בית מאיר על פסחים· רבי מאיר פוזנר
דף לד.
וכ"ת גדולי גידולין וכו'. הא נמי תנינא הטבל גדוליו מותרין וכו'. לפום רהיטא יש לתמו' הא מבואר בהרמב"ם פ"ה מהל' נדרים הלכה ט"ו בלשון זה ולמה לא יבטל () אסור בגדוליו שרבו עליו שהרי הן דבר שיש לו מתירין. וכן הוא בסוגי' דנדרים דף כ"ט הביאו נמי הש"ך סי' קי"ו א"כ מה ראי' לתרומה ביד כהן שהוא דבר שאין לו מתירין לטבל שהוא דבר שיש לו מתירין. אך צ"ע שם בנדרים בהסוגי'. כי לפ"ר דין זה דגדולי גדולין אסורים באכילת עראי עד שיעשר על הכל זה ודאי לא מטעם דשיל"מ אתינן עלי'. שהרי יש לו היזק המעשר מן הגדולי גדולים. לכן כמדומה לי שבתר העיון בהסוגי' תו לא יקשה מידי:
תוס' ד"ה למה לי עיבור צורה. וי"ל וכו'. תירוצם קצת דחוק בלשון הגמ' משמע דעל פסולי חטאת העוף קמיהדר מה הי' פסולו מעיקרא. ולענ"ד נראה לומר ע"פ דבריהם לא נמלט מהיסח הדעת דהכי אזלא קושית הגמ'. דלענ"ד בלא זה יש להקשות לר"ל דס"ל פסול הגוף הוי. מדוע קתני גבי דם ובעלים תעובר צורתן. דהיינו לינה. יסיחו דעתן מהן אף שעה א' ותהא דינו בשריפה מיד. וצריכנא לומר דדוקא בנטמא כבר אז רשאי להסיח דעתו ממנו. כיון שלענ"ד ההוא שמירה מהיסח הדעת אינה אלא דרבנן ובטמא לא גזרו. וזה דלא כפ"י. אלא כמשמעות רש"י ותוס'. אבל בדם ובעלים שהבשר עצמו טהור אסור להסיח דעתו ממנו. וא"כ שפיר מקשה הגמ' ההוא פסול הא ע"כ לא איירי בדם ובעלים. דא"כ האיך רשאי להשליכו בליל שיש בו ודאי היסת הדעת. ש"מ דאיירי בנפסלו כבר ע"י היסת הדעת ושפיר מקשה וק"ל: