אור ברסלב
בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים הלכות ערובין › סימן שעח

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר

הלכות ערובין · סימן שעח

סימן שעז

סעיף א

ופתוחות לר"ה כן לשון המשנה ופי' רש"י ז"ל דכל אחת רשות לעצמה ואין להם דריסת הרגל זו על זו דאי הוי להו זו לפנים מזו אסרה פנימית אחיצונה דאפילו בפני עצמה אסורה כל אחת להשתמש עכ"ל. ואם זה נמי טעמא דהטור וש"ע דנקטו דין זה בהקפידה בלשון זה דוקא קשה טובא הא כיון דעירבו עם האמצעות ע"כ היינו כדי להתיר תשמיש כלי בית דאלו כלי חצר בלי שום עירוב שרי דכולו רשות אחד וא"כ ע"כ נמי דכל אחת עירבה לעצמה דאל"ה איך אפשר לטלטל בחצר עצמו כלי הבית וא"כ הוי לה רגל המותרת במקומה שאין אוסרת שלא במקומה ע"י דריסת הרגל כמבואר סס"ב וא"כ למה לא יהא שייך דין זה אף באין פתוח לר"ה אלא החיצון בשלמא רש"י מוכרח לפרש דברי ר"ש מדהקפיד ופתוחים לרשות הרבים דע"כ סובר כר"ע דרגל המותרת נמי אוסר אבל על הפוסקים צ"ע שוב הגיע לידי הדרישה וראיתי שהרגיש אבל תירוצו איני מבין: וכה"ג הראו לי שבספר עצי אלמוגים רוצה לתרץ ג"כ וג"כ א"י מה אומר והאמת שאפשר מטעם זה סתם הרמב"ם ולא הקפיד לכתוב ופתוחות לר"ה (ואולם בעניותי א"י לכוין כלל לשון הרמב"ם בדין זה והוא בפ"ד מה"ע הלכה כ"ג ג' חצירות הפתוחים זו לזו ורבים בכל חצר מהן ערבו שתים החיצונות עם האמצעית היא מותרת עמהן והן מותרת עמה ושתים החיצונות אסורות זו עם זו עד שיעשו שלשתן עירוב אחד הי' בכל חצר מהן אחד אע"פ שרבים דורסים בחיצונה אינן צריכין לערב שכל אחד מהן מותר במקומו נראה מבואר דלהכי דייק ברישא ורבים בכל חצר מהן משום דאל"ה אלא אחד בכל חצר אין שייכות לדין זה מפני מה שמסיים היה בכל וכו' א"צ לערב וזה תימא דנהי שבדף ע"ה תנן הכי ואם היו של יחידים א"צ לערב היינו אך לאפוקי מר"ע ומשמיענו שאם אינם חפצים לטלטל מחצר לחצר כלי הבתים א"צ לערב ומותרים כל אחד בשלו משא"כ לר"ע שאף כדי שיהא מותר בדידיה מוכרחים לערב מדס"ל אף רגל המותרת אוסרת וא"כ דין זה דאיירי מהיתר חצירות מזו לזו כלי הבתים פשיטא דשייך אף אם בכל חצר אינו אלא יחיד וחפצים לטלטל מזה לזה כלי בתים ואם עירבו כל אחד עם האמצעי ושנים החיצונים לא עירבו יחד שניהם מותרים בהאמצעי והאמצעי עמהם והחיצונים אסורים יחד) וליישב הטור וש"ע יראה לענ"ד בפשוט דס"ל זה לדוחק למוקים ר"ש דלא כהלכתא אלא ס"ל דאף ר"ש ס"ל רגל המותרת אינה אוסרת ומדכל מקום מקפיד ופתוחות לר"ה סברי משום דר"ש גופיה אינו רוצה להקל בשתי קולות אף בעירובין במה דרבים פליגי דהיינו דין רגל המותרת דפליג ר"ע ובדין זה דהחכמים פליגי ואמרו שלשתן אסורים ולהכי אינו מקיל בקולתו אלא היכי שפתוחים לר"ה אבל בפתוחים זה לזה ולא לר"ה נהי דאפשר מ"מ השנים האחרונים מותרים זה בזה מ"מ החיצונה אסורה באמצעי והאמצעי בה מפני רגל האחרונה שדורסת עליהם אף דהוי רגל המותרת משום דלהתירה צריכים תרי קולי אהדדי ועיין י"ד סי' קצ"ט סעיף י"ז בב"י תמצא כעין סברא זו דתרי קולי לא עבדינן וצ"ע:

סעיף ב

עירבה כל אחת לעצמה כ"א מותרת בפני עצמה הנה בסי' שס"ד כתב הא"ע על הב"י ומ"א בל' זה ול"נ פשוט דאפילו בחצר אם יעברו זה על זה בשבת יאסרו עליהם דהא מה שאמרו רגל המותרת א"א מבואר הטעם בש"ס דף נ"ט משום דאחדא דשא ומשתמשה פרש"י כיון דמותרת במקומה כופין אותה על מדת סדום שלא יהא לה היום דריסת הרגל על החיצונה אלא תסגר הדלת ותשמש במקומה מבואר גם בחצר אם יעברו על החיצונה אוסרת דלא כמ"ש הב"י ומ"א. וכמה יש לתמוה עליו שלא נשא עינו להביט במקומו בדברי התוס' שבצדו שכתבו ומה שפרש"י וכו' לאו דוקא דליכא קפידא בדריסת הרגל וכו' אלא תיחד דשא להשתמש בחיצונה קאמר וכו'. והן הן דברי תוס' ורש"י שרומז עליהן המ"א ובודאי מוכח נמי הכי שמעולם אף על דעת רש"י לא עלה לאסור הדריסה על החיצונה שהרי דף ע"ה במתני' תנן ואם היה של יחידים א"צ לערב והוקשה לרש"י הא צריכים לערב כדי שיהיו מותרים לשמש זה בזה ומפרש א"צ לערב משום דריסת הרגל כיון דיחיד הוא והפנימית הוי רגל המותרת ואין אוסר כלומר ודאי אם רוצה הפנימית לשמש בכלי בית בחיצונה באמת צריכים לערב אבל אם אינה חפיצה בזה אלא שלא יאסור דריסת הרגל דידה על החיצונה משום זה א"צ כיון דרגל המותרת היא הרי מבואר דרגל המותרת אין אוסר אף אם יעבור עליה כדכתבו תוס' וכן סתמו כל הפוסקים וכן מבואר בהריטב"א שאף כונת רש"י הכי וכן עיקר:

(סעיף הנ"ל) עירבה חיצונה ולא פנימית כו' שתיהן אסורות משום דהוי רגל האסורה במקומה ומבואר בהריטב"א דף נ"ט דזה הכלל דאין דריסת הרגל אוסר ואפילו האסורה במקומה אלא היכי דהיא יכולה לערב ולא עירבה עמה אבל אי בלא"ה במקומה אי אפשר לה לערב מפני שאינו מוכשר כהלכתא אין דריסת הרגל אוסר כלל והוא ברור ומוסכם להלכה ומטעם זה ערבתי חצרי פה אף שכולי עלמא יש להם דריסת הרגל על חצר זה לבהכ"נ ולדידהו העירוב אין מתיר להם כלל ומ"מ אינם חשובים רגל האסורים במקומו לאסור שלא במקומו אחרי שבמקומם אי אפשר להם לערב מחמת שאין מבואותיהם מוכשרים לדעתי ולדעתם אף העירוב הנהוג מכשירים ועיין סי' שנ"ח:

סעיף ג

נתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד בין מן החיצונות שתיהן אסורים הטעם דפנימית אסורה מבואר בגמרא משום דליתא לערובה גבה ופרש"י במתני' דאותו עירוב המתירין בחצירן הוליכוהו בחיצונה ור"ל ובחיצונה הא שכח אחד ולא עירב והרי החיצון אסור לטלטל בו כלי הבית ועירוב זה שהניחו באחד מבתי חצר האחר א"א להם להוציאו מן הבית כלל ולא חשוב עירובם עירוב ולהכי אף הם אסורים וא"כ יראה לענ"ד דדין זה אינו אלא כשעירבו השני חצירים על דרך המבואר סי' שע"ב סעיף ג' שאותו עירוב שגבו להתיר חצירם הוליכו לחצר האחר וכדכתב רש"י דף ס"ה ע"ב כי כן דרך וכו' ע"ש אבל אם עשו האופן שני שבסעיף ג' הנ"ל דהיינו שאחד מחצר זה הוליך שם פת בשביל כולם משלו ועירובם שגבו בחצירם נשאר מונח בחצירם מה"ת דליתסרו הפנימים בשכחת אחד מהחיצונים דהא איתא לעירובם גבייהו ולדעתי א"צ לראיה אלא מפני שאינו מבואר כתבתיהו וקצת אפשר לדייק נמי הכי מתשובת הרא"ש כלל כ"א דין ו' מדאינו אוסר אלא המבוי מפני הבא ולא החצר ע"ש ודו"ק.

תוכן העניינים

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה