בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר
הלכות יו"ט · סימן תקא
סעיף א
שעומדת לבנין כתב המ"א דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס וכו' וכתב הב"י שכן הוא בהסמ"ג והוא דף כ"ה ע"ב כתב אין מבקעין מסדר הקורות מפני שהוא מוקצה מח"כ דאפילו ר"ש מודה ואולם בזה לשטתו שבדף הנ"ל ע"א מביא בשם הר"ת אבל מה שאין מבקעין עצים מן הקורה זהו משום מוקצה מחמת חסרון כיס דאפילו ר"ש מודה דהיינו ארזא דסוף מס' שבת ובשטה זו דסתם סואר של קורות היינו ארזא ע"כ אזלו נמי התוס' ביצה דף ב' ע"ב במה שכתבו לא מרישא וכו' ע"ש אמנם צ"ע כי לענ"ד לא משמע הכי הסוגיא דסוף שבת במה דמשני ההוא ר"י בר יהודא מתני לה כלומר ר' יוחנן מתני מתני' לא בסתמא אלא בשם יחידאה ואינה הלכה והרי הרישא אין מבקעין ודאי הלכה הוא שהרי ר"ש מודה בה ותו מדקאמר על הקושי' דבתר הכי התם בארזי ושוכא משמע דוקא שם איירי בהכי אבל המתני' דאין מבקעין דלא מוקמי בביצה ל"א ע"ב אלא בסואר של קורות משמע דלא היינו ארזי אלא סתם קורות המסודרים לבנין ואינו מוקצה אלא לר"י וזה מוכח להדיא מפי' רש"י שבת קכ"ה ע"ב דאיתא שם מ"ד גשוש כ"ש סואר ומ"ד סואר אבל גשוש קפיד עלייהו ופרש"י סואר סדר של קורות חדשות שמסדרין לבנין וקפיד עלייהו פי' שלא יתעקם ומייחד להם מקום ומקצה להם בידים ואפילו לר"ש אסור דמוקצה מחמת חסרון כיס אפילו ר"ש מודה מבואר להדיא הא סואר דהיינו קורות הסדורים לבנין תליא בפלוגתא דר"י ור"ש דסתמייהו לאו היינו ארזא ושוכי ולהכי נמי דקדק לפרש בביצה דף ל' בארזי ושוכי דמוקצה מחמת ח"כ דדמי' יקרים מבואר מכל זה דקורות סתם המסודרים לבנין תליא בפלוגתא דר"י ור"ש ובתוס' ביצה הנ"ל יש לדחוק אף דלשונם לא משמע הכי דר"ל דאין הראי' מרישא משום דהיה מצי לשנויי דקורות היינו ארזי ושוכי כדמוקים בשבת וביצה הנ"ל ועד"ז הבעה"מ ריש ביצה האידך בריי' עכ"פ מבואר דסתם קורות המסודרים לבנין אינם מוקצה מחמת ח"כ אלא שהסמ"ג מפרש דסתם סואר היינו ארזא וצ"ע:
שם וקרובה להשבר כתב המ"א זהו אליבא דר"י אבל לר"ש מותר ברעועה טור: ונ"ל דאפילו למ"ש סי' שכ"ז ס"ו דבהמה בריאה שמתה מותר לר"ש היינו משום דמ"מ יושב ומצפה שמא ישחטנו חש"ו וכמ"ש תוס' חולין דף י"ד ד"ה מחתכין עיין ריש סי' שי"ח ולפי הנרא' מדלא כתב בפשיטות דבבהמ' בריא' שמת' שייך דיושב ומצפה מתי תמות וכדאיתא ברשב"א חולין דף ט"ו ד"ה עד כאן דהיינו טעמא דמ"ד חלוק ר"ש אפילו בב"ח שמתו לשטת הפוסקים דר"ש במוקצה מחמת איסור דלא דעתי' עלי' לא בעי דחי' בידים ומודה דאסור אלא ש"מ דרוצה נמי לתרץ מה דמבואר ריש סי' שי"ח דאפילו נחלה בשבת שרי לברי באומצא ומתרץ בסברת תוס' דשייך יושב ומצפה מתי ישחטנו חש"ו. ודברים אלו אף שכתובים נמי בהגהות הרא"ש שם שכתב אבל לפי' ר"י סוגיא דלעיל דהכא נמי יושב ומצפה אימת ישחטנה חש"ו מותר אף כשיחלה בשבת המה תמוהים בעיני דאיך יעלה על הדעת דסתם בהמה הנשחטה לחולה שנחלה בשבת חשוב דעתיה עלויה יותר מנר גדול אי משום דיושב ומצפה שמא ישחטנו חש"ו, מכ"ש דנימא דמקרי יושב ומצפה אף בנר גדול שמא יכבנו גוי או חש"ו ולענ"ד תוס' מעולם לא כיונו להכי אלא דייקו בלשונם וכתבו ובהמה נמי איירי ביושב ומצפה שמא ישחטנו חש"ו ורצונם לתרץ המתני' אליבא דמ"ד דחלוק ר"ש אפילו בב"ח שמתו ואפשר דלא מסתביר להו אפילו לומר דיושב ומצפה מתי תמות כדכתב הרשב"א ודחקו עצמם לאוקים המתני' דאיירי באדם פרטי שיושב ומצפה שמא ישחטנו חש"ו ואחרים רואין אותו דבזה ניחא לו דלא נתנבלה ואף על זה חולק היש"ש וכתב שם ואין למצוא היתר לשוחט בשבת שאם יושב ומצפה שמא יבאו חש"ו וכו' כמ"ש תוס' סברא רחוקה היא בעיני אבל להעמיד סתימת הפוסקים דסי' שי"ח דמן הסתם חשוב משום זה דעתי' עלוי' חלילה להעלות על הדעת ועיקר טעמם שם מבואר בב"י והמ"א עצמו כתב שם הטעם דאנן קי"ל כר"ש בזה דלית ליה מוקצה מחמת איסור כ"א בשדחאו בידים אלא דר"ש פליג אף בדחאו בידים היכי דדעתו עלויה כמו בנר זוטא ובזה לא קי"ל כותיה רק במה דמצריך דחה בידים הוא דקי"ל כותי':
ולשטת הפוסקים הרי"ף והרמב"ם ורא"ש ורבו של הרשב"א והה"מ זה באמת טעם המ"ד דחלוק ר"ש אפילו בב"ח שמתו ולא צרכינן כלל לדחוקי דמקרי דעתיה עלויה משום דיושב ומצפה מתי תמות: אך לשטה זו צריך ביאור מה מקשה הגמרא ביצה דף ל' ע"ב על סוכה הנופלת דלאו דעתיה עלויה הא מבואר בתוס' שבת מ"ד ע"א ד"ה שבנר ושבקערה דסוכה העשויה מימים רבים לא מקרי דחי' בידים וא"כ מה בכך דאין דעתו עלויה הא הוי כשוחט לחולה שנחלה בשבת דשרי לר"ש מטעם דלא דחה בידים אבל זה לק"מ דהמקשה דייק מדקאמר ור"ש לטעמיה דמותר שמן ולא קאמר ר"ש לטעמיה דמתני' דמתיר נבילה ש"מ דרוצה למוקים להברייתא בסתמא דאפילו בשבנה הסוכה לצל עי"ט דודאי מקרי דחוי בידים ומ"מ לית ליה מוקצה כמו במותר שמן ושפיר מקשה ומשנה דנהי דסתמא הברייתא מ"מ מדמבואר בדבריה דבנופלת איירי דאל"ה הא סתר אהלא ממילא איירי נמי ברעועה וכדברי תוס' ביצה דף ב' ע"ב דמסתמא הנופלת בי"ט רעועה היתה מעי"ט וממילא אזיל שפיר דלא קאמר הגמרא ביצה הנ"ל הניחא כדדייק המ"א דהא לא שייך כלל לפלוגתתם אמנם לשטת הפוסקים החולקים בסי' שי"ח וסוברים דבמוקצה מחמת איסור לא בעי ר"ש דחוי בידים בזה מוכרח מה דלא קאמר הגמרא הניחא משום דודאי אף המ"ד דחלוק ר"ש אף בב"ח שמתו לא משום דסבר דחלוק ר"ש ואפילו באין דעתו עליו דהא חילוק זה מוכרח לכ"ע בדעת ר"ש עצמו בשבת מ"ד מלישנא דברייתא דאבל אע"כ כדכתב הרשב"א דמ"ד זה סובר דאף בהמה שמתה שייך דעתו עלויה שמא תמות ממילא בלי שום מעשה אדם משא"כ בסוכה בריאה וה"ה לדדהו בשוחט לחולה שנחלה בשבת שאסור וכמו שכתבתי משמע נמי קצת לשון הטור שבסי' תקי"ח שכתב העושה סוכה בעצרת לצל דמשמע שעשאה עי"ט על זה כתב ור"ש מתיר ברעועה הא בבריאה שנפלה אפילו לר"ש אסור משום דחשוב דחה בידים כיון שעשאה בעצרת משמע הא אילו עשוי' מזמן גדול אפילו בריאה שרי לר"ש כיון דלא חשוב דחה בידים שהרי הטור פוסק כהרא"ש בסי' שי"ח וכנ"ל:
ואף שהטור עצמו סי' תקי"ח הנ"ל פוסק כמ"ד מודה ר"ש בבהמה בריאה שמתה ש"מ דלא בעי דחוי בידים והב"י סי' שכ"ד כתב שסמך עצמו על הלכות י"ט אבל זה שבאמת דברי הטור בזה תמוהים ממה דפסק סי' שי"ח: והאמת שזה ממש יש לתמוה על הרי"ף לפי מה דפירשו הרא"ש בחולין דרב דימי איירי אפילו בנחלה בשבת ונראה דמשום זה ביאר הר"ן חולין דעת הרי"ף כשנחלה מע"ש וכן מבואר בהרא"ה שאצל תה"ב דף י"ח שהבין דעת הרי"ף הכי אך הב"י בסי' שכ"ד הוכיח מהרי"ף ורא"ש שפסקו כמ"ד חלוק היה אפילו בב"ח שמתו וצ"ל דס"ל להב"י אף דהיה להם הגירסא במסוכנת וד"ה לא פירשוה כהר"ן כ"א דבמסוכנת אפילו ר' יודא מודה אבל הפלוגתא אפילו בבריאה ובשבת סתם כר"ש ובי"ט כר"י ובמסוכנת מודה ודו"ק אבל דברי הטור שכתב להדיא היתה בריאה ומתה אפילו לר"ש אסורה א"א ליישבו עם פסקו שבסי' שי"ח ואם שכבר הרגיש בזה הב"ח בסי' שכ"ד וכתב והא דכתב רבינו בסי' שי"ח וכו' היינו לגבי אדם שחלה בשבת אבל לגבי כלבים הוי מוקצה כשהיתה בריאה מבע"י ונתנבלה בשבת אבל לפ"ר דבריו תמוהים להחמיר במוקצה דטלטול לפני בהמה יותר ממוקצה דאכילת אדם ובפרט שבמוקצה דבהמה שייך קצת יושב ומצפה שמא תמות. (אמנם למה שביארתי והארכתי בחידושי למס' שבת בדברי תוס' י"ט ע"ב ד"ה מדכרכי דזוזא והעלתי שמוקצה זה של ב"ח שמתו גרוע ממוקצה דאוצר משום דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים כמבואר תוס' שבת מ"ה ע"ב והוי כעין מוקצה דב"ח של גוזלת דלכ"ע לא בעינן דחוי בידים משא"כ בהמה הנשחטה לאדם דמעיקרא עומדת ומוכנת לאדם אלא שהודחה מחמת איסור שחיטה והשתא כשסר האיסור עדיין מוכנת לאדם בזה שפיר בעינן דחוי בידים וכעין זה כתב הרשב"א והר"ן בשם הרמב"ן פרק חביות לגבי חולב עז בשבת וצ"ע):
אך א"כ צ"ע דברי הטור דהכא שכתב בקורה בריאה שנשברה בי"ט אף לר"ש אסור. ודבריו לענ"ד לקוחים מדברי תוס' ביצה ב' ע"ב ע"ש תמצא כדברי והב"י שכתב שהם לקוחים מקושי' הגמרא דף ל' נראה שכתב הכי מפני שבאמת אף דברי תוס' הנ"ל מהתם נובעים אבל להנ"ל קשה לי אף על התוס' דמאי קשיא להו הא לא הוי דעתיה עלי' ומודה ר"ש הא סתם קורה שנשברה איירי בקורת בית העשוי מזמן גדול דלא שייך גבייהו דחינהו בידים והתוס' הלא המה מכלל הפוסקים דר"ש תרתי בעי דחינהו בידים וגם אין דעתו עליו כדאיתא בדבריהם סוף שבת ד"ה לבר ע"ש וכן העיד עליהם היש"ש חולין הנ"ל ומכ"ש הטור שפוסק להדיא הכי בסי' שי"ח וא"כ אפילו קורה בריאה שנשברה בי"ט לישתרי לר"ש ואפילו נימא דמה שנאמר ולא מן הקורה הנשברה בי"ט קאי על הרישא דאין מבקעין עצים מן הקורות דאיירי בסדורות לבנין כדמבואר בתוס' שבת קר' ע"ב ד"ה והא אמר ר' יוחנן מ"מ קשה דהיכי משמע להו דאיירי בשסדרן מעי"ט דילמא הברייתא סתמא קתני דמשמע אפילו בשסדורין מזמן גדול ולהכי שפיר הסיפא הוא דלא כר"ש דלדידיה לשטה זו לא אמרינן גביה מגו דאתקצאי לב"ה כיון דלא דחינהו בידים אף בקורה בריאה וגם על הטור קשה דהיה לו לבאר דוקא בנשבר קורה בריאה שסדרן עי"ט הוא דר"ש נמי אוסרים וכבר מבואר נמי מדברי תוס' שבת קנ"ו הנ"ל דאף במוקצה מחמת ח"כ דמודה ר"ש היינו כל זמן שלא סר הקפידתו אבל כשנשבר לא ס"ל מגו דאתקצאי לב"ה אתקצאי לכולי יומא וא"כ פשיטא דלשטה הנ"ל בעי נמי ר"ש אף במוקצה מחמת ח"כ להיכי דנשבר דעתיה עלויה וגם דחי בידים וא"כ צ"ע כנ"ל והשטה דביצה ל' כבר ישבתי לשטה זו כנ"ל עיין ודוק ובע"כ לומר שהתוס' הכא וגם הטור סוברים דכל שנעשה ע"י אדם ואפילו מזמן גדול חשוב דחאו בידים ודלא כמשמעות דבריהם שבת מ"ד הנ"ל וצ"ע:
ובלא כל הנ"ל תמוהים לי דברי הגהות הרא"ש גופייהו עם העתקתם של המ"א אף לדעת ההג"ה הנ"ל שהתוס' בשם הר"י כתבו לסתם בהמה שמתה דמקרי דעתו עלייהו מה שבאמת לדעתי אינו אכתי תמוה הוא פסקו להלכה שמשום זה מותר לבריא אפילו נחלה בשבת דאם התוס' כתבו הכא היינו לתי' ר"ש למ"ד שמתיר אפילו בבהמה בריאה שמתה אבל להלכה איך אפשר ליפסק מכח זה הכי שמותר לבריא מה שנשחט לחולה שנחלה בשבת משום דמקרי דעתו עלי' הא בפרט זה במוקצה מחמת איסור ודעתו עלי' קים לן דלא כר"ש כגון מותר שמן דנר זוטא שהדליקו בו בשבת קי"ל דאסור כמבואר סימן רע"ט וכה"ג נמי קשה לי על הטור הכא שכתב בקורה רעועה דלר"ש שרי לנ"מ למאן דפסק בי"ט כר"ש הא אפילו בשבת מוסכם דלא קי"ל בזה כר"ש דמהני דעתו עליה וטעם הפוסקים דסי' שי"ח ודסי' שכ"ד הכל כמבואר בהרא"ש חולין וח"ר שם ותה"ב דבזה קי"ל כר"ש דכל דלא דחי' בידים אפילו באין דעתו עליו לא אמרינן מגו דאתקצאי לבה"ש ובסי' תקי"ח סקי"ג הרגיש המ"א בעצמו על הטור ויש"ש והניחם בצ"ע והכא לא הרגיש בכל זה.
שם וקרובה להשבר כתב המ"א ונ"ל דאפילו היתה רעועה מקרי נולד ומה דאיתא בהמביא דף ל' הכא בסוכה רעועה עסקינן והרי שם נמי הוי נולד דאם קורה מפני שבשלימתו עומד לבנין כשנשבר מקרי נולד דמעקרא כלי והשתא שבר כלי מכ"ש מה דמעיקרא היה בנין גמור והשתא נפל דהוי נולד ומ"מ מהני דעתו עלוי' היינו לר"ש דל"ל כלל נולד ואך איסור דמוקצה מחמת איסור היכי דלא היה דעתו עלוי' הוא דאית ליה ושפיר אבל למאן דאית ליה נולד י"ל דלא מהני דעתו עלוי' לנולד אך צ"ע לראי' ואולם בנולד גמור דמודה בו ר"ש כמו מיא בעיבא כדאי' בתוס' ריש ביצה ודאי מוכח דלא מהני דעתו שהרי מי לא יושב ומצפה מתי יבא הגשם לנו אבל בנולד דשייך לפלוגתא דר"י ור"ש י"ל נמי למה דפסקו כר"ש דבקורה רעועה אף דמודה ר"ש בקורה דהי' מוקצה מחמת ח"כ מ"מ מחמת דדעתו עלוי' שרי דלא כר"י בזה דלא מהני לו דעתו עלוי' ה"ה די"ל דלנולד אף למאן דלא פסק כר"ש בנולד דמפני דדעתו עלוי' פסקינן כותי' דמהני אף לנולד. לזה מביא ראי' מן הירושלמי שבב"י שכתב אפילו כלי שנשבר מעי"ט ויש בו תואר כלי ונשבר בי"ט אסור וזה ע"פ פי' הד"מ להירושלמי וא"י אף לפי' זה מה הראי' די"ל מפני שהיה לו תואר כלי ולא היה רעוע עוד שיהא עומד להתבטל מתואר זה להכי כי נשבר בי"ט הוי נולד ולעולם ברעוע ועומד להתבטל אף שנשבר בי"ט שרי ולא הוי נולד ובל"ז במח"כ הד"מ אין פירושו מוכרח כלל והעיקר כדנראה מהרשב"א שבפר"ח שכתב ומ"ש אבל אם נשברה מעי"ט סיים הרשב"א ואינה ראוי' עוד לבנין וכתב הפר"ח ונראה שהוציאו מן הירושלמי דאמרינן דכשיש עלי' תואר כלי אפילו נשברה מעי"ט אסור ור"ל כיון דקורה הוי מוקצה מחמת ח"כ מדעומד לבנין כל שנשאר לו תואר כלי להיות ראוי לבנין עדיין הוא בהקצאתו מח"כ וכבר השיג נמי המפרש בעל ק"ע על הד"מ ומפרשו הכי והוא עיקר וא"כ אין שום ה"א לראי' לדינו אך מסברא יוכל לדון הכי והפר"ח כתב נמי סברא זו בקצת הוכחה וכתב ומ"ש אפילו היתה רעועה אעפ"י שהיא רעועה ביותר דדמיא למסוכנת שיתבאר סי' תקי"ח ס"ו שמחתכה לכלבים משום דדעתי' עלוי' ש"ה דאסור משום נולד [וגוף סברא זו דנולד לא ליהני דעתו עלוי' לענ"ד יש לעיין בח"ר שבת דף קמ"ד ע"ב ד"ה הא דדייק ע"ש ודוק] אבל אף דין זה לענ"ד צ"ע כי אם היא רעועה בדומה למסוכנת י"ל דשוב אין שם כלי עליה ולא שייך כלל לדין נולד דמעיקרא כלי וצ"ע:
תו כתב המ"א ומיהו כו' ומיירי שעושין עדיין מעין מלאכתן ראשונה זה כתב לשטתו בסי' ש"ח שהוא ע"פ שטת התוס' אבל ע"ש שהוכחתי מהרי"ף והרא"ש כדהבין הב"י דס"ל בפשוט דכל שיש עליו תואר כלי דחזי למידי שוב מוכן הוא ולא מקרי נולד כלל ע"ש ודוק: תו כתב המ"א ונ"ל דבכלי אפילו היה שלם אתמול ונשבר בי"ט שרי לר"ש דכלי עשוי להשבר משא"כ בקורה וא"י מה קאמר דממ"נ אילו היה ר"ש סובר דין דנולד הא כבר כתב דלנולד לא מהני דעתו עלוי' אבל האמת דר"ש ל"ל כלל נולד. וא"כ מה הצורך לסברתו דכלי עשוי להשבר הא מוקצה לא היה כלל והרי אפילו בכלי שלם מסיקים לכ"ע ומה הצורך בזה לדעתי' עלוי' משא"כ בקורה בריאה דהוי מוקצה מחמת ח"כ [או מוקצה מחמת איסור סתירת בנין אם (חסר איזה תיבות) מוכרח לר"ש דעתי' עלוי:
סעיף ג
ואם חסר כו' הרי הן מוקצה לטעם זה הפוסקים כר"ש שרי אבל לטעם הר"ן לכ"ע אסור ועיין בט"ז:
סעיף ה
עצים וכו' בהרי"ף ורא"ש הטעם דהו"ל נולד ואסרו להו רבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש וקשה למה לו טעמא דנולד ות"ל דהוי מוקצה דמחובר ואפילו הרי"ף שפוסק בסי' שי"ח לפי' הרא"ש חולין דבעינן דחוי בידים ומבאר הב"י לשטה זו דס"ל דטעם מוקצה הנאמר בנכרי שהביא דורן אינו אלא לר"י וכתירוץ ראשון שבתוס' מ"מ קשה הא הרי"ף פוסק בי"ט כר' יודא ומכ"ש דקשה על הרא"ש שפוסק להדיא בנכרי שהביא דורון דהמוקצה דמחובר הוא אפילו לר"ש אמנם עיין סי' שי"ח סעיף ב' מה שכתבתי ליישב הרא"ש מקושיא הב"י דעיקר ההקצאה דמחובר היינו מדלא לקטינהו ש"מ דעתו היה שתגדל עוד הפרי י"ל דלא שייך כלל הקצאה זו בעצים ובפרט כשנשרו וק"ל אך הא ק"ק למה להו לשני טעמים כדתמהו התוס' ריש ביצה על סוגי' הגמרא ע"ש:
סעיף ו
כלים שנשברו בי"ט עיין סי' ש"ח סעיף ו'
שם אבל מסיקין בכלים שלמים תיבה זו שלמים הוסיף הרמב"ם ז"ל על לשון הברייתא ותימא לי הא כשעושין מעין מלאכתן הראשונה לכ"ע תורת כלי עליהן ומותרים בטלטול ולמה לא יסיק בהם ולעיל בסי' ש"ח הוצרכתי לידחק דכשעושין מעין מלאכתן הם בכלל דמסיקין בכלים אבל הרמב"ם שהוסיף לבאר שלמים צ"ע הגם שאפשר לדחק דמההוא טעמא משמיט אוקימתות הגמרא שריבה עליהן מפני שמבאר הקושי' כדפרשתי לעיל בתי' א"נ ע"ש ודוק ולכן מקפיד על שלימן כדי שאז לא צרכינן לתי' הגמרא משום דאז אף כי מדליק פורתא מ"מ נשאר מעין מלאכתן משא"כ כשמתחלה נשבר ואינו עושה אלא מעין מלאכתן שוב כי מדליק פורתא אינו עושה אלא מעין מלאכה אכתי צ"ע כדבלא זה תמהו דהיה לו לפ"ז לבאר עכ"פ דאף בשברי כלים העושין מעין מלאכתן שרי להיסק ע"י שמרבה עליהן כדתי' הגמרא לפי' זה וצ"ע:
שם כתב המ"א ואפילו לשורפם במקומן אסור וכו' עיין סי' שי"ח סעיף ג': (סוף הסימן)
ולפידים עיין קושי' הב"י ופירושה בהפר"ח: ומה שכל הבאים אחריו מיישבים דלהחמיר אמרינן קדושה אחת ולא להקל לפשטות לשונם ובפרט בלשון הט"ז שכתב דלהקל חיישינן למ"ד ב' קדושות ודאי הם דברים תמוהים שהרי מ"ד ב' קדושות דהוא ר' יודא בעירובין דף ל"ט בהדיא מתיר אף ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני ומכ"ש לפידים ואין לומר ר"י לית ליה כלל הכנה הרי אדרבה ר"י הוא דס"ל הכנה בביצה דף ד'. אך היש"ש לא נקיט בלשונו ב' קדושות סתם אלא כתב דמחמרינן דילמא ב' קדושות הן כמו שבת וי"ט ור"ל דלא משום דחיישינן למ"ד ב' קדושות מחמת ספק אלא אף דהוי מכח ודאי דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה מ"מ ב' קדושות הן כמו שבת ויו"ט לענין הכנה דלא לקרי י"ט מכין לעצמו ולהכי כתב על רבינו ב"י ולא ידע עיקר דבר זה ואני אומר ידע וידע אלא דלא ניחא לו בו כי דברים אלו לא אזלו אלא לשטת הראב"ד בפ"ח מה' עירובין דסובר נמי בימים של ר"ה נאכל עירובו ביום הראשון אין יוצאין עליו בשני ויוכל לומר דבריו שחייש לשמא ב' קדושות מחמת ודאי ולא מחמת ספק אבל אין מוכרח כי י"ל דס"ל לקולא לחוש לדר"י דמחמת ספק הם ב' קדושות ויש לחוש שמא הראשון חול ושני קודש משא"כ לענין הכנה דא"כ ממ"נ שרי כמו לר"י הביצה אבל לשטת הרמב"ם שהסכימו עמו הרשב"א והה"מ וכן פסק הב"י בש"ע סי' תי"ו הרי מוכח דקדושה אחת הוא אפילו לקולא ומכ"ש דלא צרכינן לספוקי לשני קדושות דשבת ויו"ט דמסתביר דאף הראב"ד לא חש לה כי אינו דומה לשבת ויו"ט דשם רוב הפעמים הם נפרדים. וגם באמת אין קדושיהן שוות אבל ב' ימים דר"ה דאם התקנה לא מחמת ספק הרי תמיד הם אחדים ומחוברים בקדושת שוות מה"ת לספוק בב' קדושות ומה דפסקינן ריש סי' תק"ג שאין להכין מיום ראשון לשני כבר ביאר המ"א הטעם משום דיום הראשון עיקר והוי מכין מיום לחול וזה לא שייך להכנה דממילא דאם יום השני חול הא לא בעי סעודתו הכנה ובודאי יפה תמה הב"י ודוק:
עיין ביש"ש פ"א סי' ד' מבאר טעם איסור שבירושלמי מה שכבה בשבת שאסור ביו"ט שאחריו אם חדא קדושה הם דהיינו משום נולד ולהכי העלה דלדידן יש להחמיר ביום ראשון של י"ט בין בר"ה בין בשאר י"ט ובלשון הסמ"ג שהוא בלשון זה ודין זה נוהג אליבא דרב ללשון דהכנה בשני י"ט של ר"ה או הסמוך לשבת לפני' או לאחריה וכן הלפידין שהובערו קצת ראשון וכבו אסור לחזור להדליקו בי"ט שני של ר"ה וכתב שקשה מה צריך גבי ר"ה לטעם דהכנה ת"ל אפילו אם הוא אסור משום נולד אסור בכל ב' הימים דהא קדושה אחת הוא ולהכי פירשו בדרך רחוק ע"ש ואני תמה על כל דבריו כי מה ענין לנולד בזה לא מיבעי' בלפידים או שמן דודאי לא שייך דמעיקרא עצים ושמן העומדים לידלק והשתא נמי עומדים לכך וכי משום דמעיקרא היה עץ ארוך והשתא קצר משוי' לי' נולד אלא אפילו הפתילים שיש תורת כלי עליהם מ"מ כיון דהשתא הנותר עדיין ראוי להדלקה הרי הוא כשברי כלים הראוים למלאכתן ראשונה דלכ"ע אין בהם משום לתא דנולד ועיין ריש פרק כל הכלים והכי מוכח מדברי תוס' שבת דף מ"ז ד"ה הנח ע"ש ודוק אלא העיקר דלמ"ד שבת וי"ט קדושה אחת האיסור במה שניתותר משבת לי"ט משום מוקצה מחמת איסור דבה"ש דאתקצי לכולי יומא ובי"ט שאחריו משום קדושה אחת משא"כ בי"ט לפני שבת או בשני ימים דר"ה מה מוקצה שייך הא בה"ש גופיה שרי בכל ולהכי כתב סמ"ג דלדרך דהטעם משום הכנה אף בי"ט לפני שבת [אך צ"ע מה נ"מ באיסור זה וע"כ דאסור להדליק בע"ש דהוא י"ט מפני שיהא נהנה בשבת ממה שהוכן ביום טוב] ושני ימים דראש השנה נמי אסורים זה הפשוט וברור לענ"ד אבל בו ביום לא ס"ד דשום אדם לאסור ועיין פר"ח ודוק ובעיקר דין הש"ע עיין בא"ר ופר"ח ומלבד דבריהם נלענ"ד דשייכים נמי על טעם ההכנה דברי הה"מ שבפ"ד מה' י"ט שטען נגד השגת הראב"ד בהלכה א' שכתב ויאמר מפני שהוא מוליד ואין הכנה וכתב הה"מ ואני רואה כאן חפץ להשיג שהרי אין זה כביצה שנולדה שאסורה לפי שאין דבר הראוי בעצמו אלא לבשל או לאפות בו עכ"ל וה"נ דכותי' ואולם עצמות דעת הראב"ד אין מובן לי אי ס"ד דטעמו משום דאש זה נולד ולא הוכן הא קי"ל י"ט ושבות מכין לעצמו וכדמקשה הסוגי' י"ט דעלמא תשתרי. אף למה שהעלו התוס' דלידה גופה הוי לידה ותירוץ הגמרא דגזירה הא לא שייכה כלל הכא וצ"ע. ועיקר טעם האיסור הוצאת אש בי"ט מבואר בפר"ח ריש סי' תק"ב:.