בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר
הלכות ערובין · סימן שסז
אשתו וכו' ובשאינו רגיל לצאת ולבוא נמי אעפ"י שאינו אוסר אם רגיל לערב עמהם מערבת שלא לדעתו עיין ב"י דזה יצא להרא"ש לפירושו מאידך מימרא דשמואל אחד מבני מבוי שרגיל להשתתף עמהם ואינו רוצה בני מבוי באין ונוטלין בע"כ ופירשו עם דעת אשתו ובאינו אוסר לכן צריך רגיל להשתתף וצ"ע דא"כ דאינו אוסר על בני מבוי מה עסק דבני מבוי עמו ומה להם לטפל בו להשתדל העירוב ע"י אשתו וצ"ל שהם מרובים מח"י אנשים ויש להם תועלת בעירובו להשלים השעור די"ח גרוגרות ועיין סי' שי"ח:
שם ואם אין הבעל והאשה בעיר יכולים בני הבית לערב שלא בידיעתו בזה נסתפקו התוס' וכתב הרא"ש בשם הר"מ דמה שיש לספק אם בחצר שבין ב' מבואות דלא ידעינן בהו ניחא לי' (ור"ל דאפילו לדידן דפסקינן עירבן עם שתיהן מותר בשניהן מ"מ כיון דלא ידעינן דניחא לו בזה למה נוציא ממונו בחנם ולא הוי ברור זכות לו) אבל חצר הפתוח למבוי אחד הא קי"ל כר"י דא"צ להודיע (ור"ל אליבא דפרש"י אפילו במערב משלו) מזה מבואר מדאינו נשמע דין בני בית אלא מדמיון בני חצר דא"א ללמוד יותר קולא לבני בית מלבני חצר וא"כ צ"ע מה זה שמחלק בין בני בית לבני חצר ומה זה שכתב תחלה ואפילו הי' פתוח לב' חצירות אם הוא רגיל לערב באחד מהן מערבין עליו (ודין זה בהטור אינו והוסיפו הב"י ובבני חצר אוסר לערב שלא מדעתו אפילו רגיל עמהם ואוסר עליהם.
והנה דין זה שכתב אבל בני החצר וכו' יוצא ממה שהוכיח הרא"ש מדלא משני על רומי' דשמואל אדשמואל דלהכי מצריך במימרא שני' רגיל להשתתף משום דנוטלין בע"כ ואפילו דעת אשתו לא צריך ולעולם תרתי המימרות איירי בדלא אסר דהיינו בחצר שבין ב' מבואות ואינו רגיל לילך אלא בפתחא האחרינא והיינו ההבדל דבלא רגיל להשתתף צריך דעת אשתו וברגיל נוטלין בע"כ א"ו דפשיטא לי' דאין שום עירוב מועיל בע"כ נמצא דלא מוכח מזה אלא דלא מהני בע"כ דהיינו מיחה אבל שלא בידיעתו לא מוכח מהכא מידי וגם לא מוכח מזה אלא דבאינו אוסר לא מהני הרגיל להשתתף לענין בע"כ. אבל באוסר ורגיל להשתתף אכתי י"ל דאפילו בע"כ דנהי דאוסר ואינו רגיל להשתתף נשמע ממימרא ראשונה דדוקא אשתו ולא בע"כ אבל אוסר ורגיל להשתתף אכתי י"ל כנ"ל:
אך דף פ"א ע"ב מדמשני התם בחצר שבין שתי מבואות סתם ולא קאמר התם בדאינו אוסר משמע דאפילו באוסר ורגיל כל שהוא חצר שבין ב' מבואות אף דרגיל לצאת בזו וגם רגיל להשתתף מ"מ בעינן דעתן משום דדילמא בההוא היום לא ניחא לי' ואין מותר בלא ידיעתו אלא בחצר שבמבוי אחת וממילא פשיטא ומכ"ש דבע"כ נמי לא. וא"כ לענ"ד המשך הטור הכי האשה יש לה עדיפות הן במקום שאוסר והן במקום דרגיל להשתתף דהיינו במקום שאוסר נשמע מן מימרא ראשונה דשמואל ורגיל להשתתף נשמע מאידך מימרא דלכל הפחות הבעל כרחו מתפרש בידיעת אשתו ושוב כתב דבני בית יכולים נמי לערב באם אין לו אלא פתח אחד דזה נפשט בק"ו מן בני חצר שלא בידיעתו כדכתב הרא"ש משא"כ בב' חצירות ואוסר אלא דאינו רגיל או איפכא או אפילו אוסר ורגיל דלא משום דזה הכל בספק התוס' אם בני ביתו שוים לאשתו אם לאו ושוב כתב אבל בני חצר אין יכולים ליקח פת מביתו לערב שלא מדעת אחד מבני בית (ר"ל דזה פשיטא אבל מדעת אחד מב"ב הוא בספק אם הם כמו אשתו) אפי' רגיל ואוסר כיון דהוא בין בחצירות ודילמא בההוא לא ניחא לו היום אבל בבית הפתוח לחצר אחד פשיטא דיכולין כמבואר סי' שס"ח ובזה מיושב הטור במה שנתקשה בו הב"ח וביישובו לא ניחא לי כאשר הקדמתי דלענ"ד א"א להקל על ב"ב מבני חצר אבל הש"ע ודאי צ"ע שהרי מקיל בבן בית מבני חצר ברגיל להשתתף ומחמיר בבני חצר וצ"ע:
שוב אחרי כותבי כל זה השקפתי עיני וראיתי שהב"ח בסופו מביא בשם מהר"מ לובלין ז"ל ממש כדפרשתי ודוחה אותו בשתי ידים והבוחר יבחר: