בית מאיר על קידושין· רבי מאיר פוזנר
דף נט.
היש"ש פה בתוס' ד"ה עני דחק עצמו מאד ליישב מה דקשיא מה מייתי ר"ת ראי' ממתני' דמציעא דילמא התם לא קתני אלא דהרי הוא שלו ומ"מ רשע מקרי. וזה לשיטתו דסובר דלא כהר"ן פרק חזקת שהביא בשם ר"ת דהיכי דמקרי רשע מחויב. ולענ"ד יש ליישב בפשוט כמו דחזינן דהגמ' דקדקה מקודם על תנא דידן מה דלא השמיענו דנהג מנהג רמאות עד דשני הלך נמי כו'. מוכח מזה דהיכי דלא שפיר למעבד הכי אין ראוי לתנא לשנות בלישנא סתמא דמה דעביד עביד כיון דאיכא למטעי מכח זה דאפילו לכתחלה שפיר דמי וה"נ דקדק ר"ת מהתם. וזה נראה נמי לענ"ד דעת רש"י ז"ל בפרקין דלעיל דקתני מכרן וקידש בדמיהם מקודשת וע"ש בהרא"ש מה שמשיג על רש"י מסכת פסחים דלא הי' צריך לחלק בין קדושי אשה לשאר הנאות ולהנ"ל ניחא כיון דתנא סתמא מקודשת משמע לי' אפילו לכתחלה שפיר דמי אלא שצ"ע הסוגיא דנדרים שהביא הרא"ש דנראה דלא ככוונת רש"י ז"ל אבל בלא זה צ"ע ליישב וכעת אין עמדי. תו כתב היש"ש להקשות על ראיית ר"ת ממתני' דפאה על פי' הריב"ם שביאר אם הטעם משום קנס. וכתב דפסק הרמב"ם על פי הירושלמי תמוה דלשיטתי' אף הגמ' מס' ב"מ לא מקשה ולכן ע"כ דתלמודא דידן חולק ור"ת מביא ראייתו על פי תלמודא דידן. ולענ"ד קושי' הגמ' ב"מ ודאי אזלה שפיר אף לפסק הרמב"ם דנהי דמעבירין אותו היינו קנסא ואפילו מה שלקט מוציאין מידו היינו שפיר אם ד' אמות אינם קונות משא"כ אם ד' אמות קונות האיך שייך למקנסי' הא לא עביד מידי כיון דכבר קודם הנפילה לא היו רשאין שאר העניים ליקח מה שזכה בד' אמותיו. אמנם תירוץ קמא לא אזיל לפי זה כהוגן דמה משני כיון דגלי דעתיה דלא ניחא לי' בתקנתא דד' אמות לכך אינו קונה תינח דלכך מעבירין אותן כדי שיוכלו שאר העניים ליקח גם כן כיון שלא קנה מה שנפל עליו לא בנפילה ולא בהד' אמות אבל לקונסו ליטול מידו מה שכבר לקט מה"ת הא בנפילתו עכ"פ לא רצה לזכות במה שאינו שלו ואדרבא אלו לא נפל הי' הכל שלו מכח הד' אמות דתקינו לי' רבנן וש"מ ודאי דההוא תירוצא לא אזלא בשיטת הירושלמי משא"כ התירוץ שני שהוא מסקנת הלכה ודאי שפיר מצי אזל אף לשיטת הירוש' וגם קושית סתמא דגמרא ודאי כהוגן אזלה וא"כ שפיר פסק הרמב"ם כהירושלמי ואף לתלמודא דידן דהיינו כתירוץ ב'. ור"ת מביא שפיר ראייתו מתי' קמא כיון דלדידיה ליכא למקנסיה מדוע מעבירין אותו כדי שיקחו האחרים הא איהו עכ"פ הוי יותר מהפך בחררה מהעניים אחרים אלא ש"מ כסברתיה וק"ל: