בית מאיר על פסחים· רבי מאיר פוזנר
דף לז:
ברש"י ד"ה ת"ק סבר ע"ש ודו"ק בלשונו נראה מבואר שפי' () ת"ק דאפילו חזר ואפאה להמעיסה וחלוטה בתנור נמי פטור כיון דמ"מ כבר קודם לישה שהוא שעה המחייבת היתה מבושלת. ולא מחייב כ"א למעשה אילפס שלא נתבשל ע"י חליטה כלל מעקרא כ"א ע"י האור. ומכ"ש שפוטר הת"ק במעיסה וחלוטה שחזר ואפאה באלפס כן מבואר בלשונו להמעיין היטב. וא"כ ע"כ למה דס"ד השתא דר"י כת"ק אתי ר"י מה דאמר לעיל מעשה אילפס חייב לא קאי על חלת המשרת דהוא חלוט מעיקרא דאל"ה הא הת"ק נמי דלא כותי' בזה ולא קאי ר"י כ"א אשארא דהוא מעשה אילפס מעיקרא. ואף שרש"י ז"ל פי' לעיל ר"ל אכולהו קאי ולאו לאפלוגי על ריב"ל אתא. וא"כ המשמעות מדר"ל איירי אף בחלת המשרת ר"י נמי איירי בי' ואמר עלי' עשאן באילפס חייבין. אבל מדבריו ע"ב מוכח דלאו הכי הוא כ"א דברי ר"ל פירש דקאי אף על חלת המשרת ומשום דלר"ל ודאי הכי הוא דינו דכיון דפוטר מעשה אילפס ונא חשיב לי' אפי' מכ"ש דפוטר נמי בחלוט מקודם וחזר ועשה מעשה אילפס אבל ר"י לא איירי כ"א במעשה אילפס דמעיקרא. ובזה הוא דמחייב. אבל בחלוט מקודם נא איירי כלל. ותליא בפלוגתא דת"ר המעיסה והחלוטה. וכ"ת א"כ מה מותיב הגמרא מן החכמים דאמרו עשאן באילפס פטורה. דלמא ע"כ לא פטרו חכמים כ"א במעיסה וחלוטה דעכ"פ נתבשל קודם. אבל במעשה אילפס מעיקרא שפיר קאמר ר"י זה אינו דשפיר מותיב מדחזינן דבאפאן בתנור מחייב ש"מ דבתר אפי' דלבסוף אזלינן ואעפ"כ בעשאן באילפס פטור. ש"מ דלא חשיב ני' מעשה אילפס מעשה אפי' ואפילו בעשאן מעיקרא מעשה אילפס נמי פוטר. (ותו כיון דהחכמים לא מחלקים בין מעיסה וחלוטה ולא ימלט אחד מהן שלא נתבשל ממנו כ"א מקצת ולא כולו ואעפ"כ סתם עשאן באילפס פטור ואפילו בעיסה מרובה. ש"מ דאפילו במעשה אילפס דמעיקרא נמי פטור. ודוק כי לענ"ד דברים נכונים הם בפשט פי' רש"י ז"ל). [הגה"ה על דברים אלו של תוך () יש להקשות. דא"כ לס"ד דהחכמים ור"י פליגו במעשה אילפס ובמעוסה וחלוטה פוטרים משום דבתר תחילה אזלו וכנ"ל כיון שנתבשל קודם לישה קשה האיך אפשר לומר כן דא"כ קשה עליהם קושיא זו ודו"ק]:
אגב נזכיר מה דתמיה לי בסוגי' זו. במה שראיתי בהרי"ף שמביא בשם גאון לפסוק דלא כר"ל. ואפילו מעשה אילפס שהרתיח ולבסוף הדביק פוטר מדר' יודא. ואיני יודע כלל מאין למד בדברי ר"י שאינו חושב למעשה אילפס כזה למעשה תנור ומפי' רש"י ז"ל ודאי לא משמע הכי שהרי פי' לעיל בדברי ר"י ור"ל נמי דסמכו על הפסוק ואפו בתנור. ואעפ"כ סברו דמעשה אילפס כזה חייב ומשום דהוא כעין תנור. וכן מוכח מפירושו הכא דלא פליג ר' יהודה כ"א בהדביק ולבסוף הרתיח וחזר ואפאו ומשום תנור אחד ולא שנים. ובע"כ שהגאון הנ"ל לא פי' כפי' רש"י. אלא דר"י ור"ל לא סמכו כלל על פסוק ואפו. כ"א בפשוט דנא מקרי לחם כ"א סתמא כדרך הארץ ע"י אפי'. אבל ר' יהודא דסמך עצמו על פסוק ואפו בתנור ס"ל דלא מקרי לחם לדעתו כ"א תנור דוקא. ועדיין צ"ע:
בתוס' ד"ה דכ"ע. הקשה המהרש"א דא"כ מה מקשה הגמ' מההוא דקתני יוצאין במצה עשוי' באילפס דילמא איירי בבלילתו עבה. ומשני דא"כ לאו לחם עוני הוא ותמוהים דבריו דבאיזה מקום נזכר דבשנאפה באילפס לא יהי' לחם עוני. ואם האילפס תגרום שלא ניחשוב עוני בבלילתו עבה מכ"ש בבלילתו רכה. ולא מחלקים התוס' לעיל בהכי כ"א בשנחלט מעיקרא דהוי כנתבשל. ולכך בבלילתו עבה כיון שכבר הוא נחשב לחם ולא עוני אף בשחזר ואפאו נמי לאו עוני הוא. משא"כ בבלילתו רכה דאף שחלטו עדיין לא הוי לחם כלל. נמצא דע"י האפי' הוא שנעשה לחם וזה מעשה עני לכך אף לחם עוני מקרי. אבל במעשה אילפס בלא חלטה. פשיטא דאין לחלק כלל. וכן מוכח מטור א"ח שבסי' תנ"ד בדין חלוט פוסק כר"ת ומחלק בין בלילתו רכה לעבה. ובסי' תס"א כשהעתיק דין ברייתא זו אינו מחלק כלל. והיינו משום דפוסק כר"י לגבי ר"נ ואלו לדברי המהרש"א הי' צריך לחלק לשיטת ר"ת דבלילתו עבה לא הוי לחם עוני ואין יוצאין בו. אלא ש"מ כנ"ל. וזה ברור כשמש. ואי משום קושייתו. לענ"ד יש ליישבה בפשוט. דודאי אנו הי' תי' זה מספיק לשני הקושיות של הגמ' במה דהקשה על ר"ל ולא היינו צריכים לחלק כלל בדעת ר"ל בין הרתיח וכו'. היה מקום לקושיתו אבל מדחזינן דאף המהרש"א ז"נ לא הקשה קושיתו על קושי' ראשונה של הגמ' מן הברייתא דסופגנין. והיינו משום דשם באמת לאו קושיא הוא. דאי איירי בשעשאו מעיסה שתחילתו הי' בלילתו עבה אפילו עשאן בחמה חייבים. ותו דסתם סופגנין ודובשנין בלילתו רכה כדאיתא בהר"ן. וגם דתשאר הקושיא דליפלוג וליתני בדידי' בד"א בלילתו עבה אבל וכו' [הגה"ה. אחר כותבי דברים אלו. מצאתי דבור תוס' דף מ"א המתחיל אבל לא במבושל. וע"ש כי כעת איני יודע אם יהי' לנו או לצרינו בדברים שכתבתי בכלל הלכה זו. אבל אח"כ ראיתי שכבר כתבתי שם נמי ומסתמא הכל נכון בעז"ה]. ולא שייך לשנויי דנעשה כמי שאפאן בחמה דמה ענין זה לזה. בשלמא מעשה אפי' של הדביק ולבסוף הרתיח שייך לומר עליו נעשה. אבל מה שייכות לבלילתו רכה למעשה אפי' לומר עליו נעשה וק"ל. וא"כ כיון דכבר הוכרח הגמ' לומר חסורי מחסרא ולחלק בדברי ר"ל בין הרתיח. מה מקום לקושית המהרש"א פשיטא די"ל ה"ה דהוי מצי הגמ' לשנויי בהכי אלא דשפיר משני ומה אולמא דהאי תירוצא מההוא וק"ל:
תוס' ד"ה לחם שאינו אפוי כו' ע"ש במהרש"א במה שדחק עצמו מדלא הקשו התוס' הכי על פלוגתת ר"י ור"ל. ותירוצו צריך ביאור והכי כונתו דלר"ל יש לומר דדרשו כעין מעשה תנור בעי דהיינו שלא מקרי לחם כ"א עב דומיא דמעשה תנור. וממילא ה"ה בלילתו עבה אפילו נתבשל במים כיון דר"ל אף דס"ל הדביק ולבסוף הרתיח לא קרי לחם היינו משום דס"ל דזה עדיין לא נתעבה ונעשה כעין מעשה תנור אבל בשחזר ואפאו לאחר מכן בתנור ונתקשה ונתעבה כעין מעשה תנור שפיר קרי לדידי' לחם. אבל לר' יהודה דס"ל דאפילו חזר ואפאו בתנור לבלילתו רכה שהדביק ולבסוף הרתיח תחלה באלפס דפטור. כיון שלא נאפה בתנור אחד. הרי ע"כ שלא דריש הקרא דהקפידה על כעין מעשה תנור. אלא דבעינן ממש שנאפה בתנור אחד אפילו. ושפיר הקשו התוס' ומשני התוס' הכי דלר' יהודא לא מקרי לחם כ"א או עיסה שרגילים לאפותו בתנור שאז משעת גילגולו שם לחם עליו. או בלילתו רכה שלא נעשה לחם עד שיאפנו בתנור ממש ואחד דוקא ודוק ונלענ"ד אפשר אין מן ההכרח לדחוק כ"א שהתוס' סמכו קושייתם על ר"י הואיל שבפי' מוכרח לדרוש הקרא של ויאפו. משא"כ האמוראים הנ"ל אפשר לפרש טעמם כדפרשם הגאון שהביא הרי"ף כנ"ל ע"ש ודו"ק:
שם אמר רב אסי עיסה של מ"ש וכו'. עיין בהרמב"ם ובכ"מ בשם הר"י קורקס. ודבריו קצרים ואינם מספיקים. דהא פה ברייתא שלימה שנינו עיסה של מ"ש פטור דברי ר"מ. וצריכנא לומר לדעתי' שסובר ר' חייא דסובר היתר אכילה בעינן פליג על הברייתא. וכיון דר"ח פליג עלה. נמצא דלא מתני' בי' ר"ח ור"א וליתא כהלכה. אבל קשה מאן לימא לן דר"ח פליג עלה. דילמא שאני חלה דכתיבא תרי זימנא ואף שהתי' בסוכה דאינה אלא דחי'. מ"מ אפשר דעדיף לן לתפוס הדחי' מלומר דר"ח משבש הברייתא. וכ"ת דראי' הרמב"ם כדכ' ר"י קורקס מדהלכה כר"ע גבי מצה. מזה נמי אין ראי' דדלמא הג"ש דלחם לחם לית לי'. אבל לענ"ד ראיה ברורה מן הסוגי' דפה דבתר הכי דאיבעי' לגמ' בחלת מ"ש. ש"מ דס"ל להגמ' להלכה דחייבת אליבא דר"ע דאלו פטורה לא נעשה קודש מעולם וק"ל: