתו בחצר מותר לטלטלן בחצר ע"כ לחצר אחר דאי באותו חצר פשיטא דאפילו שבתו בבית שרי שהרי עירבו אבל לרב דאיירי בלא ערבו אדרבא משמע בפשוט שמותרין בחצר היינו באותו חצר וגם בחצר אחר דאילו כלים ששבתו בבית אף באותו חצר אסור אם באו לשם דרך מלבוש משום סברת רב עצמו דכל פורתא ופורתא חשוב כמחצר לחצר וצ"ע רב ולהכי כהיום יום ג' כ"ו מנחם תקנ"ט שאלתי לו הספר א"ע לעיין בו ומצאתי בו ת"ל בשם עה"ק ש"ג דין ב' וז"ל כלים ששבתו בבית שיצאו לחצר שלא עירבה עמהם אסור לטלטל אלא ד' אמות עכ"ל הרי להדיא שחולק על תוספות ומשמעות פרש"י הנ"ל אבל תימא לי אילו יצא לו דינו מדברי רב הנ"ל כדתמהתי על התוס' א"י מה שדקדק אלא ד"א הא רב אפי' כמלא נימא אוסר מטעם הריטב"א כנ"ל וצ"ע בגוף ספר עה"ק צר לי שאיני בידי ובלא עיין תוכו יראה לי על כורחי דלא סובר טעמא דרב כהריטב"א ואפשר דלא ניחא לו בו משום שהרי בר"ה גמור מותר לטלטל תוך ד"א אפילו מדרבנן) אלא בפשוט דלגבי כלים ששבתו בבית נתנו החכמים בגזירתם על חצר שלא עירבו דין רה"ר שאסור חוץ לד"א ולשון רב אפילו כמלא נימא אפשר סובר שהוא ל"ד אלא ר"ל כמלא נימא חוץ לד"א ודוחק וצ"ע יהי' איך שיהי' נלענ"ד פשוט וברור שמה שכתב הא"ע שם ועפ"ז יש להזהיר אותן שקונים משקים בשבת ע"י גוי שמביאן מחצר אחר שלא עירב עמהם אע"פ שהובא כבר לביתם אסורין בטלטול בביתו כ"א בתוך ד"א הוא לענ"ד טעות גמור כי מה ענין בית של יחיד לחצר שלא עירב בין לטעם הריטב"א הנ"ל ובין למשמעות טעמו שנתנו החכמים עליו דין רה"ר היינו בחצר שלא עירב שרשות רבים שם ושייך לתא דר"ה אבל בבית מה ענין לחלק ברה"י גמור בין תוך ד"א לחוץ ד"א ובודאי היתר גמור הוא ודוק:
ובזה אין צורך נמי למה שכתב לו החכם הרב הנ"ל שי' באיגרת די"ט אדר תקנ"ט בלשון זה ובזה הסברתי לי דברי הש"ס עירובין פ"ז ע"ב והא ר"י ברשויות דרבנן נמי אמר ולכאורה תמוה דמה בכך דאפסקי' מ"פ ולית כאן איסור הוצאה מרשות לרשות חבירו הא מ"מ כשמורידין מהכותל לחצר אסורים כמו כומתא וסודרא ופירשתי לי דפרכת הש"ס דכל דלית כאן איסור הוצאה מרשות לרשות כיון דאפסקי' מ"פ שוב רשאי לטלטל תוך ד"א עכ"ל ולפ"ר אף דדבריו עולים בשטת עה"ק הנ"ל מ"מ אינם עולים לשטת הריטב"א דלדידי' כמלא נימא דדוקא כנ"ל אבל באמת אפילו ריח קושי' אין בזה דשם כיון דהחצירות כל אחד עם בתיהם שוב כל החצר עם הבתים חשוב רשות אחד והוי כמו כומתא וסודרא שבא לבית דלכ"ע שרי לטלטולי בכל הבית אף ששבתו בבית אחר ולא נתערב עם הבית ששבתו וכל זה ברור כשמש. אח"כ כל הנ"ל כתבתי גם כן להרב שי' הנ"ל ולא השיב לי מאומה על כל הנ"ל ושתיקה כהודאה דמי':
סימן שב
סעיף ב
לא יעמוד אדם בהריטב"א שם איתא בשם הירושלמי לא סוף דבר עומד ברה"י ומשתין בר"ה אלא אפילו עומד בר"ה והן מתגלגין ויורדים לרה"י אסור אמר ר' יוסי בר' בון לא סוף דבר עומד בר"ה ומשתין ברה"י אלא אפילו עומד ברה"י ומשתין ברה"י ומתגלגלין ויורדין לר"ה אסור אמר ר' יסא הדא אמרה סילון העומד בר"ה גבוה י' ורוחב ד' אין שופכין לתוכו מים שמתגלגלין ויורדין עכ"ל וצ"ע שלא הוזכר בפוסקים אמנם בסעיף א' נאמר אבל לא יעמוד ברה"י ויוציא ראשו לר"ה וישתה וכו' דכיון שהוא צריך להם וכו' וז"ל הרא"ש (שהובא בקיצור בהמ"א) ופרש"י וליכא למימר דשתיית מים ליהוי הכנסה כשמשתין ורק דלא דמי להתם דהתם קעקר מרשות זו לרשות זו ועביד הנחה ברשות אחר אבל שותה עביד הנחה ועקירה בחד רשותא דהא ברשות שהוא שותה בו פיו עומד ובפיו נחין מיד ואע"פ שהן חוזרין ונבלעין במעיו אין חשש הואיל ונחו בפיו שהוא מקום פטור וכו' מיהו קשה הא דאמר בשמעתא קמייתא דשבת גבי היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ משחשיכה דאי שדי לי' אתי לידי חיוב חטאת ליקנס' והיכי אתי לידי חיוב אי שדי להו וי"ל דהתם לא חשוב הנחת הפירות בידו כמונחין במ"פ כיון שלא נתן החפץ לידו ממקום אחר אחרי שהוציאוהו לר"ה כמו גבי שתי' שנתן המים לתוך פיו עכ"ל וכן הוא בתוס' עירובין דף ק"י ויש לתמוה דא"כ מה רעין על המתני' ריש שבת פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה והכניס בעה"ב חייב ואיך יתחייב על נטילה זו מ"ש נטילה זו מנטילת הבאת המים לתוך פיו שחשובים המים נחים במקום פטור וממ"פ מכניס לרה"י ה"נ ניהוי נטילה זו מונח במ"פ ומשם מכניס לרה"י. והא"ע סי' שמ"ט כתב ותו דהא התוס' ורא"ש כתבו בשם רש"י באדם שמוציא ראשו ופיו לר"ה דיכול לשתות מכלי שבר"ה והטעם דפיו שבר"ה הוי מ"פ כיון שגופו ברה"י וכיון דהמשקה שוהה קצת תוך פיו קודם בליעתו הוי כמו שנח במ"פ. ולמדו מזה דאדם שמושיט ידו לרה"ר ליטול משם חפץ ונטלו מר"ה ושהה שם קצת בידו הוי כמו שנח במ"פ ולפ"ז בנ"ד כיון שהושיטה ידה לבית ונוטלת התינוק ושהתה ידה קצת בבית הוי כנח במ"פ וכו' ע"כ היתר הנ"ל הוא ברור כנראה לומד בדעתם שפירשו המתני' דלעיל שאינו חייב הבעל בית אלא בלא שהה קצת ובשהה קצת אף מותר לכתחילה וחלילה לי לחושדם בדעת זו כי מי האדם שיאמר שהמשקה שלוקח לתוך פיו. ומבליע מיד כדרך כל שותה יהא חשוב יותר שיהי' במ"פ ממה שלוקח חפץ בידו והדר מכניסו בלי ספק זה שהיו יותר ותו דלדעתו מי לא אפשר לשתות בלי שום שיהיו קצת בפיו דלא הוי הנחה בפיו במ"פ לדידי' וא"כ נשאר הקושי' דליהוי אסור מכח חילוף ומה משני אבל הכא אי אפשר בלא הנחה בפיו במ"פ ומה בכך שא"א בלא הנחה הא אפשר בלא שיהוי קצת לשטתו שלא חשובה הנחה וחייב לכן יותר נוח לי להסכים במה שדחק עצמו ידידי החריף מו"ה מרדכי ליסר שבמתני' שעביד עקירה בהיד אי אפשר שתהא חשוב הנחה במ"פ שהרי הנחה זו היא גופה העקירה משא"כ בשותה וראשו בחוץ ומסתמא שותה ברה"ר מן כלי שנוטל בידו נמצא נטילת הכלי עם המים הוא העקירה ושוב כשבאים מן הכלי לפיו חשובה הנחה במ"פ:
ועדיין תמצית הדברים צ"ע מאין יבא שיקרא הראש מ"פ כיון דקיי"ל מחשבתו משוי לי' מקום והוי הראש ופיו כמקום ד' ומדוע ליהוי מ"פ ואף דזה רצה לתקן המ"א במ"ש כיון שהוא במקום אחד ופיו במקום אחר וא"י נהי דאיתא שבת דף ג' ע"ב פשיטא לי ידו של אדם אינה לא כר"ה ולא כרה"י ואפשר לומר דמש"ה שאינו לא רשות זה ולא זה ממילא הוא מ"פ זה ליתא כי עיין פרש"י שם דהיינו דאינה נגררת אחר רשות שהוא עומד בה אלא אדרבה אחר רשות שהיד שם וא"כ נהי דהיכי שעומד ברה"י ושותה בר"ה י"ל מדנגרר הראש בתר ר"ה והוא למעלה מי' דהכי הוי קומת איש מסתמא ובאויר ר"ה חשוב במ"פ (ועכ"ז א"י מדוע לא ליהוי כרמלית כמו זיזין הבולטין בר"ה ורחבים ד' דאיתא בשם הרא"ש בסי' שמ"ה סעיף נ"ו שהם כרמלית ויש לדחוק) ומ"מ אם עומד בר"ה וראשו ופיו ברה"י דנמי משמע בגמרא דאינו אסור אלא משום גזירה ואיך אפשר שיהיה הראש שם מ"פ הא רה"י עולה עד לרקיע ואפילו כרמלית לא אפשר דתיעבד שם כדכתב שם ריש שבת דף ג' הנ"ל הרשב"א בחידושיו סוף ד"ה ה"ג רש"י ז"ל בלשון זה ותדע לך דהא פשט העני את ידו לפנים בודאי אינו נעשה כרמלית דרה"י עולה עד לרקיע:
הן אמת שבתוס' והרא"ש איכא לדחוקי שבאמת סוברים דדיוק הגמרא רישא רבנן וסיפא ר"מ אינו מן הבבא דלא יעמוד בר"ה וישתה ברה"י דזה באמת לכ"ע אסור בפשוט מצד האיסור הוצאה מרה"י לר"ה ומדאורייתא רק הדיוק מן הבבא דלא יעמוד ברה"י וישתה בר"ה דאז פיו בר"ה נעשה מ"פ. ואינו אסור כ"א מדרבנן דשמא יביאנו אצלו. מ"מ מלבד שאין הדעת סובל שיהא הדינין שבברייתא חלוקים בבא אחת יהא האיסור דאורייתא בחיוב חטאת ובבא אחת יהא אך דרבנן ותו שבהדיא מבואר בהרמב"ם אבל אם היו כלים שאינן נאים וכו' מכניס ראשו בלבד ושותה במקומו וקשה ודאי הא בר"ה אינו נעשה מ"פ ואיך יוציא מרה"י לר"ה גופו המשקין ותו קשה לי איך אפשר להתיר משום דהוי הנחה במ"פ דאילו זה חשוב הנחה א"כ עני הפושט ידו לפנים ונתן בעל הבית לתוכו אמאי יפטר כשהוציאה הא עקירת גופו כעקירת חפץ דמי ועיקר הטעם דפטור משום דלא נח כמבואר ריש שבת והיינו כדפרשו שם רש"י ותוס' והרשב"א מפני שהיד בתר גופו גריר לענין זה דלא ליחשב הנחה ואיך יחשב הכא הפיו שהוא שלא במקום גופו הנחה במ"פ אמנם האמת שלשון רש"י עצמו אינו כלל בלשון הנ"ל שבתוס' ורא"ש אלא ז"ל והא ליכא למימר דשתית המים תהוי הכנסה כמשתין ורק דלא דמי דהתם קעקר מרשות זו ועביד הנחה ברשות זו אבל שותה עביד עקירה והנחה בחדא רשותא דהא ברשות שהוא שותה בהפיו עומד ובפיו הן נחין מיד ומדהוקשה להתוס' דמה בכך שבפיו שהוא נמי אותו הרשות שהמים בתוכו הם נחים הא מ"מ כשאח"כ מכניסם לגופו שהוא רשות אחר חוזר ומביאו מפיו לרשות אחר להכי דחקו עצמם להוסיף בפי' רש"י שהוא מ"פ: אמנם ז"ל הריטב"א עירובין דף כ' וי"ל דהא ליתא דבענין זה אין ראשו נגרר אחר גופו א"ו הם נידונית כרשות שעומדין שם ואין כאן הוצאה מרשות לרשות ואעפ"י שאחר שתיה בפיו הם נכנסים בגופו שהוא ברה"י מ"מ הוא לא עשה הנחה אלא בפיו שהוא עומד באותו רשות שהיו עומדין ומאליהם נגררין ובאין לגופו וכה"ג שרי אפילו לכתחילה ואפילו למי שאוסר להחליף ברשויות דרבנן והא דאמרינן לקמן שאם היה עומד ברשות אחת ורק או השתין ברשות אחרת שהוא חייב התם שגופו ופיו וראשו כולם עומדים ברשות אחת והא קים לן דמחשבתו משויא ליה מקום לחשבו עקירה אבל כל שפיו וגופו עומדין ברשות אחרת שורת הדין שמותר הוא לשתות משום אלולי גזירה זו שפי' רש"י ז"ל וכו' ע"ש ולידידי ודאי דל"ק נמי מה שהקשתי דלא מקרי הנחה מ"מ אף הוצאה מרשות עדיין לא מקרי בפיו כיון שעדיין רשות אחת הוא ומה שבאין לרשות אחר זה אינו עושה הוא אלא שממילא אזלו ונגררים:
אך עדיין קשה אף לפירושו דנהי דחיוב חטאת ליכא הא מ"מ אית' משנה מפורשת עירובין דף פ"ח חצר שפחותה מד"א אין שופכין לתוכה מים בשבת אלא א"כ עשו לה עוקא וכתב הטור סי' שנ"ז והוי כאילו שופך לר"ה הרי דאפילו הוא שופך בר"ה עצמו והמים נגררים מאליהם חשוב כאילו שופך לר"ה וה"נ נימא הכא וי"ל דהא זה אינו אלא מדרבנן וכדפרש"י שם וגזור רבנן עליה דילמא אתי למשרי זריקה בהדיא לר"ה וסובר הריטב"א דמסתביר להש"ס דגזירה זו לא שייכה אלא במידי דזריקה ולא במידי שאך הוא עושה והא דבירושלמי הנ"ל אוסר אפילו במשתין ברה"י ומתגלגלין וכו' היה נראה לפ"ר שבאמת תלמודן מחולק בזה עם הירושלמי שהרי חזינן להדיא שהירושלמי באמת אף לא מוקי המתני' מטעם גזירה כבתלמודן שהרי ז"ל שם על המתני' דלא יעמוד וכו' ניחא ברה"י וישתה בר"ה בר"ה וישתה ברה"י אין פיו למעלה מי' טפחים (ואזיל בזה לשטתו כדאיתא בהרא"ש שבב"י סי' שמ"ה דאף זיזין הבולטים ורחבי' ד' לא הוי כרמלית ע"ש וק"ל] שניא היא שמתגלגלין ויורדין הרי בהדיא שמפרש המתני' מדינא ולא משום גזירה וא"כ י"ל דכל זה בפלוגתא דתלמודן נמי סובר דכל שאינו דרך זריקה לא גזרו חכמים במידי דממילא אזיל והירושלמי סובר דאין הבדל כדמבואר ולה"נ היה עולה על רוחי לפ"ר לומר דהיינו נמי שלא העתיקו הפוסקים חומרתו דגבי השתנה: אמנם באשר ראיתי שהא"ר מביא בשם עה"ק דין הירושלמי גבי השתנה להלכה ואף הריטב"א גופיה מעתיקו ומשמע שפוסק כותיה להלכה ע"כ לומר דסובר הריטב"א דמ"מ בזה מחולק תלמודן עם הירושלמי דאף די"ל דגבי השתנה מדמ"מ הוא חפץ להשתין למרחוק שפיר דגזרו אטו דילמא אתא להשתין לרשות אחר אבל בשתיה ודאי לא מסתביר להש"ס למיגזר במידי דאתא ממילא דנגזר הוצאת הראש לחוד בלא רובו אטו שישתה בלא הוצאת הראש כלל כמשמעות הירושלמי באמת פי' המתני' דזה לא שכיח כלל וע"י נטילת החפץ למקום שהוא עומד זה באמת הגזירה שבש"ס בחפצים הצריכין לו לפרש"י ודוק:
ומעתה הבט וראה מלבד שמה שכתב הא"ע סי' שמ"ט בשם התוס' ורא"ש ולמדו מזה וכו' כנ"ל ליתא לדעתי דאף התוס' מודים כשנוטל החפץ מר"ה ועביד העקירה שאי אפשר לחשוב הנחה במ"פ בהיד כיון שזה גופה עקירה היא (ותו איך ס"ד דהיכי דלא שהה קצת יהא חיוב חטאת ובלא שהה קצת יהא מותר גמור הא באחד עביד עקירה ואחד הנחה גזרו אטו דעבד הכל ובזה לא גזרו שהה קצת אטו לא שהה כלל] אף גם לשטתו מה זה שכתב ולפ"ז בנ"ד כיון שהושיטה ידה לבית ונוטלת התינוק ושהתה ידה קצת בבית הוי כנח במ"פ זה ודאי ליתא כמבואר לעיל בשם הרשב"א דברה"י אפילו כרמלית אינה אלא רה"י ממש הוא כיון שרה"י עולה עד לרקיע על כן לענ"ד אין ממש בהיתר זה זולת כדהסכמתי בהיתר האחרון שכתב שם ודו"ק.
סימן שנא
במ"א סק"ה הכא שאני דכיון שהגג רה"י הוי הצינור דומיא דזיז ר"ל דומיא דזיז וחלון פתוח לו דהוי חורי רה"י וק"ל:
סימן שנב
סעיף א
גוללו אצלו. כתב הט"ז בגמרא וכו' ולמה התיר הטור בסתם ולק"מ דהטור סובר הפי' בגמרא באסקופה הנדרסת ר"ל כל אסקופה מדדרסין עליה הוי בזיון טפי דאלת"ה למה לו לאפלוגי בין אסקופה לגג ליפלוג בדידיה באסקופה גופה בין נדרסת ללא נדרסת א"ו כל אסקופה היא נדרסת ולהכי סתם ועל הרמב"ם מה שהקשה נמי ל"ק דהא להכי שינה ולא כתב כלל אלא הקורא בספר בכרמלית ור"ל משום דאסקופה דתמיד היא לפני רה"י דהיינו בית קשה קושי' הגמ' נגזר וכו' ומוכרח לשנוי באסקופ' ארוכה להכי נקיט בקיצור כרמלי' ור"ל כרמלית המיוחד בלא רה"י דליכא תו למגזר במידי וק"ל עכ"פ בזה יפה כתב הט"ז דפשיטא דהרמב"ם לא סבור כתי' הא"א דמה"ת למוקי' המתני' דלא כהלכתא ובאסקופה ארוכה ודאי כנראה דאף לא קשה ודילמא זריק להו דאפשר דאיירי בארוכ' שאין דרך ליזרק עליה וזה משמעות הסוגיא דלא מקשה אלא לתי' הא"א וכן כתב שם המהרש"א בתי' וא"כ דברי הה"מ ע"כ אינם מתפרשים על דרך בעל ספר א"ע שהוא מכח הקושי' ודילמא זרק להו דאז בשאר דברים יש חשש איסור תורה ובפרט למה שכתבתי פי' הרמב"ם דאיירי בכרמלית מיוחד פשיטא דאין מקום לגזירה זו א"ו דברי הה"מ פשיטיה כהבנת הב"י ורמ"א ומה שכתב שמשמע מתוך הסוגי' ר"ל בפשוט מלתי' דרבה ע"כ לשון ספר דוקא משום בזיון כתבי קודש ה"ה סתמא אף לתי' אביי ספר דוקא וכן כתב הריטב"א להדיא על תי' אביי וא"ת מה אירי' דנקט ספר וי"ל דאילו בעלמא לא הוי מפליג רבנן בין תוך ד"א לחוץ לד"א דכולה חדא גזירה היא ואי שרית בהא אתי למשרי בהא ומשום כבוד הספר הקילו שלא לגזור אלא בחוץ לד"א אך עדיין צ"ע מנ"ל לרמ"א להחמיר בנפל לכרמלית דהא י"ל אף הרשב"א ובה"מ לא החמירו אלא בנפל מכרמלית לר"ה תוך ד"א ומשום טעם הריטב"א והכל מדסברי בזה דלא כתוס' שהחליטו דלאביי ספר ל"ד מדקורא אותו שאינו אפילו שבות והם סברי דאף לאביי מסתמא ספר דוקא ומטעם הריטב"א ומה שאביי קורא אותו דאפילו שבות ליכא אפשר שדחקו דר"ל גוף הגזירה דאגודו בידו אטו נפל מידו תוך ד"א בכרמלית אפילו שבות אינו אבל מ"מ לולא בכתבי קודש היו משום לא פלוג גזרו כדכתב הריטב"א וכל זה בנפל מכרמלית לר"ה וכדאיירי הרמב"ם אבל כי נפל לכרמלית בזה ודאי נראה כדתמהו כל האחרונים ובפרט למה דפסקינן כרבא דשרי לכ"ע אמנם נראה דמשמע להרמ"א מהה"מ הכי מדכתב דברי הרשב"א לבאר בם אף לשון הרמב"ם דלא לחנם נקיט ספר אלא דוקא ספר וא"כ הא הרמב"ם נמי כתב וכן אם נתגלגל לר"ה מן הכרמלית גוללו אצלו ואילו כן ע"ד הריטב"א דוקא הא קשה מה וכן הא בזה אפילו שאר דברים שרי אלא משמע דלהה"מ אף בזה אסור והטעם באמת צ"ע כדתמהו כל האחרונים ועיין ת"ש ובהנ"ל עכ"פ מיושב הריטב"א במ"ש המ"א והריטב"א שם סבירא ליה כדעת הג"א וזה ודאי ליתא כמבואר לעיל בשמו דכהג"א ודאי לא ס"ל אמנם זה דוקא בנפל מכרמלית לר"ה תוך ד"א ומטעם דלא פלוג אבל נתגלגל לר"ה ולא נח ואגודו בידו בזה ודאי סובר מכח קושי' הגמרא והא לא נח ופרש"י ואפילו שבות ליכא סובר דכ"ע מודים דאפילו שאר דברים מותרים דלא כמשמעות הה"מ הנ"ל ואף דהריטב"א הא ע"כ דלכ"ע ספר דוקא וא"כ הא מיבעי למימר דאף בסיפא ספר דוקא הא בשאר דברים אפילו לא נח ואגודו בידו אסור יש לדחוק דבסיפא ס"ל דנקיט ספר משום החידוש דהופכו על הכתב וגם משום הפלוגתא דר"ש מה שאין כן בהרישא סובר דספר דוקא וצ"ע:
אמנם אף שהבאתי לעיל משמעות מהה"מ לדעת רמ"א ז"ל מ"מ ע"כ ליתא שהרי בסי' שנ"ג מבואר בהש"ע סעיף א' במד"א בר"ה עוברת ביניהם אבל אם היתה כרמלית עוברת ביניהם מותר בכל גווני הרי דבכרמלית אפילו זרקה לא חיישינן דילמא נפל והכא באגודו בידו ניחש בכרמלית לדילמא נפל כוליה מידי' ובסי' שנ"ג נמי מתורתיה דהרשב"א הוא א"ו כדעת הריטב"א ממש כן דעת הרשב"א לחלק דדוקא בנפל מכרמלית לר"ה הוא דחייש אף אביי בשאר דברים משום טעם הריטב"א דתוך ד"א וחוץ לד"א כולה חדא גזירה היא ולפ"ז גם דברי המ"א סק"ה גוללו אצלו וקאי על סוף הסימן ואינו משופע והוכרח לאסור בזה אפילו בנתגלגל לאויר רה"ר ואגודו בידו בשאר דברים מק"ו דהא אפילו בכרמלית ואגודו בידו אסור כמ"ש סס"א לענ"ד כשול עוזר ונפל עזור ואדרבא משמעות פרש"י בקושי' והא לא נח ואפילו שבות ליכא משמע ברור דלהכי אפילו במידי דלא כתבי קודש נמי שרי וכן בריש הסוגיא מני מתני' דאי ר"י הא אמר וכו' דלא דמי לנפילה כלל מכל זה משמע ברור דעתו דכל שלא נח אפילו בכל דבר שרי להביא אצלו באגודו בידו ואפילו מתוך אויר רה"ר והיינו טעמא דהריטב"א בקושייתו וכהנ"ל דלא כמ"א שכתב שעומד בשטת הגהות אשר"י כי אדרבא בשטת הרשב"א אלא הכא טעמא אחרינא וזה ברור וכמסקנת הא"ע להלכה: אך עיין בפי' ר' יונתן משמע שמפרש הקושי' והא לא נח דאך הקושי' משום שאז לא ישתנה דינו מאסקופה אבל שבות שייך בגוי' אבל פירושו צ"ע דהא לאוקימתות רבה אסקופה שנו מפני שרבים דורסים עליה א"ו פרש"י עיקר דבלא נח אפילו שבות ליכא ובודאי לפירושו ה"ה כל מילי והיינו נמי טעמא דהרשב"א והה"מ בדין דס"ס שנ"ג דלא גזר בכרמלית אפילו בכלים שאינם נשברין ויותר מזה מביא הא"ר בסי' שנ"ד בשם הרשב"א בעה"ק בלשון זה ואפי' ברחוק ד' נ"ל שמותר לפי שמוציא מרה"י לרה"י דרך רה"ר ואגודו בידו ולא נח אפילו משום שבות אין בו וכו' ע"ש וכתב הא"ר ואפשר דס"ל דר"י פליג אתי' ראשון ודו"ק ור"ל מדקאמר ר"י אפילו תימא בסמוכה משמע לו דפליג דאל"ה קשה הלשון דהוי ליה למימר דוקא בסמוכה עכ"פ נשמע מזה דלא החמיר בסי' שנ"ב אלא מטעם הריטב"א דלא פליג תוך ד"א אטו חוץ לד"א ובחנם דחק עצמו הא"ר שם ע' וק"ל:
סעיף ב
אם הכותל משופע בענין שנח המ"א מביא בשם תוס' ודוקא שרבים מכתפים עליו ואלו כן הא צ"ע על הדעה שבסי' שמ"ה סעיף ט' דס"ל דוקא ט' מצומצמים דא"כ הכי הוה ליה למימר עד שלא הגיע לתשעה אבל ז"ל הריטב"א אמר רבה בכותל משופע וכו' וש"מ דהאי כותל משופע לאו כרמלית חשבינן ליה וכדפי' הרב ר' ישעי' ז"ל כיון שעל פני רה"ר עומד וכזורק דבילה שמנה בכותל למטה מי' שהוא חייב שלא אמרו פחות מי' שהוא פטור אלא כשזרק ונח על גביו ואפילו לרבא דאית לי' חורי ר"ה לאו כר"ה מפני שהחור מקום עומד לעצמו ואינו באויר רה"ר אבל כותל משופע זה מה שנח בו באויר ר"ה עומד דומיא כזורק ונח על פני הכתלים עכ"ל:
סימן שנג
סעיף ב
זיז כו' למעלה מי' ויש בו ד' וחלון הבית פתוח לו וכן נמי לשון הטור והב"י מעתיק עליו לשון המשנה וגמרא מסיים ומשתמש בכל הכותל עד י' התחתונים וכתב כלומר שאם הוא בתוך י"ט של ר"ה אסור להשתמש בו ומשמע דאפילו אין בו ד' (ר"ל ל"מ שיש בו ד' דכרמלית הוי) אע"ג דמ"פ הוא אסור דכיון שהוא בתוך ר"ה זכו בו רבים ואסור להשתמש בו בעל הבית וא"נ מטעמא דמפרש בגמרא בסמוך דאין משתמשין בזיז שאין בו ד' אפי' הוא למעלה מי' והתירוץ א"נ לא אזיל לפ"ר לפי' התוס' והרא"ש דלא כרש"י אלא דבכלים הנשברים משתמשין אפילו באינם רחב ד' ומפרשים רישא דברייתא בסתם זיז שאינו רחב ד' וקשה ולמה דוקא עד י' התחתונים הא בכלים הנשברים והזיז אינו רחב ד' שהוא מ"פ למה לא ישתמש אף למטה מי'. ועל תי' הראשון מפני שזכו בו רבים יש לתמוה מה שייך לומר על מ"פ זכו בו רבים ומי גרע מעמוד גבוה ג' ופחות מט' דכל שאינו רחב ד' מותר לבני רה"י ובני ר"ה לכתף עליו ולא אמרינן דזכו בו רבים ולהכי נראה דדחק הריטב"א וכתב אבל לפי שטת התוס' שמשתמשין בכלים הנשברים אפילו בזיז שאין בו ד' ושמשתמשין בזיז שיש בו ד' אפילו בכלים שאינם נשברים יש לנו לפרש הברייתא כך תנ"ה זיז שאין בו ד': ופעמים שמשתמשין בכותל עד י' התחתונים כלומר תשמיש שלם ואפילו בכלים שאינם נשברים ולהכי נקיט ההוא לישנא מאי דלא נקיט ברישא כנראה מפרש לשטת התו' דברים אלו שבברייתא ומשתמש בכל הכותל עד י' התחתונים ברחב ד' ותשמיש שלם ואז שפיר י"ל דאם הוא למטה מי' ורחב ד' הוי כרמלית כיון דזכו בו רבים וכמו שאכתוב להלן בשם הא"ר בשם הנ"ץ. א"נ מטעם הא"ע דלקמן משא"כ למעלה מי' אפילו לשטת הרא"ש דס"ל בסי' שמ"ה סעיף י"ו דזיז רחב ד' אפילו למעלה מי' הוי כרמלית מ"מ י"ל דנקט ומשתמש בכל הכותל עד למטה מי' היינו בכל מקום שחלון הבית פתוח לו ואפילו עד י' התחתונים והכל סובב על זיז שלפני החלון דהיינו חלון פתוח לו דהוי חורי רה"י וא"כ י"ל דלזה נמי מכוין הב"י מ"ש בתי' הא"נ מטעמא דמפרש הגמרא דאין משתמשין בזיז שאין בו ד' אפילו הוא למעלה מי' ר"ל כלים שאינם נשברים ומפרש בזה לשון הטור נמי דנקט משתמשין עליו בכל הכלים להכי הקפיד על למעלה מי':
אמנם התירוץ ראשון דהב"י אף שתמהתי עליו מוכרח הוא מלשון הרמב"ם שבש"ע אין בעליון ד' ואין בתחתון ד' משתמש בשניהן וכן בכל הכותל עד י' התחתונים וקשה כיון דשניהם שלו ואין רחבים ד' שהוא מ"פ אפילו למטה מי' נמי וע"כ מטעם דהב"י כיון שזכו בו רבים וכן כתב הת"ש בלשון זה בדעת הרמב"ם אבל בי"ט התחתונים אסורים להשתמש בהם מן הבית בין שיש בהם ד' בין שאין בהם ד' וכו' מ"מ כיון שהם בתוך י"ט התחתונים כבר זכו בהם בני ר"ה וכו' וע"כ לומר דהיינו טעמא דגרוע מעמוד בר"ה דשם לשניהם תשמישו בנחת להכי אינם דוחים הרבים את היחיד משא"כ זיז שלפני החלון דלהיחיד תשמישו מן הבית בקשה ולהרבים בנחת אף שהוא מ"פ אסור להיחיד להשתמש מפני שזכו בו רבים וכן הרא"ש שכתב נמי פי' התוס' וכתב הלכך רישא דברייתא דאיירי בזיז כ"ש נקט קערות וכוסות דמשברין וסיפא דחלון משלימו לד' איירי בכל הכלים משמע מיניה דלא מפרש בכל הכלים אלא הסיפא מן ואם יש זיז אחר וכו' אבל ומשתמשין כו' עד י' התחתונים שייך להרישא ואיירי בכלים הנשברים ובאינו רחב ד' דלא כהריטב"א וע"כ נמי מטעם הב"י דזכו בו רבים והנה המ"א כתב צ"ע כיון דחלון הבית פתוח לו תוך ג' א"כ אפילו למטה מי' הוי רה"י דהוי חורי רה"י ואי מיירי שאין החלון סמוך לו אפילו למעלה מי' הוי כרמלית כמ"ש סעיף י"ו וכתב הא"ר וז"ל הנ"ץ מזה נ"ל בחורי כותל ולמטה מי' ומשתמשין בו בני בית וגם בני ר"ה הוי כר"ה וא"כ לק"מ ובסי' שמ"ה סק"ח כתבתי כן בשם ר"י עכ"ל. ואולם המ"א לשיטתיה אזיל דכתב שם בסי' שמ"ה דאף להתירוץ בהמסקנא אפילו למטה מי' הוי חורי רה"י ואפילו לר"י עדיין קשה לשטת העה"ק שבא"ר שם להכי הת"ש אף שהוא נמי בסי' שמ"ה העתיק לשון המ"א מ"מ כתב הכא אבל אם הוא למטה מי' אם כבר זכו בו רבים ואוסרים עליו ואפשר הוא כמו שדחקתי לעיל בזיז שאני מעמוד לענין מ"פ כן י"ל נמי דשאני זיז מחור מההוא טעמא והוא דוחק אבל יותר מחוור תי' הא"ע שכתב ולק"מ דודאי לענין ליזרק מרה"ר עליו הוי חורי רה"י לחייב עליו אבל ודאי פשיטא דלא עדיף מחצר שנפרצה מצד אחד לרה"ר דנעשה כרמלית הואיל ונפרצה במילואו [אך עיין ברש"י דף פ"ה ד"ה זה משתמש כתב הואיל ואין לו בה תשמיש גמור בחול שאין לו פתח פתוח לה אלא חלון אין פרצת המחיצה אוסרה ולהכי נראה דאין ודאי אלא עדיין צ"ע אם לא יהא בדומה להתם] מצד אחד למקום האוסר דהוא ר"ה וק"ו האי זיז אי הוי למטה מי' הוי כנפרץ לר"ה מג' צדדים דאסור ודאי לטלטל מזיז זה אל חלון הבית לכך צריך למעלה מי' דאז הוי נפרץ למ"פ והנה כולם עכ"פ תפשו במושלם דברי המ"א שכתב בפשיטות ואי מיירי שאין החלון סמוך לו אפילו למעלה מי' הוי כרמלית כמ"ש סעיף י"ו וזה אמת שהש"ע פסק שם כדעת הרא"ש אבל תמהני הא רש"י בפי' הסוגי' דהכא הא ע"כ לא סביר הכי שהרי מפרש להדי' עד י' התחתונים כלומר כל מקום שהיא בין סמוך לחלון מיד בין מופלג ממנו הרבה ובודאי הכי משמעות הגמרא מדנקיט עד י' התחתונים דאל"כ אם החלון גבוה כמה הא אין ההיתר אלא בסמוך להחלון תוך ג' דדוחק גדול לפרש הגמרא על דרך שפירשתי לעיל בשטת הריטב"א לדעת הרא"ש א"ו כדמפרש רש"י אפילו במופלג והרי לפי' רש"י איירי ברחב ד' וכן מתבאר מהרמב"ם והה"מ שהרי ז"ל הרמב"ם זיז שלפני החלון יוצא באויר רה"ר אם היה למעלה מי"ט מותר להשתמש עליו שאין ר"ה תופסת אלא י"ט וכתב הה"מ ולמעלה מי' דוקא וכמו שאמרה הברייתא לפי שאויר ר"ה למעלה מי' מ"פ והרי זה קאי על רחב ד' דאילו באינו רחב ד' אפילו למטה מי' הוי מ"פ ולא מפני שהוא סמוך לחלון מטעם חורי רה"י דא"כ אינו מ"פ אלא רה"י א"ו מפרש להרמב"ם אפי' באינו סמוך להחלון ומטעם דמ"פ הוא וכן באמת משמעות הרמב"ם בהסיפא היכי שאין בעליון ד' ויש בהתחתון ד' אינו משתמש בעליון וכו' מבואר הא בתחתון משתמש אף שהוא רחוק מחלון הרבה כי דוחק לפרשו דאיירי בשגם התחתון סמוך לחלון דידיה בפני עצמו ומוכרח פי' הה"מ הרי מבואר להדיא דעת רש"י והרמב"ם והה"מ ומשמעות הגמרא לפי' רש"י כדעת הירושלמי ממש ומה שהרא"ש ז"ל סומך לחלוק על הירושלמי מכח תלמודן מדמיון גג בלא מחיצות שהוא כרמלית אף שגבוה הרבה לענ"ד בזה לשיטתי' הוא אזיל והיינו מדאזיל נמי הכא בשטת תוס' דמדמו זיז רחב ד' ממש לגג משא"כ רש"י ורמב"ם דאזלו בחדא שטה דאפילו בזיז רחב ד' אין משתמשין עליהם בכלים שאינם נשברים וע"כ הטעם כמבואר בהריטב"א דגג שני דנוח תשמישו וליכא חשש נפילה מפני שהוא והחפץ במקום אחד י"ל דבזה נמי מחלקים אף לקולא דאף דגג אע"פ שהוא גבוה מי' הוא כרמלית היינו מפני שנוח תשמישו ע"י שהוא עם החפץ במקום אחד ולהכי חשוב מקום ונעשה כרמלית אבל זיז שאינו נוח תשמישתיה אף כי רחב ד' מפני שהוא באויר ר"ה נשאר מ"פ וזה לענ"ד ברור היוצא לנו מזה שהדין שבסי' שמ"ה סעיף י"ו אף כי הש"ע סתמו הוא במחלוקת רש"י ורמב"ם והה"מ ודוק:
סימן שנד
סעיף א
בור בר"ה כו' אם עומד בתוך ד"ט לרה"י מותר למלאות ממנו לרה"י מסתימות כל הפוסקים והש"ע שמותר לדלות אפילו בדלי ששבת תוך בית וכן שמותר להביא המים אפילו תוך הבית וז"ל הגהות מיימוני פט"ו מה"ש על הלכה ט' מכאן משמע לבור שבין חצר לכרמלית או בין חצר לר"ה שאין צריך שום תיקון (והד"מ בסי' שע"ו כשהעתיק דברים אלו בקיצור כתב דהשתא בור ברה"ר לא בעי כלום כשאינה רחוקה ד' מן הבית פי' כשהמחיצות תוך החצר ופי' זה לא הבנתי מה רוצה בו ומה המכוון) ואע"ג דבור שבין שתי חצירות צריך תיקון כדלקמן בהלכות עירובין בהא לא בעי כלום דהשתא אפילו קאי כוליה ברה"ר לא בעי מידי כ"ש כי קאי בחצירות ואל תתמה דבדקאי בין שתי חצירות דאסור למלאות הימנו דהדלי הוא מאני' דביתיה וכו' ופריק מה למטה למטה דבית משמע מהתם כל ששבת בחצר כלים או מים שבבור מותרים מחצר לחצר בלא עירוב ובלא מחיצה אבל מאני דביתיה לא א"נ אין ממלאין כדי להכניסם לבית כדאוקימנא מה למטה למטה דבתים ראב"י ואני תמה על כל דבריו דנהי דמה שמבאר הדין דסי' שע"ו דלא צריך התיקון אלא אם הדלי כלי בית או שמכניס המים לבית אפשר כדעתו ולקמן אדבר בו מ"מ דמשמע מיניה דהכא נמי אילו הדלי כלי הבית או שרוצה להכניס המים לבית דצריך תקון זה הוא תימא וליתא והיינו משום דהכא לא איירינן כלל מדין ערובי חצירות אלא מדין טלטול מרה"י לרה"ר ובור זו העומדת בר"ה לפ"ר רציתי לומר דאיירי דלית לה בעלים כלל ואין בה משום לתא דמרשות חבירו לרשותו כדקיי"ל דירה בלא בעלים אינה אוסרת וכן כתב הת"ש בלשון זה בסק"א ואין צריך עירוב כיון שאין בו דיורין אמנם להאמת אין זה מספיק כי ז"ל הריטב"א ומיהו הא ק"ל כיון שהבור הזה בר"ה ויש בו זכות לרבים האיך זה מותר לדלות ממנו דהא אסרי עלי' בני רה"ר ועדיפא הא מגג הסמוך לר"ה והכא לזה בשלשול ולזה בטלטול הוא וי"ל דבור בר"ה אסור לבני ר"ה לדלות ממנו בשבת אא"כ עשו לו מחיצה גבוה עשרה וכיון שהן בני ר"ה סליקו סלקי נפשייהו מהכא לגמרי לכלהו שבתות ואחלוה לגבי האי שהוא רגיל בו תדיר ראוי בו למלאות ממנו דרך חלונו עכ"ל והוא הנכון ובודאי בדין דהכא מותר למלאות אפילו בדלי ששבת בבית ולהכניס המים לביתו והוא ברור ומעתה אומר נמי אף כי ידעתי מיעוט ערכי שאיני כדאי להרהר אחר הראב"י ולא על הרמ"א שהעתיק חידוש דינו בסי' שע"ו מ"מ את אשר בלבבי לא אחשה מלדבר שלענ"ד אף גוף הדין שבסי' שע"ו אינו נכון כי אף דקיי"ל חצירות רשות אחד הן היינו כדפי' הפי' משניות להרמב"ם ריש פרק כל גגות בלשון זה וההפרש הוא במקום דירה בלבד אבל חצירות הבתים והגגות והמקומות המוקפות חומה ולא נעשה לדירת אדם והם קרפיפות כולם רשות אחד וכן פרש"י במתני' הואיל וכולן אין תשמישן מיוחד ותדיר רשות אחת הן אבל בורות המים מעולם לא נאמר עליהם שהם רשות אחד והטעם כדאיתא דף כ"ד מים כנטעים דמי ושרי אמר אמימר והוא דחזיין לתשמישתיה ופי' רש"י לשתי' דאין לך דירה מעולה מזו [ובדף י"ח פרש"י בד"ה וחצר והני פסי ביראות נמי הואיל ומימיהן ראוי' לשתיית אדם תשמיש דירה מעלי' היא] ולפיכך בור של מים מדחשיב דירה מעולה הוי יותר אף מחצר וכן דף כ"ג חשוב לר' יהודא הבור שבתוך הקרפף לעשות מוקף לדירה] ואף היא חלוקה רשות לעצמה והבור שבחצר השותפין כבית המשותף דמי ולהכי אסור להוציא אפילו בדלי ששבת בהחצר ואין רוצה להכניס המים לבית והכי נראה מסתימת כל הפוסקים ומפרשים דאין גם אחד מן הראשונים שמפרש דין דסי' שע"ו דוקא בדלי בית או וכו' ומדחזינן שהראב"י ז"ל לא בא למדה זו אלא מכח הואל תתמה שכתב כנ"ל וכבר נתבאר ת"ל דמעיקרא אין כאן תימא ולא קרב זה אל זה כלל שוב אף חידוש דינו לענ"ד אינו אמת ואם שגיתי אתי תלין וכבודו יסלח לי:
במ"א סק"ג כתב והעומד בר"ה וכו' חייב זה מבואר נמי ברש"י שבת דף כ"א ד"ה אבל ע"ש ומ"ש תו משא"כ הכא דלא וכו' וכשבאין באויר רה"ר הוי אגודו בידו זה שפת יתר הוא דמרה"י לרה"י דרך מ"פ אפילו אין אגודו בידו כמו בזורק שרי כמבואר סי' שנ"ג:
סעיף ב
אשפה וכו' מותר לזרק לה מרה"י הקרוב לה עיין בהרא"ש ריש פרק עושין פסין תוך הלכה ב' כתב בלשון זה ויש לדקדק מהא דאמרינן לקמן אשפה בר"ה חלון שעל גבה זורקין לה בשבת (אלמא) [אע"ג] דלא חשובה מוקפת לדירה ע"י חלון שעל גבה לפי שהחלון למעלה מי' או משום שמופלגת מן הכותל בד' דומיא דחוליות הבור דמיתנייה בהדה דמוקמינן לקמן במופלגת בד' ואפ"ה מותר לזרוק מן החלון עלי' אלמא כיון דלא הוי סאתיים מותרת אף לבית מיהו נראה שאין לחלק בין פחות מסאתים לסאתים מדקתני במילתייהו קרפף סתמא משמע דאיירי בכל קרפף שלא הוקף לדירה אע"ג שמותר לטלטל בתוכו ד"א דהיינו בית סאתיים ובפחות נמי פליגי וההוא דאשפה נוקמא (באשפה) [בחלון] שבחצר או בקרפף לר"ש ורבנן אוקמתה במוקפת לדירה (כלומר ע"כ דרבנן מוקמי שהאשפה הי' מוקף לדירה) וא"כ לדידן שפסקינן סי' שנ"ח סעיף י' כדמסיק הרא"ש במיהו נראה דפחות מסאתיים שלא הוקף לדירה אף לר"ש אסור לטלטל כלי בית לתוכו כדמוכח סי' שנ"ח סעיף י' בסופו שכתב ואם יש בה סאתיים או פחות אסור להוציא ממנה לבית א"כ ע"כ הכא רה"י הקרוב לה לא היינו בית אלא חצר או קרפף או באשפה המוקף לדירה וצ"ע סתימת הטור וש"ע:
הת"ש כתב הקרוב לה היינו בתוך ד"א כמ"ש ס"א. וא"י מה דחקו דהא כיון שהאשפה גבוה י"ט והוא זורק מחלון הגבוה יותר הא אפילו השיפוע היורד למטה הא ע"כ אזיל למעלה מי' דאל"ה איך הדר ואזיל למעלה על האשפה שגבוה י' ולמה לא יהא שרי אפילו ברחוק ד"ט כמו בסעיף א' אם החולי' גבוה י' וכדמבואר לעיל בהרא"ש המ"א כתב אשפה וא"צ עירוב כיון שאין בה דיורין ועיין סעיף א' מש"כ בשם הריטב"א:
סימן שנה
סעיף א
וחלון פתוח כתבו המ"א ות"ש דאל"כ הוי כרמלית וכו' וא"י מה בכך שהוא כרמלית ומותר להביא עליו מן הים אטו בהגזוזטרא מיבעי להמים הא בביתו צריך להו ואיך יביאם מן הגזוזטרא לביתו ומוכרח לעשות מחיצה להו שיהא חשוב אף היא רה"י ובהרמב"ם המשמעות שהגזוזטרא גופה היא רה"י אלא כדי שלא ימלא מכרמלית לרה"י מיבעי למיעבד מחיצה שיהא הרה"י יורד עד לתוך הים:
שם ועושה בו נקב. כתב המ"א ובספר ראב"ן וכו'. עיין מה שכתבתי לקמן בשם איגרת התשו' להרמב"ם:
שם והנ"מ כשהוא בתוך י"ט. כתב המ"א פי' מעל המים אבל מחיצות הספינה גבוהין י"ט ואם אין גבוהין י' הוי כרמלית ומותר לטלטל מתוכה לים ומן הים לתוכה רש"י (והוא בשבת דף ק"א) כיון שעומד בכרמלית והת"ש סק"ה פירש דבריו שר"ל בזה אף שאין כרמלית בכלים הכא כיון שעומד בכרמלית הוי כרמלית והוא תימא לפרש רש"י בהכי שהרי רש"י אפי' במ"פ מפני שאינו רחב ד' סובר דל"א מצא מין את מינו והוא היש חולקין שבס"ס שמ"ו ומכ"ש מה שהמ"פ הוא מצד שהוא כלי די"ל דכע"מ דלא שייך גבו לומר מצא וכו' וזה נראה מן הא"ע שבסי' שמ"ה סעיף ו' ע"ש אף שכתבתי שם שא"י משום מה הקפיד שלא בר"ה מ"מ זה נשמע מיני' דסובר שבכגון זה ל"ש כלל מצא וכו' ותו קשה עיין דף הנ"ל דאמר רב הונא הני ביציאתה דמישן אין מטלטלין בהן אלא בד' משום דהוי כרמלית ולדבריהם הא קשה מזה על כל החולקין בס"ס שמ"ו דנימא אין כרמלית בכלים וביותר תימא על התוספ' שם שמקשו על פרש"י דכמו שבטלו מרה"י משום שאין להם מחיצות ד' ככה נמי ליבטל מההוא טעמא מתורת כרמלית וע"כ דנמי אזלו בשטת הי"ח דל"א מצא וכו' וא"כ מה פעלו בתירוצם דמצד שהיא פרוצה הוא דהוי כרמלית הא אכתי קשה הא אין כרמלית בכלים להכי נלענ"ד דמעיקרא שגו בדמיונם דאף דלא חזו חכמים לבטל כלי תשמיש למיעבדיה כרמלית היינו בכלי תשמיש שאינם עשוים לדירה משא"כ ספינה שעשוין לדירת אדם ודאי דהוי כרמלית כל שרחב ד' ותדע שהרי חזינן דשני חדרים השייכים לשני בני אדם צריכים עירוב לטלטל מזה לזה או לטלטל מאחד לרשו' המשותף בין שניהם כדאיתא להדיא בהרמב"ם פ"א מה"ע הלכה ה' וכה"ג שתי ספינות של ב' בני אדם אין מטלטלין מזו לזו בלא עירוב ואילו שני בני אדם הדרים בחדר אחד ויש להם לכל אחד תיבה מיוחדת אף שגבוה י"ט ורחבה ד' שהיא רה"י ד"ת אם עומדת בר"ה הנשמע מעולם דצריכים עירוב כדי לטלטל מזו לזו או מן התיבה המיוחד לא' להחדר המשותף ביניהם הא זה לא נשמע משום אדם והיינו משום דכמו שלא ביטלו שם כלי מיניה לשוי' רשות כרמלית כן ה"נ לא ביטלו שם כלי מיני' לשוי' רשות מיוחד לענין עירוב וממילא ספינה דחשובה רשות מיוחד לענין עירוב דרבנן ה"ה לענין כרמלית והכל מפני שהוא דירת אדם וזה ברור לענ"ד ועיין לקמן מה שהבאתי בשם הראב"ד דאפילו דין בתים יש להן לדון בם שם אבל אם דופני הספינה כו' מוציא זיז כו' צ"ע בגזוזטרא לעיל סעיף א' נמי נימא דאם הוא גבוה משטח המים למעלה מי' דליסגי בזיז כ"ש והד"מ ס"ק ב' מביא דברי תוס' דפ' כיצד ומשיגו הת"ש תוך ס"ק י"ב שאין דבריהם ענין אלא למ"ד מארעא משחינן וע"ש. כי גם דבריו שמסיים וכיון שלא גזרו בספינה ה"ה נמי בגזוזטרא א"י מה קאמר דאטו מי איכא למ"ד דאם הגזוזטרא למעלה משטח המים י' דסגי בזיז כ"ש. ואולם להש"ע שפוסק כהרמב"ם דאף שאינה גבוה י' דשרי' בדף בלא מחיצות ומשום שהקילו בספינה ה"נ י"ל שהקילו בגבוה י' בכ"ש אך על הטור ק"ק מ"ש ספינה גבוה י' ומ"ש גזוזטרא ובע"כ מ"מ לומר שבזה נראה לי להקל משום שא"י לעשות שם מה שעושה בביתו ויהיה איך שיהיה קשיא לי דעת הי"א דלקמן בהג"ה וי"א שאף בה"כ למעלה מי' וכו' והת"ש ריש סי' שנ"ג ביאר דעת זו דס"ל דלמ"ד שמותר להחליף ברשויות דרבנן שרי אפילו בלא נח וכר' יודא ריש דף ק' והא דאיתא דף צ"ז דבעינן עירבו דוקא משום דאתיא כרבנן: מלבד שפסק זה תמוה כר"י נגד רבנן וסתם ברייתא אף גם תמוה דאטו נימא דאף סתמא דמתני' דגזוזטרא דמצריכה מחיצות נמי דלא כהלכתא כי לענ"ד אף מסתביר דסתם גזוזטרא היא גבוה משטח המים יותר מי' ולכל הפחות לא היה להתנא לסתום אלא לפרש גזוזטרא שהיא למעלה מן הים בפחות מי' א"ו דכרבנן אתי':
ובאמת בהמרדכי גופיה לא נזכר מזה דבר אם יש להבדיל בין נח ללא נח רק תלה הכל בהפלוגתא דאמוראי אי שרי להחליף ברשויות דרבנן וצ"ע ולהכי עיין לקמן:
שם והנ"מ כשהוא בתוך י"ט אבל אם דופני הספינה גבוהים עשרה מעל המים מוציא זיז כ"ש כתב לי בזה ידידי הגאון מוה' עקיבא אב"ד דק"ק פ"ל קושי' עצומה בלשון זה הדברים שבש"ע הנ"ל הם מדברי הרמב"ם פט"ו מה"ש וכתב הה"מ הטעם דס"ל להחליף ברשויות דרבנן דרך מ"פ מותר אבל לדעת הרשב"א דס"ל להחליף ברשויות דרבנן אסור גם בכה"ג בעינן זיז ד' אולם הטור שפסק דלהחליף כנ"ל אסור ומ"מ פסק בכאן כהרמב"ם דמהני זיז כ"ש צ"ל כמ"ש הב"י דס"ל כיון דיש היכר משרי שרי ומאוד תמוה לי על הרמב"ם והטור האיך מצינן ידינו ורגלינו בפירכת הש"ס בסוגין דף ק' ע"ב ולר"ה דאמר מוציא זיז כ"ש זמנין דליכא י' וקמטלטל מכרמלית לרה"י ע"ש הא מ"מ בממ"נ אם דפני הספינה לא יהי' עשרה בלא"ה שרי דהוי מכרמלית לכרמלית ואם הדפני עשרה א"כ מה בכך דהמים אינם עמוקים י' ומטלטל מכרמלית הא מ"מ כשמגביה המים להביאם לספינה ומעבירם דרך למעלה מי' מקרקע הים דהוי מ"פ לר"ה דס"ל מארעא משחינן והוי מחליף ברשויות דרבנן דרך מ"פ דשרי אע"כ מוכח כדעת הה"מ אליבא דהרשב"א דגם בכה"ג צריך זיז ד' ולדידי צ"ל הא דלר"ה מהני זיז כ"ש היינו כיון דממקום פטור ממלא משא"כ בממלא מכרמלית לרה"י דרך מ"פ וא"כ שפיר פריך הש"ס זמנין דליכא י' וממלא מכרמלית אבל להרמב"ם והטור צלע"ג עכ"ל:
וז"ל מה שהשבתי לכבודו מה שהקשה לי מר ומסיים אבל להרמב"ם והטור צלע"ג. זה בודאי אמת שצריכה ע"ג והקושי' ראוי' למי שאמרה ואולם למה שמביא מר אך דברי הב"י בשם הה"מ בקיצור שדין הרמב"ם נתלה בהפלוגתא דאמוראי אם מותר להחליף ברשויות דרבנן דמשמע בפשוט מדסבר הרמב"ן דמותר להחליף ברשויות דרבנן ממילא הוי למעלה מי' לדידן כמו לרה"ר בתוך י' וא"צ אלא היכר כ"ש אין קשה כלל על הרמב"ם די"ל בפשוט הסוגי' האמת משני ולא רצה למוקים דר"ה בפלוגתא אך על הטור ודאי צ"ע רב
אמנם כדי לישא וליתן אקדים להעתיק לכבודו את אשר כבר כתוב אצלי בלשון זה תי' הב"י על הטור מה שכתב ואפשר וכו' לענ"ד א"א שהרי עד כאן לא התיר ר"ה ע"י זיז כ"ש אלא משום דאמר בדין הוא וכו' משא"כ למעלה מי' למאן דאסר להחליף הא לא שייך לומר בדין הוא ולכן דחקתי ליישב הטור ע"פ לשון הה"מ גופי' דהוא נמי צ"ע שכתוב ומתוך דברים אלו אתה למד שלא אמרו להחליף דרך מ"פ וכו' אבל מרה"י לכרמלית דרך מ"פ מותר לכתחילה כמבואר בסוגי' זו לדעת ר"ה וקשה היכא מבואר זה בדעת ר"ה הרי רש"י מפרש בדר"ה הילכך בהתירא קשקיל לכתחילה ומה ענין זה לחילוף ותו קשה מה שהרגיש בו ספר ת"ש שהרי הרמב"ם פוסק פרק זה דט"ו בב' בתים דאם הוא של שנים צריך עירוב והיינו כרבנן דפליגי על ר"י וקאסרי החילוף עכ"פ בדלא נח אף ברשויות דרבנן ובמה שכתב הת"ש ולפי דברי הה"מ צ"ל דמיירי שמניח ע"ג הזיז לא ניחא לי חדא דא"כ שההנחה תחשב הנחתו במ"פ מה אירי' שהספינה למעלה מי' אפילו למטה מי' נמי דהא זיז כ"ש שאינו רחב ד' בכל מקום מ"פ הוא ותו דא"כ איך מסיים הרמב"ם וא"צ לזיז זה אלא משום היכר לדבריו הא עיקר ההיתר היא הזיז לכן נלענ"ד דהה"מ סובר בדעת הרמב"ם דלמד מדר"ה גופי' דקשה לו קושי' הרשב"א שכתב תמיה לי כיון דאית לי' לר"ה דמארעא משחינן מי דחקו להצריך אפילו זיז דהא מ"פ היא וכו' ולהכי סובר דלא כתוס' בד"ה גמרו דאיירי כשאף הדלי אינו שוקע למטה מי' אלא אדרבא דיש לחוש לשמא הדלי ישאב מן למטה מי' ואך כל התירו דר"ה אינו אלא משום דמארעא משחינן א"א דלא אזיל הדלי אלא דרך אויר מ"פ ואף דלהחליף בלא הנחה אפילו ברשיות דרבנן פסקינן דאסור מ"מ בספינה מפני הדוחק שא"א למיעבד כדעביד בביתו כע"מ לר"י דמדינא שרי להחליף והזיז אינו אלא להיכר בעלמא שלא נלמד ממנו להחליף דרך אויר במקום אחר אפילו ברשויות דרבנן וא"כ דברי הה"מ והטור נכונים אבל לפ"ז קושייתו דמר אף על הרמב"ם קשה אמנם האמת מוכרחנו להודות לדברי הת"ש שהרי ז"ל תשובת הרמב"ם מה שמצאתי בספר הנקרא איגרת הרמב"ם ואסור לדלות ממי הים וכו' אלא בתנאי שבאר התלמוד והוא שיוציא זיז כ"ש עד שיהא בו היתר וישתמש עליו ובלבד שיהא בין הזיז ושטח המים יותר מעשרה טפחים כדי שיהא התשמיש מכרמלית למ"פ אבל אם הי' בין הזיז ובין שטח המים י"ט או פחות צריך להיות בו ד' על ד' ואח"כ יהי' מותר לדלות מים באמצעות עכ"ל הרי מבואר כדעת הת"ש להדיא ואי משום מה שהוקשה לי' מ"ש למעלה מי"ט ומ"ש מלמטה מי"ט: זה לק"מ למה שבארתי ת"ל בסימן שמ"ה כדעת האחרים דדוקא למטה מי' שייך לומר מצא מין את מינו והוי אף אינו רחב ד' כרמלית משא"כ למעלה מי' דמוצא אויר מ"פ נשאר אף הוא מ"פ אך עדיין צ"ע מה שמסיים בהפסקים וא"צ לזיז זה אלא משום היכר ולדבריו בהתשובה הא זה עיקר ההיתר עכ"ל מכבר וכהיום שדקדקתי בלשון הרמב"ם הנ"ל וראיתי שכתב אלא בתנאי שביאר התלמוד והוא וכו' נשמע מיני' שאף התירו דר"ה גופי' מה דאמר ובדין הוא וכו' אלא כי היכי דליהוי לי' הכירא ע"ד זה ודאי סובר דיש לחוש שימלא ממקום פחות מי' אלא דמ"מ מדהולך באויר מ"פ כנ"ל בדין הוא דבספינה מדא"א למיעבד כבביתו דלא ליבעי אף זיז וליסמוך על דר"י שמותר להחליף ברשויות דרבנן אף ע"י אויר דמ"פ ובאמת אף ע"י הנחה ע"ג הזיז עדיין אין ההיתר ברור למ"ד אסור להחליף ברשויו' דרבנן אלא כיון שבדין הוא במים אף בלא הזיז מי שרי אלא כי היכי דליהוי לי' היכרא ולהכי קרא לי' אך הכירא כיון דפסקינן באמת להחליף אסור וא"כ אף לשונו בהפסקים שמסיים כנ"ל ניחא שתופס לשון הגמרא ומעתה אמינא לדחוק קצת וליישב אף קושייתו דמר ואומר לפי מה שמבואר דדוקא אם הזיז למעלה מי"ט משטח המים הוא דהוי מ"פ משא"כ למטה מי' מצא מין את מינו והוא גופי' כרמלית והנה הרמב"ם בהתשובה ביאר להכי וכתב ובלבד שיהא בין הזיז ובין שטח המים יותר מי"ט הרי שאין מספיק לו גובה הספינה י' והיינו משום דלדידן שפסקינן ממיא משחינן מה בכך שגובה הספינה למעלה מי' אכתי היכי יקבע הזיז אם בשפתו או אפילו בסמוך לג"ט של שפת הגובה הא נעשה חורי רה"י כדאיתא בסי' שמ"ה סעיף י"ו וע"ש סעיף ד' שטת עה"ק דחורי רה"י הוי רה"י אפילו אינם רחבים ד' ומוכרח להורידו משפתו יותר מג' ואם אז הוא תוך י"ט להמים הרי מצא מין את מינו ולפיכך הקפיד שיהא בין הזיז ושטח המים יותר מי' וכן הבין הה"מ כונתו אף בפסקיו ודקדק לכתוב וכתב רבינו אם הזיז למעלה מי' וא"כ שפיר פריך הגמרא לר"ה זימנין דליכא עשרה וקמטלטל מכרמלית לרה"י וכ"ת כדהקשה מר דמ"מ לר"ה הא מוליך המים דרך אויר מ"פ להביאם לספינה מ"מ ההיכר זיז איך יקבע אם בשפת הספינה הא הוי חורי רה"י ואם למטה משפת הספינה רחוק ג"ט הא על הרוב יהי' תוך עשרה לקרקעות הים והוי כרמלית. אך לשון הטור שכתב אבל אם דופני הספינה גבוהים זה ודאי ע"כ לאו דוקא שהרי דינו מועתק מהרמב"ם ודוק: