אור ברסלב
בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים הלכות יו"ט › סימן תצז

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר

הלכות יו"ט · סימן תצז

סימן תצה

סעיף א

עיין ט"ז שהאריך לתרץ הראב"ד והרשב"א דטעמייהו אף שהצידה מותר מפ' שמכוסים מהעיין מוקצים הם וכתב אף דהראב"ד מן המתירים מוקצה בי"ט מ"מ פשוט שבמוקצה כזה אפילו ר"ש מודה ועפ"ז כתב סק"ב על כן הו"ל להרמ"א לכתוב בלשון זה אפילו במקום שאין מחוסר צידה לפי שהן מוקצין כיון שהם מכוסים ודבריו לענ"ד תמוהים דא"כ דמשום מוקצה הוא דאסירי למה נקיט התנא אין צדין הא הצידה מותרת אילו זימנם מעי"ט. ותו דאפילו בלא זימן יהיו מותרים לכל הפחות בביבר הסמוך לעיר כמו דשרי בסעיף ח' בקנה בפרדס בלא זימן וביותר קשה מ"ש שפשוט שבמוקצה כזה ר"ש מודה מה היתרון במוקצה זה משאר מוקצה דבעל חי אפילו תרנגולת העומדת לגדל בצים דמותר לר"ש ולדעתי להפוסקים כר"ש אף בדין דסעיף ח' אפילו ברחוק מהעיר דלאו דעתיה עלייהו נמי שרי בלא זימן ולא גרעו מהלנים חוץ לתחום דמותר לר"ש וכי משום דמכוסים מן העין חמור איסורי' דמוקצה הרי בסעיף ג' דמצודת דגים שהיו פרושים מעי"ט כל שידוע שניצודו מבע"י מותרים אעפ"י שהם מכוסים מהעין ומה בזה שלא ידע מבע"י כלל שנצודו בו דגים אין בם משום מוקצה מכ"ש ביבר שיודע שיש בו דגים ודעתו עלייהו דאין בם משום מוקצה ומה שנתלה בלשון הרמב"ם שכתב הרי זה מוקצה הברור שלא נתן טעם זה להאיסור צידה אלא משום מה שמסיים ואם צד לא יאכלו דהיינו אך מטעם מוקצה והוא מוקצה מחמת איסור צידה דמודה בו ר"ש להכי ע"כ העיקר כדדחק הב"י ודוק:

סעיף ג

אפילו ספק צידה אסורה עיין פר"ח מאריך להוכיח דלא כדעת הרשב"א שמחלק בספק מוקצה בין מוקצה דלית ביה חשש איסור דאורייתא ובין היכי שקרוב ליגע באיסור תורה כמו צידה וקצירה ע"ש היטב שדחה דברי הרשב"א מהלכה ופסק להחמיר בכל ספק מוקצה ונולד מטעם דשיל"מ וגם ספק צידה ומחובר למסקנה דרב אשי אין איסורו אלא משום דהוי דשיל"מ וא"כ יצא לנו מחומרתו קולא דאפי' בספק צידה ומחובר היכי דלא שייך להחמיר מטעם דשיל"מ כגון בדברים הנפסדים עד למחר מותרים כדאיתא בי"ד סימן ק"ב והוא מהר"ן ריש ביצה ולענ"ד ליתא חדא מה דמשני במה שהקשה מה מקשה הגמרא לר"י ולר' יוסף יתר מעל המתני' דספק מוכן דאזלה לס"ד דרבה בפסחים דמוקצה דאורייתא וזה תימא דכבר אידחי התם ותו דלשטתו דספק מוכן הוא רק מטעם דשיל"מ מה חידש רב אשי בסתם כאילו לא נחלקו תנאים בהא והרי במחלק שנוי ויותר היה מהראוי לומר דבריו על המתני' דלקמן לבאר טעמא דספק מוכן שהוא משום דהוי דשיל"מ ותו דא"כ קשה על הר"ן דבריש פרק אין צדין משיג על רש"י במה שפי' דאיסור צידה בי"ט אף דהוי מלאכת אוכל נפש משום שהיא אפשר לעשותה מעי"ט וכתב דידוע דדגים נפסדים מיום ליום אף בהניחם במצודה וא"כ קשה אליביה מה טעמא דספק דגים הנצודים אסורים באמת ואפילו נימא דלא כהר"ן בזה אלא במצודה במים אינם נפסדים מ"מ קשה דהא ודאי עינינו רואות והחוש מעיד על זה שדגים שמחוץ למים הם נפסדים מיום ליום וא"כ מה מקשה הגמרא על ר"ג ראיה לסתור דילמא מה שהקיל בעובדא דנכרי שהביא דגים הוא מטעם שהיו חוץ למצודה ונפסדים בשהיתם ולכן הקיל משא"כ במצודה פרוסה מודה בהספק מוכן מדאינם נפסדים ואף דיש לידחות דעכ"פ ראי' אינה מ"מ קשה דלסתור נמי לא הוי ותו קשה על פסקא דר"פ דכללא כייל אם יש במינו מחובר דאסור ולמדו ממנו כל הפוסקים דהיינו אפילו בספק ואי דרק הטעם משום דשל"מ הא רוב מיני פירות כמו תאנים וענבים תותים נפסדים בשהיתם כמבואר בבעל המאור ור"ן ריש אין צדין ואיך פסיק ותני דספיקם אסור לכן לענ"ד הברור כדעת הרשב"א דחילוק גדול יש במוקצה מחמת איסור דאורייתא כמו צדה ומחובר דספיקו אסור בלא טעם דדשיל"מ ואפילו בדברים הנפסדים ומה דרב אשי תירץ על ביצה משום דהוי דשיל"מ היינו ביצה דסתמא אינו נפסד מיום לחבירו ובזה מסיק הרשב"א דכל דבר שיל"מ ספיקו אסור ור"ל והדומה לו במה שאינו נפסד. אך א"כ צ"ע מה שהעתיק, בשמו בספק בהמה שהובאה מחוץ לתחום אפילו בשביל ישראל דשרי דהא בהמה חי' ודאי אינה נפסדת הגם שיש לידחק דעיקר טעמו להיתר היינו כמו שמביא הפר"ח בשם התוס' דעירובין דבתחומין הקילו ולא משגחו בדשיל"מ מ"מ קשיא מה דתלה התירו בספק מוקצה ונולד דלית ליה נגיעה בדאורייתא ושם ודאי דאינו מתיר כי אם בדברים הנפסדים באופן דלא שייך דשיל"מ זה ודאי צריך עיון:

והאמת שלולא דמסתפינא לומר מילא חדתא הייתי אומר בדעת הרשב"א דסובר דלא כדעת התוספ' הנ"ל דבתחומין יש להקל אלא שסובר דעיקר דין דשיל"מ לא חידש לן רב אשי בי"ט כ"א בביצה דלא שייך גבי' שמחת י"ט כדאית' בתוס' מס' ביצה דף ט' ע"ב ד"ה אלמא משא"כ במידי דמיכל כמו בשר ודגים ומכ"ש במים כשאין לו אחרים לבשל בהם או לשתות דודאי שייך גביה שמחת י"ט מה בכך שהם דשיל"מ למחר אטו מחר יהיה י"ט כהיום וכי ליכא להשגיח בי"ט יותר ממה שיופסד המאכל או יהיה לו הפסד ממון וטורח בההיתר שרבו הפוסקים בי"ד שלא להשגיח בדשיל"מ וכה"ג מצינן מס' הנ"ל דף י"ז ע"ב דמשני בדאית ליה פירא אחרינא הא לאו הכי לא אוקמו חכמים דבריהם במקום עונג שבת ומכ"ש די"ל הכי בדשיל"מ ואילו כן אזלו כל דבריו כהוגן דוק ותשכח אך מדברי הר"ן במה שהתיר ספק צידה בי"ט שני אך מטעם דבס"ס לא אמר רב אשי חומר דדשיל"מ נראה ברור דלא כסברתי וגם לא מצאתי בשום פוסק כדעתי ע"כ אני מבטל דעתי ג"כ עכ"פ זה נלענ"ד ברור דבספק צידה ומחובר בכל ענין אסור ואפילו בדברים הנפסדים דספק מוכן דמתני' לאו משום דשיל"מ אתינן עלי' וליישב דעת הרשב"א אפשר לידחק ולומר דכמו שמחלק בדין מוקצה בין מחמת איסור דאורייתא למוקצה מחמת איסור דרבנן ואפשר הוכיח חילוק זה מדין ספק מוכן שבודאי מוכרח שבלא טעמא דדשיל"מ אסור בספק כנ"ל ומדין ספק תחומין הנאמר בעירובין פרק מי שהוציאוהו שנמי ספק מוקצה הן דהא אם המים לאו היינו הם מה שנתקשרו בעבים כי אם שב"ה קנו שביתה באוקיינוס הרי הם מוקצה מחמת א"ת (אך אפשר דבדבר מופקר לא שייך מוקצה ועיין בזה סימן תקט"ו) וקשיא לי' קושי' התוס' מדין ספק מוכן בלא דשיל"מ ובתי' תוס' דבעירובין הקילו לא נסתפיק וחילוק במה דמחלק כן ס"ל נמי דאף מה דחידש רב אשי דשיל"מ נמי לא נאמר כ"א דומיא דגזירת פירות הנושרים דאפשר ליגע בדאורייתא דיעלה ויתלוש או משקין שזבו וכבר משני הגמרא על הביצה דכולה חדא גזירה משא"כ ספק מוקצה ונולד דומיא דתחומין דלית בי' משום לתא דאורייתא ולא חשש נגיעה בדאוריית' אף דשיל"מ אינו מזיק וזה נמי למד מקושי' דעירובין הנ"ל מדלא ניחא לו בתי' תוס'. וג' חלוקים לדעתו מוקצה מחמת איסור תורה וגם יש בו חשש נגיעה בדאורייתא דומיא דספק מוכן דמתני' ודר"פ זה ספיקו מצד עצמו אסור בלא תי' רב אשי דשיל"מ וביצה שנולדה בי"ט דעלמא דהוא חשש נגיעה בדאורייתא אטו ביצה שנולדה ביו"ט אחר שבת תפס תי' רב אשי משום דשיל"מ וכדמצינן לר"י ולר"י דטעמייהו משום פירות הנושרין דהוי נמי חשש נגיעה בדאורייתא אלא דמוקצה לא הוי כמבואר בתוס' שם דאינהו איירי מפירות דהוי מוכנים לעורבים ודעתו עלייהו מאתמול. ומוקצה מחמת דדבריהם וליכא חשש נגיעה בדאורייתא בזה אפילו דשיל"מ מותר בספיקו ובזה נמי אזלה הסוגי' כהוגן ודבריו נכונים ואינם עצמן אך בלא כל הנ"ל דברי הרשב"א אלו והמה מועתקים בסי' תצ"ח בש"ע סעיף ג' צ"ע רב דמה עסק ליתלות ההיתר בגוי שהביא למקולין בהמה והוא ספק בא מחוץ לתחום דשרי מטעם דבמוקצה הולכי' בספיקו לקולא ות"ל דאין כאן מוקצה כלל דשל גוי אין צריך הכן כדכתב בעצמו בב"י סי' תקט"ו בשמו הביאו המ"א שם ס"ק כ"ז וע"כ לידחק מאוד יען דבל"ז הקשה המ"א בסי' תצ"ח סק"ו מסי' תקט"ו סעיף ז' וי"ל דאיירי בישראל ששיגר בהמה שלו ביד גוי להביאה במקולין לימכר עי"ט ונתעכב בדרך ובא בי"ט דבזה פוסק הרשב"א דאין בו משום איסור הבא בשביל ישראל דאסור משום גזירה כדאיתא ס"ס תקט"ו' אך הרמ"א מסיים שם דוקא בשאין בו משו' מוקצה והיינו כשבודאי הי' בין השמשות חוץ לתחום אבל בספק מתיר ספק מוקצה כזה ודו"ק ומ"מ דחוק הוא וצ"ע:

ונלענ"ד להביא ראיה לשטת הרשב"א הנ"ל דספק מוכן . דמתני' אסור בלא טעם דדשיל"מ מן הירושלמי ריש ביצה דז"ל נתערבה במאה כולן אסורות במה הא כמ"ד ספק מוכן אסור ברם הא כמ"ד ספק מוכן מותרים נשרים ספק מהיום ספק מאתמול ברם הכא יש כאן אחת לאסור והוא מוכחת על כולן וע"ש בהמפרש ק"ע שפירש נמי טעמא דספק מוכן משום דשיל"מ ולפירושו למה דמחלק בין ספק עצמו לספק דתערובות למ"ד ספק מוכן מותר היינו דדשיל"מ לא מועיל כ"א לספק דתערובות שנתבטל ולא לספק עצמו וזה דבר תימא כמבואר בהה"מ שנתן טעם להרמב"ם שהשמיט ספיקו אסור שנלמד מכ"ש של דין דנתערב ע"ש והדין עמו דודאי כ"ש היא דהגע עצמך בדאורייתא חזינן דספיקו ספק עצמו לכ"ע להחמיר עכ"פ מדרבנן ואילו ספיקו במה שנתבטל ברוב מותר לכ"ע בדברים המתבטלין ואיך אפשר דבדרבנן יהי' איפכא דלספק תערובות שנתבטל יזיק דשיל"מ ולספק עצמו לא יזיק ויהיה ספק מוכן מותר לכן לענ"ד הירושלמי לא נחית כלל לדין דשיל"מ והראי' שהשמיט ספיקו אסור כ"א נתערבו סובר מטעם דבר שבמנין הוא דלא בטל ולכן היה סובר בהשאלה דדבר שבמנין אינו פועל אלא שלא יתבטל ויהי נידן כתערובות דחד בחד דמידי ספק דרבנן עכ"פ לא נפיק וכדסובר באמת האור זרוע שבב"י י"ד סי' ק"ט דבדרבנן חד בחד שרי לשני בני אדם מטעם ס"ד לקולא ולפיכך היה רוצה לדמותן שאתיא כמ"ד ס"מ אסור וע"כ משום דמוקצה כעין דאורייתא דנימא אותו ספיקו וה"ה לדידיה הביצה דמטעם מוקצה אוסר כמבואר שם בריש ההלכה וע"ז משני ליה שפיר דאתיא אפילו כמ"ד ס"מ מותר ברם הכא יש כאן אחת לאסור והיא מוכחת על כולן משום דהוי דבר שבמנין וכדתירץ ר"פ בבבלי דדבר שבמנין לתנא דליטרא קציעות אפילו בדרבנן לא בטל ומוכח מיני' כדפסקי' דתערובות דחד בחד וה"ה במאה בדברים החשובים אפי' בדרבנן אסור משא"כ בס"מ למאן דמתיר שמדמיהו לשאר ספק דרבנן בעצמותו דשרי עכ"פ נשמע מיניה דלמאן דאוסר לאו מטעם דשיל"מ אוסר דהא לא נחית כלל להכי וכהוכחתי הנ"ל ודו"ק:

עיין פר"ח הקשה על הש"ע בסי' שכ"ה שסותר עצמו במה שפוסק שם סוף הסימן ספק אם הובאו מחוץ לתחום או מתוך התחום חוששין שמא מחוץ לתחום הובאו ואילו שם סעיף ט' פסק כהמרדכי דביש לו שני בתים וכו' תולין להקל וכתב ואפשר שהמחבר מחלק בין חלילין לפירות וכו' וזה אי אפשר שהרי שם בסעיף ט' גופי' אף בפירות כתב אם הוא ספק אם הובאו מחוץ לתחום אסור אבל הנלענ"ד דלק"מ והוא מדהוקשה להב"י על הרי"ף בחלילין ראיות המרדכי מפרק מי שהוציאוהו דסתם הסוגי' לגבי תחומין ספיקא דרבנן ולקולא ולהכי הוכיח דטעמו דהרי"ף בהספק אם הובאו מחוץ לתחום דודאי רובן מחוץ לתחום אף בספק דתחומין מחמרינן משא"כ בפסק המרדכי בשני בתים דאין לספק במקום אחר דסתמא משלו מביא רק הספק בין שני הבתים שפיר ראיות המרדכי מפרק מי שהוציאוהו דלא חיישינן בתחומין לדשיל"מ וכן מה שפסק בסי' תצ"ח סעיף ד' אני אומר שמא מבערב הכניסן שם הספק נמי אינו תולה ברוב ומועט להכי פסק להקל ודו"ק:

סעיף ה

אם סכר אמת המים כתב הפר"ח ומיהו מודינא ודאי במ"ש סי' ב' על אנשים שיש להם ארגז מנוקב במים ויש לו דגים ידועים שם שהניחם בתוך הארגז וכיוצא בו (או שיש לו ביבר קטן). זה לשטתו שהעלה כרמב"ם דלשטת הש"ע כל הביברים אסורים משום צידה) שאינו יכול ליקח משם בי"ט בלא זימן מעי"ט כדמוכח בהדיא בגמרא דלא סגי לומר מכאן אני נוטל למחר כי היכי דלא סגי ביונים משום דילמא מטלטל ושביק ולומר זה וזה אני נוטל לא שייך בדגים וכו' וכמ"ש הרב ז"ל במ"ב וא"י למאן מודה הא הרש"ל גופי' שם חזר וכתב להדיא אכן יש לחלק ולומר דדוקא ביוני שובך שהאפרוחים כל זמן שלא זימן מוקצים הם ומש"ה פרש"י לשם דאי שביק להו נמצא מטלטל מה שלא הזמין דהוי מוקצה ואם כן הנהו דגים שהוא קנאם והניחם בתוך הארגז בודאי לית בהו איסור מוקצה אלא חיישינן דילמא שביק הני ונוטל אחרינא דמכל מקום לא טלטל דבר מוקצה כי כולן ראוים הם אפילו בלא הזמנה וכו' ע"ש שהאריך והעלה כהרמב"ם אלא בסוף כתב מ"מ יש ליזהר בדבר הואיל ששני גדולי הדור' חשו טירחא בכדי' אבל מה שמדמה הפר"ח להזמנה דבני יונה ודאי ליתא כי אפילו זימן אינם צריכים בתרנגולים שבביתו:

סעיף ו

אווזים ותרנגולים וכו' ז"ל ספר השטה וא"ת בתרנגולים שבביתו נצריך לומר מבע"י זה וזה אני נוטל משום חשש שמא ימצא כחושין ואתא למנוע משמחת י"ט. ולטעמא קמא ניחא כי י"ל כיון דלא שייך לטלטל מה דלא חזי שכולם אינם מוקצין ולא צריכין זימון ותירץ ריטב"א דלגבי יונים שההוצאה יתירה על השבח איכא למיחש להמלכה משום חורבן שובכו אבל תרנגולים שהן עומדים לאכילה מה דאשכח אכל ושוב כתב בנ"ל כדמחלקו היש"ש ופר"ח:

סעיף ט

אבל בקטנים שאינם מפריחין מותר לצודן אבל זימון צריכים עיין בטור מבואר מדכתב בתר הכי גבי בהמה שנשחטה בי"ט ונמצאת טריפה דטלטל הבשר תלוי באם הלכה כר"י בי"ט או כר"ש מכלל הא דין זה דזימן היינו אף לר"ש וכן מוכח בודאי שהרי הפוסקים כר"ש ס"ל משום דבית הלל אף בי"ט ס"ל כר"ש ולא כרב נחמן והרי ב"ה גופייהו מצרכו זימון זה א"ו דבהא ר"ש מודה אלא דצריך טעם מה מוקצייהו ובמה שנו מסעיף ח' איל וצבי שקננו בפרדס דכשהן קטנים ואין צריכים צידה אף זימן אין צריכים. וראיתי ביש"ש פרק א"צ סי' ב' כתב כלשון זה דדוקא יוני שובך אותן אפרוחים הן מוקצים שהרי נולדו מן האמהות שפורחת ושייך בהן צידה גם באותן אפרוחים גופן כשיגדלו ויפרחו יהי' שייך בהו צידה א"כ עתה נמי קודם שמפריחן צריכים זימון ואם לאו אסורים משום מוקצה ואין אלו אלא דברי תימה דהא כל סבותיו נמי שייכים בדין דסעיף ח' הנ"ל כהווייתן ומ"מ א"צ זימון: אבל ודאי עיקר הקצאתן היינו משום דסתם יונים קטנים אינם עומדים לאכילה אלא לגדל ולדות וכ"ת הא לר"ש אפי' תרנגולת העומדת לגדל ולדות מותר לשחוט בי"ט כדבאמת להכי פסק הש"ג סוף ביצה בשם ר"י אחרון מד"פ כר"ש דמותר לשחוט בי"ט אפי' תרנגולת העומדת לגדל בצים. זה כבר מבואר בתוס' ריש ביצה ובבעל המאור דוקא בעל חי כיוני, שובך דמקצה דעתי' מיני' משום חורבן שובכו הוא דחמיר טפי ומודה בו ר"ש אבל תרנגולים אע"ג דהן בעל חי אפי' בעומדת לגדל בצים לא מקצה דעתי' מנייהו לפי שהם גדלים בביתו ותלי' שפיר בפלוגתת דר"י ור"ש כדמוכח מקושי' הגמרא ריש ביצה וליפלגו בתרנגולת אלא שהש"ע סעיף ו' שדייק העומדת לאכילה לשטתו שפוסק כהרי"ף ורמב"ם ובזה אני תמה על הסמ"ג שמשמיט בהלכות י"ט כל דיני זימון דיוני שובך ויוני עלי' באין זכר מהם: ומשמע דהיינו משום דפוסק כר"ש בי"ט ולית לי' סברה הנ"ל מוקצה דב"ח ביוני שובך אפי' ר"ש מודה והוא תימה שהרי ב"ה גופיהו מצרכו הזימון וצ"ע:

תוכן העניינים

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה