אור ברסלב
בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים הלכות ערובין › סימן שסה

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר

הלכות ערובין · סימן שסה

סימן שסד

סעיף א

מבוי שנפרץ בו פירצ' וכו ובסעיף ב' נפרץ מצדו וכו' צ"ע בב"י מה שעושה מזה ב' סעיפים וסעיף א' הוא ל' הרמב"ם וסעיף ב' הוא ל' הטור ולהטור אין הבדל ואף כלפי ראשו אינו מותר בפרצה אף כי נשאר פס ד' אלא בלא בקעו בו רבים והנה המ"א סק"ג כתב מה שכתב ומסיים ולזה כיון הטור ורי"ו כדי ליישב תמיהת הב"י עליהם ועיין סי' שס"ג סעיף ל"ד מה שהבאתי בשם הריטב"א ולא פעל מאומה וכה"ג מה שהט"ז משני ומתמיה על התוס' נמי לאו מידי הוא כי ז"ל הריטב"א בד"ה לא שבקו דף י' ע"ב ומיהו אכתי קשיא לן האיך הכשרנו וכו' ואפילו בתחילת הכשר מבוי ואילו התם וכו' ואע"פ שהוא בסוף מבוי שאנו מקילין יותר בכל מקום ותו לדעת הט"ז לא מקשה הגמ' ומ"ש מדרב אמי ורב אסי ע"ש וק"ל והעיקר לדינא כדעת הב"י וכדהוכיחו התוס' והנה מסתימת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים מבואר דדין פירצות מבוי שייך אף במבוי הניתרת פתחה בצה"פ וכן נשמע מהריב"ש סי' ת"ה שהרי דן על כל העיר דין כרמלית ע"י פרצת שבחומה פחות מי' דבקעי ביה רבים אף דבלי ספק אף השער האחד שלא היה בו דלתות מ"מ צה"פ היה לו כדרך כל שערי עיירות אך הא"ע כתב בהשיגו על המ"א בדין עיירות בלשון זה דדוקא במבוי הניתר ע"י לחי וקורה בזה אסור בש"ס ופוסקים פירצה ד"ט כיון דיש כבר פתח בצד הרביעי שבו לחי וקורה לכן כל שיש עוד פתח לא התירו דחד פתחא שרי ולא שנים [ועיין ב"י מביא בשם רש"י דף ה' ד"ה אם יש שם פס ד' בלשון זה ומבוי אינו נפסל בפתחי' הרבה) אבל לדידן דכל מבואות נתקנו ע"י צה"פ וכ"ש מוקפות חומה אי מצד אחד נפרץ פרצת י' כיון דאין שום פתח רק מצד אחד אפילו נפרץ פרצת י' כיון דאין שום פתח רק מצד אחד אפילו נפרץ בצד אחד כמה וכמה פירצות שרי רק שלא יהא אחד מהן יותר מי' אמות. לא מבעיא אם הצד זה שנפרץ הוא עומד מרובה על הפרוץ פשיטא דשרי דלא גרע מלחי כמ"ש. בש"ס דף ה' וכו' ע"ש הנה הוא סובר דהפירצת הצריכים תיקון בסי' זה כגון היכי דבקעו בו רבים נתקנו ע"י לחי וקורה ולהכי דן בק"ו שתותר אותו צד בעומד מרובה כדדן הסוגיא דף ה' וכמה שגג בזה דז"ל הריטב"א וכל שהוא נדון כפירצה בין יותר מי' ובין בד"ט לא סגי בלחי וקורה אלא בעי צ"פ שאין לחי וקורה מתירין את הפירצה ור"ל דדוקא מבוי סתום נתרת הפתח בלחי וקורה או אפילו מפולשת דמ"מ השני צדדים פתחים הן לצאת ולבא בהן נתרת אחת בצה"פ ואחת בלחי וקורה אבל פירצה בד"ט ובקעי בו רבים דשם פירצה עליה תו לא משתרי בלחי וקורה וממילא דלא אפשר למילף היתר דעומד מרובה בק"ו ואין להקשות על הריטב"א ממה שנתבאר סי' שס"ד סעיף ג' דמבוי עקום ניתר בצ"פ בכל א' מב' ראשיו ולחי או קורה בעקמימות אף דבגמרא מדמה זה לפירצה מן הצד וע"ש בהריטב"א שמבאר אופן הדמיון הרי שאף פירצה ניתר בלחי וקורה וגם בסעיף שאחר זה אפילו נראה מבחוץ נידן משום לחי אף לפירצה דזה אינו דחילוק יש בין נפרץ לכרמלית ומכ"ש לר"ה שיש ע"י הפירצה חיסרון למחיצה לבין נפרץ לחצר שאין בו אלא משום היכר וכן איתא בריב"ש סי' ת"ה בשם הרשב"א [ועיין סי' שס"ד הנ"ל] וא"כ הברור דנמי אינו ניתר בעומד מרובה וזה בין במבוי הניתר בלחי וקורה ובין בנתרת בצ"פ וכן מבואר יותר להדיא בהריטב"א דף י' ע"ב שכתב שם במה שהקשה על פי' הראב"ד בקושי' הגמרא ומ"ש מדרב אמי ורב אסי בלשון זה ואפילו תהא פתח מבוי גדול מעשר בצ"פ מ"מ וכו' וזה קאי על דין דרב אמי ור"א והוא הדין דסעיף א' ולדברי הא"ע איך אפשר דאיירי בצה"פ למה אז תאסר ע"י פירצה שבצדה בג"ט אם לא נשאר פס ד' ולמה לא תותר בעומד מרובה א"ו דכל זה ליתא ואין לחלק בשום אופן:

אמנם זה נלענ"ד דיש לדון בעיר אם הפירצה הוא במשך רוחב השוה בזה הצד ממש דאית בה השער בצה"פ דאז י"ל דהוי כפירצה שמראשה ממש דנלמד בתוס' וב"י דין דסי' שס"ג סעיף ל"ד דמותר בפחות מי' מטעם דלא שבקו פתחא רבא אמנם אף בזה לבי מהסס כי י"ל טעם זה לא שייך אלא בפירצת מבוי דוקא שהיא קצרה על הרוב לא יותר מכ' אמה רחבה משא"כ בעיר שרחבה הרבה ודאי דשייך נמי קיצור דרך אף בחד צד לאותן הדרים מול הפירצה ורחוק הרבה האלכסון של השער וי"ל דיש נמי למיחש כל דלא נפרץ למקום מטונף לבקיעת הרבים וי"ל נמי דהא עכ"פ אין למיחש דלישבק פתחא רבא וצ"ע:

תו עיין ט"ז ומ"א מסקו תרווייהו דבחצר אינו מזיק בקיעת הרבים לפירצה פחותה מי' ובספר א"ע האריך וכתב דמסעיף ג' אין ראיה דשם אפילו המבוי מותר בכלה לאמצע ע"ש כי דבריו בזה ודאי תמוהים דמה ענין להמבוי שפירצתה להחצר שהוא רה"י גמור אלא דאיסור המבוי יבא מצד פירצת החצר שכנגדה שמתוך כך נראה כמפולש לר"ה וכל שכלה לאמצע והפרצה זה שלא כנגד זה לא נראה כמפולש אבל החצר שפירצתו לר"ה ולדעתו שרוצה להשוות חצר למבוי בכל פרטיו מה יועילו בגפופין שיש להחצר במקום שמפולש אל המבוי נהי דע"י גיפופין חשוב זה לפתחו מ"מ למה לא ליתסר ע"י בקיעת הרבים מפתח זו להחצר ומהחצר ע"י הפירצה לר"ה דומיא דמבוי הנאסרה ע"י פירצה אחת לר"ה אם בוקעים בה ותו שבהדיא איתא במתני' שהובאה בהסוגיא שם חצר שרבים נכנסים בזו ויוצאין בזו ומבואר בגמרא שם דאפילו בששני פרצות זו כנגד זו ובכללא דמתני' כל פרצה שהוא בעשר מותרת ומ"ש לבסוף דבדף כ"ב פרש"י דבאית לה גדודין איירי וקשה בדף ח' דמשני אי מהתם ה"א ה"מ היכי דלא דרסי בה רבים וכו' ומקשה הא נמי תנינא חצר שהרבים וכו' ואילו התם דוקא בדאית להו גידודי איירי הו"ל לשנוי אי מהתם ה"א דוקא דאית ליה גידודי וקמ"ל דאע"ג דבקעו בו רבים להדיא ויש בזה לדחק אבל בל"ז אין מזה ראיה כי מה דפי' רש"י ז"ל אינו אלא לאלומי הקושיא דלא ניחא תשמישתיה ע"י שהפירצה דחוקה על הרוב שהפתחים קצרים וגידודין יש ולהכי על הרוב אין חידוש דין לרבנן דלא אתו רבים ומבטלי מחיצות אבל ודאי סתמא דהברייתא איירי אף בפירצה רחבה עד י' אמות דודאי אינה דחוקה וגם בדלית לה גידודי דבקעי בה רבים להדיא ומה שמביא תו ראי' מדהחליטו התוס' דחצר מפולש צריך צה"פ ואילו דין דמבוי משונה מחצר מנין להם. בזה יותר דבריו תמוהים דכי ס"ד דחצר מפולש משני צדדים ואין לכל המקום יותר משני מחיצות יהא מוכשר לטלטל ע"י שני פסין או פס ד' שהוא פרוץ מרובה על העומד הא לא קי"ל כר' יודא דשני מחיצות דאורייתא ופשיטא דצריך צ"פ ברוח ג' שאז לא נשאר אלא צד שהחכמים החמירו והם אמרו והתירו בחצר פרוץ מרובה ע"י פס ד' או ב' משהין אך ראי' אחת מביא דא"כ איך פסקינן כר"ה ברי' דר"י דעומד מרובה על הפרוץ כשר במבוי דזה לפ"ר ודאי צ"ע דקשה ומה בכך שר"ה ברי' דר"י סובר מבוי נמי פרצתו בעשר אכתי איכא למיפרך מה לחצר שכן פירצתו בעשר ואפילו בקעו בו רבים תאמר במבוי שאם בקעו בו פרצתו בד'. אבל לענ"ד זה נמי לק"מ דבל"ז תמוה קושיא זו על הפוסקים כר"ה כדאיתא בהרא"ש דמבוי פירצתו בד' וקשה מה יענו הא נמי פוסקים דינא דר"ה בריה דר"י בעומד וכו' ולדבריהם הא מופרך הק"ו א"ו דסוברים דע"כ לא מקשה הסוגיא הפירכא דמה לחצר שכן פירצתו בעשר אלא כל כמה דלא נחתינן להשקלא וטרי' שבדף ו' וסברינן דמבוי פירצתו בד' בכל אופן ואפילו בדאית ליה גידודי דאז אזלא הפירכא על אופן זה אמאי דיליף דליתכשר מבוי בדופן הרביעי ע"י עומד מרובה מק"ו דלחי וקורה שאין מועיל לדופן רביעי דחצר כשהוא פרוץ במילואו ומועיל למבוי מכ"ש עומד מרובה דמועיל לחצר בכל צדדיו אינו דין שיועיל למבוי בדופן רביעי במקום שמועיל לו לחי וקורה על זה שפיר פריך מה לחצר שהעומד מרובה מועיל לו מן הצדדים שפרצתו בעשר תאמר במבוי שפרצתו בד' ואינו מועיל לו העומד מרובה לשוי' פתחא עד עשר ה"נ דלא יועילו העומד מרובה בכותל רביעי לשוי' פתח משא"כ להמסקנא דמוכח עכ"פ מדרב אמי ור"א דאף במבוי שפרצתו בעשר ע"י עומד מרובה על הפרוץ ונקל לעשותו פתח דהיינו בדאית ליה גידודי המונעים בקיעת הרבים שוב שפיר איכא למילף הק"ו שיועיל נמי בדופן הרביעי לשוי' פתח ולא שייך למיפרך מה לחצר שכן פרצתו בעשר אף בלא גדודי כי ההצרכת גדודי' למנוע בקיעת הרבי' במבוי זה אפשר מצד שבמבוי שכיח בקיעת רבי' יותר מבחצר: [או זולתו מהטעמי' כדהחמירו לענין בתי' וחצירו' לתוכו א"נ דוקא במבוי שארכו יתר על רחבו הוא דאיכ' למיחש דכדי לקצר דרכם לישבקו הפתח ותשאר המבוי בלא תיקון משא"כ במרובע ומכ"ש ברחבו יתר על ארכו אין חששא זו] אבל עכ"פ בגוף הנידן דעומד מרובה על הפרוץ שע"ז אנו דנין לשית על ידו פתח בדופן הרביעי ושוין חצר ומבוי יש ללמוד בק' מלחי וקורה דלא מהני בחצר דיהני במבוי ואין הכרח להמסקנא לומר ר"ה בריה דר"י טעמיה דנפשי' קאמר וזה נראה נמי מהראיה גופה שמביא הרז"ה מר"ה בריה דר"י ולא ולא מדפסקינן שהמבוי נתרת בעומד מרובה וא"כ בממילא לדידן לענין בקיעת רבים דאין לעשות ממנו פירכא במכ"ש להכי לפ"ר נראה שהדין עם הט"ז ומ"א:

אך עדיין צריך לי עיון רב שהרי ריש סי' שס"ד בארתי מה דפסקינן בר"ה דצריך נ"ד דוקא היינו שטת הרי"ף שפוסק שר' יוחנן דאמר ירושלים אלמלא וכו' וכדאיתא בהריטב"א דף כ"ב דאין הלכה כר"א וכן איתא בהרמב"ן ריש עושין פסין דהלכה כר' יוחנן שפוסק כר' יודא בפסין נמי דאתו רבים ומבטלי מחיצות והרמב"ם שפוסק כרבנן בפסין להכי באמת אינו מצריך נעילה ע"ש נמצא לסתימת הש"ע דעה א' דצריך נעילה משום דאתו רבים ומבטלין מחיצות אם כן איך אפשר ליפסק הברייתא חצר שהרבים נכנסין בזו ויוצאין בזו רה"י לשבת אפילו בלא גידודי הא שם דף כ"ב ע"ב איתא איבעיא לר' יודא תל דהיינו בקיעת רבים בדלא ניחא תשמישתי' ופשט ליה דלר"י אין הבדל ושוב מקשה ת"ש חצר וכו' ומסיק דלר"י אפילו חצר דלא ניחא תשמישתי' דהיינו כדפרש"י שהפתחים קצרים ואית ביה גדודי נמי ר"ה הוא אלא דהברייתא אתי כרבנן ולפסק הנ"ל כר' יוחנן ור"י א"י איך אפשר ליפסק ברייתא זו ואפילו בגידודי ומכ"ש היכי דלית ביה גידודי ובקעו בו רבים וזה גופא נמי דצריך לי עיון בדף ח' דאיתא שם דינא דר' ירמיה בר אבא אמר רב דהיינו הדין דסעיף ג' דמשמע לן אפילו דרסי בי' רבי' ולדעת ר' יודא דאתו רבים ומבטלי מחיצות הא זה לא אפשר:

אמנם נראה דאף זה לק"מ דז"ל הריטב"א דף כ"ב באמצע דבור המתחיל כאן הודיעך ומ"מ לא אמר ר' יוחנן אלא בירושלים וכיוצא בו דבקעו בה תמיד להדיא והדרך סלולה שם לרבים להשתמש לעבור שם תמיד אבל במבואות המפולשין לר"ה שאין בקיעתה תדירה וסלולה להדיא אע"פ שבוקעין בה לא מבטלי מחיצתא דפתחים והראיה ממתני' דפ"ק דחנניא ות"ק אליבא דב"ה דאיפלגו כיצד מערבין ר"ה דחנניא מכשירו בדלת אחד מכאן ואע"פ שאינה ננעלת ולת"ק אפילו בצ"פ ולא פליג עלה ר' יוחנן אדרבא פרכינן התם מהא דר' יוחנן דירושלים ומשום האי פירכא אוקימנא במבואות המפולשין לר"ה כלומר שאין הדרך סלולה שם אלמא מודה ר' יוחנן בהא ולא עוד אלא דההוא שקלא וטרי' אליבא דר' יוחנן הוא דאוקימנא בהכי ואילו לר"א תלמידו הוא ס"ל הכא כרבנן דלא אתי רבים ומבטלו מחיצות ואפילו במקום שהדרך סלולה ואין להם מעבר אחר והא דפסי ביראות ג"כ הדרך סלולה הוא לזמן שעוברים בו דבקעי בו רבים להדיא כאדם שעובר בדרכו הסלולה עכ"ל ודבריו ברורים ומוכרחים ומשמעים בלשון ר' יודא דאמר אם היה דרך רבים מפסקתן יסלקנה לצדדין וא"כ הא ודאי מה דמקשה ת"ש מחצר שרבים וכו' היה יכול לתרץ דאפילו לר' יודא ניחא ובשאין הדרך סלולה אלא כמו דמשנו תוס' ד"ה ת"ש דא"כ מה אירי' חצר דלא ניחא תשמישתי' אפילו ניחא נמי כדפריך לרבנן אבל להאמת הא כתבו תוס' ד"ה מני דהוי מצי לשנוי לעולם רבנן וקמ"ל דאפילו לטלטל שרי אלא דעדיפא משני א"כ להאמת הברייתא רבנן נמי הוא וקמ"ל דאפילו לטלטל שרי וכן אף לר' יודא הלכתא הוא ומטעם המבואר בהריטב"א שאינו דרך סלולה ולהכי אף הפוסקים כר' יודא ור"י שפיר דסברי בחצר דלא אתו רבים ומבטלי מחיצה ואפילו בקעו בו רבים להדיא בלא גדודי מפני שמ"מ אינו דרך סלול' ואך במבוי הוא דהחמירו בפירצה מן הצד וכל זה נראה ברור מן הסוגיא דף ח' הנ"ל ודוק:

והנה במה יהא נתלה קולת החצר צ"ע דאין לומר מפני שחצר אינו סמוך לר"ה כדאיתא בתוס' דף י"ג דזה אינו דדוקא שם דקאי על היתר פתח החצר שאם ארכו יתר על רחבו שניתר בלחי שפיר י"ל שהוא מטעם זה שסתם חצר פתח כניסתו הוא למבוי נמצא דאינו סמוך אפילו לכרמלית אלא למבוי שאינו אלא דמיון כרמלית מפני חסרון השתוף משא"כ פירצת חצר מד' רוחותיה שניתר בעומד מרובה על הפרוץ דנפק מהמתני' דף ט"ו ע"ב כדאיתא ברש"י דף ה' ע"ב ושם הא קאי על הרישא שיירה שחנתה בבקעה והרי הפירצות להדיא לכרמלית וכן גופא דדינא דר"י בר אבא א"ר הא איירי בשנפרצה חצר כנגדו לר"ה כדאיתא שם ברש"י דף ח' ואי נימא דנתלה במה שאין בתים וחצירות פתוחים לתוכו זה קשה עלי לאומרו אף שהמ"א סי' שס"ג תלה בזה קולא למבואות שלנו דלא ליבעי צ"פ בעקמימות כי כפי טעם הרשב"א או דרבינו יונתן זה סבה לחומרת מבוי דלא לישתרי בלחי אבל לא לקולא דלא לזיק לו פירצה דבקעו בו רבים להכי העיקר כדביאר הט"ז סק"ג שעיקרו תלוי באם הוא מרובע או עגול דינו דין חצר ואם ארכו יותר על רחבו נידן כמבוי כי לתנאי זה לא ידעינן טעם וסבה אלא כהלכתא למ"מ ועיין תוס' ד"ה שפרצתו בד' דף ה' ע"ב ושפיר י"ל דה"ה כל הדינין נתנו בזה ומעתה עיין מ"ש המ"א סק"ד וצ"ע במבואות שלנו אם יש להם דין חצר וה"ה בעיר המוקפת חומה ונפרץ בה פירצה בד"ט ובקעי בה רבים לדידן דקי"ל דיש להם דין חצר צ"ע אם יהא מותר ויש להחמיר עמ"ש סי' שס"ג סעיף כ"ו ר"ל דשם ס"ק כ"ה כתב ואפשר דלא פליגי במבוי והנה בעיר איני יודע מה מסופק הא בסי' שס"ג ס"ק ל"ד מביא בעצמו הריב"ש סי' ת"ה וכתב שם לעיין הכא והרי הריב"ש מעולם לא נסתפק (וזה נמי היה בהעלם מן ספר נזירת שמשון שכתב בדברי מ"א אלו ונ"ל דקאי על המבואות שבתוכה אבל אם מטלטלין בכל העיר לא שייך שביק פתחא רבה כו' כמ"ש סק"ב דהא א"צ שום תקון בפתחא רבא כלל ודוק וע"ל בס"ז בהגה עכ"ל וצ"ע במה איירי] וכתב וא"כ בעירכם זו אם היתה ניתרת כולה בהיקף חומה הייתם צריכים לערב כולה יחד ולשכור רשות הגוים כולם אמנם נראה שמפני הפירצות שיש בטל הכשירה אם הרבים בוקעים בה ואע"פ שאין בה פירצה יתירה על עשר דהא אפילו רב חנן ב"א אמר דמבוי שנפרץ מצדו בעשר מודה דאי בקעי בה רבים פרצתו בד' וכו' עכ"ל ומה דנקטי' דדינה כחצר היינו כדנתבאר ס"ס שנ"ז לענין דלא ליהוי כרמלית אלא חצר שאינו מעורב והריב"ש קורא אותה מבוי שאינו מעורב ולעולם רה"י גמור אבל מכל מקום כיון דתוך המחיצות הללו בתים וחצירות פתוחים ועל הרוב אורכה יותר מרחבה סובר בפשוט שדינה כמבוי לענין זה והיינו נמי שכתב שם בנ"ד שהיה בהעיר פתח אחד בלי דלתות שהרי פתח זה לא גרע מלחי או קורה:

ומה שמסופק תו המ"א במבואות שלנו לא מיבעי' לדעתי כנ"ל דלענין זה דפירצות אינו נתלה כלל אלא במרובע או ארכו יותר מרחבו דפשיטא לענ"ד מבואות שלנו שארכן יתר על רחבן דדין מבוי להם לענין זה אלא אפילו לדעתו והיינו ע"פ דבריו שבסי' שס"ג שהחליט דמבואות שלנו אין בתים וחצירות פתוחות להם והוציא זה מהרמ"א וכבר כתבתי שם שמעולם לא כיון הרמ"א לדעתו ולענ"ד אף מבואות שלנו נהי שאין הנהוג בחצירות לפני הבתים מ"מ בלי ספק אצלי שאם ב' אנשים דרים בבית אחד כל אחד בחדר מיוחד כנהוג שהרבה בעלי בתים דרים בבית אחד כל אחד בחדר בית החורף ולפניהם פאהר הויז המשותף בין שניהם שאם לא עירבו ע"ח אסורים להוציא מחדרם לפאר הויז ויש להפאהר הויז כל דין חצר מפני שהבתי חורף הם הרשות המיוחד והפאהר הויז רשות המשותף וכן מבואר בהרמב"ם ריש הלכות עירובין הלכה ה': וא"כ הרי פשיטא המבואות שלנו נמי חצירות ובתים פתוחים לתוכו דהיינו הפאהר הייזר הם החצירות ובו ב' בתים דהיינו הבתי חורף ועיין סי' שס"ג בב"י ב' הטעמים הנאמרים בחילוק מבוי וחצר לענין היתר לחי וקורה לענ"ד מטעם שניהם מבואות שלנו דין מבוי להם אף לענין לחי וקורה וטעמינו בצה"פ כבר מבואר שם ע"פ הד"מ וממילא ה"ה לנדון זה שאין להפריד מבואות שלנו מדין מבוי לכל מילי הן לענין תיקון עקמימות בעיר פרזי וכדעת המ"ב וט"ז סי' שס"ד והן לענין פירצה: ומה דאיתא בב"י סי' שס"ג בשם הגהות סמ"ק וכתבו עוד וכ"נ במבואות שלנו אם אין בתים וחצירות פתוחים לו וכנראה דברים אלו הביאו להמ"א לחלק במבואות שלנו ואני אומר אדרבא הרי דייק וכתב אם אין וכו' ור"ל שבכל המבוי אינו דר אלא בעל בית אחד בבית אחד וכן התשו' מהרי"ל שהובא שם בלשון זה המבוי שכתבת וכו' ואע"ג דלאו בתים וחצירות פתוחים לתוכה נמי איירי במבוי הידועה לו כנ"ל אבל מן הסתם במקומות שרובם דרים בבית אחד ב' בעלי בתים פשיטא לענ"ד דהמבואות הם מבואות לכל דיניה: אך בהב"ח סי' הנ"ל מבי' הגירס' הגהות סמ"ק כיון שאין וכו' וזה משמע דלא כדעתי ולפ"ז ע"כ ההקפידה שיהא חצירות מרובעים פתוחים לתוכו וצ"ע מנלן זה ולענין פירצה שדנינן פה כבר כתבתי שלענ"ד אך תלה בארכו יתר מרחבו ודו"ק:

הג"ה אבל אי בקעי בו רבים וכו' ז"ל הריטב"א דכיון דאפיקתי' לדין פירצה וכו' מוקמינן לדין פירצה בדין חשוב וכל שיש בה ד' טפחים כשיעור פתח שהוא דבר חשוב אוסרת וצריך תיקון. וכבר הבאתי לעיל לשון הריטב"א דכל פירצה הצריכה תיקון אין תיקונה אלא בצ"פ:

סעיף ג

מבוי שנפרץ וכו' אבל אם נראית עולים לו משום לחי ומותר. כתב המ"א ואע"ג וכו' כופין על מדת סדום שלא תעבור דרך המבוי תוס' והוא שם סוף ד"ה דאי רב אבל תמהני הא שם מבואר ההיפך שהרי כתבו אבל אי לא הוה נפרץ במילואו אע"ג דלא עירבו כיון דאינה רגילה בו כדאמרינן ונפרץ משמע דאינה רגילה בו וא"כ הכא דאיירי במבוי שנפרץ איך כתב ואע"ג דרגילה לעבור והברור שבמבוי שנפרץ דהי' אינה רגילה וגם המבוי אינה נפרץ במילואה ע"י הנראה מבחוץ שעולה ללחי דהמבוי מותרת בלא שום סילוק כי התוס' לא כתבו מה שהעתיק בשמם אלא ליישב מה דלא נקיט רב דינו במבוי הפתוח לחצר בפתח דאם הוי רגילה בו וכתבו דמ"מ הי' שרי ע"י הכפי' במדת סדום,:

ובגוף הדין שהתוס' מדמים לחצר שבין שני מבואות למה שמסקו תוס' דף נ"ט ע"ב ד"ה הפנימית דליכא קפידא בדריסת הרגל בעניותי מסופק אני אם לא אף בדין זה דחצר שבין שני מבואות לא שרי הדריסת רגל וצ"ע:

ומדי עיינתי בדברי תוס' אלו לא אחדל מלהודיע צערי לרבים כי לא זכיתי להבין דבריהם בתירוץ ראשון שכתבו אלא אי נקיט הכי לא הוי קמ"ל רב מידי דכיון דפתח גמור הוא פשיטא דלא אתי רבים ומבטלי מחיצתה ועיין מהרש"א ועם ביאורו א"י מה ענין פתח המבוי לפרצת החצר דהא השתא נמי שהמבוי נפרץ במילואו הא החצר דאית לי' גיפופין והוא פחות מעשר הא אין לך פתח מעולה מזה ועכ"ז החידוש דלא נימא שהחצר נאסר ג"כ בהפירצה שכנגדה מפני שרבים בוקעין בה שבאין מן המבוי לתוך החצר דרך פתחו ויוצאין דרך הפירצה לר"ה וקמ"ל דבחצר אינו מזיק וא"כ מה לי אם היו באים אף דרך פתח מבוי נמי או אם באים דרך פתח חצר לחוד מ"מ הוי חידוש גדול דלא נחשב פירצת החצר שכנגדה כנפל כל הכותל ע"י בקיעת הרבים כמו שהדין גבי מבוי וצ"ע:

סעיף ד

אבל בפתוח לכרמלית עיין פה בט"ז מסיים וצ"פ לא מהני בפיר ליבין דלא מהני אא"כ עומד מרובה על הפרוץ כמבואר סי' שס"ב סעיף י' והמ"א סי' שמ"ו סס"ק ק' מתיר בצ"פ וכתב לעיין בסי' שמ"ב ס"י. כנראה כאילו פסקו מיוסד על דעת הש"ע שם והט"ז חייש לדעת הרמב"ם ועיין במה שכתבתי סי' הנ"ל בדעת הרמב"ם ע"פ הה"מ אף להרמב"ם מהני כיון דלא מהני בלא חברותיה דהיינו המחיצה אחור שע"י הבתים ומחיצת פי תקרה שמלפניה עיין ודוק:

סעיף ח

אבל חצירות שאין פתוחות לאותו חצר אסורות. דין זה מקורו מדין דסי' שע"ח סעיף ג' דנאמר שם ברש"י דף ע"ה דלהכי כי נתנו ערובם בחיצונה ושכח אחד מהחיצונים אף פנימי' אסורי' ולא יכלו למימר אסתליק דליתא לערובה גבה: וכתב הח"צ סי' קי"א אלמא כשהעירוב מונח במקום שאי אפשר להרוצים להיות ניתרים ע"י העירוב ההוא לטלטל מן המקום ההוא שמונח שם העירוב אל בתי דירתם אי אפשר להם להיות ניתרים על ידו לטלטל בחצריהם ובבתי דירתם וכתב המ"א ודוקא כשנשבר בחול אבל נשבר בשבת שרי כמ"ש רס"י שע"ד דשרי לטלטל מחצר לחצר הסמוך לו דרך גובה הכותל ומזה אין כ"כ ראי' דשם אף העירוב אפשר לאתוי דרך גובה ויותר מזה הי' לו להביא הראי' מדעת הרמב"ם וע"ש מה שהבאתי בשם הה"מ אלא שתי' כתב ובחצרותיהם פשיטא דשרי לטלטל כיון שהעירוב הי' קיים בין השמשות עיין סי' שצ"ד ור"ל דלא גרע מנאכל והט"ז בסי' שס"ו סק"ג כתב ואע"ג דאיסור טלטול הוא דרבנן ואמרינן סי' ת"ט כל שהוא מדרבנן הוי עירוב דלא גזרו עליו בה"ש היינו לענין קניית עירוב שהוא ב"ה משא"כ כאן ובסי' שצ"ד פירש דבריו וכתב זה לענין קניית עירוב שעיקר ב"ה ודי במה שהוא ראוי ב"ה אבל לענין במה שהוכחתנו בסי' שס"ו דאין ליתן עירוב חצירות במקום שאסור לטלטלו איין שייך להקל בשביל זה ולומר דמן התורה יכול ליטלו דהתם הטעם שע"י העירוב חשבינן כאילו כל החצירות שייכים לאותו בית וזה צ"ל כל השבת ולדבריו לא הוצרך רש"י ז"ל דף ע"ח ע"ב ד"ה תיבעי לפרש אבל לגבי ע"ח טעמא משום דפתח משוי להו חד מקום וכו' ע"ש אלא בפשוט כדכתב הט"ז א"ו דליתא] דהא בנפרץ בשבת אוסר אע"ג דהי' ראוי ב"ה (נקיט למושכל ראשון דדין מבוי שנשתתפו בו ונשברה הקורה שבס"ס דהיכא איירי אפילו נשבר בשבת דלא כמ"א ומביא ממנו ראי' לסברתו) וא"כ כיון שביום השבת אסור לא מהני מה שיהי' קולה ב"ה בדבר מצוה ולסברת הוכחתו ודאי מהראוי לפרש דין דהכא אפילו בנשברה בשבת כדכתב דלא כהמ"א:

אמנם לענ"ד דברי המ"א ברורים דמה בכך שהטעם שע"י עירוב חשבינן וכו' מ"מ די לנו אם אפשר להחשב זה ב"ה וע"י זה הותר כל השבת ולא גרע מנאכל וכן כתב הב"י שס"ג בלשון זה ומ"ש שבקש קודם שבת נ"ל דהיינו לומר שאם קודם שבת הוי אפשר למיתבי' ניהלי' הוי עירוב מאחר שבשעת קניית העירוב הוי אפשר למיתבי' ניהלי' וכן כתב סי' שצ"ד להדיא דאף דעירוב משום דירה מ"מ לא בעינן דליהוי קיים אלא ב"ה וא"כ ודאי קושי' הט"ז נכונה כיון שב"ה אפשר להחשב דהא ב"ה אין הטלטול אסור שוב ממילא מותר כל השבת אמנם קושי' הט"ז היא ממש דוגמת קושי' תוס' דף ל"ה ד"ה נתגלגלו כתבו תחומין דרבנן ואפילו לרבי דאמר כל שהוא משום שבות לא גזרו עליו ב"ה מ"מ לא הוי עירוב אע"ג דב"ה מצי למשקלי' ואיתויי כיון דאם קנה שביתה במקום שנתגלגל העירוב הי' עומד עתה חוץ לתחום ואין לו אלא ד' אמות הילכך תיקנו רבנן שלא הי' עירוב אלא כשהוא בתוך התחום עכ"ל העתיקם הט"ז בסי' ת"ט ולדבריהם קושייתו עצומה ולדעת המ"א ודעתי היא קושי' על הגמרא דנתנו עירובן בחיצונה אמנם תי' תוס' קשיא לי מאוד מה בכך שיהי' נחשב עומד עתה חוץ לתחום אכתי ליקני שביתה במקום שנתגלגל דהא אף שנתגלגל חוץ לד' אמות מן האלפים שמעירו הא קיי"ל שצ"ז דיש לו אלפים חוץ מארבע אמותיו וע"ש בב"י שזה יצא מדף נ' כגון דאיכא ממקום רגליו ועד עיקרו תרי אלפי וד' גרמידי ולזה כתב נמי הה"מ פכ"ז מה"ש בשם הרשב"א שאלפים אלו נמדדין חוץ מד' אמות שלו ועיין נמי ריש סי' ת"ח שם מבואר דה"ה בנותן עירובו. וא"כ אם יקנה העירוב שביתתו במקום שנתגלגל הא יש לו משם ב' אלפים ד' אמות וא"כ במה שלן בעירו הא אינו עומד חוץ לתחומו אלא אותו שיעור שהעירוב נתגלגל חוץ לד' אמותיו ואם זה השעור הוא פחות מד' אמות הא קיי"ל בסי' ת"ה ע"פ הסכמת רוב הפוסקי' דאם יצא באונס חוץ לתחומו ויש לו ד' אמות מותר לברור לו אותן ד' אמות לצד תחומו והוי הבלעת תחומין דבאונס שרי ע"ש במ"א ובמה שכתבתי שם וא"כ ה"ה הכא הא ודאי עמידתו חוץ לתחום אינו אלא אונס ע"י שנתגלגל העירוב והא זה ודאי דעתו תהא בד' אמות שיש לו לברור אותם אל עבר שהי' חפץ לילך דהיינו תחומו ויהיה מותר בכל מה מה שהי' חפץ ודוחק שיסברו תוס' בדעת הרמב"ם שם ותו הא זה הדין דנתגלגל הוא מוסכים מכ"ה ומה יענו לקושי' תוס' (ותו בעניותי לא הבנתי כלל דבריהם כיון שיכול לילך ולהביאו למקום שהניחו למה לא יקנה השביתה במקום שהניח כמו בהניחו באילן למטה מי' ונתכוין לשבות בעיקרו דקנה שביתה בעיקרו ה"נ למה כתבו כיון דאם קנה שביתה במקום שנתגלגל העירוב וכו' וצ"ע] אמנם לשון הריטב"א הכי הוא שם ד"ה אמר רבא וכו' יש מקשים כיון שנתגלגל בתוך ד"א קנה עירוב וכמקומו הוא חוץ לד"א נמי יקנה דהא כי נפיק ומייתי לי' בפחות מד' אמות הוא דמייתי לי' וליכא אלא איסור תחומין דרבנן ובשבות כזה לא גזרו בה ולאו קושי' היא דאפילו תימא דמצי לאתוי כל שהוא לתרום ביתו קנה לו עירוב אבל כל שהוא חוץ לתחום ביתו שאינו יכול ללכת שם בהיתר גמור אינו קונה לו עירוב עכ"ל וע"כ לענ"ד לפרשו שמחלק דדוקא היכי שאיסור שבות דבר אחר המונע קניות העירוב כגון המניח עירובו בכרמלית והוא בר"ה ודוגמתו בזה אמרינן כל שהוא משום שבות לא גזרו ב"ה והוי עירוב אבל כשאיסור תחומין גופי' שזה העירוב בא להתירו הוא המונע הקניה כגון במניח חוץ לתחום בזה לא אמרינן שיקנה כיון שלא יכול ליטלו ב"ה בהיתר גמור מאיסור תחומין זה כעין זה קצת איתא עירובין ע"ח ע"ב אדרבה וכו'] ולדבריו ממילא נמי מתורץ קושי' הט"ז די"ל דוקא בדיני דסי' שצ"ד דאיסור שבות דבר אחר גורם מניעת הנטילה בזה אמרינן כל שהוא משום שבות וכו' אבל כשמניח העירוב במקום שאסור שור לטלטלו מצד איסור טלטול גופי' שהוא האיסור שעירוב זה בא להתירו בזה אין קונה העירוב אלא כשיכול ליטלו ב"ה בהיתר גמור ולפ"ז דין המ"א שריר וקיים דנשבר הקורה בשבת לא גרע מנאכל ודוק:

אמנם גוף פסק המהר"מ ז"ל בנשברה הקורה אפילו מע"ש צ"ע כי לפי הנ"ל מדין הגמרא באם העירוב מונח במקום שא"א להביאן אין ראי' די"ל שם האיסור מצד עירוב חצירות גופי' וכה"ג שתופי מבואות אם השיתוף מונח בחצר שבמבוי אחר שהאיסור בין השמשות מצד מבואות גופי' משא"כ בנשברה הקורה של המבוי וכן אם נפסק החוט דצה"פ אפילו מע"ש דהאיסור טלטול במבוי אינו מצד העדר השיתוף אלא מצד העדר מחיצה והוי האיסור משום טלטול בכרמלית והעירוב אינו בא כלל להתיר איסור זה ומדוע לא נימא כיון דב"ה היה מותר משום דכל משום שבות לא גזרו חשוב ב"ה עירובו אצלו ויהיו מותרים לטלטל בחצריהם כל השבת (ודע מה שהקשתי לעיל על תירוץ תוס' בנתגלגל אפשר די"ל דבענין זה דנתגלגל כיון דמה שיש לו ד' אמות ממקום שביתתו לבד מהאלפים הטעם משום שהם מקומו ומה שיש להיוצא חוץ לתחומו ד' אמות היינו נמי משום שהם מקומו להכי בנתגלגל אי אפשר להחשב מקומו בשני מקומות ואילו נאמר דליהוי לו מקומו ממקום של ד' אמות ע"כ העירוב שנתגלגל חוץ לד' אמות אין הד"א דבמקום עירובו חשוב מקומו ועדיין צריך לי עיין כי באמת נראה מן הפוסקים דאפילו שבת בבקעה ונמדד לו ד' אמות ושני אלפים לתחומו ושוב יצא באונס מתוך תחומו יש לו שם ד' אמות אבל מ"מ י"ל דבריית' בלן בעיר כיון דהעיר לו כד' אמות שוב אין לו ד' אמות אחרים ומה שכתבו ואין לו אלא ד"א ר"ל העיר ובד"א דהעיר ודאי לא שייך ברירה) אחר כותבי כל הנ"ל עיינתי בהא"ע וראיתי שמלאו לבו להדיא ליפלג על פסק המהר"מ:

ואולם כל דבריו ליתנייהו כי רואה אני שהי' בהעלם ממנו תוס' והריטב"א במקומו גבי נתגלגל חוץ לתחום והעלה נמי דאיסור כרמלית קיל מאיסור טלטול מר"ה לרה"י בלא עירוב והוא דבר זר דאדרבה הפוסקים מחמירים בכרמלית דומי' דר"ה ועיין ריש סי' שס"ד וסוף סי' שנ"ז בהג"ה. ומ"ש לראי' לדעה זו ומבואר דף ע"ז בעירובין דבאיסור משום עירוב החמירו ועשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכו' אבל בשאר איסור דרבנן כמו מכרמלית לרה"י דכתבו תוס' דלא החמירו בזה ואדרבה קיל משל תורה לא גזרו בה עכ"ל תמוהים דבריו דאדרבה משם מוכח איפכא כי מה שעשו חיזוק היינו מהחשש דלא ליתא לאחלופי וכל שהאיסור קל חששו יותר שיבאו לעבור עליו ולהכי מסופקים תוס' לגבי כרמלית מפני שהוא חמור כשל תורה אפשר דלא הצריכו לו חיזוק וכן הוא שם בריטב"א להדיא אבל לומר דעל איסור כרמלית לא גזרו בין השמשות ועל איסור טלטול בלא עירוב גזרו ב"ה חלילה להעלות זה על הדעת שהרי בעירובין קי"ל הלכה כדברי המיקל בעירובין:

ובגוף הדין שסמך עצמו ליפלוג מכח פסק הש"ע כהרמב"ם בסעיף ט"ו סימן שע"ב וכתב ואף דא"א להוליך עירוב אצלו דרך אילן אפ"ה הוי עירוב דקי"ל כר' דלא גזר ב"ה זה נמי ליתא דמשם לא נשמע אלא לאפוקי מסברת בעל האיבעי' דאמר תיבעי לרבי ע"כ לא קאמר רבי הנ"מ ב"ה אבל כולי יומא לא ופרש"י דאי לא חזי לתשמישתי' כולי יומא לאו פתח הוא [וממילא מכ"ש דמזה סתירה לתחילת דבריו בלשון זה ולכאורה נראה דפוסקים הקים שפסקו כנ"ל לשיטתן בסי' שע"ב סט"ו כמ"ד אם אי אפשר להביא עירובן אלא דרך אילן אסור וזה ליתא דשם אך הטעם משום דאיסור שבת הוא דגרם דלא חזי לתשמישתי' לכולי יומא ולאו פתחא הוא כדאמר באיבעי' ע"כ לא אמר רבי וכו' ודוק.] זה נשמט מפסק הרמב"ם דלא משגחינן בהכי אלא כל הראוי לפתח ב"ה פתחא מקרי ועירובן עירוב ומכיון דהוי עירוב שוב אף אלו נימא דא"א להביא העירוב אצלו דרך האילן מ"מ מיד חשוב אפשר להביאו אצלו דרך למעלה מן הכותל אמנם זה האמת דשם אפילו דרך האילן יוכל להביאו כיון דלא גזרו עליו ב"ה ואיסור אחר הוא ומ"מ אלו נימא דמסתביר למהר"מ ז"ל דדוקא דומיא דזה דהאיסור אין לו שייכות כלל עם איסור טלטול חשוב איסור דבר אחר אבל איסור טלטול כולו חשוב לי' איסור אותו דבר אף דזה איסור טלטול כרמלית וזה איסור טלטול חצר שאינו מעורב ולכן בנשבר הקורה מע"ש דהעירוב בא להתיר טלטול ולזה היתר טלטול אף ב"ה אין לו היתר גמור מצד טלטול כרמלית דאין לו היתר זולת מצד דב"ה לא גזרו לא חשוב לי' איסור דבר אחר ואינו מתיר אף העירוב כיון דלא חשוב יוכל להביאו אליו ב"ה בהיתר גמור מצד איסור טלטול מי יפלג עלי' אך דצ"ע קצת לחפש ראי' לסברתו ודוק:

תוכן העניינים

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה