אור ברסלב

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר

הלכות עירובי תחומין

הלכות ערובין

סימן תח

סעיף א

מותר לערב וכו' ולשון הטור מפני שעירובי תחומין דרבנן הקילו והתירו למי שצריך וכו' שיתן וכו' ותימא לי הרי איתא דף ל"ה ע"ב גבי מי שנתגלגל עירוב חוץ לתחום קסבר ר"מ תחומין דאורייתא דהיינו כר"ע מס' סוטה ובסוף פ"ק דעירובין דלכ"ע לר"ע ור"מ ור"ח לוקין על תחומין דאלפים אמה א"כ תמהתי מעולם לר"מ וכן לר"ע מצינן דאית ליה ע"ת אף ע"י פת בדף ס"א ואיך יש כח ביד חכמים להתיר איסור דאורייתא ע"י עירוב ועיין מס' ביצה דף ב' ע"ב בתוס' ד"ה והי' ביום הששי כתבו וכ"ת ע"י עירובי תבשילי' וכי אתא תקנתא דרבנן ולעקור הכנה דאורייתא עד כי מצאתי ת"ל בהה"מ הלכות עירובין הלכה ו' כתב שהרמב"ן מסכים עם הרמב"ם שאם עירב ע"ת לדבר הרשות אף בפת עירובו עירוב לפי שמצינו ע"ת מתירן אפילו למ"ד תחומין דאורייתא אלמא עירוב בין בפת בין ברגליו מן הדין הוא מתיר וכאן אני קורא בו ממקומו וכו' ואפשר מש"ה משמיט הש"ע לשון הטור ואולם יראה לי דאפשר דבהכי תליא הפלוגתא החולקים עם הרמב"ם וסוברים דאף דיעבד לדבר הרשות לא מהני משום דס"ל דזה גופא פלוגתא דתנאי דודאי מוסכם ומקובל בידם דעירוב פת נמי מהני ומאן דסבר תחומין דאורייתא הוכיח מזה דאף' עירב בפת דין גמור הוא והיינו נמי ר"מ דס"ל תחומין דאורייתא וס"ל נמי עיקר עירוב בפת בדף נ"א ומאן דסבר תחומין דרבנן ס"ל דאינו אלא תיקון חכמים ע"י שהם אמרו והם אמרו והיינו ר"י בר פלוגחי' דר"מ ולהכי סובר עיקר עירוב ברגל ואומר במתני' שם לא אמרו מערבין בפת אלא להקל שזה מורה ודאי שאינו אלא תקון חכמים ולהכי כיון דקי"ל תחומין דרבנן שפיר ס"ל דאף דיעבד לא מהני ואף לשון הטור כהוגן אלא שהרא"ש פרק מי שהוציאוהו כתב דר"י נמי ס"ל תחומין דאורייתא וצ"ע. ועיין בספר ת"ש סי' תי"ג ובהריטב"א לדף צ"ז ע"ב בד"ה שם ר"י אומר בפי' הראב"ד:

ומ"ש שם הת"ש ולפי דברי הרא"ש וסמ"ג צ"ל הא דקאמר ולימא תנא דבי איו הוא דלכאורה אין הכרע מזו דס"ל לר"י אין ברירה אפילו בדרבנן דהא ר"י ס"ל תחומין דאורייתא ובאמת הוא לפ"ר תמיה על הרא"ש כי תי' הת"ש אינו מעלה ארוכה כלל ע"ש שהאריך בדברים שלענ"ד לא. סלקו אדעתיה דהרא"ש וסמ"ג אבל לענ"ד הדבר פשוט ואדרבה מזה מוכח כדעתייהו שהרי צריך דקדוק מדוע אמר ולימא ליה תנא דבי איו הוא הכי הוה ליה למימר ולימא ליה ר"י אליבא דתנא דבי איו הוא א"ו משום דמר"י גופיה אין הכרע מדס"ל תחומין דאורייתא אך מדתני איו דינא דר"י אומר אין אדם וכו' ומדתני דבריו ש"מ דהכי ס"ל אף דבודאי איו לעצמו נמי כהלכה ס"ל דתחומין דרבנן א"ו דאיו ס"ל דאין הבדל דלמאן דל"ל ברירה בדאורייתא ה"ה בדרבנן ושפיר דלהכי אמר דילמא תנא דבי איו הוא וק"ל וזה ברור:

סעיף הנ"ל ויש לו להלוך ממקו' עירובו למחר אלפים אמה וכן הוא בהרמב"ם פ"ו וכן הוא בהטור ותימא לי הרי בגמר' דף מ"ג בעי רמי בר חמא אם נותן עירובו יש לו ד' אמות כמו שבת ולא איפשטא וכתב שם הרא"ש ה' ט"ו דמ"מ פסקינן דיש לו ד"א וכן פסקו תוס' בפשיטות דף ס' ע"ב ד"ה כאן וא"פ על הטור פשיטא דקשה דהי' לו לבאר הכי והרמב"ם א"י אם נימא דלא פסק הכי אלא דס"ל דאין לו ד"א קשה דא"כ איך אפשר לו ליפסק בתר הכי דהמדינה תחשב לו כד"א שלא כדעת' רבינו יונתן דהא לספיקו דרמי ב"ח דאין לו ד"א מוכח מכח קושי' תוס' והריטב"א דאף העיר אינה נחשבת לכלום דאל"כ מה תנן מה שנשכר הוא מפסיד דהא מפסיד יותר דהיינו הד"א שהעיר נחשבת לו. ודוחק גדול בעיני שסמכו על ריש סי' שצ"ז דה"ה בנותן עירובו דהא בגמרא הוא איבעי' וגם הלשון הכא לא משמע הכי וצ"ע:

סעיף הנ"ל לפיכך וכו' כיצד וכו' ואינו מהלך בעיר אלא עד סוף האלף ועל אופן זה נאמר במשנה אם הניח עירובו חוץ לעבורה מה שנשכר הוא מפסיד ומקשו תוס' דלרבנן שאמרו הד"א הוא מכל צד ח' על ח' הרי הוא נשכר אם הניח עירובו ד"א חוץ לעיבור ומשני דאתיא המתני' או כר"א או כר"י דאמר בורר לו ד"א בכל רוח שירצה מה שנשכר הוא מפסיד שנשכר שמנה אמות ע"י העירוב ומפסיד שמנה אמות כצ"ל דהיינו הד"א מקום הנחת עירוב רחוק מהעיר והעיר דמונין לו כד"א ומזה ראי' לפסק הרי"ף בסי' שצ"ז דלא כהרז"ה שם מדסתמא דמתני' דלא כהת"ק וא"כ למה דקי"ל כר"י והד"א הברירה בידו לברור לא שייך הדין שמה שנשכר הוא מפסיד בהניח ד"א חוץ לעיר אלא כשכבר הלך ממקום עירובו למזרח ושפיר מפסיד מה שנשכר שהרי כבר בירר בד"א למזרח אבל כל זמן שלא הלך למזרח הא עדיין הברירה בידו נמצא משתכר בהנחת עירובו ד"א מחוץ לעיר דלמחר אם ירצה לילך למזרח ילך אלפים ושמנה אמות רחוק מהעיר: ואם ירצה לילך למערב יברר הד"א לצד מערב ואף כי נחשב לו העיר לד"א יוכל להלוך אלפים פחות ד"א ואינו נפסד מה שמשתכר משא"כ לשטת הרמב"ם שבסי' ת"ה ע"פ פי' הה"מ שטעמו דכיון שהוא מהלך ורוצה לילך נראה כבורר אל עבר פניו. ה"נ לדעתו אפשר מיד שמניח עירוב למזרח העיר נראה כרצונו למזרח ושוב אין לו הברירה וצ"ע:

סעיף הנ"ל עיון מ"א סק"א מסיים ומה שהרמב"ם מצריך ליתנו בתוך אלפים של ביתו דאם נתנו חוץ לתחום ביתו אסור לשוב לביתו רק צריך ללון בשאר בתי העיר תוך תחום עירובו. וע"כ שקיצר ור"ל אם נתן עירובו חוץ לתחום ביתו ומחשיך שם אסור לשוב לביתו אבל העיקר היה לו נמי לבאר דאם נתן העירוב שם מבע"י ושב לביתו או ששלחו ע"י שליח לשם והוא נשאר בביתו דמוכרח קודם כניסת שבת לעקור מביתו לבית שהוא בתוך תחומו וללון שם דהא מוכרח להיות בשעת קניות העירוב במקום שאפשר לו להגיע לעירובו ואל"ה מה מועיל לו הליכה בבית שבתוך התחום אם בשעת קניותו היה חוץ לתחומו והרי הוא ממש כנותן עירובו חוץ לתחום שבסוף סי' זה דאין עירובו קונה לו והוי כמי שלא עירב ויש לו שביתת עירו א"ו כונתו כדכתבתי ומה דאיתא סי' שצ"ח שמודדין התחום אלפים מעירו היינו היכא שקונה שביתה בהעיר בלא הנחת עירוב דפשיטא אז העיר נידן כד' אמות משא"כ במניח עירוב שקונה שם שביתתו ומשם מודדין האלפים לכל צד ואם כלתה מדתו בחצי העיר הפסיד חצי השני פשיטא דצריך להיות בה"ש תוך תחום העירוב והא"ר סק"ה כתב דאשתמיט להמ"א דברי הראב"ן ע"ש ולמה שפירשתי דעת המ"א אין ענינו לסתירת דעתו והרי לך לשון הראב"ן דף ע' והנותן את עירובו בסוף אלפים ונתגלגל וכו' לא אבד שביתת ביתו וכו' אבל נתן עירוב במקום שבירר חוץ לאלפי' מביתו כיון שבירר שם שביתה קנה לו עירובו שם שבית' ואבד שביתת ביתו והרי הוא רחוק מביתו שהו' מקו' עירובו יותר מאלפים ולא יזוז ממקומו דהוי ליה כמו היוצא חוץ לתחום ואין לו אלא ד"א עכ"ל. והברור שהראב"ן קאי בשטת הרמב"ם בזה שאין לו אלא חצי העיר ודלא כי"א שבהג"ה אל' שבזה אינו עומד בשעת הרמב"ם דנותן עירובו חוץ לתחום יש לו שביתת ביתו אלא בשטת הרשב"א שבחדושיו שמביא הב"י בשם הה"מ בשמו וכן נמי דעת הרר"י ועיין בת"ש סוף הסימן דנותן עירובו חוץ לתחום אבד שביתת ביתו ועירו לכן פוסק דאם נותן עירובו חוץ לתחום ביתו ואיירי ששובת בביתו ולא עבר בה"ש כנ"ל דהוי כנותן עירובו חוץ לתחום דאינו רשאי לזוז מד"א דילי' וזה ברור:

הג"ה וי"א דאפילו וכו' טור והג"מ פרק כ"ז מה"ש בשם סמ"ק וכן הב"י כתב ומ"מ ההגהות פרק כ"ז מה"ש כתבו בשם סמ"ק כדברי רבינו ואני שם ובפ"ו מה"ע לא מצאתי הדברים ואין לומר שמרמז למה שכתבו בה"ש פרק הנ"ל סק"ט דין המהר"מ שבש"ע סי' ת"ה סעיף ח' ומיהו וכו' כולה כד"א וס"ל דשני הדינין מישך שייכי אהדדי וט"ס נפל בין סמ"ק למהר"מ דא"כ הא הש"ע סותר עצמו דלעיל פסק כהמהר"מ והכא פסק כהרמב"ם א"ו דבאמת אין להם שייכות דשם הטעם הואיל ושבת בה הכא לא נקטו בלשונם אלא הואיל ולן שם משום דבאמת לא שבת בה שהרי שובת במקום עירוב תחומו וזה נמי דעת הרא"ש ור' ירוחם שנמי פסקו דין המהר"מ הנ"ל ובדהכא פסקו כהרמב"ם כדמבואר בהרא"ש בקיצר ובר"י באורך דף צ"ה ז"ל ולפעמים יותר ממה שהרויח כיצד אם הוא מודד אלפים מעירובו לצד העיר וכלתה מדתו בחצי העיר מפסיד שאר העיר וכו' ובאמת יש לתמוה על הטור שפוסק דלא כאביו ויהיה איך שיהיה דברי ההגה"ו לא מצאתי:

ובהיות כן דדין דהכא לא מקרי שבת בה אלא הואיל ולן בה היה מסתביר לי דלדעת י"א אלו ה"ה מחשיך על התחום ומעריב ברגליו ולאחר שחשכה רוצה לחזור לעירו אף שכלה תחומו באמצע העיר הרי כולה לו כד"א ומהלך את כולה אבל רואה אני שאין כן דעת תוס' שהרי דף נ"א ע"ב ד"ה ויצא מקשו ואפי' אם ביתו הוא הראשון בכניסתו לצד עירו לא יהיה לו בתוך ביתו אלא ד"א והרי התוס' הם שהמציאו בדף ס' ע"ב דעת י"א דהכא ואילו כדעתי מה קשיא להו בדף נ"א הא פשיטא דהבית שלן בו' חשוב נמי כולו כד"א ואם עומד בעיר אף העיר כולה כד"א א"ו דסברי דוקא בנותן עירובו מבע"י וחוזר לעירו אף דאינו שובת שם מ"מ לן בה הלילה כולה משא"כ במחשיך שתחילת הלילה עומד במקום שביתתו שוב לא מהני לו הלינה בעיר או בבית לחשב כולו כד"א ואף שהוא דוחק ע"כ הכי דעתם ואולם י"ל דבאמת היינו דעת רש"י דלא השגיח בקושי' תוס' ועיין ריטב"א דסובר דאף במחשיך שייך הואיל ולן בה ודוק ואין להקשות דא"כ דאף במחשיך יהיה הדין כך א"כ איך קתני במתני' דף מ"ט ע"ב מי שבא בדרך וכו' שביתתי בעיקרו מהלך ממקום רגליו עד עיקרו אלפים ומעיקרו עד ביתו אלפים נמצא וכו' הרי משמע שאם הבית חוץ לאלפים והעיר תוך אלפים אלא שביתו אינו בהתחלת העיר אינו יוכל לבא לביתו וקשה ולמה לא יהא מותר לו לילך לביתו אף חוץ לאלפים וללון שם יתר הלילה ותהא העיר כולה כד"א ומעיקרו עד עירו אלפים הוי ליה למימר די"ל דהתנא מילתא פסיקתא נקיט ואפילו ביתו שבשדה א"ל היכי שאינו רוצה לילך לביתו עד למחרתו ביום השבת,. ואדרבה לדעת תוס' איפכא קשיא הא אף בביתו אין לו אלא ד"א ואיך קתני סתם לביתו דמשמע אפילו הבית ארוך כמה הולך בכולו ולדעתי לדעת רש"י נקיט הכי משום היכי דלן שם בלילה (אך דזה אף לשטת הרמב"ם וש"ע קשיא) אף קשיא לי על שטת התוס' דא"כ דיש הבדל בין נותן עירובו דכל העיר לו כד"א ובין מחשיך חוץ לעירו אלפים שאם כלתה מדתו תוך העיר אין לו אלא ד"א א"כ עשיר שיש לו לילך ד' אלפים חוץ לעירו ובעירו אין לו בית ללון סמוך לחומה הרי אי אפשר לו לילך ולהחשיך סוף אלפים מעירו אלא מוכרח למדוד אלפים אך מביתו כדי שיהא יוכל לחזור ללון בביתו ואילו הנותן עירובו יוכל להניחו קרוב לאלפים מעירו ויוכל ללון בעירו בביתו כיון שהאלפים כלים בהעיר וכל העיר לו כד"א הואיל ולן בה וא"כ מה פשט רבא דף נ"ב ת"ש ואי אמרת אין לו האי להקל להחמיר הא ודאי קולא אית ביה אף כי ד"א דשביתה לית ליה ודוק ובעיקר הדין עיין א"ר ובפרט שהבאתי נמי דעת הראב"ן כהרמב"ם ועיין נמי סי' תי"ב:

סימן תט

סעיף ב

או שנתכוין לשבות בכרמלית והניח עירובו ברה"י זה הדין שבגמרא נתנו בבור אפילו עמוק מאה אמה עירובו עירוב ההוא בור דקאי היכא אי לימא דקאי ברה"י פשיטא רה"י עולה עד לרקיע וכי היכי דסלקא לעיל ה"נ דנחתא לתתא וכו' ל"צ דקאי בכרמלית ונתכוין לשבות למעלה ופיר' רש"י דהוי בור רה"י ושפתיו כרמלית וז"ל תשוב' הרמב"ם ז"ל בסי' ל"ד על ששאלוהו חכמי לוניל כזה נוסחי בור שבכרמלית הרי הוא ככרמלית אפילו עמוק מאה אמה אם אין בו ד' על ד' וזה דעתי הואיל ולא חלק הבור רשות לעצמו הרי הוא ככרמלית גם אותה משנה נתנו בבור אפילו עמוק מאה אמה עירובו עירוב ואוקימנא בבור העומד בכרמלית עסקינן ונתכוין לשבות למעלה אפשר להעמידה בבור שאין בו ד' על ד' וזה נתכוין לשבות בר"ה ואפשר להעמידה בבור שהוא רה"ר ונתכוין לשבות בכרמלית (וזה פרש"י הנ"ל) ויראה לי שבבור שאין בו ד' על ד' היא המשנה ולפיכך קמ"ל רבותא ואמר אפילו עמוק מאה אמה לא נחלק מן הכרמלית אלא הרי היא ככרמלית אבל אם תאמר שיש בו ד' על ד' מה לי עמוק מאה אמה ומה לי עמוק י' טפחים רה"ר הגמורה היא ולא היה עולה על דעתינו שיועיל תוספת העומק כלום עד שיוציא זה מלבינו ויאמר אפילו עמוק מאה אמה וכן פי' רבינו נסים ז"ל והעמיד המשנה כשאין בה ד' עכ"ל ודבריו אינם מובנים דמה מועיל בפירושו דאכתי קשה מה אפילו עמוק מאה למשמיענו דלא נימא מפני העומק חלוק רשותו ולא ליהוי כרמלית ואלא מה ליהוי מקום פטור דהא א"א למיהוי רשות אחר אחרי דאינו רחב ד' והא מכ"ש דהוי עירובו עירוב לכן לענ"ד העיקר כדפי' רש"י ז"ל ומה דקשיא לו מה הרבותא דמאה או י' לק"מ דאם כן לקשי נמי בהמתני' דבתר הכי נתנו בראש הקנה וכו' אפי' גבוה מאה אמה הרי זה עירוב ומה הרבותא בגובה מאה אמה או י' הא כל שאינו רחב ד' הוא מ"פ א"ו דכל מקום שיש רבותא בגובה או בעומק בעשרה טפחים נקיט בלשון גוזמא אפילו מאה והיינו נמי בבור רחב ד' דיש רבותא בעומק י' אף דהוי רה"י מ"מ העירוב הוי עירוב כיון דנתכוין לשבות על שפתו בכרמלית והקושי' מתחילה פשיטא כי היכי דנחית וכו' עיקר הקושיא דאפילו אינה עמוק י' הא נמי דכל שהוא ברה"י כמו דלמעלה אין הבדל ואפילו עמוד אינו גבוה י' הוי רה"י ה"ה בור אפילו אינה עמוק י' הוי רה"י ולהכי פשיטא ולזה מדויק לשון רש"י בהקושי' דכתב ומאי אפילו בור עמוק י' רה"י הוא דעיקר הקושיא דאין רבותא באפילו בבור י' דרה"י הוא ודוק כי זה בברור.

סעיף ב

ואם היו תלושים ונעוצים ה"ז עירוב כתב המ"א ובלבד שלא יהא הקנה רחב ד' ר"ל אם עומדת ברה"ר ומתכוין לשבות ברה"ר דאם היא גבוה י' ורחב ד' הרי היא רה"י ועכ"ז אם מתכוין לשבות תוך ד' אמות שפיר דמי כמבואר בהטור:

סעיף ו

ונתגלגל חוץ לד"א עיין ט"ז סק"ה ועיין סימן שס"ה סעיף ח' כי שם הארכתי בזה:

סעיף ז

כיצד עשיות עירוב ולהחשיך שם כתב מ"א פי' שכונתו וכו' ודוקא בהולך מביתו אבל בא בדרך קונה שביתה בלי שום כונה דלא גרע מישן ב"י:

סעיף יא

ודוקא שיחד ד"א והם בתוך אלפים אמה כגון וכו' ומכאן עד עיקרו אין יותר מאלפים הלשון אינו מדויק כי משמע שצריך שלא יהיה מן המקום שעומד שם בשעת האמירה שביתתי בעיקרו יותר מאלפים וזה אינו שהרי האמירה צריכה להיות מבעוד יום בשעה שיוכל להגיע למקום שרוצה לקנות בעוד קודם חשיכה ע"י מרוצתו וא"כ מה בכך שמקום השבותה הוא יותר מאלפים ממקום האמירה מ"מ שפיר שביתתו שם ומבע"י עד שחשיכה יוכל לילך עד שמגיע לתוך אלפים משביתתו וכשקידש היום הרי עומד בתחומו א"ו לשון הרמב"ם מדויק בפ"ז הלכה ג' שכתב והוא שישאר מן היום וכו' והיה בינו ובין אותו מקום כשתחשך אלפים אמה או פחות אבל וכו' או שהיה בין המקום שנתכוין לשבות בו ובין המקום שהוא עומד בו כשחשכה יותר מאלפים הרי זה לא קנה שביתה אף א"י מדוע הרמב"ם והטור לא נקטו בדיוק שני אלפים וד' אמות של שביתה כדאיתא בהגמרא תרי אלפי וד' גרמידי וצ"ע:

סימן תי

סעיף ב

זה שאמרנו וכו' כל זה הוא לשון הרמב"ם דכתב הה"מ שסובר שכשאמרו שיש לו ב' בתים אורחא דמילתא נקיט אבל אין כאן דעת כל הפוסקים ועיין בהריטב"א:

סימן תיב

אם הניח כל אחד עירובו בסוף אלפים לא יזוז ממקומו כן נמי לשון הברייתא והרמב"ם והטור ומן הטעם שאין ידוע איזה עירוב קנה לו ולהרמב"ם ניחא דס"ל דאפילו בכלה מדתו בחצי העיר ולן בה מ"מ לא יזוז ממקומו אבל להטור קשה הא ס"ל בסי' ת"ח דהיכי דלן בה כל העיר כד"א וכה"ג יותר תמוה לי על רש"י ז"ל שפי' ברייתא הנ"ל שבדף נ' ע"ב לא יזוז ממקומו מביתו ואפילו כבני עירו אינו דממ"נ לשטתן דף ל"ח ע"ב בד"ה מערב כתב וקס"ד זה לסוף אלפים למזרח וזה לסוף אלפים למערב וכו' וכל עירו מיהא מצי אזיל דכולה לדידיה כד"א כיון דלן בה' ומ"ש בדף נ' דלא יזוז מביתו ואי דנימא דאזיל בדף נ' בשטת הרמב"ם למה פי' מביתו הא גם בביתו אסור חוץ לד' אמות סוף התחום ובאמת לענ"ד בריית' הנ"ל מורה לשטת הרמב"ם וש"ע וצ"ע.

סימן תיד

סעיף א

ואם עירב עליהם ושמעו בב"י איתא בשם הרשב"א ואפילו לא הודיעם עד שתחשך. וקצת משמע הכי בגמרא מדקאמר לא מה אלא מדעתם לאפוקי דאמרו לא ולא קאמר לאפוקי לא ידעו עד שתחשך וא"י אם לא סבירא לו להב"י נמי היה לו לבאר:

סעיף ב

קטן בן שש. עיין בטור וב"י וכבר הרגישו האחרונים הלח"מ בה' סוכה על הרמב"ם שאינו מחלק בין אביו בעיר לאינו בעיר והת"ש על הב"י פה שכ' שהתוס' בשטת הרמב"ם וזה אינו להמעיין היטב בהסוגי' ובדבריהם ואולם דעת הרמב"ם כנראה דס"ל דע"כ לא מקשינן אדרב אסי מן הברייתא ופי' ר' ינאי ור"ל אלא כל כמה דלא ידעינן מהברייתא המסייעה לרב אסי משא"כ להמסקנא דדברי רב אסי נובעים מן ברייתא שמפרש עד ועד בכלל שוב נראה לו אף דר' ינאי ור"ל פירשוה בליתא אבוהו במתא דוקא רב אסי מדסתם ולא מפליג: [ואפשר דייק לי' מסוף אע"פ דמשמע יותר הכי ולשיטת תוס' ע"כ לידחק שם] ניחא לו יותר דרב אסי פליג על ר' ינאי ור"ל וסובר כסתימת הברייתא ופסק ההלכה כרב אמי ואפשר אף דעת הב"י הכי ואינו מביא שהתוס' כהרמב"ם אלא בענין פסק ההלכה ליפסק כר"א ודוק:

אך אי קשיא לי הא קשיא על שטת הרא"ש וטור שפסקו היכי דאבוהו במתא כבר ד' כבר חמש אין טפי לא וכן הטור כתב באיתא אבוה במתא יוצא בעירוב אמו בן ה' שנים שלימים ש"מ שמפרשי' הנאמר וכמה לא כפי' רש"י כבר ד' וה' מקרי א"צ לאמו אלא מפרשים וכמה מקרי צריך לאמו כבר ד' וה' וא"כ יש לתמוה למה הניחו רב יהושיע ברי' דרב אידי)) הא יכול לפרש הברייתא בעד ולא עד בכלל והוי ממש כר' ינאי ור"ל דאמרו כבר ה' מקרי צריך לאמו ואף לדרב אסי דאמר אף בן ששי יוצא מוקם כגון ומוכרח פי' רש"י וצ"ע:

סימן תטו

סעיף א

אין מערבין וכו' במ"א סק"ב מביא בשם הב"י בשם הרשב"א דברגליו מערבין אפילו לדבר הרשות כבר קדמוני הא"ע להוכיח מתוס' ורא"ש פרק אלו עוברין דס"ל אפילו ברגליו רק לדבר מצוה אכן המ"א סי' תמ"ד סס"ק י"ג הוכיח מן הטור כי היכי דלא ליהוי נגד דעת אביו דע"כ גירסא אחרת הי' לפני התוס' והרא"ש ואף שדוחק הוא מ"מ נראה מן הטור דס"ל נמי כהרשב"א והר"ר יונתן:

הג"ה או שרוצה לטייל עיין בתה"ד שראייתו לדין זה חלוש. ולפ"ר רציתי להביא ראי' מתי' התוס' פסחים מ"ט ד"ה לשבות שכתבו ונראה לר"י דה"פ לשבות שביתת הרשות שהולך לשמוח בפסח בבית אוהבו או קרובו דמשמע שהוא בכלל לדבר מצוה לענין תחומין וה"ה לשמוח בטיול גינתו אבל רואה אני שאדרבה אפשר יותר כונת התוס' שכל הילוכו היינו כדי לשמוח בי"ט בבית קרובו ולא איירי כלל מעסק תחומין ומשמע לפי זה דרשות נקרא לענין חזרה ומ"מ י"ל דלענין תחומין שפיר מצוה חשוב כדנראה לו וק"ל:

תו הג"ה ואז מותר לו לילך אפי' לדבר הרשות אין להקשות א"כ בעירובין דף ל"א מה בכך דמצות לאו ליהנות ניתנו הא נהנה נמי ההילוך דדבר הרשות די"ל זה לא מקרי הנאה הואיל ועיקר העירוב לא בשביל זה נעשה אך כבר מביא הב"י משמעות מרש"י דלא כהג"ה זו:

סעיף הנ"ל בש"ע ואם עירב וכו' ה"ז עירוב בב"י מביא פלוגתא בזה ועיין סי' ת"ח:

סימן תטז

סעיף א

יש לו לערב שני עירובין לשתי רוחות עיין בטור איתא לשון הכתוב בו ואם עירב לשני הימים לרוח אחת צריך שיהא העירוב קיים בין השמשות של יום השני ופירשו הב"י בדוחק קצת כלומר אפילו אם עירב לב' הימים לרוח אחד וכו' אבל הב"ח כתב ואם עירב וכו' כלומר דהשתא א"צ לילך ולחזור ולערב ביום שני דבמה שהי' מערב בעי"ט בפת ואמר בזה העירוב יהא מותר לי לילך אלפים לכל רוח למחר בי"ט וגם בשבת של אחריו אפ"ה צריך שיהא נודע לו שהעירוב הי' קיים בה' של יום שני: ופי' הב"י דחוק נשמע מיני' שסובר דאף משני רוחות יוכל לערב ע"י אותו פת ע"י שנוטלו ומניחו בשני ולהכי כתב דהחידוש הוא דוקא מרוח אחד ודוק וה"נ מתבאר כונת הט"ז סק"ג כתב ג"כ פי' שרוצה לילך למחר לרוח אחר וא"א אלא באותו פת שהניח לרוח זה

וכל זה אינן כי ז"ל הריטב"א ר' אלעזר אומר מערב אדם ב' ערובין וצריך לתת שניהם במקומם מערב יום הראשון כמו למחר וכו' אינו יכול למחר להניח עירוב לקנות שביתה ליום של אחריו שאין מערבין בתחילה מי"ט לשבת ואפילו למ"ד דתחילת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה דמ"מ כיון שהוא עושה עירוב לכתחילה בי"ט לשבת או ברגליו או בפת מוכחא מילתא שמכין מי"ט לשבת ואפילו בנותנן היום במקומו ונוטלו ומחזירו למחר א"א דעד כאן לא שרי הכי אלא בסיפא לרבנן שמערב הכל לרוח אחת אבל לר' אלעזר שנותן עירוב ליום א' וא' ליום שני וביום הראשון נאסר לאותו רוח שבא למכין למחר ה"ז כמכין מי"ט לשבת וכן מסיק עוד בגמרא סוף ד"ה א"ל מי סברת דאזיל ואמר וכו' כתב נמצאת למד דמערב בפת בעי אמירה בתחילת עירוב אבל כשמחזירו שם בשני אינו צריך אמירה דליקבעו הדר אבל המערב ברגליו בלא אמירה סגי ואפילו בתחילת עירוב ומ"מ כל שלא עירב בראשון כלל לאותו רוח אינו מערב ברגליו בשני לא באמירה ולא בשתיקה דהו"ל כמכין מי"ט לשבת עכ"ל שוב עיינתי בהפרישה וכתב כדברי הריטב"א מדעתו אבל אך בפת וברגליו כתב בדרך אפשר דשרי ובהריטב"א הנ"ל מבואר דאף ברגליו לא ולזה מדויק לשון הטור שכתב ואם עירב בראשון ברגליו שהחשיך במקום שרצה לקנות שביתה יעשה ג"כ בשני ויחשיך שם וכן הש"ע דייק והוא שילך ויעמוד באותו מקום ויחשוב וכו' נמצא פי' הב"י בהטור מוכרח דלא כהב"ח:

סעיף ג

אבל אם הניח עירובו וכו' והניח עירוב שני רחוק מביתו בתוך ת"ק אמה וצריך נמי להיות כלה המדה דהיינו אם הניח עירובו אלף מהעיר צריך שלא יכלו האלפים מהעירוב באמצע העיר אלא בסופה ועיין סי' ת"ח:

בד"א בשני י"ט של גליות כתב מ"א אבל בר"ה אפילו נאכל בראשון יוצא בשני דקדושה אחד הן לקולא זה דעת הרמב"ם והראב"ד דעתו דאך לחומרא הוא קדושה אחד. וכתב הה"מ דיש הוכחה לדעת הרמב"ם דאם איתא דאמרינן קדושה א' לחומרא ולא לקולא מאי קא מקשה ר"א לרבנן מנאכל עירובו בראשון שאין יוצא בשני ולימרו לי' אינהו וליטעמך שני י"ט של ר"ה מאי איכא למימר ולמאי איצטרכו למימר דספוקי מספקא להו א"ו כל שהן קדושה אחד לכל דבריהם הוא ואפילו לרבנן דע"כ לא מספקא להו לרבנן ונקיטו הכא לחומרא והכא לחומרא אלא בי"ט ושבת אבל בב' י"ט של ר"ה פשיטא להו דקדושה אחת הן ואפילו לקולא עכ"ל ולשונו צ"ע קצת דאיך כתב ולימרו לי אינהו וליטעמך וכו' הא בדף ל"ט שם מבואר דתרווייהו רבנן ור"א ס"ל בשני י"ט של ר"ה דמערב ב' ערובין משום דשתי קדושות נינהו ומה וליטעמך שייך אמנם הראי' היא ע"ד זה דלא היו צריכין לומר דמטעם ספק מחמרו אלא דס"ל דודאי קדושה אחת הוא ואך לחומרא ולא לקולא כדסבר ר' יוסי בר"ה לדעת הראב"ד א"ו דכל דאמרינן קדושה אחת היינו לכל דבריהם בין לקולא ובין לחומרא אבל להראב"ד י"ל דסובר דזה גופא טעם ר' יוסי נמי מה דסובר קדושה אחת לחומרא מכח דנמי ספוקא מספקא לי' בר"ה אם קדושה אחת הוא או ב' קדושות ומחמיר מספק דקדושה אחת היא אך לא משמע הכי מן הוויכוח דאמר להן ר' יוסי אי אתם מודים וכו' וק"ל:

תוכן העניינים

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה