בית מאיר על שולחן ערוך אורח חיים· רבי מאיר פוזנר
הלכות ברכת המזון
סימן קפד
סעיף א
קודם שיעקור ממקומו: נ"ב אע"פ שבדעתו לחזור למקומו משום שמא ישכח ולא יחזור:
סימן קפח
סעיף י
דין זה נפיק מהגהות מיימון להלכות מגילה בשם מהר"ם כדאיתא בב"י בלשון זה אבל הג"מ כתב דשם מהר"מ שצריך לברך על הנסים כדאשכחן רב צלי של שבת במוצ"ש והאמת שלשון זה איתא בהג"מ גופי' [בתשובת מהרי"ל סי' נ"ו מביא הלשון הכי כדאשכחן דרב צלי של שבת במוצאי שבת שתים של חול וזה ודאי אין להולמו ובתר הכי כתב וכן מנהג פשוט להתפלל על הנסים וכו' אמנם יש תשובת הרא"ש דקיימא כותי' שאין להזכיר ומשמעות הלשון כאילו התשו' הרא"ש מסכמת עם הג"מ וצ"ל במיימוני אין צריך לברך ואף סיום לשונו הי' דרב צלי שתים של חול וצ"ע כי לדעתי יש גמגום בלשונו] אבל ע"כ הוא ט"ס כי א"א בשום מקום להמצא דאם שכח או נאנס מלהתפלל מנחה הא קיי"ל מתפלל ערבית שתים של חול אלא עיין ברכות כ"ז שם איתא דרב צלי של מוצאי שבת בשבת וכן צ"ל והראי' ע"כ ע"ד זה שכמו שאין הקפידא להתפלל של חול בשבת כן אין הקפידה לומר על הנסים איפכא אבל א"כ אין שום ראי' דשם הטעם דרב כר"י ס"ל דמפלג מנחה זמן מעריב לענין תפלה ותדע שהרי ביום גמור אם התפלל של חול חוזר ותו דשם אף דלענין עשיות מלאכה שבת הוא כדאיתא שם בתוס' מ"מ אין קפידא אם מתפלל בזמן זה של חול שהרי בשל חול אינו מזכיר להדיא ההיפוך דהיינו שאינו שבת משא"כ אם אומר על הנסים בזמן שאינו פורים או רצה בזמן שאינו שבת דאומר מה שלא שייך כלל לזמן הזה אפשר דיש קפידא והראי' אינה פועלת אלא לסתור ראי' ראשונה שהביא הרא"ש מהתוספתא דאליבא דר' יוסי כיון שמברך בזמן שהוא שבת צריך להזכיר של שבת ע"ז מביא ראי' שפיר דאף בשעה שהוא שבת לכל מילי מ"מ כיון שהתפילה שייכה לערב לא הזכיר בה של שבת ה"ה לדידי' כיון שהבה"מ הוא תשלומין על מה שאכל ביום שבת יזכיר של שבת ועדיין צ"ע קצת:
סימן קצו
סעיף א
אכל דבר איסור אין מברכין עליו ז"ל הרמב"ם פ"א מהלכות ברכות והראב"ד משיג וכ' שלא נאמר אין מזמנין עליו אלא דלא הוי קביעות יען שהוא דבר איסור והוי כמו אכילת פירות וקשה לי להראב"ד שהרי בגמרא שם מקשה טבל פשיטא ומשני בטבל דרבנן תו מקשה מעשה ראשון שלא נטלה תרומתו פשיטא ופרש"י פשיטא דהיינו טבל ועל הקושי' פשיטא דטבל לא פירש מידי ובשלמא להרמב"ם י"ל דפשיטא דעל דבר איסור לא שייך כלל לברוכי כדאיתא בירושלמי אין עבירה מצוה ומקרא מלא נמי הוא ולרשע אמר אלהים מה לך לספר אוקי: אבל להראב"ד דבאמת בעי ברוכי ההוא פשיטא מה"ת דמי ידע דמשום דדבר הוא לא יחשב קביעות ודוחק דמדיוקא דרישא שמעינן מדתנא אכל דמאי מזמנין נשמע אבל לא בטבל דלשון פשיטא לא משמע הכי וצ"ע:
סימן ר
סעיף א
מסיים אף הוא אינו רשאי וכו' עיין מ"א מה שמעתיק בשם הב"ח וכן משמע בפרש"י וא"י א"כ דאין חיוב זימון חל עליו עד שיגמרו סעודתן למה חייבין אלו השלשה שפרשו ונתחברו לזמן ואפילו לא אכלו יחד הא מעולם לא חל עלייהו תורת זימון א"ו מוכח מרש"י דלא כהב"ח ע"ש דף נ':
סעיף ב
הג"ה ואם הי' דעתו לחזור ולאכול פת עיין מ"א מ"ש וכתב הב"ח וכו' דכיון שמצטרפו עמו ב' אחרים שלא זימנו יכולים לזמן עליו נ"ב דלא גרע מאכל עלה של ירק ב"ח וא"כ עיין מ"ש המ"א אבל וכו' ועיין ר"ס קצ"ד הוא לענ"ד לא קרב זא"ז כי שם איירי ממי שזימן ובירך ושוב לא אכל מאומה עם השנים אבל הכא שאך מפסיק ואח"כ אכל עם השנים הנשארים מה"ת לא יוכל שוב שנית להצטרף עמהם כאילו בא אחד ואכל עלה של ירק עמהם שהי' מצטרף: