בית מאיר על קידושין· רבי מאיר פוזנר
דף סג:
קדשתי את בתי. עיין בהר"ן ועיין בפ"י הבין כוונת הר"ן שנחית לתרץ אליבא דר"א דנאמן אף לכנוס. ולענ"ד זה א"א דהא לר"א ע"כ לאו בתורת עדות נאמן דהאיך אפשר להעיד לטובת עצמו והלא אין לך קרוב אצל עצמו יותר מזה וא"כ מה הועיל הר"ן בתי' שאינו מפקיעה מידה החזקה אלא לענ"ד לר"א הקושיא מעקרא ליתא דשאני הכא דהחכמים האמינו אותו מכח החזקה דמירתת מהאב ויש כח ביד החכמים כזה כאשר אבאר. ואך לרב דל"ל האי סברה ואינו נאמן כי אם לגרש ולהתירה לאחרים מכח חזקה דאין אדם חוטא דזה שייך בכל עדות ע"ז הקשה ותמה. ובאמת לדברי הר"ן ז"ל יפה הקשה הפ"י דא"כ מטעם רוב דעדיף מחזקה לא יועיל עדותו ואפשר ליישב כיון דס"ס הוי נמי כמו רוב והכא יש ס"ס ספק זה הוא ואת"ל דלאו איהו הוא דילמא מי שקידשה באמת כבר מת ונהי דמטעם ס"ס לחוד א"א להתירה כיון דהספיקות הם גרועים דספק מת הוא נגד החזקה והספק שמא איהו הוא נגד הרוב מ"מ עושים ב' ספיקות אלו כאלו הוי ספק אחד מחצה על מחצה אם אשה זו מותרת לעלמא ע"י גט זה אם לאו ולכן מהימן בעדותו [סברא זו א"כ ליתא דא"כ לא מקשה הגמרא פרק בתרא דיבמות דתנשא על פי הרוב כמבואר ברי"ו סימן פ"ח ע"ש ודוק]. וכל זה ע"ד הר"ן ז"ל אבל לענ"ד אף רב דאמר נאמן דאין אדם חוטא כו' נמי על סברת ר"א סמיך דעיקר נאמנותו משום דמירתת אלא שסובר דההוא חזקה אינה מספקת היכי דאיכא למימר יצרו תקפו ואפשר שתקנת חכמים הוא כי היכא דלא תיהוי עגונה ורשאים בכך כמבו' בתו' יבמו' דף פ"ח ע"א ד"ה מתוך. זה לשונם ואין זה עקירה דבר מן התורה כיון שדומה הדבר הגון להאמין. ואולם לשון הגמרא דוחקו להר"ן ז"ל במה דקאמרה הגמ' אמר לך שאני הכא כיון דאיכא אחרינא בהדי' מירתת משמע בחד ל"ל כלל דמירתת ודוק:
שם ואזדא רב חסדא לטעמיה. הת"י הקשו קושי' עצומה מה ענין רב חסדא לטעמיה הא רבי אסי גופא אף דסובר סוקלין מ"מ הא ודאי דלא פליג על מתניתין דלקמן לשבוי' לא המני' וא"כ ע"כ מה דאית ליה לכולא מילתא המני' היינו משום דהמיתה זו נובע מעדותו דנשואין דהימנה התורה לנשואין לכולה מילתא וא"כ לו יהא דר"ח כר"א ס"ל הי' נכון מה דקאמר שאיני נאמן למכות ולעונשין. והקושיא לענ"ד צ"ע גדול ודלא כפ"י שסבר לתרץ ולענ"ד שגג בהבנת הקושיא אגב שיטפיה. והנראה לענ"ד ליישבה בדוחק דהיינו רב אסי דאמר אף סוקלין ומי לא עסקינן נמי בשקידשה בנערות לאחר שהביאה סימנים תוך ששה ועכשיו היא בוגרת והאב אומר שקידשה בעוד שעדיין היתה נערה או קטנה [כלומר שיודע ודאי שאז עדיין היתה ברשותו יעיין לקמן דף ע"ט ודוק. ואין לומר דבלא עדותו מוקמינן אחזקתה דיש חזקה נגדה חזקת פנויה] הרי דסוקלין איתה על ידו ולא די דנאמן על גוף הקדושין אף גם מוכרח להיות נאמן על הזמן שעדיין לא היתה בוגרת וממילא שוב למכות ולעונשין נהי ודאי דאינו נאמן להעיד עליו שחללה שבת דהוי דומיא דשבוי' מ"מ היכי דיש עדים זולתו שחללה שבת אך דאנו צריכים לעדותו במספר שנותיה בזה לר"א מהימן כמו שמצינו דנאמן בנשואיה מה שצריך נמי לנאמנותו במספר שנותיה דהיינו בשאמר קדשתיה ועדיין היא ברשותו ואינה בוגרת כגון תוך ששה ולא נתמעט לקמן במתני' דבשהיא בוגרת אין לי נאמנות כ"א בשהיא ודאי בוגרת אבל לא כשזה גופא אנו מסופקים בו ודוק. אף גם זה מוכרח אני לבאר מה דקאמר ר"ח לטעמיה אף דדבריו בקטן וקטנה אמורים שאינם כלל בני עונשין ועדותן לא נ"מ מיניה כ"א לגבי אחר כמבואר ברש"י ומה"ת יהא נאמן עליהם צריכנא לומר כיון דלר"א דאית ליה סוקלין על כורחינו שהתורה האמינו לגבי בתו במספר שנותיה כמו ב' עדים א"כ אף האחר מהראוי להיות נסקל על ידו ודוק. ולהנ"ל לפום רהיטא לא ידענא מה דדחקו עצמם התוס' מדוע האב נאמן לקרבן טפי מאחר די"ל דלקרבן הוי דומיא דנאמנות בתו לאוסרה וכמו דשם אית לי' נאמנות במספר שנותיה לענין איסור כן נמי נאמן לקרבן. אך א"כ תינח בבתו בבן מאי איכא למימר ושפיר הוצרכו הראשונים לדחוק ודוק. כי עדיין צ"ע כל הנ"ל: