בית מאיר על פסחים· רבי מאיר פוזנר
דף לו:
תוס' ד"ה פרט לחלוט עיין במהרש"א. וכל דבריו לענ"ד מרישא לסיפא תמוהים. קושייתו לאו קושיא מעיקרא. דהקשה דלא תירצו דהכא איירי בהרתיח ולבסוף הדביק. וזה פשוט דהיינו הך דתירצו התוס' א"נ הכא איירי בדאפי' בתנור דמ"ש מעשה אלפס שהרתיח ולבסוף הדביק. ומ"ש אפי' בתנור. ואי נימא כונתו לייתר הקושיא מהחולץ ולומר דבעשאו באילפס אפינו בהרתיח וכו' ניהו דלחם הוי לחם עוני לא הוי אבל באפוי בתנור אחר חלטה לחם עוני נמי הוי. ז"א דהרי ראינו שהתוס' גורסים בהחולץ או באילפס וא"כ מה ייתרו. ואפילו לגירסת הרי"ף דלא גרס או באלפס. מ"מ י"ל דלא נראה להו לחלק בהכי ולאוקים סתמא דברייתא פרט לחלוט דלא איירי כ"א דוקא בדהדר אפי' באילפס ע"י שהרתיח ולא בתנור. וזה נראה נמי כוונת ר"ת בתירוצו דמשנה הסברא מה שלפום רהיטא לא הי' מוכרח והי' לו לתרץ בפשוט. דההוא דלקמן דלא הוי לחם איירי בדלא הדר אפי' ובבלילתו רכה דלא הוי לחם ודהכא בבלילתו עבה ולא אפי' דלא מקרי לחם עוני אבל לחם היא. ודהחולץ בדהדר אפי' דאז מקרי לחם ואף לחם עוני בין בבלילתו עבה ובין בבלילתו רכה. ומי דחקו לומר דבבלילתו עבה אפי' הדר אפה לאו עוני מקרי. אלא ש"מ משום דמסתביר לו לאוקמי פרט לחלוט סתמא בין הדר אפי' ובין לא הדר אפי' ודו"ק. ותירץ המהרש"א מכ"ש שאין נו פי' שכתב כיון שע"י משקים נא פליגי ר"י ור"ל ה"ה במה דמודו תרווייהו דהיינו בהרתיח ולבסוף הדביק נמי דוקא שלא ע"י משקה וזה אמת לדינא אבל מ"ש דמש"ה לא פליג ר"י על ריב"ל משום דחלוט ברותחין כל צרכו הוי ע"י משקה דאפי' בהרתיח ולבסוף הדביק פטור וא"כ ע"כ ר"ל נמי לא אזיל על חלת המשרה וזה דלא כפרש"י שפי' להדיא דר"ל אכולהו. ומסתמא לפ"ז אף ר"י אכולהו קאי. וכן מוכח בפי' מהטור יו"ד סי' שכ"ט דאפילו בשלה במים תחלה לעיסתו רכה ואפאה אח"כ במחבת בלא שמן בהרתיח ולבסוף הדביק כתב דלכ"ע חייבת ולר"י אפילו בהדביק ולבסוף הרתיח. ופשיטא דלא עדיף חלוט כל צורכו ממבושל. ותו קשיא עליו קושית הפ"י דא"כ מה מקשה הגמ' על ר"י מן חכמים דאמרו על המעיסה והחליטה עשאן באילפס פטורים. עיין בדבריו ע"ב בדבריו () ציון תוס' ד"ה אמר לך בדבריו המתחילים ואף שראיתי למהרש"א שם הקשו קושיא זו עליו. אלא שגם דבריו מגומגים במה שמסיים התמיה על המהרש"א שלא הרגיש בלשון התוס'. ואיני יודע מה שייכות ללשון התוס' אלא שהסוגיא קשה עליו. וגם תחלת המשך לשון הפ"י אינו עולה כהוגן ע"ש ודו"ק. ואולם הפשוט כדברי הפ"י שלא מקרי ע"י משקין כ"א בשמשים מים או שמן בעין תוך המחבת אבל מה שנבלע בעיסה מקודם בין ע"י חליטה או בישול ומשימו אח"כ תוך המחבת בזה פליגי ר"י ור"ל. וכ"ע מודים בהרתיח וכו' וכדברי הטור דלעיל וזה ברור:
עיין בהרא"ש אחר שהביא פי' רבינו האי דפי' דמה שממעט מלחם עוני פרט לחלוט היינו בשמן וחלוט שיוצאין בו היינו ברותחין אם חזר ואפאו. כתב עליו וגם לפ"ז צ"ל דהכא איירי בבלילתו עבה. ולפום רהיטא תמוה דדילמא לעולם אפי' בבלילתו רכה איירי ומה דאקרי לחם היינו משום דאיירי דחזר ואפאו. ולקמן דלא מקרי לחם היינו בדלא חזר ואפאה ואפילו נימא דלא מסתבר לי' שיהא ראוי לאכילה, ע"י חליטה זולת אפי' דבתר הכי. הלא מבואר שם פלוגתת ר"י ור"ל. דלר"ל איירי בשחזר ואפאו בהדביק ולבסוף הרתיח. ולר"י בשאפאן בחמה. וכן מבואר תירוץ זה בר"ן ע"ש ודו"ק וצריכנא לומר דלא מסתבר להרא"ש ז"ל סתימת לשון הברייתא פרט לחלוט בשדוקא חזר ואפאן וכדברי הר"ן אלא כמו שכתבתי לעיל נמי בשיטת ר"ת אלא פרט לחלוט איירי אף לא הדר אפי'. וע"ז שפיר קשיא לי' ת"ל דלא הוי לחם כלל ומשני דאיירי בבלילתו קשה וזה ברור לענ"ד. אלא שהפר"ח בסי' תנ"ד העתיק דברי הרא"ש בלשון רבינו האי, וגם הקשה דאם לפי' רבינו האי דאיירי בחלוט בשמן. מה אירי' חלוט אפי' נאפה נמי. ולכך משני דאף לפי' ר"ה איירי פרט לחלוט באמת בדהדר אפי'. ולענ"ד לשיטתו אף בתירוצו נא הועיל. דמ"מ קשיא דמה חידש בברייתא זו במה דקתני פרט לחלוט. מן הברייתא דף ל"ו דשם אמר ר"ע פרט לעיסה שנלושה ביין וכו'. ומדוע נמי תפיס לשון פרט לחלוט. הי' לו לומר פרט לעיסה שנילושה ביין. וגם להמבואר בהרא"ש שאיהו הוסיף לבאר הכי פי' ר"ה מוכח כנ"ל ודלא כוותי'. ועיקר קושייתו לענ"ד ל"ק. דעיקר החידוש לר"ה היינו דלא תימא דוקא בנילושה גוף העיסה ביין הוא דלא הוי לחם עוני. אבל אם תוך העיסה לא היי אלא מים כ"א שחלטו בשמן ה"א דשפיר ל"ע מקרי וממעט לי' נמי. ולכך נקיט פרט לחלוט וק"ל. תו כתב הפר"ח שם. ותדע דהא לר"ה אפינו בלילתו עבה כל שלא אפאו בתנור לא מקרי לחם. ולא ידענא כלל היכי רמיזא זה בדברי ר"ה. ומהרא"ש הנ"ל לפירושו מוכח איפכא וכנ"ל ואי משום שהטור כתב בשמו דאפי' בבלילתו עבה וחולטו ברותחין והדר אפי' יוצאין בו. ודאי לפי העתקת הפר"ח לשון ר"ה יש לדקדק מדמוקים להחולץ אפילו בבלילתו עבה. ואעפ"כ קאמר הגמ' כיון דהדר אפי' לאו לחם הוא. אבל באמת לשון זה לא נזכר כלל בדברי ר"ה. והטור הוא שכתב כן. כיון שמוכח מדעתו עכ"פ דהחליטה ברותחין אין לה ענין ללחם עוני ממילא פשיטא דפליג על ר"ת בדינו וסובר דאפילו בלילתו עבה וחולטו והדר אפי' יוצאין בו. אבל מ"מ י"ל דלא איירי בהחולץ כ"א בבלילתו רכה דע"ז דייק כיון דהדר אפי' אבל בעבה באמת נמי יוצאין בו אפי' לא הדר אפי'. אלא משום דזה אינו יוצא אליבא דר"ה כ"א לפי' הרא"ש בדבריו. משא"כ לפי' הר"ן משמי' דרבינו אפרים דס"ל דזה נמי כוונת ר"ה. וא"כ י"ל דלא סבר כלל ר"ה כר"ת דבלילתו עבה אפילו לא הדר אפי' מקרי לחם. לכך לא העתיק הטור בשמו כ"א במה דודאי פליג עלי' דהיינו בחזר ואפאו. אלא אי קשיא הא קשיא על רבינו הטור דהא כ"ע מודים אפילו החולקים על ר"ת בדין בלילתן עבה מ"מ בלילתו עבה מתחלה על דעת לאפותו בתנור והדר נמלך עלי' דשפיר מקרי לחם. וא"כ לר"ה ולרבינו אפרים נמי שהביא הר"ן בשמו דלדידהו לחם עוני נמי הוי זולת חלוט ביין ובשמן. הא ע"כ עכ"פ מה דנאמר בהחולץ כיון דהדר אפי' לא איירי כ"א עכ"פ בשתחלה עשאו ע"מ לחולטו. אבל בדמעקרא עשאו בלילתו עבה ע"מ שלא לחולטו לחם הוי אפי' לא חזר ואפאו. ולדידהו יוצאין בו נמי ידי מצה דהא לחם הוי כיון שבלילתו עבה ועשאו על דעת לאפותו. אלא שנמלך וחלטו ומ"ע נמי הוי כיון שלא חלטו כ"א ברותחין ולר"ת. אין יוצאין בו. ובהטור משמע דלא פליג ר"ה כ"א בשחזר ואפאו בתנור. וזה צ"ע קצת על הטור ויתר דברי הפר"ח שם נמי מגומגמים לענ"ד במה שהקשה על הטור מה' חלה שכתב בשם הרא"ש כר"ש והכא משמע שס"ל כשטת ר"ת לענ"ד ל"ק דניהו שמוכרח מיני' דאפילו בשטת ר"ה ס"ל דאפילו בלא הדר אפי' בלילתו עבה מקרי לחם. מ"מ י"ל שסמך עצמו בגוף הדין על לקמן. והכא מה שכתב לחלק בין בלילתו עבה לרכה בין מה שהביא תי' ר"ת ובין מה שכתב בשטת ר"ה היינו למר כדאית לי' ולמר כדאית לי'. לשטת ר"ת אף בלא נמלך. ולשיטת הר"ש בבלילתו עבה ע"ד לאפותו בלא חליטה ונמלך וחלטו. ודו"ק: