בית מאיר על פסחים· רבי מאיר פוזנר
דף כו:
אי קשיא והא מעל המסיק. יש להקשות הא מעילה לא הוי כ"א בנהנה שוה פרוטה. והרי עצים אין הנאתן וביעורן שוה כמבואר בתוס'. ובלא זה כשמסיקם ואינו אופה בהן. הרי עדיין לא נהנה והוא פוגם ולא נהנה שאינו חייב קרבן מעילה ובמה יצאו לחולין. אבל עייין מס' ב"ק דף כ' ברש"י ד"ה והוא מבואר מדבריו ומדברי התוס' דלשם דהיכי שמשנה שאינו חוזר לכ"ע מעל אע"פ שלא נהנה ופשיטא דהבערה היה שינוי גמור ושפיר מקשה. וכן מוכח התם מדברי התוס' ד"ה נתנה. דבהוציאו מרשות חבירו בכונה ר"ל כונת גזילה אבל כונת הוקדש לא נמי מעל אע"פ שלא נהנה. והכי איתא בתוס' פ' ג"ה דף צ"א ד"ה במאן. והכי מבוארים דבריהם במס' חגיגה דף י'. וכן כתב המ"ל באריכות דבריו בשמם. ומה שהניח המ"ל שם דברי התוס' דחגיגה בצ"ע. לענ"ד היינו משום דלשונם שם משמע דאפילו בכונת הוקדש דהיינו מזיד דמעל. וזה ודאי אינו אליבא דר' יהודא. כמבואר הכא בדברי' שכתבו שהי' יכול לתרץ במזיד. ש"מ דבמזיד אפילו בשינה לא שייך מעילה וה"ה בהוצאה מרשות לרשות לדיניהם שוים ודוק. ולפי הנ"ל קשה לי מאוד דברי התוס' דבמס' מכות דף כ"א ד"ה אלא שתירצו דלא חשוב כ"א לאו דשייך בפחות משוה פרוטה. וקשה ממ"נ אי ס"ל דבמזיד אפילו בששינה בו שאינו חוזר נמי לא מחייב מלקות כ"א בנהנה שוה פרוטה. אף דלפום רהיטא הדבר קשה לאומרו שיהא דין מזיד לענין מלקות מדין שוגג לענין קרבן. אעפ"כ אפשר דהא בלא זה בעניותינו אין אנו יודעים טעם נכון לדין מעילה דוקא בשוה פרוטה כמבואר בדברי התוס' מס' זו דף ל"ג ד"ה אף. וגם המ"ל ריש ה' מעילה חקר בזה לשיטת הרמב"ם ע"ש. אך לו יהי' כן קשה בפשיטות הוי להו לשנויי כקושייתי הנ"ל. דהאיך אפשר ללקותו משום הזיד במעילה. הא בשעת ביעורו לא נהנה וכנ"ל. ואם נפרך לומר דס"ל דבשינה אף במזיד חייב בלא שוה פרוטה וכדין שוגג. א"כ לא משני מידי. דהא באופן זה שמעל בשינה אפילו בלא נהנה כלל איתא. ובתירוצם משמע דמש"ה לא תני מלקות זם משום דלא הוי כ"א בנהנה שוה פרוטה. והי' צריך להתנות אם נהנה שוה פרוטה ולכן לא חשיב לי' ודוק כי צ"ע לפום רהיטא. וגם ברמב"ם ה"מ צ"ע. כי בפ"ו ה"ח כשהעתיק הדין של נטל קורה. נראה שאינו מפרש כפרש"י שהחילוק הוא בין קבעה בבנין דהוי שנוי ולא בעי נהנה ובין הניחו ע"פ ארובה דלא הוי שינוי אלא בין שהקביעות בבנין הוא הנאה הנכרת ומיד בשעת הקביעות חשיב נהנה משא"כ הניח ע"פ ארובה לא מחשב הנאה עד שידור תחתיו. וא"כ הדרה קושיתי הנ"ל לדוכתה. דמה מקשה דמעל המסיק הא לא נהנה. ואפשר לומר דסובר נמי הדין דבשנוי גמור שאינו חוזר לא בעי נהנה. אלא דמשום קושית התוס' דקביעות בבנין הוי שנוי החוזר הוצרך לבא לפירושו. ובמה שהקשיתי לעיל בדברי התוס' מכות ראיתי שאין כ"כ קושי' אלא שמוכרחים אנו לומר דס"ל דבמזיד אין חילוק ואפילו בשינה צריך הנאת שוה פרוטה. וקושייתם אזלו כיון דבמזיד אינו יוצאה לחולין א"כ כשמבשל אח"כ בעצי הקדש ליחייב משום הזיד במעילה בשעת בישול שאז הוא נהנה מן ההקדש במזיד ולוקה אם נהנה שוה פרוטה ושפיר משני. אבל ודאי אם סוברים דבששינה במזיד לוקה בלא הנאה פשיטא דלא משני מידי דהא אז אפשר לחייבי' על ההבערה טרם הבישול בלי שום הנאה ודוק. ואולם היותר מסתביר לדעתי דודאי נמי סוברים דדין מזיד שום לשוגג ומחויב מלקות בששינה אפילו בלא הנאה שוה פרוטה ובאמת קושייתם היתה דללקי משום הזיד במעילה על ההבערה אלא דמסתבר להו דבין בשוגג בין במזיד נהי דהיכי ששינה לא בעי הנאה מ"מ במה שמעל צריך להיות שוה פרוטה וזה ודאי מסתביר דהאיך אפשר דאם מעל ושינה לא יהי' שעור וגבול למעילתו וניחייב אכל שהוא. וזה לענ"ד אפשר לומר דטעמייהו דרבנן דבעי שוה פרוטה להנאת מעילה. כיון דנא אפשר לאוקי' בכזית. ודוק במ"ל הנ"ל. וה"ה בששינה נהי דבלתי הנאתו מיחשב מועל. מ"מ לא מחייב כ"א בשהדבר ששינה שוה פרוטה. וא"כ שפיר משני. והכי מדויק לשונם. ובזה מיושב נמי דמשני דלא חשוב אלא מה דאיתנהו בפחות וכו' ולא משני בפשוט דהכא בשבישל בב"ח לא הוי הנאה שוה פרוטה כיון שבישל בו דבר האסור בהנאה. ואף שכתבו תוס' ביצה דחשוב צורך קצת לענין מתוך הואיל והוא בישלו אדעתי' דלאכלו. מ"מ הנאה שוה פרוטה ודאי דלא הוי. א"ו דבאמת מש"ה לא הוי קושייתם כלל מן הבישול כיון דאז שוב לא שינה ובעי הנאה שוה פרוטה וזה לא נחשוב כ"א על ההבערה הוא דהוי קושייתם וכנ"ל דאז ששינה מחייב בלתי הנאה. וע"ז משני דמ"מ לא איתנהו בפחות משוה פרוטה וכנ"ל. ודוק היטב: