אור ברסלב
בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים הלכות יו"ט › סימן תקיב

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר

הלכות יו"ט · סימן תקיב

סימן תקיא

סעיף א

הג"ה א' אבל לשלוח לביתו ע"י גוי שרי הג"ה ב' ומותר להרבות בשביל עבדו ושפחתו באותה קדירה שמבשל בה לעצמו אבל לשאר גוי בכל ענין אסור עיין ב"י וד"מ וט"ז סק"ה ומ"א והנה המ"א מבאר דברי ההגהות רמ"א ע"פ הד"מ דבעבדו ושפחתו שרי להרבות היינו אפילו א"א להתפייס בדבר אחר משום דחדא טירחא שרי אפילו בשביל גוי אבל לשאר גוי אסור משום שמא ירבה בקדירה אחרת משמע דשאר גוי זולת עבדו ושפחתו הוי כמו גוי דמזמנו ואיכא למיחש שמא ירבה בקדירה אחר וא"כ פשיטא דקשה מה שהקשה הט"ז דלמה התיר לשלוח ולא חילק דבהי' בדעתו אסור משום גזירה שמא ירבה בשבילו בקדירה אחר ואם נאמר דמחלק הרמ"א בין אם שולח לביתו דליכא למיחש לשמא ירבה בקדירה אחר לאם אוכל בביתו דאיכא שפיר למיחש כנ"ל וע"כ היינו אפילו באינו מזמנו דאי במזמנו כבר כתב הש"ע דאפילו לזמנו לאכול ממה שהכין לעצמו אסור ומכ"ש להרבות בשבילו ומה חידש הרמ"א וא"כ גוי זה א"י מה טיבו דאם גוי שנשלח לו או שבא מאליו כבר התיר הב"י וכתב דלא חיישינן שמא ירבה בשבילו תו כתב המ"א לתירוץ קושי' הד"מ על הב"י שמקשה שסותר עצמו במה שמסיק דתירוץ הגמרא בעיסת הכלבים משום דאפשר לפייסינהו אינו מספיק דהא מ"מ הוי שלא לצורך אליו אלא דצריך נמי למסקנת הירושלמי דאיירי באופן דשייך פת נאפה יפה וא"כ למה לי דאפשר לפייסינהו לא יהא אלא שלכלבים הא חולק על הא"ח וכתב דאף לצורך גוי באותה קדירה שרי לרבות ותי' המ"א ע"פ היש"ש דדוקא באפיות פת שכל פת ופת היא טירחא בפ"ע ואין בו אלא ההיתר דרשב"א משום פת נאפת יפה בזה צריך אפשר לפייס דבשביל גוי לא מהני ההוא התירא רק לשל ישראל יותר מן הצריך לו מה שאין כן גבי קדירה שאין הטעם משום שנתבשל יפה אלא משום דחד טירחא הוא ולית ביה איסור כלל הכי נמי גבי גוי וכו' (עיין ביש"ש סי' כ"א וכ"ג) ומביא המ"א ראיה לזה ממה דאמר בגמרא ופליגא דריב"ל ועובדא דבני חילא הוי בתנור אחד א"כ משמע בהדיא דאסור עד כאן ונהי דמה שכתב דעובדא דבני חילא הוי בתנור אחד ובאופן דשייך פת נאפת יפה ודאי אמת דאל"כ פשיטא דקשה וכי לא ידע ר"ה הברייתא שבדף י"ז דעד כאן לא שרינן אפילו בישראל יותר מהצריך לו אף ששייך כל חדא וחדא חזיא לי' אלא אם שייך פת נאפת יפה א"ו דבאמת הכי הוי מ"מ דבריו תמוהין דא"כ קשה מנ"ל להגמרא לו' ופליג' מכח דריב"ל דילמ' לעול' כסברת הד"מ שסובר דאף ההוא סברא דפת נאפת יפה מהני אף לגבי גוי וה"נ סובר ר"ה וגם ריב"ל והא דאוסר לזמן היינו מחשש שמא ירבה קדירה אחרת דלא שייך כלל סברת רשב"א (וכ"ת דהכי קאי ההוא ופליגא דכמו דריב"ל גוזר אטו קדירה אחרת ה"ה דהיה לו לר"ה לגזור אטו תנור אחר כולו בשביל גוי לחוד א"כ קשה עליו בתרתי חדא מהיכי הוכיח לפסק הלכה דאפילו בעבדו ושפחתו אסור להרבות בתנור אחד הא בעבדו ושפחתו ליכא למיגזר ותו אם שייך אפילו בגוי שאינו חפץ ביקרו למיגזר וזה יהיה סברת הגמרא בני חילא א"כ מה מקשה הגמרא עליה דרב חסדא מעיסת הכלבים דילמא טעמיה דר"ח נמי משום גזירה שמא יאפה לגוי לבד משא"כ בכלבים דודאי לא עדיפי מעבדו ושפחתו דליכא למיגזר א"ו דזה אינו דליכא למגזר בבני חילא ואף לא בגוי שאינו מזמנו וחפץ ביקרו וא"כ ודאי קשה לדבריו איך קאמר הגמרא ופליגא) וע"כ חדא מתרי אנפי או דשני היתירים כחדא נינהו חדא טירחא ושבוחי משבח ע"י פת נאפת יפה ואם לאפושי טירחא ע"י שבח לא שרי בשביל גוי ה"ה חד טירחא ואזיל הפליגא הכי דאם כר"ה דמשום פת נאפת יפה שרי ה"ה חדא טירחא שרי ומאי איכא למגזר שמא ירבה בקדירה אחר מה בכך הא הקדירה אחרת נמי כל חדא חתיכה וחתיכה שבאותה קדירה הברירה בידו ליטול לנפשו ומה טעמו דריב"ל הא עכ"פ חדא טירחא הוא באותו קדירה גופיה ש"מ דחדא טירחא בשביל גוי אסור וה"ה דלא מהני היתר דר"ח פת נאפת יפה בשביל גוי וזה ודאי ליתא לדברי המ"א דהא פוסק דחדא טירחא אפילו לאפושי בשביל גוי שרי א"נ והוא עיקר דפי' ופליגא אינו אלא על הסברא דכל חדא וחדא חזי דהוא רק כמו ערמה כיון דכל עיקרו אינו אופה אלא בשביל הבני חילא וה"ה היכי דמרבה קדירה אחרת בשביל המוזמן דאף דכל חדא מיניה חזיא ליה והיינו משום דהוי רק ערמה ושפיר הוי ופליגא ופי' זה מוכרח ללישנא בתרא שבהר"ן שלא מחלקין כלל בין לצורך גוי לישראל יותר מהצריך לו ומוקמו לדרב חסדא בממלא כל התנור בלא של גוי (ובאמת לדידהו לא פליגי ר"ה ור"ח דהא ר"ה ודאי איירי כנ"ל בששייך פת נאפת יפה דלא כרש"י ז"ל ומ"מ משמע דגרסו ופליגא דריב"ל וע"כ אך מכח פי' זה דערמה ודו"ק ויהיה איך שיהיה אזדא ליה הוכחת רמ"א להוכיח דבעבדו ושפחתו היכי דליכא ערמה וא"א לפייסי' אסור להרבות בשבילו אפילו היכי דשייך פת נאפת יפה ודו"ק:

ואולם גוף הסברא לחלק בין ההיתרים של הת"ק דחדא טירחא לבין ההיתר דרשב"א דפת נאפת יפה אף דהיש"ש המציאה לדחות דברי הא"ח והמ"א עשה סמוכות לה מהב"י דלא לסתרו דבריו אהדדי לא נהירא לענ"ד כלל דא"כ קשה מה מיבעי רב אוי' סבא מר"ה בבהמה חציה של גוי ומה מקשה ליה לר"ה מנדרים ונדבות וכי לא ידע הברייתא דחדא טירחא שרי לכ"ע כדמוכח ממילא נחתום מים היה לו להקשות על הברייתא מנדרים ונדבות אם כסברת היש"ש דבחדא טירחא לא שייך כלל לאפלוגי בין דשל גוי לשל ישראל ביותר מה צורך משום דלית ביה איסור כלל וביותר קשה מסתמא דתלמודא דקאמרה וטעמא מאי דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ת"ל דהא אפילו היכי דאפשר למיפלג בלישה ואופה ככר אחד חצי' של גוי נמי שרי משום דאינו אלא טירחא חדא. א"ו דהתירא דחדא טירחא לא שייך אלא בשלו ולא בשל גוי או בשל גבוה ולא מיבעי' לשטת הפוסקים דמוקמו לדינא דר"ח מפני שהוא של גוי ואפילו בששייך פת נאפת יפה דודאי כמו דדינא דרשב"א לא מהני אלא בכולו של ישראל דוקא ה"ה דינא דת"ק אלא אפילו למאן דמוקים דינא דר"ח בממולא בשל ישראל מ"מ התירא דת"ק דחדא טירחא לא מיירי אלא בכולו של ישראל וכדמשמע נמי מהטור בסי' תק"ג דסברת אשבוחי אשבח טפי מהני מהתירא דחדא טירחא ע"ש ויותר נראה שלא לחלק דברי רשב"א מדברי ת"ק ובאמת מוכח מזה שטת התוס' דמוקמו לדר"ח אפילו באינו ממולא התנור אלא בהדי דגוי ומשום לתא דגוי הוא דאסור וזה נמי דעת המהרש"א דתרווייהו התירים כחדא נינהו שכתב על פי' רש"י וטעמא מאי סוגיא דתלמודא הוא כתב דר"ה ע"כ לא קאמר לה דלא הוי צריך לטעמא דא"א לכזית בשר בלא שחיטה דהא בעיסה ליכא ההוא טעמא כיון דאפשר למיפלגי' ואפ"ה מתיר ר"ה בעובדא דבני חילא כשטת רש"י שם דפליג אדר"ה: אלא ע"כ דסוגיא דתלמודא קאמר ההוא טעמא עכ"ל וקשה הא ע"כ ר"ה מיירי בהיכי ששייך פת נאפת יפה וכדהוכחתי לעיל ומ"ש רש"י ופליג עלי' דרבי חנינא משום דרבי חסדא סובר דזה ההיתר לא מהני בשל גוי ואם כן בשחיטה פשיטא דלא שייך דנשבח של ישראל בשביל של גוי ומה יהיה שם ההיתר אם לא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ומנ"ל דסתמא דתלמודא קאמר טעם זה א"ו דזה בזה תליא דאם לר"ה ההיתר דרשב"א שייך אף בשל גוי ה"ה ההיתר דת"ק דחדא טירח' א"כ למה לי' הטעם דא"א לכזית בשר בלא שחיט' הא אפי' ככר א' של גוי דאפשר למיפלג היכי דלא מפיש בטירחא ש"ך ומוכח דסתמא דתלמודא קאמר ההוא וטעמא מאי דלר"ה בלא ההוא טעמא שרי:

ולשטת היש"ש הא עדיין קשה מה בכך דסתמא דתלמודא קאמרה הטעם והיינו דלישרי אפילו לר"ח דס"ל דבשל גוי לא מהני ההיתר דפת נאפת יפה הא מ"מ ההיתר דחדא טירחא שרי אפילו בדשל גוי ואכתי קשה למה לי ההוא טעמא וכנ"ל א"ו כדכתיבנא ואין לומר הא כדברי היש"ש מורה נמי דעת הר"ן שהרי התיר בפשוט להרבות בשביל עבדיו בקדירה אחת ומ"מ כתב ומיהו משמע דלהרבות פת בשבילן אסור אלא א"כ יש לו במה לפרנסן דאדרבה משם תברי' שהרי ז"ל הר"ן דאי באותה קדירה שרי שהקדירה יפה כשיש בה בשר מרובה הרי שלא כתב דבאותה קדירה ודאי שרי משום דהוי כחדא טירחא כדכתב היש"ש אך צ"ע דהא לפי טעם זה ודאי נשמע מזה דבאותה קדירה שרי נמי להרבות אפילו באפושי טירחא דהיינו להניח עליו חתיכה בשר בשביל גוי לאחר שכבר הועמד אצל האש וא"כ למה יגרע להרבות פת בשבילן ותו קשה דתחילה הביא לגבי דינא דר"ח שטת התוס' דטעם דפת נאפת יפה לא שייך בשל גוי ותיכף סותר דבריו וכתב דליכא למגזר אלא בקדירה אחר ומשום טעמא דשבח כשיש בה בשר מרובה דהיינו רק אליבא דרשב"א כהסכמת כל האחרונים שבסי' תק"ג ע"ג ודוק ואילו כדברי היש"ש דשריותא דחדא טירחא שרי אפילו בשל גוי הי' לו להזכיר זה הטעם העיקר וכי היכי דלא תיפק מיני' חורבא להתיר באותה קדירה ואפילו דאפושי טירחא א"ו דלא כהיש"ש ומ"מ נלענ"ד דל"ק עליהן מידי דלפי מסקנת הגמרא דהיכ' דאפשר למיפייסינהו לא מקרי של כלבי' וה"ה לא של עכומ"ז א"כ ממילא היכי שמזמן אורח גוי שאין מזונתו חיוב עליו פשיטא דלא מקרי כלל של גוי אלא שלו שהרי הברירה בידו שלא להזמינו כלל אך מה שאינו צריך לו הוי וזה שרי מטעמי' דרשב"א ולכן פשיטא דבקדירה אחת שרי אף להרבות אחרי כן רק דגזרי' שמא ירבה קדירה אחרת כולו בשביל גוי ואף דכל חדא חזי' לי' נמי אף מאותו קדירה שמרבה מ"מ רק ערמה הוא כיון שמבשל קדירה לעצמו אסור ולזה קאמר הגמרא ופליגא עלי' דר"ה וכנ"ל משא"כ עבדיו ושפחותיו שמזונתן עליו ובפרט פת דאם אין לו להתפרנס אלא במה שמרבה בשבילן ודאי דהוי של גוי וחייש לשטת התוס' דאיסורא דר"ח היינו משום דגוי משא"כ בבשר ותבשיל סתמה אפשר לפייסינהו במידי אחרינא הוי ולא מקרי של גוי מה שמרבה בשבילן אלא דעכ"פ הוי מה שאינו צריך לו וכדברי ב"י הברורים בטעמן אבל כיון דודאי נשבח שלו שפיר דמי ודו"ק כי זה ברור כונתו לענ"ד ובזה מיושב נמי קושי' הד"מ על הב"י דאף דמצריך הב"י במסקנתו לצורך אפילו היכי דשייך פת נאפת יפה אפשר לפייסינהו מ"מ שפיר משיג על הא"ח דסברת אפשר לפייסינהו אינו מחויב אלא בכלבים או עבדיו שמזונותן עליו משא"כ מה שמרבה לשלוח לגוי דזה כולו שלו וברצונו תלי' מילתא לא מקרי כלל של גוי ושרי להרבות בקדירה א' בודאי כהסכמת הרא"ש ור"ן הרי דאף מכח קושי' הד"מ על הב"י אין ההכרח כלל ליחלק את השווין בין היתר הת"ק ורשב"א כדעת היש"ש ומ"א רק כדכתיבנא בהוכחה ברורה וגם כדפשיטא ליה להד"מ וכתב בפי' דדעת התוס' כדעת הא"ח דלצורך גוי אסור להרבות אף בקדירה אחד והיינו מה שכתבו תוס' בדינא דר"ח גבי אפי' ודו"ק:

ולכן לענ"ד אף הרמ"א ז"ל חזר בו בהש"ע וירד לכונת הב"י הברורה וזה נמי כונת המרדכי שכתב בשם ראב"י דה"ה שפחות שלנו כיון דאפשר לפייסינהו במידי אחרינא שרי דקי"ל כרבה דאית ליה הואיל ועוד דמזונותן עלינו וכתב עליו המרדכי ונ"ל דוקא אותו תנור ובאותו קדירה והיינו דתרווייהו צריכי דאפשר לפייסינהו כי היכי דלא לקרי של גוי ואותו קדירה צריך כי היכי דלא ליהוי עכ"פ יותר מן הצריך דלא כמ"ש בד"מ דהמרדכי פליג על הראב"י והכי פי' הרמ"א דלעבדיו שרי להרבות בשבילו משום דמסתמא אפשר לפייסינהו ולא הוי של גוי אלא דעכ"פ יותר מכדי צרכו הוי ושרי בקדירה אחד אבל לשאר גוי ר"ל גוי שביקש לישראל להרבות לו בקדירה אחד חתיכה של היתר דאית ליה משלו זה ודאי אסור ואפילו ע"י חדא טירחא דכל ההתירים אינם מספיקים לשל גוי דהא א"א לפייסו בדבר אחר מפני שהוא שלו ולעיל שפיר מתיר לשלוח דזה של ישראל ולא של גוי מקרי וכן נראה מסוף הסימן בכלבים לגירסא דפוס קראקא וכמו שהעתיק נמי הט"ז והיא עיקר דלא כמו שהגיה המ"א ע"פ הד"מ ויצא לנו מזה שמה שנאמר ומותר להרבות בשביל עבדיו בקדירה היינו דוקא בסתמא דאפשר לפייסינהו אבל אם צריך לבשל להם דבר שא"א לפייסינהו זולתו אפילו להרבות בקדירה אחת נמי אסור דאף חדא טירחא נמי אסור לשל גוי ודלא כמו כמסקנת המ"א כנלענ"ד:

לעיל ריש סי' תק"ז כתבתי על דברי היש"ש לדחות הוכחתו מתוס' דלא ס"ל החילוק דהש"ע בין תנור גדול לקטן בדחי' בעלמא ולהנ"ל מבואר היטב דמה שהוכיח מדמחלקינן בדינא דר"ח דטעמו משום דבשל גוי לא מהני היתר דפת נאפת יפה ומנ"ל דילמא ר"ח מיירי בתנור גדול וזה אינו כלל דהא א"כ ע"כ מה דמקשה הגמרא מעיסת כלבים היינו כדי למוקי' המתני' במילואה בכל התנורים ואפילו בגדול דלא שייך פת נאפת יפה וקשה קושי' הב"י דמה משני הגמרא דאית להו לפייסינהו הא מ"מ יותר מצרכו הוא ומוכרח כהירושלמי דבתנור קטן מיירי דשייך פת נאפת יפה ומה דמקשה על ר"ח היינו ע"כ משום דרצה למוקים אף דינא דר"ח בסתם תנור שהוא קטן דשייך פת נאפת יפה וקשיא להו לתוס' באמת היכי דשייך פת נאפת יפה מ"ט דר"ח ומוכרחו לחלק בין של ישראל לגוי ודוק כי זה ברור:

ואגב אבאר ההבדל שכתבו תוס' לחלק בין של ישראל לשל גוי משום דבשל ישראל הברירה בידו לאכול איזה שירצה ע"כ לאו דוקא דא"כ מה מקשה הגמרא מעיסת הכלבים אטו שם לא יש הברירה בידו לאכול איזה שירצה וכן מה שכתבו ועוד משום הואיל נמי יש לגמגם עליו חדא הא ר"ח לא ס"ל הואיל ותו דגם עיסת הכלבים אטו אם יבאו אורחים רעבים מי נדחה מפני מי פשיטא דכלבים נדחו מפני האורחים. וא"כ נמי לא מקשה הגמרא אלא העיקר כדאיתא הבדל זה בהר"ן בסתם דדוקא בשלו התירו ולא בשל גוים והסברא היינו דדוקא בשלו אף דאופה יותר מכדי צרכו עיקר האפיה ובישול הוא משום כדי צרכו משא"כ היכי דהוי לצורך אחרים נמצא דעיקר האפי' ובישול לצורך מי שאסרה התורה נמי הוא בזה לא התירו ומה יפה יותר ההבדל לשטת רש"י ז"ל דמתוך שייך אפילו בשלא לצורך כלל ומ"מ אסרה התורה לעכו"מז וכלבים פשיטא דחילוק גדול יש דע"כ לא שרי אלא שלא לצרכו דעכ"פ מותר מן התורה משא"כ לצורכי הנ"ל דאסור מן התורה לא סמכינן על אותן התירים דחדא טירחא או אישבוחי אשבח וק"ל:

תוכן העניינים

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה