אור ברסלב

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר

הלכות חול המועד

הלכות יו"ט

סימן תקלא

סעיף ב

אין מגלחין וכו' בתשובת נ"ב סימן י"ג מתיר למי שהולך בין השרים ודחיקא ליה מילתא טובא והוא גילח מעי"ט להתגלח בחה"מ ע"י פועל שאין לו מה יאכל כי ע"י פועל כזה מקיים פסק ר"ת ממה שהקשו עליו כל הפוסקים ע"ש ולדעתי לא נראה הכי ממה דת"ר כל אלו המותרים לגלח במועד מותרים לגלח בימי אבלם ודוק ועיין נמי בספר בנין אריאל:

סעיף ד

וכן המנודה עיין ב"ח משני קושי' הב"י על הטור דמוקים הירושלמי על פי מסקנת הראב"ד דלא פייסי' לבעל דינו אלא שבא לב"ד לבקש שיתירו לו שאז אין מתירין לו עד לאחר ל' יום וא"י מה תיקן בזה דהא מ"מ לאו אנוס הוא לשטת הירושלמי שהיה לו לפייס בעל דינו קודם הרגל ואז היו מתירין לו מיד ואפילו תוך ל' וכ"ת דלחזור מדעתו לפיוס בעל דינו קרי ליה אונס הא זה חותך הירושלמי לגבי הנודר שלא לגלח דלא מקרי אנוס שהיה לו לחזור מדעתו קודם הרגל ולהתיר נדרו והמ"א שמחלק בהדינין לגבי מנודה פוסק כהב"ח על פי פירושו להירושלמי ולגבי נודר מסיק כמשמעות פירוש רש"י ורי"ף ורמב"ם א"י מי נתן לו הכרעה זו דלא כירושלמי ודלא כתלמודן ובמתניתין נאמר והמנודה וכן מי שנשאל לחכם דמשמע ברור דדינם שוים. והעיקר לענ"ד כפסק הש"ע ע"פ הרי"ף ורמב"ם ע"פ סתימת תלמודן שמביא הב"י דברי הגמרא דמתני' דקתני שהתירו לו חכמים קאמר דאזיל ופייס לבעל דינו ואתי קמי' רבנן ושרו לי:

סעיף ו

הג"ה ואפילו בפרהסיא שרי הנה הרמ"א ז"ל כתב זה ע"פ מ"ש בד"מ סק"ב על דברי המרדכי שב"י תניא בתוספתא אעפ"י שהתירו לספר לא יסתפר בר"ה. כתב ומשמע מהמרדכי דוקא אלו כגון היוצא מבית השבי' וכו' דמאחר דאסור לאחרים צריך לגלח בצנעה אבל לגלח השפה או קטן דלכ"ע בכה"ג שרי מותר וא"כ ודאי צ"ע רב מה שהקשה המ"א סי' תקל"ד ס"ק ל"ד דמנ"ל למרדכי לחלק בכך דהא בגמרא שהביא ראי' מיירי בכלי פשתן שמותרין לכל אדם וכו' ע"ש ומה שכתב המ"א לכן נ"ל דהמרדכי קאי ג"כ אכלי פשתן זה ודאי ליתא שהרי ז"ל המרדכי וכל אלו שמכבסין במועד מכבסין כדרכן ואפילו בנתר ואהל ולמועד לא בעי צנעה מפני כבוד המועד שאין כלים מתכבסין יפה בבית כמו על נהר וראי' מבר הדי' לדידי חזי לי ימא של טברי' משיכלו דמנא דכיתנא אלמא דהא דשרי לכבס במועד אפילו בפרהסיא על גבי הנהר ומכ"ש דמה יענה לדברי הגהות מיימון בפ"ז מה' י"ט הלכה כ"א כ' בעינו לשון המרדכי הנ"ל מבלי זכר לו עד עתה מכלי פשתן לכן הברור כדמחלק הרמ"א שם וא"כ הצ"ע הוא תמי' קיימת אמנם מ"ש הד"מ ומשמע מהמרדכי וכו' כנ"ל במח"כ אנכי עיינתי שם ולא מצאתי שום משמעות לא לחילוק הדין ולא להטעם שיהיב אלא לענ"ד נראה המרדכי יליף טעם דצנעה משום דברבים אוושא מילתא ואיכא זלזול המועד ובאמת אין שום הבדל בין דבר המותר לכ"ע או המותר רק לאדם פרטי ואז הראי' פשוטה ודוק

סימן תקלד

סעיף א

הג"ה והא דמותר וכו' זה הוציא בד"מ לתרץ המרדכי דלא ליפלג על התו' ובודאי כיון אל האמת דאילו מה דתירץ הב"י שאינו מפרש האיסור בפרהסיא רק לגבי אבל ודאי אינו דא"כ למה מעתיק כלל התוספתא לגבי חוה"מ וזה נראה נמי מלשון המרדכי שכתב ולמועד לא בעי צנעה דר"ל אף דמועד ואבל שוים לענין דבעי צנעה מ"מ לענין זה מועד עדיף שאז יש תועלת הכיבוס יפה בפרהסיא למועד לכבודו שרי ולאבל מ"מ אסור וקושי' המ"א עיין סימן תקל"ח:

סימן תקלז

סעיף ח

ואם עושה כדי לצוד דגים כדי לאוכלם במועד כתב המ"א לכאורה צ"ע וכו' ובעיני לק"מ דאטו אוסר כדי לאוכלם כולם אלא כדי לאוכלם ולא דוקא כולם אלא לאפוקי לצוד רק כדי להשאיר הכל לאחר המועד דזה אף לצוד אסור וק"ל:

סעיף טו

ואם אין לו מה יאכל וכו' אלא קוצר ומעמר ודש וזורה כדרכו והכא בגמרא בהברייתא איתא נמי וטוחן והש"ע משמיטו הכא משום שכבר כתב ריש סימן תקל"ג מותר לטחון לצורך המועד והוא מן ברייתא אחריתי והרמב"ם פ"ז ה"ו מעתיק ברייתא זו וטוחן מה שהוא צריך והדין פרטי דטחינה דברייתא אחריתי משמיט מזה נשמע דיניהם שוים ובסי' תקל"ג מבואר בשם תוס' ומיהו אין צריך לצמצם אלא עושה בהרוחה ומשמע דה"ה הכא יוכל לקצור וכו' הכל בהרוחה אך ראיתי בחידושי דף י"ב ע"ב כתב טוחנין קמח במועד לצורך המועד ושלא לצורך המועד אסור ק"ל למה לי' למיתני שלא לצורך המועד אסור מרישא שמעינן לה וסברא נמי הוא ועוד לצורך המועד למה לי גדולה סיפא שאם אין לה מה יאכל קוצר ומעמר י"ל דבטחינה שרי' כל הצורך המועד אפילו בהרווחה גמורה ולא בצמצום ממש וכן בשאין לו לעשות בדבר אלא מלאכה אחת אבל לקמן שהוא צריך לקצור ומעמר ושאר מלאכות אינו עושה אלא כדי צרכו בצמצום כל מה דאפשר ובזה עושה כל מלאכה שבעולם ואפילו בפרהסיא ואפילו בהא ודאי אם לא ימצא מי שירצה לעשות לו בצמצום שאין רוצין לטחון או לקצור לו דבר מועט עושה אפילו הרבה מפני מועט שהכל לפי צורך המועד הוא וכך קבלתי ממורי רבינו נרו בשם רבינו הגדול רבו הרמב"ם עכ"ל והוא תימא הלא הרמב"ם משמיט כל עיקר דין טחינה בלחודי' ואילו ס"ל חילוק זה הי' לו לבאר. לכן מסופק אני אם לא הוא ט"ס וצ"ל הרמב"ן כי הספר משובש בטעות הדפוס הרבה. אף מסופק אני לפי זה אם הרמב"ם מודה להנאמר בש"ע תקל"ג דמותר לטחון בהרווחה כיון דהכא אך כתב כנ"ל וטוחן מה שהוא צריך וצ"ע:

סימן תקלח

סעיף ו

המכוין מלאכתו והניחה למועד ועשאה במועד ב"ד מאבדין וכו' זה שטת הרמב"ם ועיין בב"י מביא דעת הרמב"ם והטור שאך מונעים אותו מלעשות אותה מלאכה אבל להפקירה לכל ולאבדה בידים לא קנסו. והה"מ מביא בשם גאונים כדעת הרמב"ם אלא שכתב ומ"מ לא משמע בגמרא מידי ולי נראה דשפיר משמע בגמרא כדעתם דבבכורות דף ל"ד ע"ב כתבו תוס' ד"ה אם ובמועד קטן נמי נקיט חד טעמא בצורם וטעמא אחרינא במוכר עבדו והוי מצי למימר חד טעמא בתרוויהו דאת"ל בצורם ובמוכר דקנסוהו משום דעבדי' לאיסורא אבל כיון מלאכתו לא עבדי' לאיסורא עכ"ל והא תינח לשטת הרמ"ך והטור דאפילו לדידי' לא קנסו בתר דעביד להפקיר ולאבד אלא משמתינן ליה ורק קודם דעביד הוא דקנסינן דלא ליעבד ותיאבד ממילא שפיר דאז הא אי אפשר למיבעי גבי בנו אלא כיון מלאכתו במועד ומת קודם דעביד אם קנסו לבנו דלא ליעבד ושפיר דהוי מצי למימר כדכתבו תוס' אבל הגאונים הוכיחו מזה דאך בגיטין ובמכות קאמר את"ל בכיון מלאכתו לא קנסו י"ל דילמא מה דנאמר במתני' בכיון מלאכתו במועד יאבדו הוא רק כפי' הרמ"ך וטור ולהכי לא קנסו בנו אחריו משום דאכתי לא עביד איסור אבל במ"ק תופס ההיבעי' לפי האמת דיאבדו דמתני' משום שאסור ליהנת מהן ושמפקירן אותה אף בתר דעבדה ועל זה שאל האיבעי' אם גם בזה לא קנסו בנו אחריו ומוכרח לטעמים בצורים משום דאיסורא דאורייתא ובמוכר עבדו משום דמפקיע ממצות ואינו מספיק טעם אחד משום דעבדי לאיסורא דהא גם בזה עביד האיסור וק"ל

ואם מת לא קנסו בנו אחריו עיין מ"א כתב ונ"ל דדמי לעושה מלאכה בשבת שאסור לו לעולם וה"ה לבנו ועיין סי' שי"ח וא"י מי הגיד לו נבואה זו דה"ה לבנו אך לשטתו שם דה"ה למי שנתבשל בשבילו מנ"ל שכל מה שעושה או מבשל היינו לצורך בנו נמי מפני שידע וימות וירש בנו מלאכה זו ומתוס' גיטין דף מ"ד מוכח דלבנו אף בשבת לא קנסו ואין דינו אלא כאחרים מדלא קשיא להו נמי משבת כדהקשו משטר שיש בו רבית ומשנים שהפקידו אצל אחד לכן העיקר לענ"ד כפסק הש"ע ועיין בב"י דלבנו תמיד לא קנסינן ואולם אף מה דפשוט לנ"י ויש מפרשים דרבינו ירוחם דבעשה מלאכה שאינו אבוד דלדידי' ודאי קנסינן ואמת דהכי נשמע מדברי רבינו ירוחם בשם רב נטוראי גבי חייט אבל קשה לי דמנא להו אחרי שלא מצינן קנס זה במשנה אלא בכיון מלאכתו בדבר אבוד י"ל דוקא באופן זה דהוי כעין ערמה הוא דקנסו אבל באינו אבוד לא. והכי נמי מצינן דתירץ רב אשי ביצה דף י"ז ע"ב הערמה קאמרת וכו' ע"ש פי' רש"י דאיכא למימר אחמיר בה רבנן בערמה טפי ממזיד דאילו מזיד רשע הוא לעבור על דברי חכמים וכו' וי"ל ה"ה הכא לא קנסו ואך משמתין אותו כדאיתא מ"ק דף ד' אמר לי' רבה תוספאי ניתי מר לשמתיה אבל לקנסו שלא יהנה מהמלאכה לא מצינן וצ"ע: הג"ה כגון חייט וכו' משמתינן לי' ומלקינן לי' עיין בבה"ב:

סימן תקמ

סעיף א

ואם הי' נוטה ליפול סותרו מפני הסכנה ובונהו כדרכו כתב המ"א דאל"כ מימנע ולא סתר וה"נ איתא בב"י והוקשה לי מה צריך לההוא טעמא שהרי הסוגי' הכי איתא דף ז' אמר ר"ח לא שנו אלא כותל גינה אבל כותל חצר בונה כדרכו לימא מסייע לי' כותל הגוחה לר"ה סותר ובונה כדרכו מפני הסכנה התם כדקתני טעמא מפני הסכנה ואיכא דאמרי ת"ש כותל הגוחה לר"ה וכו' מפני הסכנה מפני הסכנה אין שלא מפני הסכנה לא לימא תיהו תיובתא דר"ח אמר לך ר"ח התם סותר ובונה הכא בונה ולא סותר התם נמי ליסתר ולא ליבני וקשה מה הקושי' לר"ח דליסתר ולא ליבני הא כיון דמוכרח ליסתר מפני הסכנה שוב הוי כנפרץ מאליו דבונה כדרכו ורציתי לומר דבאמת דברים אלו אינם נאמרים לקושי' על ר"ח אלא חוזר דליהוי סייעתא לר"ח דאל"כ ליסתר ולא ליבני ומשני וא"כ מימנע ולא סותר אבל להאמת דפסקינן כר"ח אין צורך לטעם זה אבל מדרואה אני מה שכתב המ"א בשם המרדכי סק"ג מפני הסכנה אבל בלא"ה אסור לסותרו ולבנותו אפילו איכא חשש גנבי יש לדחוק ולומר דהגמרא דייקה מפני הסכנה אין שלא מפני הסכנה לא כלומר אפילו היא כותל הגוחה ועי"ז יש חשש גנבים שמפני שהיא רעועה אינה מגינה בפני הגנבים מ"מ אסור מפני הדבר אבוד דגנבים וקשיא לר"ח ומשני התם סותר ובונה כלומר מפני הסכנה סותר ובונה אבל בחשש גנבים אך בונה כי נפרץ מאליו אבל תרתי לסתור ולבנות לא שרינן מחשש גנבים ומקשה התם נמי ליסתור ולא ליבני ולא נשרי מחשש גנבים דבתר הסתירה הבנין כיון דכבר שרינן חדא הסתירה ומשני דא"כ מימנע וכו' ועכ"ז דחוק ודוק:

סימן תקמג

סעיף ב

אסור להניח כתב המ"א ואם בנו באיסור משמע דמותר ליכנס בו דהנ"י וכו' בהטור מבואר דלא כותי' אלא דאפי' בחו"המ כל שנבנה באיסור נכון להחמיר ומה שמביא מהנ"י דמר זוטרא איירי בי"ט א"י מי לא ידע האי בלא הנ"י דמר זוטרא בי"ט איירי אלא דהטור לומד מדמיון התירוץ סיוע הוי מסייע לו דכיון שנבנה באיסור החמירו שלא ליכנס ה"ה בנבנה בחו"המ באיסור כדמבואר בהב"י והש"ע סותר הכא וסומך עצמו בזה על מה שכתב הכי בסי' רמ"ד וזה ברור:

סימן תקמו

עיין ט"ז מ"א ועיין נמי בספרי ב"מ סי' ס"ב ס"ד.

סימן תקמז

סעיף י

תופרין וכו' להיות מוכנים וכו' אבל מחנכין אותו וכו' הקשה הראב"ד כיון דאינו צורך המועד למה מחנכין אותו תירץ הרמב"ן דכיון דצרכי רבים הוא שרי דומיא דחטיטות בורות והוא בב"י וע"כ דזה נמי אף מלאכת הדיוט ועיין סי' תקמ"ד.

סימן תקמח

סעיף א

ומונה שלשים מיום הקבורה. עיין מ"א כתב להכריע כהט"ז. וכן נ"ל דדמי לשגג ולא נהג אבילות קודם הרגל שאין ש"ע נחשב לשבעה ואני אומר אי מש"ה ערבך ערבא צריך שהרי הש"ע סוף סעיף ז' מסיים ודינו כדין קובר מתו ברגל וכן כתב בב"י דזה טעמו וא"כ לדעת המהרש"ל פשיטא דגם בזה ש"ע נחשב לשבעה אמנם ראיות הט"ז מלשון הרמב"ם דהכא נראית מדכתב ומונה ל' יום מיום הקבורה וכתב הט"ז משמע אפי' מת בסוף ימי הרגל מונה מיום הקבורה ל' ולא אמרינן דאותן ימי הרגל יהיו נחשבים לז' ימים דמ"ש מת בעצרת או י"כ לפי דעת הר"י שזכרנו א"ו וכו' ונהי דאי מש"ה הי' אפשר דאין ראי' מזה אלא לסתור דעת הר"י ולומר דלענין לחשוב רגל לז' ימים רגל שלם בעינן מה שא"כ אותן ימים האחרונים דאינם נחשבים אלא כחצי רגל וה"ה מת בעצרת וי"הכ וקצת נראה הכי דעת המהרש"ל מדלא מבאר נמי דמת בעצרת ויה"כ דהעיקר כדעת הר"י משא"כ ש"ע דרגל בפני עצמו הוא והוי רגל שלם שפיר דנחשב לז' מ"מ סתימת הרמב"ם משמע אפי' ברגל דסוכות דמ"מ מונה ל' יום ולא חשוב אף ש"ע לז' וצ"ע.

סעיף ה

משעה שמחשיך כתב המ"א אבל בליל י"ט של חייב בכל המצות דדוקא ביום שני כתב הרא"ש דכחול שוי' רבנן אבל בלילה שלפניו לא וכ"כ וכו' דלא כש"ך שם שחולק ובטלה דעתו נגד דעתם ואני אומר הש"ך ברי' הוא ואפי' באלף לא בטל דהא ודאי מה שכותב בכונת הרא"ש דדוקא בי"ט שני וכו' אף דהמ"ל ז"ל בתשובה נמי ר"ל הכי אינו האמת דהא הרא"ש שאינו מזכיר במקום זה ממנהג אשכנז שאף ביום שני עושים ע"י עממים עיקר המלאכות אין שום טעם לחלק אליבי' בין לילה ליום וגם בלשון הר"ש גופי' שנותן טעם מפני שאין אנינות בי"ט לא משמע כלל להבדיל בין לילה ליום ומ"ש וכן כתב הדרישה לא היא אלא אדרבה הניח המהרי"ל בצ"ע אלא שדחק עצמו לקיים הפסק וכתב ואפשר וכו' ע"ש. אבל להעלות זה בדעת הרא"ש בודאי ליתא והעיקר דהר"ש חולק על הרא"ש כדכתב הש"ך ע"פ הסמ"ג. ודעה זו דהסמ"ג הובא נמי בהר"ן ריש מי שמתו בביאור יותר דיש פלוגתא בין הירושלמי לתלמודן דהירושלמי סובר דאפי' בשבת חל אנינות מדיש עליו משא לחשוך על התחום ותלמודן לא ס"ל הכי בשבת וה"ה בי"ט:

אבל מאוד תמהני איך אפשר לומר דהירושלמי לדינא יהא חולק על תלמודן ואפי' בשבת הא מיד שם ע"ב פוסק הירושלמי להלכה כר"ש דבשבת מתוך שהתרת לו כל אלו חייבוהו בשאר מצות של תורה (ובודאי מזה הוכרח לבא לפי' הרא"ש וכדכתב פרק מי שמתו) וא"כ נהי דלדעה זו נראה לשם כפשטות משמעות הירושלמי שמפני שיש להחשיך על התחום חשוב בין בשבת ובין בי"ט יש עליו משא וישנו באנינות היינו דדחק לתרץ דההוא ברייתא דפטרו משופר ס"ל הכי אבל לדינא הא ע"כ מודה דבשבת אין דין אנינות וא"כ פשיטא דהר"ש שפיר הורה דבי"ט אין אנינות אפי' כשני תלמודן כיון דלדינא מודה הירושלמי בשבת וה"ה בי"ט: ובודאי מסתימת תלמודן דסמכה עצמה בי"ט על הברייתא דשבת משמע שאין הבדל בין י"ט ראשון לשני כדפסק הר"ש. אך צ"ע אחרי דקי"ל י"ט שני כחול שוי' רבנן מה טעם יש לפוטרו מאנינות ואולי מפני שאינו בהספד כדמשמע קצת מהר"ן הנ"ל ע"ש וצ"ע. ואולם אף דנראה שזה טעמו דר"ש מ"מ אין הכרח לזוז מפסק האחרונים בליל י"ט שני ע"פ מסקנת הש"ך לדידן שנוהגים ביום שני כמו בראשון וכדכתב הדרישה ואפשר וכו' ובפרט שבל"ז יש פוסקים ראשונים דלא כהרא"ש כמו הרמב"ן שעשה מעשה לתקוע בר"ה אפי' בי"ט הראשון וק"ל.

תוכן העניינים

בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה