בית מאיר על עבודה זרה· רבי מאיר פוזנר
דף סו.
בתוס' ד"ה מכלל דרישא. ועוד דמשהו מב"מ אין הטעם בטל כיון שהטעם שוה אבל לפגם בטל. דבריהם אלו אזלו שפיר דאיך אפשר דהקושיא בגמרא תלי' לפגם במשהו לאביי. דהא איהו בתר טעמא אזיל. אבל מה שכתבו תו ובחמץ בפסח אע"ג דשלא במינו אסור במשהו אע"פ שהטעם בטל מ"מ אין לאסור לפגם שלא יהא טפל חמור מן העיקר דשלא במינו אינו אסור אלא אטו מינו. צ"ע הא לרבא דפסק שם לגירסא זו הכי הא אזיל בתר שמא. וא"כ אף מב"מ דשוה בשמא ולא בטעמא אף דבטל הטעם ואין בו שום ממש אוסר במשהו כיון דהוא מב"מ בשמא. וממילא אף לפגם י"ל דאסור מב"מ. ומה טפל מן העיקר שייך. ותדע דחמץ בפסח לדעתי אין אפשרות מציאות מב"מ בטעמא דזה טעם חמץ וזה טעם מצה. אך בשמא אפשר דכיון דתרווייהו שם הכולל פת אלא דלמסקנת רבא אזלו:
שם אמר אביי מנא אמינא לה וכו'. הנה מדמה אביי איסור שנפל להיתר לדין צירוף איסורים שנפלו יחד דאם בזה אזלינן בתר טעמא לשווינהו מין אחד כדי שיצטרפו כן מהראוי לילך בתר טעמא לשוי' מב"מ. אך מ"מ קשה לי למסקנת הש"ך להלכה ביד דלא אזיל רבא בתר שמא אלא באיסורין שהם מב"מ ביתר מכדי נתינות טעם אבל בדברים שמב"מ ברובא בטל כמו לדידן במאכלות אסורות. ומבש"מ בס' מחמת טעמו ודאי מודה דבתר טעמא אזלינן. א"כ מה הדמיון הכא הא לענ"ד אף רבא מודה הכא כיון דאיירינן הכא בתבלין שנפלו לתבשיל אינו מינו שאיסורו בנותן טעם דהיינו במה שנרגש טעם האיסור בהיתר. ומה"ת דלא נימא לצירוף האיסורין מפני שטעמו שוה מצטרפו. שהרי טעם האיסור נרגש ע"י מיתוק הקדירה. וזה לפרש"י. אמנם לפי' התוס' ד"ה תבלין שפירשו ומצטרפין היינו לענין איסור מאתים ניחא דזה הוא למעלה מנתינת טעם. אמנם דבריהם אינם מובנים לי כל עיקר שכתבו ומצטרפין בדבר יבש לאסור ואפילו בלא נתינת טעם כגון וכו'. וא"י הא שעורא דמאתים אינו אלא במב"מ. וכיון דהכא איירי בתבלין ג' מינים הא א"א שיהיו כל הג' מינים מב"מ עם מה שנפלו לתוכן. וע"כ ר"ל דביבש אפי' מבש"מ נמי צריך מאתים. ומלבד שקשה מציאות תערובות מבש"מ ביבש מפני שהוא מינכר. אף גם צריך לי עיון שמה"ת יהא חמור מבש"מ יבש מבלח שהוא בנתינות טעם: