בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר
הלכות ברכת הפירות
סימן רב
סעיף ו
במ"א ס"ק י"ז העתק מה שמצאתי כתוב בצד הש"ע כ"י הגאון מו"ה אלחנן ז"ל אב"ד דפה א"כ ה"ה לקליפין. כתב הגאון והנה קינדטיר טורטין שהם משקדים המרים וצוקר ובצים ואין בהם קמח ואף אם נותנים לתוכן מעט אינן אלא לדבק נ"ל שיברך שהכל אע"ג דשקדים הן רוב מ"מ כיון דנתרסקו ואין צורתן עומדת מברך שהכל וכמ"ש הרמ"א בסעיף ז' ואפילו להחולקים עליו מודים בזה שנשתנה לגמרי וכמ"ש במ"א סי' ר"ח ס"ק י"ב ולקמן סי' ר"ד ס"ק כ"ב ובס"ס ר"ה סק"ט ולענין בישול עכו"ם עיין בי"ד סי' קי"ג סעיף ב' דאזלינן בתר העיקר א"כ ה"נ י"ל דאע"ג דבצים נאסרו מ"מ כיון דנתערבו בשאר אזלינן בתר העיקר מיהו גם השקדים המרים הם עיקר ורוב דהא מה"ט אין מברכין על השקדים המרים וכמבואר כאן סעיף ה' ובשו"ת מהריט"ץ סי' קס"א צידד להקל ואין דבריו נוחים בעיני עכ"ל:
סעיף טו
וכן הנובלת עיין ב"י מה שמשיג על רבינו ירוחם ובט"ז סי' ר"ד ולפ"ר כתבתי הט"ז במח"כ לא עיין כלל בהסוגי' והעיקר דשני הפירושים אמת ושניהם בכלל הנובלות כדכתב המ"א. והכי מבואר בהר"ש פ"ק דדמאי ע"ש וכן רש"י גופי' פי' בישעי' סי' ל"ד וכנובלת תאנה וזהו שפירשו רבותינו מה נובלת בישולי כמרא שנתבשלו בכומר לאחר לקיטתן צוברן ומתחממות ומתבשלין. ותמרי דזיקא היינו מה שהרוח משירן בתר שנתבשלו והב"י ז"ל באמת חזר מהשגתו על ר"י אבל הפי' בהגמרא שחידש שם הב"ח בסי' ר"ב נמי ליתא והדברים פשוטין אמנם שוב עיינתי וראיתי שכדין השיג הב"י על הר"י ולא על הרמב"ם והטור כי הנה הר"י פי' נובלת שהוא מין פרי ולא נגמר בישולו ומשמעותן שלא נגמר מחמת שנשר מעצמו ע"י סיבה או זיקה אבל אילו שהה על האילן הי' נגמר וע"ז השיגו שהרי פסקינן ושאר כל אילנות משיוציאו כל שאינם מרים ביותר אבל מה שלא נגמר בישולו אינו מזיק מלברך בורא פרי העץ משא"כ הטור נקיט בלשונו והן מין תמרים שאינם מתבשלים על האילן שר"ל שאותן מינין הרעים אינם מתבשלין על האילן לעולם והוא הפי' השני של הר"ש ופי' רש"י בישעי' ושניהם אמת לדינא אבל תמרי דזיקי שהוא מה שהרוח מפילן קודם בישולן זה אין קללה ואף בורא פה"ע מיבעי לי' לברוכי דמה נ"מ אם נלקטין ביד קודם בישולן ומה לי אם הרוח מפילן אחרי שכע"מ דשאר כל האילנות משיוציאו וזה הברור ודלא כהב"ח וט"ז ואף המ"א לא דק במה שהעתיק מן הב"ח וה"ה אם נפלו מן האילן קודם שנגמר בישולן וזה ליתא שאם ראוים לאכילה בורא וכו' מיבעי ואם אינם ראוים אף שהכל אין מברכין עליהם. והאמת שע"צ הדוחק קצת אפשר לפרש אף הר"י לפי' הטור שהרי התחיל והן מין פרי אלא שסוף לשונו אינו מדוקדק וכנ"ל שוב מצאתי בתשו' שער אפרים סעיף ג' פי' באמת אף הר"י כדדחקתי ומשיג על הב"י שבחנם השיגו:
סימן רד
סעיף ח
הג"ה אם אנסוהו עמ"א וכ' ומיהו אפשר לחלק בזה נ"ב החילוק פשוט דבאנסוהו לא שייך לברך שהוא שבח לבורא שברא דבר זה שהרי עדיף לו שלא הי' בעולם לאנסו בו משא"כ אונס דרפואה דודאי יש מקום לשבח הבורא על בריאתו ובחילוק זה מיושב נמי אכילת מצה באונס:
סימן רה
סעיף ב
נידן קאפע טע. אם לברך עליהם שהכל או בפ"ה האריך בתשו' פרח מטה אהרן ומסיק דהקרוב שתלי' בפלוגתא דהרשב"א והרא"ש שלהרשב"א שמחלק בין דובשא דתמרי למי שלקות וכתב דמי שלקות היינו דוקא בפירות שאין דרכן למיכלן בעינייהו נמצא לדבריו קאפי טע שאין דרכן למיכל בעינייהו ונשתנו למעליותא מהראוי לברך בפ"ה כמו על מי שלקות משא"כ להרא"ש ובפרט לדבריו בתשו' שמחלק במי שלקות היינו טעמא דמברך כמו על השלקות משום שעיקר שליקתן כדי לאכול השלקת משא"כ במי שעורים של חולה כיון דעיקר שלקות השעורים אינו אלא בשביל המים כדי ליתן בהם טעם והמים עיקר מברכינן שהכל א"כ ה"ה קאפע טע נמי שהכל ולדידי קשיא דא"כ מיא דשיבתא שפרש"י שנותנין מעט בקדירה למתק בעלמא ולא לאכלו ומ"מ מסקינן שמברכין על מימי תבשילו ב"פ האדמה ולדברי תשו' הרא"ש הא זה אין עיקר בישולו כלל משום האניס שהרי פרש"י לא לאכלו מבשלין אותו ומ"מ מברכין בפה"א ובע"כ לומר דודאי הרא"ש בתשו' הרי התחיל בתי' התוס' דתלי' במה שנשתנה לעלוי ושכר שעורים חשוב נשתנה לגריעות' הואיל ויש לו עילוי אחרינא בפת וא"כ ממי שיבתא מעקרא ל"ק לי' דזה נשתנה למעליותא אלא דמיא דכולהו שלקא לא ניחא לי' בתירוץ הרשב"א דאיירי דוקא בדברים שאין דרכן לאכול בעינייהו אלא אפילו בפירות וירקות שדרכן לאכול בעינם והוי נשתנו לגריעותא ולהכי מחלק דשאני מי שלקות שעיקר שליקתו עבור הירקות וא"כ הדר קאפע טע אף להרא"ש מהראוי לברך בפ"ה כיון דנשתנו כל עיקר למעליותא שהרי מעיקרא כלל אינם ראוים לאכילה וגריעי משתיתא בעודם חיים אמנם הנלענ"ד דקאפע טע אדרבה מדחיים אינם כלום הם בדומה דחומץ סתוניות דאיתא שם בהרשב"א ד"ה דבש וקשה תינח כולהו אלא חומץ סתוניות ודאי נשתנה לעלוי מקרי ואולי נאמר דכיון שהסתוניות בעצמן שהן הענבים הגרועים שאינם מתבשלים מעולם הן גרועין מאוד ואינן ראוין גם היוצא מהן אעפ"י שהיא יותר ראוי מהן עצמן מ"מ הוא גרוע כל כך שאינו ראוי לקרות משקה אלא זיעה וא"כ ה"ה קאפע טע שבעצמן אינן ראוי לכלום ואינן דומה לשבת דמ"מ ראוי לאכילה אלא שאין דרכו ומדהם גרוע כל כך אילו למשל הי' באפשרי להוציא מימיהן לשתי' דומיא דחומץ הנ"ל הא לא הי' נחשב אלא לזיעה ושהכל ברכתו מכ"ש שאף לזה אינו ראוי אלא להוציא ע"י שליקה טעמו די"ל אף טעמו אינו אלא זיעה ולהכי לכ"ע דינו בשהכל ועיין תשו' הנ"ל ותשו' ש"י ופ"מ ב' חלקים ודוק ודע דלדברי הרא"ש בתשו' הנ"ל שלענ"ד הוא עיקר ההבדל לדעתו בין מי שלקות לשכר שבמי השלקות עיקר שליקתן כדי לאכול הפרי ודלא כהחילוקים הנאמרים במ"א סי' ר"ד סק"ט א"כ אין מן הספק אצלי שמי השלקות הנאמר בגמרא אינו אלא ע"י בישול אבל ע"י שרי' בצונן איך אפשר שעיקר השרי' בשביל הפירות שהרי עינינו רואות שכל הפירות הנשארים בצוננים ונתקלקלו עד שכמעט אינם ראוים לאכילה כלל ופשיטא שעיקר שרייתם אינו אלא בשביל המים והיו דומים ממש לשכר וא"כ צ"ע החלטת הב"י ז"ל בסי' ר"ב דהגמרא במי שלקות איירי בין ע"י בישול ובין ע"י שרי' דלענ"ד לדברי הרא"ש הנ"ל ליתא:
סימן רח
סעיף ד
והתוס' נסתפקו כתב המ"א אפילו בשעורים חיים ול"ד לקמח וכו' גמרא נ"ב בהרשב"א מבואר להדיא הספק זה נמי על הקמח גם דבריו שהביא בשם הגמרא לא נאמרו אלא על ברכה ראשונה וכן נראה לי שג"כ כונתו אלא שהציון על ותוס' נסתפקו הוא מקולקל וגם שכתב להדיא דמברך ב"נ לכן ודאי צ"ע:
סימן רט
במ"א ס"ק ג' בא"ד כתב ומ"מ למה פסקו תוס' לחומרא נ"ב קושי' זו אינה אלא לפי' הרי"ף אבל להתוס' שמפרשים פרש"י הרי מוכח מדבעי' לי' בסיום שהכל וקשה ות"ל אפילו סיים נמי בפ"ה ובתוך כ"ד אמר נמי שהכל יצא מטעם תכ"ד א"ו שבאופן שטעה בהמין ולא ידע לא שייך תכ"ד ובודאי לא יצא ולכן אך בדסיים מיד בתר מלך העולם בשהכל הוא דמבעי' לי' וכן פסקו התוס':
סימן רי
סעיף א
האוכל כתב המ"א בשם כ"ה נ"ל דכל האוכלין מצטרפין לכזית. נ"ב צ"ע בגוף הספר כי מה שכתב דכל האוכלין מצטרפין לפ"ר יראה לי דזה דוקא כשברכותיהן האחרונה שוות דאי באין שוות מה עניינם לצירוף כי עיין מס' יומא דף פ"א דע"כ לא פליגי רבנן עלי' דר"י אלא לענין טומאה ובלא זה כבר פסקינן כר' יהושיע ומה"ת לאצטרופי מה שאין ברכותיהן שוות וא"כ א"י לפרש אכל חצי זית משבעה מינין וכו' מברך בנ"ר ברכה זו מה תהא עלי' אחרי שפסקינן שאף ב"נ צריכה שעור וגם אפילו שבעת המינין פחות מכשיעור אינו מברך כלום וגם מ"ש ונ"ל דה"ה פת ודבר אחר א"י מאין יבא הצירוף לחיוב ב"נ. להכי צ"ע כנ"ל טעם דינין אלו:
הג"ה אבל אם לקח הגרעין ממנו לא מקרי ברי' עיין מ"א כתב וצ"ל להרר"י שר"י לא אכל זית רק בריה אחרת נ"ב מעולם לא עלה על לב הר"ב ר"י לפרש הכי אלא שהרי מחליט תחילה וכותב ונראה שהתלמוד שלנו חולק על הירושלמי ולבסוף לא כתב אלא כדי למעט המחלוקת אבל לענין הדין אפשר להשוותם ור"ל דלענין דין ברי' דפרידה אחת של ענב או של רמון בזה שדרכו לאכול אף הגרעין שפיר אף תלמודן מודה דמקרי וחייב בברכה משא"כ בזית מפני שאין דרכו לאכלן להכי סובר תלמודן דלא הוי ברי' והירושלמי בזה מחולק עם תלמודן ומדמה אף זית ובזה אין הלכה כמותן:
סימן ריא
במ"א סק"ב בא"ד וכ"מ ברא"ש במ"ש וכו' נ"ב לפי עניות דעתי לא משמע מהרא"ש מידי כי זה כתב לשיטת רוב המורי' דהיינו הי"א ולשטתייהו לק"מ כי מה שנאמר חטה קודם לגפן היינו בחביב לו בשוה ופסקו לבסוף הוא לדעתו כמו שכתב ונ"ל ואזיל למסקנתו שכבר מוכרח לתירוץ לשטת בה"ג דקדימתו חטה היינו בפת ותבשיל או נגד שעורים ע"ש וק"ל וישוב המ"א בהטור הוא לענ"ד סברא בלא טעם:
סוף סימן הנ"ל כתב המ"א זה הכלל כו' בפה"ג זית. נ"ב זה נפיק לו ממה שדחק ליישב הרמ"א בדרך ההג"ה שבלבוש שבתוך סק"ח ועיין בב"י כתב שדברי הש"ע שבסעיף ו' הם אחדים עם דברי הרמב"ם בדין ברכה אחרונה שבסי' ר"ח סעיף י"ב דגם הרמב"ם להכי מקדים כל חמשת מיני דגן בהברכה אחרונה לשבעת המינין וא"כ לשטת המ"א דפה אם אכל אפילו תבשיל שעורים וזתים היה מהראוי להקדים על העץ קודם על המחיה וזה אף בהטור מבואר להיפוך וכן הרמ"א סתם לעיל לכן לענ"ד כלל זה עדיין צ"ע:
סימן ריב
במ"א סק"ג בא"ד וע"ק כו' דלמא מ"מ ס"ל לר"י כו' נ"ב כיון דר"י פליג את"ק פשיטא דבמה דאיירי ת"ק איירי ר"י אבל באמת לא היה לו להאריך אלא להביא הת"ה בשם הירושלמי דבהדיא פליג אלא שצ"ע בגוף הספר: שוב כתב מ"מ אין הצנון עיקר נ"ב האגור כתב אבל אם הצנון עיקר והוא מפרש שאינו עיקר:
במ"א סק"ד מסיים וצ"ע מנ"ל הא. נ"ב א"י אף לפירושו מנ"ל הא :