בית מאיר על עבודה זרה· רבי מאיר פוזנר
דף עג:
ותניא נמי הכי וכו'. ופרש"י משום דבמינו איכא למימר וכו' אלמא טעמא משום הכי הוא תוס' שם ד"ה טבל ותימא וכו' וי"ל דצריכו תרווייהו וכו' ועדיין יש להקשות מדוע נקיט ר"י ור"ל והברייתא דתניא כוותייהו רק טבל ויי"נ. הא איכא נמי כמה איסורים דמשום טעם דבר שיל"מ אינו בטל במינו כמו שביעי' ומעשר והקדש ותירץ הר"ן דמדשיל"מ לא דברו. ואפשר משום דזה אינו נכלל בכלל כל איסורים שבתורה אלא אינהו באו להורות חידוש ביין טבל שאין לו מתירים דומיא דיין נסך והיינו על דרך התוס' לאו על דרך הר"ן בשאין לו ממקום אחר ומה דמוכח ממשמעות פי' רש"י דאלו הטעם של טבל לא הי' משום כהיתרו כך איסורו הי' מהראוי לאסור אפילו שלא במינו בכ"ש וזה אינו לפי מסקנת הפוסקים כמבואר בי"ד סי' ק"ב דבדשיל"מ נמי שלא במינו בנותן טעם. לכך פי' הר"ן דלא כוותיה כי אם דותניא נמי הכי כן פירושו דמדקתני טבל סתמא משמע אפילו באופן דלא שייך דשיל"מ. אבל צ"ע גדול דא"כ מה ניתוסף ראיה מן ברייתא זו מן הברייתא הקודמת דתניא כוותיה דר"י. ובשלמא לפי' רש"י איכא לדחוקי דאלו מן הברייתא הקודמת ה"א דמה שמסיימ' הברייתא במינן וכו' לא קאי כי אם על יי"נ. אבל טבל כיון דטעמא משום דשיל"מ אפילו באינו מינו נמי אינו בטל. משא"כ מברייתא זו מוכרח הטעם. אבל לפי' הר"ן קשיא. והנה איתא במס' פסחים פ' כ"ש גבי פלוגתא דחמץ בפסח בזמנו ושלא בזמנו בבעל המלחמות זה לשונו לפי פירושו הקדום דטעמא דרבא משום דחמץ מקרי דשיל"מ וגזר שלא במינו אטו מינו כו' וא"ת והא ר"י סבר לאחר זמנו מותר כר"ש ובזמנו אינו אוסר במשהו יש להשיב אמר לך ר"י פליגי רבנן עליה דר"ש דאמר במס' שביעית בברייתא ואיתא בנדרים כ"ד שיל"מ כגון הטבל ומ"ש וחדש לא נתנו בו חכמים שעור ואנא דאמרי כרבנן. תדע דהא אמר ר' יוחנן כל איסורים שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך והא טבל דבר שיל"מ הוא ובא להוציא מן הכלל כיוצא בו ותניא נמי כר"י בפ' השוכר במס' ע"ז אבל אנן דקי"ל כל דבר שיל"מ במינו אפילו באלף לא בטל א"א לנו לומר בחמץ בפסח שיהא בטל לעולם במינו וכיון שהשוה רבא שאינו מינו למינו למדין שכולן במשהו עכ"ל. והנה לדבריו שהוכיח דר"י פליג וס"ל דדשיל"מ בטל אפילו במינו אזלה הסוגיא בפשוט דמדנקיט ר"י חוץ מטבל ושביק לאחרינא כל הדברים שיל"מ. ש"מ דטבל טעם אחר יש משום כהיתרו וכו' אך לענ"ד הדבר קשה לאומרו שיהא ר"י פליג על מסקנת ר"א בביצה דאפילו באיסור דרבנן אמרינן דשיל"מ לא בטל. וגם לפ"ז מוכרחים אנו לומר נמי דלא סביר לה כהך ברייתא דקתני התם וספיקא אסורה דהא איהו טעם ביצה שנולדה בי"ט משום משקין שזבו סביר ליה כמבואר שם בסוגיא וע"כ יהא מוכרח לתירוצא דהברייתא כר"ש אזלה ואיהו לא סביר לה. וגם הפי' של הברייתא ותניא נמי הכי יותר דחוק לפירושו דאלו כפרש"י ז"ל ודאי לא מצי סבר. דהא איהו נמי פוסק דדשיל"מ אף במינו אינו בטל. וכפי' הר"ן נמי קשה האיך יאמר דמדתני טבל סתמא ש"מ דאפילו בטבל שאל"מ נמי איירי דאדרבא הא ר"י נמי טבל סתמא נקיט בלישניה ולא איירי כ"א מסתם טבל דהוי דשיל"מ. ונקטינן לאפוקי שאר הדברים שיל"מ דשפיר בטילי חוץ מטבל מטעמי אחריני וצ"ע. והנה הרמב"ם פט"ו מהל' מאכלות אסורות. כנראה דאזיל בשיטת התוס' והר"ן וכמבואר שם דאף דשיל"מ דוקא במינו אינו בטל. אלא שהי' קשה לו מדוע פרט ר"י אך טבל ויי"נ. ועיין שם פירושו בכ"מ ולח"מ. וכלל דברים נראה משום דדשל"מ אינו נכלל בשם סוג כל איסורים שבתורה ואפי' הקדש דצריך מעשה פדיון חוץ מטבל יען שתקונו קצת באיסור שלא מן המוקף. ולכן לא הוצרך להוציא מן הכלל כי אם הנהו תרתי טבל ויי"נ. כן מבוארים הדברים שם בכ"מ עם תוס' דברי הלח"מ. אבל בזה דברי הכ"מ תמוהים שכ' שם הלכה ט' ומה שכתב רבינו חמץ בפסח בא לתרץ למה לא אמרו ר"י ור"ל וחוץ מחמץ בפסח וזה תמוה דהא ר"י בפי' ס"ל בפ' כל שעה דחמץ בזמנו בין במינו בנ"ט. והאיך יאמר חוץ מחמץ. ואם נפשך לומר דלא דק בלישניה וקאי לפרושי הברייתא אליבא דהלכתא שלא יהא מוכרח מן הברייתא שלא כרבא. עכ"פ קשה דהא אף על הברייתא ל"ק כלל דלינקט חמץ בפסח כיון שאינה שוה להפסק שלו אליבא דרבא דחמץ אפילו שלא במינו במשהו. משא"כ טבל ויי"נ דבאינו מינו בנ"ט. אך על הרמב"ם ל"ק דאעפ"כ יש לדחוק דקאי לתרץ הברייתא דתניא כותי' דר"י אליבא דרבא דלא תימא כללא כיילה כל איסורים בנ"ט דמשמע נמי חמץ בפסח. ומתרץ דחמץ לא נכלל כלל בסוג זה. אבל לשון הכ"מ ודאי תמוה ולשיטת הרמב"ם ע"כ לומר דלא ס"ל כבעל המלחמות הנ"ל דר"י פליג בדין דשיל"מ דהא אדרבא איהו ביאר עכ"פ משמעות הברייתא עם כלל זה, והים ודאי לישנא דר"י דהוא לשון הברייתא. אלא דטעמא דר"י גבי חמץ. היינו דפליג בזה עם רבא וס"ל דחמץ לא מקרי דשיל"מ. או מטעם קושי' הבעל מלחמות שם לנפשיה דהא עובר עליהן בבל יראה או מטעם הר"ן שם. או מטעם המבואר במרדכי. והובא בי"ד סי' ק"ב ע"ש ודוק:
סוף הספר