בית מאיר על פסחים· רבי מאיר פוזנר
דף לה.
איתיבי' המחהו וגמעו וכו' ע"ש. יש להקשות לפי האמת הא קים לן אין היקש למחצה:
ומדוע לא נימא ההיקש נמי דלא ליחייב כרת על גמוע חמץ. ולא קשיא מידי דכבר איתא מס' חולין דף ע"ב דנפש לרבות את השותה. ואין להקשות א"כ מקשה הכא ת"ל דהתורה רבתה דז"א דהכי מקשה דאטו במלת נפש שותה כתיב לרבות אלא דרש"י ז"ל פי' התם דמרבינן כל דבר המשיב הנפש מן החמץ. ובכלל זה נמי שותה. וא"כ לס"ד דאף הנילוש במי פירות חמץ גמור הוא פשיטא דאיתא נמי לרבויי בכלל נפש שמשיב נפשו בחמץ ולאפוקי מהיקשא ושפיר מקשה אלא אי קשיא הא קשיא שם בחולין דעביד הגמ' צריכותא לחמץ ותיפוק לי' דבחמץ אי לא כתיב נפש ה"א כקושיתו אין היקש למחצה. ויהא פטור על גמיעת חמץ. ויש ליישב ודו"ק:
שם ע"ב אבל לא בטבל פשיטא. מקשין העולם הא מיד איתא ת"ר יכול וכו'. ומה פשיטא וכן בפ"י הרגיש בזה ונראה ליישב ע"פ קושית תוס' סוכה דף ל' ד"ה משום תימא בפ' כ"ש וכו'. ות"ל משום מצוה הב"ע:
והעולם מתרצים דהברייתא איירי בדל"ל אלא כזית מצומצם של טבל וה"א דאתי עשה דמצה ודוחה ל"ת דטבל כדאיתא בתוס' קדושין ל"ח ד"ה אקריב עומר. וגם יש לתרץ דלא שייך מהב"ע אלא במזיד. והברייתא משמיענו דאפילו בשוגג לא יצא. וכן משמע בפי' פיסקא יוצאין בדמאי ע"ש ודו"ק. וא"כ י"ל דקושי' פשיטא מכח מצוה הב"ע. אך דקשה מנ"ל להקשות דלמא המתני' איירי נמי או בשוגג אי בדלית לי' אלא כזית טבל. אבל הנראה דלק"מ. דיש לבאר למאי דמסיק דטעמא דברייתא משום אין איסור חל על איסור ור"ש היא היינו אף דחמץ איסור כולל דמקודם פסח לא הי' אסור אלא בחתיכה זו של טבל ושאר חתיכות חמץ חולין מתוקנים הוי שרי אתא פסח נאסר אף בחתיכות אחרות. ואנן קי"ל איסור חל על איסור בכולל אך דר"ש לטעמי' דאפילו בכולל ל"ל. כדס"ל בנבילה ביה"כ דנמי כולל הוא וכדאיתא נמי יבמות פ' ד' אחים דר"ש כולל לית ליה אלא דבאיסור בבת אחת פליגי רבי ור"ח אליבי' ע"ש ודוק [וסוגיא זו דיבמות הי' בהעלם מלח"מ פ"י מחמץ ומצה. וגם שגג בזה דחמץ בטבל לא מקרי כולל ע"ש. כי באמת לק"מ על הרמב"ם דמ"ש דאין יוצאין בטבל לאו משום טעמא דההוא ברייתא אלא משום מהב"ע. וכדמוכח מסקנת הגמ' דאיירי סתמא דמתני' אפילו בטבל דרבנן. דודאי לא שייך א"א חל על איסור ושפיר פסק אפילו למאי דפסקינן איסור חל על איסור בכולל וחמץ שפיר הוא כולל לגבי טבל ודוק כי הדברים ברורים שכל דברי הלח"מ בענין זה שלא בעיון]:
ואיתא ביבמות הנ"ל דר"מ אית לי' איסור חל על איסור בכולל. וכותי' פסק הרמב"ם וא"כ שפיר הוכיח הגמ' דסתמא דמתני' ר"מ כידוע. ע"כ לא איירי באופן דאיירי הברייתא דא"כ קשה להאמת מ"ט דאין יוצאין בה הא ר"מ איסור כולל אית לי'. וחמץ הא הוא כולל. אע"כ דאיירי במזיד ובדאית לי' נמי היתר וטעמא הוא משום מצוה הב"ע וזה פשיטא. ואף דבפ"י ברכות כתב שלא נראה לומר דמשום מצוה הב"ע מקשה פשיטא אלא שהוא מדיוקא דרישא. לענ"ד לא נראה הכי דהא הדברים מוכרחים מקושיא דמחי הא לא חזי לי' ע"פ פי' הא"נ דרש"י. דאנו לפי' הא' שהקושי' משום דלא הוי איסור בל תאכל חמץ לבד. זה ליתא למסקנת הגמ' מידי בלבד כתיב. ואין איסור חל על איסור פשיטא דלא שייך בדמאי דמדרבנן ופי' א' צ"ע. והדברים מורים דפשיטא להגמ' האיסור מצוה בעבירה. הגם דיש לדחוק דמכח דתנן אבל לא בטבל קמקשה דמוכח טעמא דמצוה בעבירה מ"מ מדלא מקשה מ"ש טבל ומ"ש דמאי ומקשה סתמא הא לא חזו לי' ש"מ דפשיטא להגמ' טעם דמצוה בעבירה וק"ל. ודע שהדברים הכי יותר מסודרים. דמה דמקשו תוס' בסוכה לשטתיי' אזלי דשם דף נ"ו ביארו דמה דצריך טעם למצה של טבל היינו כשאכל כמה זיתים. דאלו בכזית מצומצם בלאו הכי אינו יוצא מטעם שותפין דומיא דאינו יוצא באתרוג של טבל ושפיר מקשו דהוי מצוה הב"ע ולא שייך דחיית עשה דהא הי' בידו להפריש ומקשו בממ"נ וק"ל. משא"כ לשיטת הרמב"ן שם בחידושי רשב"א שאתרוג של טבל באמת כשר ופי' הפלוגתא דדמאי חוזר על התרומה מעשר טמא וע"ש. תו ודאי תירץ העולם שפיר וק"ל: