בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר
הלכות לולב
סימן תרמה
עיין בטור כתב ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו' ודרשו חכמים פרי עץ הדר זה אתרוג משמע דאך מדרשא נפיק ובאמת ה"נ משמע ממה שהניחו התוס' בדף ל"ג ד"ה ואימא בתימא. והיא בודאי תמיה קיימת כי מה דאיתא בתשוב' ח"צ ס"ס קס"א ליישב תמי' זו א"י להבינו כל עיקר כי איך ס"ד דאסא או הרדופני יהיה שם העצם דעץ עבות בלשון לע"ז והמלות עץ עבות הא יש לעז לכל מלה בפני עצמו אבל להמבואר בהרמב"ם שאינו מביא כלל הדרשה אלא כותב סתם מה הם הד' מינין ולבסוף כתב שכל זה מפי השמועה עד מ"ר וה"נ איתא בפי' התורה להרמב"ן ור"ל לענ"ד שכל זה היה מקובל בידם פרי עץ] ה הדר זה אתרוג וענף עץ עבות זה הדס אלא שהתנאים חקרו על הרמז בהקרא על הקבלה אמיתית ודרשו כל אחד לדעתו כיצד הוא מרומז ועל זה נושא ונותן הסוגי' ואימא הרדופני ואימא פלפלין לא להכשיר מינין אלו שבודאי הקבלה פוסלן אלא כלומר דמן הדרש מכל מקום אינו מוכרח ומשני דשפיר אף מוכח מן הקרא דמינין אלו לא ס"ד ומטעמייהו וא"כ לגבי אסא מצראי שפיר הוי ס"ד דמפני השם לווי ונפסל על פי הקבלה עכ"פ ומשני דבפי' רבתה התורה עץ עבות מ"מ דהורה התורה דהכא לא יזיק השם לווי והיא בכלל הדס וק"ל:
סעיף ב
כתב המ"א אם השדרה בעצמה נשברה ותלוי' למטה נ"ל דכשר ול"נ דודאי פסול דהא זה גרע ממה דפי' הראב"ד בנקטם ראשו דמתני' דהיינו שנקטם מהעלין שבראשו עד שחסר מעט מן השדרה והרא"ש לא פליג עליו אלא שבעלין בלא שדרה נמי יש פיסול בנקטם אבל נשברה השדרה ודאי בכלל נקטם ראשו הוא וגרע מיניה דאטו כי נשברה השדרה לא נקטם עמו רוב העלין לפי' ומכ"ש לפי' הראב"ד ומ"ש שכן משמע מרי"ו ע"ש והוא דף נ"ה ע"ב כי אפילו רמז משמעות אין בו ומה שמדמה לשדרה דטריפות מלבד דשם החוט קיים אף גם מי הגיד לו דמיון זה:
סעיף ו
הג"ה אבל ליכא אחר מברכין עליו המ"א כתב על שעיה מהא ורמ"א שלא עיינו כל הצורך ועיין בט"ז ריש סי' תרמ"ו תראה כי עיינו שפיר כי באמת בהמרדכי מבוארים הדברים על לולב וק"ל:
סימן תרמו
סעיף ב
הג"ה ומיום הראשון ואילך כשר כתב המ"א משום דבידו לתקן. ע"כ ט"ס הוא והרושם צ"ל על מלת כשר שבש"ע בעבר ולקטן דמשמע אפילו אשאיר בי"ט דהוא נראה ונדחה דמ"מ כשר על זה כתב משום דבידו לתקן כדאיתא בב"י ע"ש:
סימן תרמז
סעיף א
ערבי נחל וכו' ורוב מין זה וכו' זה לשון הרמב"ם והוציא הרא"ש מיני' שמסכים לפירושו לשון הברייתא דת"ר ערבי נחל הגדילים על הנחל ר"ל מין שרובו גדל על הנחל: וממילא בלא שום רבוי איכא במשמעותיה אפילו של בעל והרים ודלא כפי' רש"י ז"ל ואיתא בב"י שהרא"ם הקשה שמנ"ל הא דילמ' הרמב"ם נמי סמך על הרבוי דערבי ולק"מ שהרי הרא"ש כתב נמי וגם רש"י פירש ערבי נחל הגדילים על הנחל אבל בדיעבד כשרים של בעל והרים דמרבה להן על הנחל מ"מ לא ראיתי לרבותיי שהיו מצווין להביא ערבה הגדל על הנחל ר"ל גם מרש"י כלומר אפילו נימא דלא כתוס' אלא אף דנדרש מערבי שתים נדרש נמי לרבות הגדל בבעל והרים וכדעת הר"ן דלקמן. מ"מ הא נשמע מרש"י דמה דנדרש מן הרבוי דערבי אינו אלא להכשיר דיעבד ומכל מקום מרבותיו שהזהירו בזה אפילו לכתחילה להכי פירוש דלתנאי הקודמים לא דרשו כלל ערבי לרבות דבעל והרים אלא דמן המשמעו' נפיק דערבי נחל לא משמע להו אלא המין שרובו גדל על נחל ואך למעוטי צפצפה ומזה כתב שהכי משמע מהרמב"ם מדלא כתב המצוה לכתחילה מהגדל על הנחל א"ו שמסכים לפירושו ואין לההשות על הרא"ש מה פעל בפירושו ליישב מה דפסקי' ערבי שתים דלא ליהוי שתי דרשות נדרש מרבוי א' המין והמספר הא אכתי ע"כ נדרש מיני' המין דהיינו חילפא גילי אף דאית ליה שם לווי ערבי נחל אמר רחמנא מ"מ והר"ן באמת כ' מש"ה ומשמע לי דמדאביי דבתרא הוא מכשיר חילפא גילי אין לחוש הרבה למה שחוששין בעל תוס' ז"ל בשל בעל והרים דאלמא ס"ל דרבוי דערבי לרבוי מינין מוקמי' לי' ולא לרבוי תרי ערבות לבד עכ"ל. אבל הרא"ש ז"ל סובר דחילפא גילי לאו מרבוי דערבי נפיק אלא ממלת נחל נדרש דלא קפדה התורה על השם לווי אך כל שהוא ממין הגדל רובו על נחל כמו שנדרש שם ע"א אסא מצראי דכשר אף דאית לי' שם לווי מפני דעץ עבות אמר רחמנא מ"מ ומה רבוי איכא התם אלא דנדרש שלא הקפידה התורה על השם לווי כל שהוא עבות מ"מ ה"ה הכא נדרש מנחל אמר רחמנא מ"מ. ולא נדרש מינין מרבוי דערבי שאינו נדרש אלא למספר שתים וק"ל.
סימן תרמח
סעיף ז
הג"ה וכל זה דוקא בניטלה אבל אם לא הי' לו דד מעולם כשר. אין להקשות הא בי"ד סי' נ' תפסינן עיקר כהרשב"א דכל אבר שנאמר ניטל טריפה ה"ה נברא חסר די"ל דודאי אף הרשב"א מודה דמן הסתם אין בכלל חסר בידי שמים בכלל לשון ניטל אלא דלענין טריפות הוכיח מנטילת הכבד כדאיתא בב"י סי' מ"א דכיון דכל עצמינו לא אסרינן אלא מפני המרה ואם נבראת בלא כבד טריפה שגם היא חסרה המרה היא והיינו דלענין טריפה מסתבר דהחיות תולה בזה כמו זה ותדע הרי מסיים הרשב"א ולא מנו נטולה וחסירה אלא שלא ליתן פ"פ לבעלי דין לומר דדוקא חסרה מתולדתה וניטל כשירה וכן להיפוך כלו' דאילו נאמר ניטל לחוד ה"א דוקא ניטל ולא חסר הרי דמודה דמסתמא אין חסר בכלל ניטל רק בטריפות מהוכחה כנ"ל משא"כ הכא אדרבה מסתביר נמי שאינו בכלל כדכתב הא"ח שבב"י שמכיון שיש אתרוגים שלא הי' להן פטמא מתחילת ברייתן וק"ל ולמה דאיתא בספר כפות תמרים דיש לדייק נמי הכי ממלת פטמתו בוי"ו דמורה שהי' לו וניטלה מעיקרא לק"מ:
סעיף ו
י"א כו' אבל במיעוטו וכו' כשר הנה בגמרא איתא אלא אי איתמר אסיפא איתמר ל"ש אלא במקום אחד אבל בשנים וג' מקומות הו"ל כמנומר ופסול הכ"מ הניח בצ"ע למה לי דקתני ב' ג' השתא בב' פסול בג' מיבעי' והנה תוס' דף ב' ע"ב ד"ה עד מ' ונ' כתבו דהיכי דבעי לאשמעינן התירא ואפי' טובא נקיט בלשונו כלשון זה ועיין מ"ל אך פה לפ"ר אין דברים אלו מעלים ארוכה דזה שייך בהוראת היתר ולא באיסור דהא טובא יותר נשמע מכ"ש דב' דפסול לכן אפשר דמזה ראי' לדעת י"א אלו שהמציאו קולא זו מסברתם דבב' וג' נמי אינו פסול אלא כשמחזיקו רוב שטח האתרוג ומשום דלא מסתביר כלל דבב' או ג' טיפין קטנים העומדים סמוכים יש לו הידור האתרוג ולפי זה מבואר דזה הי' כונת רב מה שאמר דב' וג' מקומות דפסול היינו דוקא כשמחזיקים רוב האתרוג וא"כ אילו לא אמר אלא ב' ואנחנו בק"ו היינו לומדים דג' נמי פסול נהי דמסברתינו היינו יודעים כונתו דב' וג' ר"ל כשעומדים בשטח הרוב אבל כשהוא ד' אפשר היינו שופטים דאפי' בשעומדים בשטח המיעוט נמי פסול להכי נקיט בלשונו ב' וג' לישנא דמשתמע אפי' טובא להורות דדין אחד לטובא עם ב' וג' וכמו דב' וג' ודאי המכוון כשמחזיק הרוב דאל"ה לא מסתביר כלל למפסל ה"ה טובא נמי דוקא כשמחזיקים הרוב אבל במועט כשר וצ"ע כי באמת אילו לא נבאר בזה ישוב הצ"ע דכ"מ יש להסתפק בגוף הדין דיותר מג' במיעוט האתרוג מה דינו לדעה זו ודוק:
סעיף יג
ולכן יש להכשיר וכו' ז"ל א"ח שבב"י י"מ חזזית שנתקשר האתרוג מחמת לקיה וכתוב עוד שם לפרש"י חזזית אבעבועות דקות אין זה מעין גרב שיש באתרוגים שלנו עכ"ל.
סעיף יד
אם וכו' חוזר למראה אתרוג כשר לאחר שנקלף ולא חסר כלום משמע הא בשאר ימים דחסר כשר וחזזית ומנומר פסול בזה אף דאחר שנקלף חסר מ"מ כשר וצ"ע דזה לשון הג"א בהלכה כ"ד וכתב ראבי"ה דאתרוג כמוש ומנומר שהוא פסול אם חתך מה שהי' יבש כמוש ומנומר ושייר השאר שלם שפסול לברך עליו כיון שבא מכח הפסול ומאוס ואע"ג דאם מיעט עביו ובא מכח הפסול כשר התם משום דאינה ניכר המיעוט דיש שגדל בו הרבה ויש מעט ועיין ריש הסימן רמ"א מה שכתב בהג"ה זו) עכ"ל ולדעתי הוא סתור מכח סעיף זה והוא דעת כל הפוסקים ובסי' תרמ"ט סעיף ה' בהג"ה מעתיק הג"ה הזו להלכה וצ"ע:
סעיף כא
הירוק וכו' הנה הב"ח פוסל הירוק מטעם הדר ואינו מכשיר אלא אחר שחזר למראה אתרוג והט"ז חולק וכתב נראה פי' אפי' בעודו ירוק כשר וכו' וכן משמע לשון התוס' דז"ל ואותם האתרוגים הבאים לפנינו ירוקים ככרתי כשרים אפי' לר"י כשחוזרים למראה אתרוג אפי' בתלוש לאחר ששהו בכלי זמן מרובה דודאי נגמר פרים עכ"ל ואי ס"ד דאין כשר אלא אחר שחזר למראה כשר מאי רבותא דזמן מרובה כיון דהדר הדר וא"י משמעות זה מהיכי דודאי יש לפרשם שאינו כשר אלא לאחר שחזר וקמ"ל אעפ"י שהובאו לפנינו בעודו ירוק וה"א דמה בכך שחזר למראה אתרוג מ"מ לא נגמר פריו על האילן קמ"ל חדוש גדול דחזרתו בתלוש ואפי' לזמן מרובה נמי מגלה על גמר בישולו על האילן ובודאי מסתביר דלא מכשרו אלא אחר החזרה דאילו בעודו ירוק מי הנביא היודע שיחזור למראה אתרו והלבוש שכתב אם יודע צ"ע ידיעה זו במה ולהכי באמת אסר המהרי"ל לקנותם בעודם ירוקים מכל וכל אלא שאם הוריק במקצת מעידין הט"ז ומ"א בשמו דכשר ואפשר שדן מסברת עצמו דזה נמי מורה על גמר פריו ומדהתחיל להוריק כשישהא יותר יחזיר בכולו וכדאי הוא לסמוך עליו אבל פשט דברי תוס' ודאי משמעים שאינו כשר אלא אחר החזרה וא"כ אין מתוס' נמי שום ראי' דלא כב"ח אלא די"ל דבעודו ירוק אף מטעם הדר פסול אבל באמת זה ודאי אינו שהרי שם דף ל"א ע"ב איתא אתרוג הישן פסול ור"י מכשיר שמזה איתותב רבא ומוכח דר"י אף באתרוג לא בעי הדר וסתם בר פלוגתי' דר"י הוא ר"מ כמו דסתם בר פלוגתי' דר"מ היינו ר"י כדאיתא בהרא"ש נדרים דף י"ג ד"ה מאן דמסתמא בר פלוגתי' דר"י במתני' הוא ר"מ הרי מוכח דר"מ בעי הדר ומ"מ מכשיר ירוק הרי להדיא דר"מ ס"ל דירוק הוי שפיר הדר וע"כ לא פליג ר"י אלא משום דלא נגמר פריו אבל אם הוא הדר או לא הא לא פליג שום אדם על ר"מ ופשיטא דהדר הוא אבל לפ"ז תמוה לי דברי הראב"ד שבהר"ן בסוגי' דחזזית ד"ה אבל כתב וכתב הראב"ד ז"ל דמנומר דפסול דוקא שהוא מנומר בגוונים הפסולין באתרוג הלבן וכושי וירוק ככרתי אבל המנומר בגוונים שאילו הי' האתרוג כולו בגוון אחד מהם כשר כשהוא מנומר ג"כ מהם כשר עכ"ל נשמע מיני' דירוק כולו פסול משום הדר עד דלהכי הגמור נמי פסול דומיא דחזזית ומנומר דפסילי משום הדר והוא תימא לענ"ד כנ"ל דמוכח דירוק הוא הדר ואי נימא דירוק כולו פסול משום דלא נגמר פריו זה יותר תימא וכי משום נימור בירקות ככרתי ב' או ג' טיפין והאתרוג כולו מראה שאר אתרוג יהא חשש דלא נגמר פריו וצ"ע:
סימן תרמט
סעיף א
ומיהו לא יברך עליו עיין בזה סי' תנ"ד סעיף הנ"ל חוץ מיום הראשון בספר כפות תמרים הקשה כיון דקנה לי' ביאוש ושנוי רשות למה לא אפי' ביום הראשון ומביא שם נמי בשם תשו' רשד"ם דמיירי בליכא יאוש ומה שכתב וגם זה קשה בעיני אמאי כשר לאחר ביום ב' הא ליכא יאוש אלא שינוי רשות: כבר תירץ המ"א דסובר מצוה הבא בעבירה לא שייך לגבי אחרים אך ק"ק הא סתם גניבה הוא יאוש בעלים ואולי סובר כסברת הב"ח שבב"ש סי' כ"ח ע"ש דלא אמרינן סתם גניבה הוא יאוש בעלים לקולא ומה שמסיים המ"א דמשמע בגמרא דאף לגבי אחר שייך טעם דמצוה הבא בעבירה לפני יאוש מדקאמר דליהוי יאוש ושינוי רשות משמעות זה א"י דהא אמר הכי משום יום הראשון דבעינן לכם:
בהג"ה ומטעם זה יש ליזהר שלא יקצץ. כתב ובאתרוג בא"י אם קצצו עצמו הוי לי' נתמרח ביד ישראל והו"ל טבל עיין בזה מה שכתבתי בזה ברושם המ"א ססק"ב:
סעיף ב
או מלולבו של עצמו וכו' זה מתשובת הרשב"א סי' תשמ"ז דשאל השואל דשמא יוצא בו דהא אי בעי מיתשל עלי' והשיב דלא דא"כ אף באתרוג של תרומה טמאה ביד ישראל יוצא בה דהא אי בעי מיתשל עלה ואנן סתמא תנן של ת"ט פסול וצ"ע מה מדמה נדר לתרומה נדר מצוה לאתשולי עלה ותרומה מה מצוה איכא כדאיתא בנדרים דף נ"ט לענין דבר שיל"מ ואולי סובר תרומה טמאה נמי מצוה לאתשולי עלה וצ"ע ועיקר דין הג"ה זו כבר היא בכתובים בש"ע י"ד סוף סי' רכ"א אבל לא העתיק כי אם הבבא ראשונה דהמודר מחבירו וע"ש נמי בספרי ק"ד:
סעיף ה
והפיסול שהוא משום ע"ז או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה כתב המ"א משמט וכו' ובהג"ה כתב ומה שפסול כל ז' היינו שראו חז"ל לאסרו כיון שהפסול בגוף האתרוג ויפה עשה שהגיה דברים אלו דאטו חסר אין פיסולו בגופו ומ"ש לתרץ תמיהת תוס' בדיוק לשון אותו אתרוג כלומר דדוקא גבי אתרוג כיון שראוי לאכילה דרשינן לכם שלכם תהא לאכלו משא"כ גבי לולב דאינו ראוי לאכילה לא שייך למדרש כן וכיון שהוא שלו אע"פ שאסור בהנאה לכם קרינן בי' דברים אלו וכיון שהוא שלו זה הוא סברת הריטב"א שבה' שטות בין בהיתר אכילה ובין בדין ממון ע"ש בפירושו להמתני' ובהסוגי' מה שמוכרח לידחק לפי זה אבל להפריד דבמידי דעומד לאכילה שייך למדרש מלכם להיות ראוי לאכילה אף שהוא שלו ובמידי דלא שייך אכילה ושייך בו הנאה לא יהא שייך שיהא מותר בהנאה מפני שהוא שלו זה דבר זר לענ"ד ודע שדעת הרמב"ם שפוסל של טבל כל ז' דמשמע שהוא מפני שהוא אתרוג שאסור באכילה באמת צ"ע רב ועיין בספר כפות תמרים כתב שנראה לו מפירושו להמשניות דס"ל דטעם היתר אכילה או דין ממון לא נפקא מלכם דהוי דוקא בי"ט א' אלא נפיק מדכתיב פרי ופרי שהוא אסור באכילה או שאין בו דין ממון לאו פרי מקרי וכיון דנפיק דין זה מתיבת פרי לכך פסול אתרוג של טבל שאסור באכילה כל הימים ומה שכתב דאף למ"ד דין ממון נמי סובר דנפק מפרי זה ודאי אינו שהרי מבואר בגמרא על אתרוג של מ"ש אתרוג נמי כתיב לכם משלכם אלא די"ל דבאתרוג של טבל אילו נימא דלהכי כ"ע מודו בי' דפסול שמפני שאין לו היתר אכילה לאו לכם מקרי קשה קושי' תוס' ד"ה אתי' דא"כ במצה ל"ל הלימוד ותירץ התוס' דמטעם שותפין לא משמע לי' הכי לישנא דסוגי' ע"ב דמאי הא לא חזי' ליה ועיין בהר"ן סברת הרמב"ן לגבי טבל מטעם שותפות וגם על ערלה ותרומה טמאה לא מסתביר לי' למדרש כדפי' רש"י דלהכי היתר אכילה כ"ע ל"פ משום דדרשינן לכם לכל דרכי הנאתן כדהקשו תוס' מת"ט ולא נסתפיק בסברת תירוצם וסברת כתותי מיכתת שעורייהו נמי לא סביר לי' כדאיתא בהרא"ש משום דלא ניכתב שעורי' בתורה וממציא להכי טעמו דלהכי כ"ע מודים דהיתר אכילה בעינן משום דלולא כן לא נקרא פרי והיינו נמי טעמא דטבל ולהכי פסול כל ז' אך א"כ ודאי דחוק לישנא דגמרא דתירצה על הקושי' דמאי הא לא חזי ליה מגו דאי בעי מפקיר לנכסי' ות"ל כיון דחזא לעני' ופשיטא דפירי מקרי ואין צורך הכא להמגו הגם שהתוס' כתבו נמי הכי בד"ה דאי אף לשיטתם זה באמת תמוה לי כי לשטתם ע"א בד"ה אתי' שהעלו שעיקר טעם דטבל היינו משום דהוי דשותפין ומוכח כדכתב הכפות תמרים דהיתר אכילה מקרי מפני שיש לו תקנה כשיפריש עלי' דאל"ה לא משני מידי גבי מצה והאמת דלפ"ז הלשון דמאי הא לא חזי לי' כולו ויש בו חלק הלוי ולא מקרי לכם וא"כ פשיטא דמוכרח לשנוי מגו דאי בעי מפקיר לנכסי' והוי עני וחזי לי' כולו ולא הוי דשותפין אבל מה יועיל מה דחזי לעניים הא הוי דשותפין ומה דמייתי ראי' מתרומ' דישראל יוצא בו הא פשיטא דתרומה בידי ישראל טרם שנתנו לכהן דאינו יוצא בו דהא כולו לאו דידי' (ואין לומר מכח מגו דאי בעי מיתשל עלי' חשוב דידי' שכבר הוכיח הרשב"א סי' תשמ"ז דלא אמרינן ההוא מגו דאל"כ אף תרומה טמאה נמי נימא דחשוב היתר אכילה מכח מגו דאי בעי מתשיל עלי') א"ו כדפרש"י וישראל נמי יוצא בו כשלקחו מן הכהן וצ"ע עכ"פ הסוגי' מתיישבת בפשוט משא"כ לפי' הרמב"ם כנ"ל ודוק:
כתב המ"א ססק"כ וטבל עיין בהר"ן ולעיל סק"ד מעתיק בשם תשו' רב בצלאל ע"ש ובספר כפות תמרים מביא בשם הרשד"מ שמתיר חדא משום הרמב"ן שבהר"ן ולזה יפה פליג כיון שתוס' ורש"י ור"ן חולקים הו"ל יחיד נגד רבים ואין להקל אך תו הקשה איך יתיר הרמב"ן שיטול אתרוג של טבל והא הטבל הוא מוקצה ואסור לטלטלו כדתנן אבל לא את הטבל: ולהכי מסיק בפרקו שם וכ"ש דאפילו להרמב"ן לא שייך אלא דיעבד דלכתחילה ודאי אין יוצאין בו בי"ט דאסור לטלטל הטבל משום מוקצה. ולענ"ד אין אלו אלא דברי תימא דאם מותר לצאת בו והוא אתרוג של מצוה מה מוקצה שייך בו והרי לולב דאין תורת כלי עליו מ"מ מותר אף לנשים בטלטול מדחזי לאנשים למצוותן ועיין דף מ"ב מכ"ש דאתרוג של מצוה שאין בו משום מוקצה אף דאסור באכילה משום טבל אמנם הרשד"מ מתיר האתרוג הנקצר אך למצוה ממ"ש הרמב"ם פ"ב מה' מעשר אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו לאוכלן א"כ זכינו בדין דכיון שזה אינו גומר לאכילה אלא למצוה יכול לצאת בו וע"ז נמי חולק הכ"ת ומביא ראי' מן הנוטע ערלה למצוה ולענ"ד בזה הדין עם הרשד"מ דאין הבדל בין קוצר למכור ולא לאכול מדכתיב ואכלת לבין קוצר למצוה ולא לאכילה ונוטע למצוה שפיר דאינו מאבד שמו משום הכי ונקרא אילן מאכל מ"מ וגם הנטיעה הוא למען יעמוד ימים רבים ומה בכך שהוא נוטע למצוה והבאים אחריו יאכלו פירותיו משא"כ קוצר למצוה אך מ"מ נראה דאזיל בזה לשיטתי' שכתב נמי שם וכ"ש על פי דרכינו שכתבנו דאין טבל בזמן הזה אלא מדרבנן ואתרוג דמאי יוצאין בו ולדעת ב"ה ולהכי סובר נמי דקוצר למצוה אף דודאי לא עדיף מקוצר למכור וחייב במעשרות מדרבנן מדמהו נמי לדמאי אבל בזה כבר יפה השיגו הכ"ת דאינו דומה לדמאי דמשום דרוב ע"ה מעשרין הקילו וחזי לעניים משא"כ טבל ודאי דרבנן אמנם לדרכו דטבל בזמן הזה אך דרבנן אפשר לידון בקוצר למצוה למצוה בזמן הזה דהני תרי דרבנן לא אמרינן וצ"ע:
סימן תרנב
סעיף ב
אסור לאכול כתב המ"א משמע דטעימה בעלמא שרי אך מדברי תוס' סוכה מ"ו ע"ב מוכח וכו' ר' חייא דאיירי בי"ט ב' לכן שפיר מקשה על תוס' אבל לדינא נראה לפי שטת רוב הפוסקים שהבאתי סימן רל"ב שסוברים דזה תלי' בזה שכל היכי דהדין בהתחיל באיסור אף דאיכא שהות מפסיק אף טעימה אסור וכקושי' הגמרא הכא דף ט' ע"ב ודלא כשטת ר"ת שמחלק להמסקנא א"כ בי"ט א' אפשר דאסור נמי טעימה וכה"ג בר"ה קודם תקיעות שופר ודוק:
ומיום הראשון ואילך אם יש שהות ביום לא יפסיק התוס' סוכה דף ל"ח ד"ה י"ט ב' דרבנן דחקו מדוע לא נא' בזה הואיל ואיכא שהות טובא חיישינן טפי שמא יפשע ולשטת הרשב"א שהובא לפסק הלכה סי' רל"ה סעיף ב' דבהתחיל לאכול ממש אין צריך להפסיק לתפילת ערבית אף למ"ד חובהה ל"ק קושי' תוס' דהכא על שולחנו איירי דהיינו באמצע אכילה ולכן בדאיכא שהות אין צריך להפסיק ומינה דלשיטתי' אם נזכר לאחר נט"י קודם אכילה באמת צריך להפסיק כמו גבי ערבית ולשטת תוס' א"צ להפסיק ויש להחמיר כהרשב"א וק"ל:
סימן תרנג
הדס של מצוה אסור להריח בו אתרוג מותר להריח בו בגמ' הטעם הדס להריח קאי כי אקצי' מריחא אקצי' אתרוג דלאכילה קאי כי אקצי' מאכילה אקצי' וכתב המ"א נ"ל וכו' דהוקצה לכל שבעה. ואין להקשות הא כתבו תוס' בשבת דף כ"ב ד"ה סוכה דמשום דאתקצאי למצוה לא הוי אסרינן בחש"מ דלא שייך מוקצה אלא בנפל בשבת וי"ט דלק"מ אסרינן בחש"מ דלא שייך מוקצה אלא בנפל בשבת וי"ט. דלק"מ שכבר מבואר בתשו' הרא"ש שהבאתי בסי תרל"ח דזה לא נאמר אלא על נוי סוכה למה דס"ד דלא שייך בם בזוי מצוה אבל עצי גוף הסוכה כיון שעומדין למיעבד בהן הסוכה שפיר שייך מוקצה אפילו בחש"מ ואפילו בתר שנפלה דבזה הטעם דהוקצה למצוותו לפי שצריך לחזור ולבנות סוכה מן העצים, וא"כ ההדס דצריך כל שבעה שפיר שייך דהוקצה למצוותו וק"ל [אך מ"מ קשה לי לדברי תשו' הנ"ל שכתב דלא שייך מוקצה בחש"מ והא דבאתרוג מצינן מוקצה בחש"מ היינו משום דבאכילתו מבטל מצוותו ע"ש דא"כ בהדס אמאי יועיל הקצאתו מריח בחש"מ הא לא מבטל מצוותו בהריחו בי וצ"ע] אמנם הא יש להקשות למה אתרוג מותר להריח בו מה בכך דאך מאכילה אקצי' ולא מריח מ"מ ליתסר מטעם בזוי מצוה דמטעם זה אסור להרצות מעות נגד נר חנוכה כדאיתא במס' שבת כ"ב וכן הנוי סוכה שם מטעם זה, בלא טעמא דמוקצה וע"ש בתוס' וע"כ לומר דטעם דבזוי מצוה לא שייך אלא בשעת מצוותה כמו נר חנוכה בשעה שדולק וכן הנוי סוכה דכל יום ולילה הוא שמוש ושעת מצותה משא"כ אחרוג דמיד בתר שלקחו בידו מכי אגבי' נפק בי' שוב מה שמריח בו לא חשוב שעת מצוותו אלא עומד למצוה ואין בו משום בזוי מצוה דהא אבוהן דכולהו דם ולא מצינן בדם אלא הקפידת הבזוי בשעת כסוי שהוא המצוה ולפ"ז ודאי יפה כתב הב"ח בסי' כ"א שסרה תלונת הב"י מן הטור שאינו משיג על השאילתות אלא במה שאוסר נמי כשהציצית בבגד ומונח בקופסא דהכי ודאי משמעותו שכתב אסור למיעבד צרכיהן במידי דעביד למיפק בי' ידי חובת ציצית ובזה הוא דכתב הטור שאין ללמדו מדם אבל ודאי מודה שבשעה שלבוש הבגד והציצית עושין השמוש מצוה דאסור למיעבד בהו שמוש אחר ואדרבה דברי השאילתות תמוהים לי שכתב אסור למיעבד צרכיהן במידי דעבידא למיפק בי' ידי חובת מצוה כגון חוטין הקבועים בטלית אי נמי הושענא לארוחי בי' ואתרוג דמצוה למיכלי' דילפינן מדם דמשמע מיניה דהאיסור להריח בהושענא והאיסור אכילה דאתרוג הוא מטעם בזוי מצוה וזה הא ע"כ ליתא דא"כ האתרוג בריח נמי ליתסר א"ו דשם אך מטעם מוקצה הוא דאתינן עלי' כמבואר הטעם בגמרא והיינו מטעם הנ"ל כיון דאינו בשעת המצוה וכדעת הטור ומ"ש הב"י שם דאי טעמא דהנך משום דאתקצאי למצוותייהו (וא"י במה מסופק הא בהדיא מבואר בגמרא הכי) חוטי ציצית נמי אתקצאי למצוותייהו וא"כ ע"כ לומר דהא דת"ר נזרקין בשעבר מצוותן תמה אני אילו שייך בציצית מוקצה מה מועיל שנפסקו נימא נמי שעומדים לחזור ולקושרן בבגד למצוותו כדאמרינן בעצי סוכה שנפלו דהואיל ועומדין לחזור ולבנות הם בהקצאתן כל זמן שייכות המצוה דהיינו כל שבעה וה"ה ציצית הא תמיד לעולם זמן המצוה א"ו דלא שייך כלל מוקצה לגבי ציצית והטעם דדוקא סוכה דבעודה עומדת חל עלי' שם שמים לאסור מן התורה להכי אף בתר שנפלה הוי הקצאתו חזקה.: משא"כ ציצית דאף בשעת מצוותם השמוש בהם אינו אסור אלא משום בזוי אין בם איסור אלא בשעת המצוה ואין בם משום מוקצה כל עיקר ויראה לענ"ד ליישב בזה מה דתמה הכ"ת על רש"י ז"ל שכתב אסור להריח בו דגמרינן מסוכה דחל שם שמים על עצי סוכה ליאסר בהנאה כל שבעה הואיל והוקצה למצוותו וכתב דמפשט התלמוד משמע דהא דאסור להריח בו הוא מדין מוקצה שהוא מדרבנן לא מן התורה דומיא דעצי סוכה. וי"ל דמסתביר לרש"י ז"ל דלולא דיש בו איסור תורה פעם לא היה שייך גבו הוקצה למצוותו כמו דלא שייך גבי ציצית ולהכי פירש דילפינן מסוכה אבל ודאי דלא אפשר למילף מסוכה אלא בשעה שנוטל בידו לצאת בו דומיא דסוכה דתמיד מתעסק במצוותה ולהכי לא צרכינן גבי סוכה לטעם מוקצה אלא בתר שנפלה אבל הדס מיד שנפק בו אזלה החיוב דשם שמים דאית עליה מן התורה ואין עליו אלא דמוקצה דרבנן דילפינן נמי מסוכה לבתר שנפלה כל שבעה ומה שמצינן דין מוקצה בנר חנוכה כבר מבואר בשבת מ"ד בתוס' ד"ה נר דשאני נר חנוכה שהקצאתו חמור משום חביבותי' דנס ודוק:
סימן תרנה
כתב המ"א כתב מהרש"ל בתשו' אם יום א' בשבת וכו' משמע דלצורך י"ט א' מותר לומר לגוי להביאו בשבת ודחק לדעתו ועיין בתשוב' גופה כי לא משמע זה מיניה כלל שהרי באמת בנ"ד לא היו צריכים לפגוע כלל בשבת אלא לומר לגוי שירכב בליל מוצאי שבת שהוא י"ט ב' כדי להביאו עכ"פ בי"ט ב' כדעביד הכי במוצאי י"ט א"ו דכל טעמו מפני שי"ט א' בשבת ואינו נצרך אלא לי"ט ב' דרבנן לא דחינן דרבנן מקמי דרבנן אבל ודאי אם ההכרח להאמירה בשבת אפשר דאף לצורך י"ט א' הי' מחמיר לדעתו אמנם באמת א"י מאין יצא לו חומרה זו לחלק בין מצוה דאורייתא לדרבנן הא לשון הרמב"ם שבש"ע סי' ש"ז סעיף ה' סתם וכתב או מפני מצוה ולא התנה מפני מצוה דאורייתא וכן הרבינו יונה שבטור סי' תקפ"ו התיר בסתם ולא הקפיד לבאר דאם יום הראשון בשבת דלא ואי משום סברתו דמה ראית לדחוי' ההוא דרבנן מקמי' האי דרבנן הם אמרו לימול והם אמרו אמירה לגוי שבות זה לענ"ד איפכא מסתברא אחרי שחזינן שלא העמידו דבריהם דשבות במקום מצוה דאורייתא שוב כל דתיקנו רבנן מצוותם דרבנן כעין דאורייתא תיקנו ולא העמידו דבריהם שבות דשבות במקומה ותו בנ"ד די"ט שני דגליות אף לדעתו דלא דחינן דרבנן מקמי דרבנן יפה אמר המופלא מוה' מרדכי ליסר אחרי דאנן לא עבדינן תרי יומא אלא משום מנהג אבותינו והם גופייהו הא לא עבדו אלא משום ספק והי' מותר להם לשלוח גוי בי"ט שני ממ"נ אם הוא י"ט הא שרי ואם הוא חול פשיטא דשרי אף אנן לא צרכינן להחמיר טפי מנייהו ושפיר דיבר כי הכי פסקינן סי' תקכ"ז סעיף כ"ב ע"פ הר"ן החולק על הרמב"ם בסברה זו ע"ש בב"י וק"ל לכן ע"כ לומר דעיקר מה שהחמיר הי' מפני הספק אם ישיגו [וזה ודאי נכון וראי' מקושי' הגמרא שבת דף קל"ו הא לא שהה ספיקא הוא מימהל היכי מהלינן אף דשבת ניתנה לדחות מפני מילה מ"מ היינו ודאי אבל ספק כיון דהעבירה ודאי וקיום העשה ספק אינו דוחה ה"ה בדרבנן אינו דוחה הקיום ספק דרבנן העבירות ודאי דרבנן] כדכתב ועוד ע"ש ובא"ז הניח קצת בצ"ע וליתא אבל היכי שבודאי יושג לענ"ד אין מקום להחמיר: ומעתה יראה לי דאפי' אם ההכרח לפגוע בשבת ע"י אמירה לגוי לצורך י"ט שני נמי שרי כי, אף שהרש"ל ז"ל מחליט דיש לנו רה"ר גמור מ"מ לדידן מדי ספיקא דפלוגתא לא נפיק כמבואר וא"כ הוי' לנו ספק אם שרי שבות דאמירה זו משום דהוי שבות דשבות או דאסור משום שהוא שבות בדאורייתא וכבר הכריע הרמ"א בח"מ סי' כ"ה דכל היכא דאיכא סד"ר בדרבנן אזלינן בתר המקיל העתיקו נמי בספר תורת השלמים בקונטרס הספיקות ואם זה בהוראות איסור מכ"ש במקום מצוה ואם אין ההכרח לשלוח חוץ לתחום אלא תוך התחום ואין האיסור אלא משום מעביר ד"א בר"הר אזי אפי' מפני ספק שרי דהא אם לא ישיג ולא יביא הא לא יעבור וק"ל:
והנה הט"ז מביא קושי' בשם הגה"מ על המרדכי פרק הדר שהתיר רבינו יואל שבות דשבות במקום מצוה: וכתב שנ"ל לחלק דמשום מצוה דרבים הוא דמתירין: והרי עיקר ההיתר מבואר דנפק מן ההיתר שמותר לומר לגוי להביא מים לתינוק כמבואר סי' ש"ז וא"כ ע"כ לידחק לדעתו דמילה נמי מקרי מצוה דרבים והוא דוחק רב אבל באמת יש לתמוה איך סמך על הגמ"נ בקושי' ולא בדק אחריו שהרי לדעתי אפילו ריח קושי' אין בה דאיהו סבר מדכתב הסמ"ג קבלתי שאסור להשחית הפאות ע"י גוי אעפ"י שאין מלקות אלא איסורא מיהו איכא דר"ל איסורא דרבנן וזה ודאי אינו אלא ר"ל איסורא דאורייתא הוא מדכתיב לא תקיפו כדאיתא ברש"י פרק אלו הלוקין דף כ' ע"ב אלא דאין לוקין עליו מדאין בו מעשה ואטו לר"י מותר מן התורה להותיר מדאין בו מעשה הא כתיב לא תותירו א"ו דאין כאן קושי' מעיקרא וק"ל:
סימן תרנז
במ"א סק"ו ואמרינן בגמרא דהמוסיף יוסיפו לו בעוה"ב והוא ט"ס וצ"ל בעוה"ז:
(סוף הסימן) כתב אם אין בידו אלא ה' סלעים וצריך לפדות בנו ולקנות אתרוג יקנה אתרוג שזה מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת קדושין דף כ"ט. וע"ש כי לדעתי דלרבנן החולקים שם על ר"י ודרשו מקרא דמצות פדיון דוחה מצוה דעלי' לרגל אף שהוא מצוה עוברת ילפינן משם במה מצינו דה"ה שדוחה למצות אתרוג:
סימן תרנח
סעיף ב
הג"ה ואסור לטלטל הלולב כתב הט"ז בסי' תקפ"ח וכו' וא"כ כאן נמי שרי לטלטל הלולב לצורך גופו ומקומו וליתא כדכתבו הפוסקים שהרי הוא כאבן וכבר מבואר סי' ש"ח סעיף ז' בהג"ה דכל דבר שאינו כלי אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו ומה הדמיון לשופר שתורת כלי עליו משא"כ הלולב ואי משום שחזי לבתר י"ט למצוותו מש"ה אין תורת כלי עליו אלא שבי"ט הרי הוא כדבר מאכל העומד לאכילה ושרי בטלטול משא"כ בשבת הרי הוא כאבן:
סעיף ד
ואם לא החזירו לא יצא אפילו נתן דמיו ואפילו נאנס והטעם שהרי מ"מ לא קיים התנאי מה שהנותן התנה במתנתו והדברים נובעים מן הרא"ש בשם העיטור ומזה יש ליפשוט ספיקא דידי בספרי ב"מ ריש סי' ל"ח שנסתפקתי בדעת העיטור אם לא פסק לחלוטין כר"ל דאונסא כמאן דעביד זה בודאי ליתא דא"כ ה"נ נימא אונסא כמאן דעביד ולמה לא יצא ואי אפשר נמי ודאי כר' יוחנן דאונסא כמאן דלא עביד דא"כ למה פסק שם דהוי ספק קדושין א"ו דמכח ספק פסק דהוי ספק קדושין והכא נמי אך מכח ספק דלא יצא דדילמא הל' כר"י דאונסא כמאן דלא עביד וא"כ בי"ט שני דהוי דרבנן וגם ס"ס שפיר יצא ולענין הדין אם נאבד באונס מחויב לשלם הרא"ש פרק לולב הגזול הלכה ל' מסיק דחייב אמנם הש"ע ח"מ סי' רמ"א פוסק ע"פ הרשב"ם והה"מ והר"ן שפטור אפילו אם נגנב או נאבד והוא כדעת הר' ישעי' שבהרא"ש הנ"ל ובאמת דעת רבינו הרא"ש ז"ל שם שגבה מני דמחייבו מטעם גזלן למפרע וכתב אעפ"י שברשות ירד הוא ביטל אותו הרשות כשלא קיים תנאו ועשה עצמו גזלן וא"י במה ביטל הרשות כשנאנס וצריך לי עיון מיהו גם דברי הרשב"ם תמוה לי שהרי זה לשונו בב"ב דף קל"ז ע"ב בד"ה הרי זה מקודש ואף לא שומר להתחייב בגניבה ואבידה אלא מקבל מתנה הוא ולא נתחייב אלא בפשיעה והרי להדיא איתא שם דף קמ"ו בשולח דורן שהדרה שבח סבלונות מהו כיון דאי איתניהו לדידיה הדרי ברשותי' שבוח א"ד כיון דאי אבדו או מגנבו בעי שלומי ליה ברשותא דידיה שבוא תיקו וע"ש פי' רשב"ם בהשבח. הרי מבואר להדיא דחייב בגניבה ואבדה אף דלא שומר אלא מקבל מתנה הי' ונראה נמי מסוגי' זו ממש כדהבין הרא"ש מפי' הרבינו ישעי' דבאונסין פטור ולא מחייב רק בגניבה ואבידה ואפשר מטעם הרא"ש שם הואיל ונהנה מהנה דאילו אף באונסין חייב היה להגמרא למימר א"ד כיון דאז נאנסו בעי שלומי א"ו משמע כדעת הרבינו ישעיה עכ"פ נשמע מזה דלא כדעת הרשב"ם דאפילו מגניבה ואבידה פטור הן אמת דמדברי הנ"י שם משמע דלא היה לו גירסא זו כלל עד דלהכי פי' האיבעי' דשבת בפי' אחר דחוק מאוד ע"ש. אבל על הרשב"ם ז"ל דנראה ברור שהיה לו הגירסא כדלפנינו ודאי צ"ע:
סעיף ז
הג"ה ודוקא שלא קנו לצורך מצוה וכו' דאדעתא דהכי קנאוהו ויש ברירה כדאיתא בב"י בשם הרשב"א דומיא דשותפין שנדרו הנאה זה מזה וכו' ע"ש והנה הרשב"א לטעמו בדין השותפין שנדרו פשיטא שיפה דן אמנם הא קים לן בדאורייתא אין ברירה אך זה נמי הוקשה לראשונים שם ריש פרק השותפין ומה שדחקו עצמם שם והרשב"א מכללם לתירוץ שברירה זו עדיפה מיתר דיני ברירה שבש"ס שייך נמי הכא לגבי האתרוג ושפיר דן אמנם עיין בספרי קנין דעה סי' רכ"ד למה שפירשתי שם לדעת הרמב"ם לנכון לתרצו ממה דתמהו עליו מבה"כ דס"ל הטעם בשותפין שנדרו הנאה אינו אלא משום דגוף האיסור אינו אלא מדקי"ל כר"א דויתור אסור במודר הנאה ס"ל דויתור אף לר"א אינו אסור אלא מדרבנן ולהכי יש ברירה כדקי"ל בדרבנן יש ברירה א"כ אין ראיה משם להכא דהוי בדאורוי' עיין וק"ל ואולי היינו נמי טעם הרשב"ם שדחק עצמו בטעם המנהג שקונים אתרוג לכל הקהל ולא כתב בטעם הרשב"א שהוא פשוט שמפני שקונים אותו לצאת בו אמרינן יש ברירה והיינו אפשר כנ"ל וצ"ע:
סימן תרסה
סעיף א
ואפילו נפסל ה"נ איתא בהטור והגהות הרא"ש והוא מימרא דר"ז אתרוג שנפסלה אסור לאוכלה ופרש"י לרבותא נקיט שנפסלה ומשום שמתחלה לכל שבעה הוקצה ומזה תמי' לי' תשו' הרא"ש כלל כ"ד שהבאתי סי' תרל"ח שכתב דבחש"מ לא שייך מוקצה כי אם גבי אתרוג דכשאכלו מבטל מצוותו ומה שבסוכה שנפלה שייך מוקצה בחש"מ היינו דדוקא בעצי סוכה אמרינן דאסורי בחש"מ מטעמא דהוקצה למצוותו לפי שצריך לחזור ולבנות סוכה מן העצים לאכול בסוכה אבל בנויין אין לאוסרן בחש"מ מטעמא דהוקצה למצוותו שאין הסוכה בטילה כשאין נויין הילכך וכו'. ועיין סי' הנ"ל ביארתי כוונתו היטב עכ"פ נשמע מיניה דאלולי הטעם דעצי סוכה ונוי' דכשנפלו עומדים לחזור ולבנות לא היה אפילו עצי סוכה אסורים בחש"מ כשנפלו והרי הכא נשמע מדר' זירא באתרוג שנפסל בחש"מ שהוא אסור משום מוקצה אף דלא שייך בו עומד לחזור וע"כ דשייך מוקצה אף בחש"מ אלא שבזה ההבדל בין שבת וי"ט לחש"מ לענין דלא אמרינן בחש"מ מגו דאתקצאי לבה"ש אתקצאי לכולי יומא כמו לר"ל היכי שפסק שעת מצוותן באמצע היום ומן הטעם דאיתא בהריטב"א ע"ש אבל לכל זמן משך מצוותן שפיר שייך בחש"מ מוקצה והוא שטת לחד תי' דתוס' שהביא הטור סי' הנ"ל והוא דעת בעל התרומות שבתשו' הרא"ש הנ"ל (אבל דברי תוס' שבטור אינם לפנינו) שס"ל באמת דהוקצה למצותו שייך אפילו בתר שנפלה בחש"מ בלא הסברה דהרא"ש משום שעומדים לחזור ולבנותה הן אמת דדינא דר"ז אינו נזכר לא בהרי"ף ולא בהרמב"ם ולא בהרא"ש ולא ברבינו ירוחם ולא בכל בו ובעניותי א"י באמת טעמם אף שבאלי' זוטא כתב שטעמם על פי הירושלמי מדאיתא שם בשם רב דאתרוג שנפסל ביום הראשון דשרי וכתב דלהכי דחו דר"ז מהלכה כי נהי דרב לשיטתי' דסבר כתלמודן הפריש ז' אתרוגים לז' ימים כל אחד יוצא בו ואוכלו לאלתר ומשום דסובר למצותן אתקצאי ואנן הא קי"ל דלכולא יומ' אתקצאי היינו כדתי' שם הירושלמי דשאני נפסל דלא הוא ולא אחר יוצאין בו משא"כ הפלוגתא דכולי יומא או למצותו דאף דהוא אינו ראוי לצאת בו אחרים ראוין לצאת בו ולהכי בפלוגתא זו קי"ל כר' יוחנן ורב אסי דלכולי יומא אתקצי אב' בנפסל קי"ל כרב ודחו דר"ז מהלכתא מפני רב שבזה לא מצינן דר"י ור"א פליגי על דרב זה תמצית כונתו אבל תמוהים דבריו דא"כ איפכא קשיא שהיה להם להעתיק פיסקא דרב דאם נפסל אפילו ביום א' שרי (מלבד דלא איפשר למיפסק בזה כרב כדלקמן) ולכן מסופק אני אם לא אפשר דלא היה להם גירסא זו בש"ס כלל אלא סתם קם ר' זירא בשיטתי' דאבוהו דשמואל לא יותר ואילו כן אין על הרא"ש שום קושי' וכזה נמי נראה מדברי בעל האמרכל בשם העתים שמביא הא"ר שמתיר בנפסל מדעת עצמו ע"פ סברא ואילו היה לו גירסא שלפנינו איך יפסוק נגד ר"ז מסברה בעלמא וצ"ע ואולם אף כי נודה להא"ר שדין נפסל במחלוקת שנוי מ"מ מה שמסיק שם נמי וכתב ואפילו בי"ט הראשון ראוי ליסמוך ולהקל זה ודאי ליתא כי זה גרם לו שנמשך אחר הט"ז שסבר שנפסל ביום א' תליא בפלוגתא דר"י ור"ל וע"פ זה כתב הא"ר שגם הב"י לא עיין בהירושלמי כן קושייתו מקשה הירושלמי ותירצה וכל זה שגיאה מהם כי קושי' הב"י היא תמי' קיימת דביום הראשון שהוא י"ט אפילו ר"ל ע"כ מודה שאסור בו ביום מטעם מגו דאתקצי לבה"ש אתקצי לכולי יומא כדמודה מההוא טעמא בסוכה בשמיני דאסורה כדביארו הר"ן והריטב"א ולא מיבעי' שהקושיא היא על רב גופיה שבירושלמי שפוסק במוקצה כר' יודא אלא אפילו לר"ש הא מודה ר"ש באין דעתו עליו דהיינו בסוכה בריאה כדאיתא פרק המביא ואתרוג פשיטא דלא שייך דעתו עליו שיופסל ובודאי קושי' הב"י תמיה גדולה על גוף הירושלמי אלא: דעל הירושלמי אין להקשות סתירה מתלמודן דמי יודע איך סובר אך על הא"ח שמעתיקו להלכה ודאי דיפה התמי' הב"י לכן הברור להלכה דבי"ט הראשון אף כי נפסל פשיטא דאסור כל היום מטעם מגו ובשאר הימים צ"ע:
תו ראיתי שגיאה בדברי הט"ז שכתב לדידן אף בח' גזירה משום סוכה כמ"ש תוס' וזה ליתא דאילו גזרינן אתרוג אטו סוכה היה לנו לפסוק כלוי דאתרוג בח' אסור והתוס' לא כתבו הכי אלא לפרש טעם לוי ומה שלדידן אתרוג בח' אסור מבואר בהרא"ש שטעמו על אופן אחר וכן בהר"ן עיין וק"ל:
סעיף ב
כתב המ"א על דברי הב"י בשם הר"ן ולפי מה שכחבתי לעיל א"צ אלא למ"ד אוכלו לאלתר, האמת כן הוא ומ"מ הב"י שפיר עביד שהעתיק דברים אלו אף על אכלו למחר והיינו משום דמקודם כמו שהביא תירוץ תוס' והרא"ש מביא נמי מה דתי הר"ן משום דלבה"ש גופי' לא אתקצאי שהרי בה"ש אינו ראוי למצות אתרוג והר"ן מוכרח לזה מפני שריש ביצה מחולק נמי בזה עם התוס' והרא"ש דאינהו אף במוקצה דמצוה סברו דלא אמרינן מגו מחמת ספק יום שעבר ומה דשמיני דסוכה אסור משום דאי מתרמי ליה סעודה אכל בגוה אף דהוא נמי אך מחמת ספק יום שעבר דחק שמ"מ מעשה עביד ולא ניחא לו בזה זלהכי כאב דמוקצה דמצוה חמיר דאמרינן בי' מגו מחמת ספק יום שעבר ולזה הוקשה לו מן מ"ד דאוכלו לאלתר לאלומי לקושי' וכתב אלמא אדרבה במוקצה למצוה קיל טפי דלא אמרינן ביה מגו אפילו מחמת יום עצמו ומביא תירוץ הרא"ה:
אבל באמת לשיטתי' דמוקצה דמצוה חמור אף למ"ד אוכלו למחר נמי מוכרח לבא לתי' הרא"ה ולהכי מעתיקו הב"י מפני שהעתיק נמי מקודם תי' הר"ן שהוא לשיטתי' מוכרח וזה ודאי אין להקשות דלמ"ד אוכלו למחר בל"ז ל"ק דליתסר משום מגו דהא לא שייך אלא בי"ט ושבת ולא בחה"מ כדמבואר בהריטב"א ומוכח מן הסוגי' דזה אינו כיון דאמר על כל הז' ימים דיוצאים בו ואוכלו למחר ומי לא איירי דחל שבת באחד מימי החול המועד ומ"מ מותר לאכול בשבת מה דנפק ביה ביום ו' ושייך להקשות דנימא מגו ומוכרח סברת הרא"ה אך בזה קשה לי לשון התו' דף י' ע"ב שכתבו וכן משמע בפ"ב גבי הפריש ז' אתרוגים לז' ימים דאמרי' התם דכל אחד ואחד יוצא בו ואוכלו למחר ולא אסרינן למחר אע"ג דאיתקצאי בה"ש משום ספק יום שעבר. וקשה מה פעלו בזה הא מ"מ תקשי למ"ד דאכלו לאלתר והרי הוי מגו דאותו יום וכ"ת דלשונו ל"ד על כל הז' ימים אלא לבר מיום הראשון א"כ אף מן מ"ד דאכלו למחר נמי לא משמע די"ל דלא על כל ז' ימים קאמר אלא לבר משבת וצ"ע:
סימן תרסח
עיין ט"ז כתב השבתי ע"ז וכו' ואני אומר שבודאי יפה השיבו ולא קאי אלא על יום אחרון דחוה"מ דאילו לפירושו היא ראיה שאף בלשון תורה חג מקרי וה"נ מבואר בדבריו להדיא בי"ד שם וזה להדיא נגד הירושלמי שבהר"ן נדרים דף מ"ט דלא ס"ד שיהא בלשון תורה בשם חג ע"ש וק"ל ומ"ש דלא מצינן בגמרא בשום דוכתא שימי חוה"מ נקראים י"ט עיין בזה סי' ת"ץ מה שכתבתי לכן הברור שהעיקר כהמשיבים עליו וק"ל: