בית מאיר על זבחים· רבי מאיר פוזנר
דף יב.
תוס' ד"ה לילה לקדושה. עיין ברבריהם משמעות לשונם דהכא אזלו במחשבה דתוך ז' ימים אף אלו עבר ואקדיש לא קדוש. ולפי זה מה דאיתא במסכת יומא דף ס"ד מ"ט דרב דסובר ב"ח אינן נדחין דיליף ממחוסר זמן לאו אע"ג דהשתא לא חזי כי הדר מחזי שפיר דמי ה"נ ל"ש. מי דמי וכו'. קשה איך אפשר למילף ממחוסר זמן דאם קדיש לא קדוש כלל. וצריך בתר ז' ימים קדושה חדשה לדבר שחל עליו הקדש והוא דחוי מלהקריב דשפיר י"ל דלא הדר תו ומחזי להקריב מכח קדושה זו וקדושה חדשה לא שייך גביה דאין הקדש חל על הקדש. וכנראה דלהכי למחשבה זו הוכרחו לפרש דיליף ממחוסר זמן על אופן זה דכמו דמחוסר זמן משעה שנולד היה נדחה מלהקדישו כמבואר שם ס"ג ע"ב. ומ"מ בתר ז' נראה להקדיש כן נמי אף דנדחה מלהקריב אין דחוי בב"ח. ור"י דוחה דהתם לא אתחזי כלל הכא נראה ונדחה ולפ"ז שפיר כתבו שם התוס' ואפילו לרבי יוחנן וכו'. לא דמי למחוסר זמן דהתם משעה שהקדישה היתה דחוי' ר"ל גבי בהמה של ב' שותפין משא"כ במחוסר זמן נהי דהיתה דחוי' מעיקרא מלהקדיש מ"מ משעה שהוקדשה דהיינו בתר ז' ימים תו לא אדחיי'. ושפיר כתבו לפ"ז ואע"ג דגבי מחוסר זמן נמי אמרינן לילה לקדושה אע"ג דבעידנא דאקדשה לא חזיא להקרבה וכו' והוכרחו למה שכתבו שם ועיין שם ומיושב בזה מה, דתמה המהרש"א שם. ואולם זה דבר בלתי מתקיים דודאי מצינן דכ"ע סברי דאם עבר והקדיש תוך ז' ימים דקדוש קדושת הגוף אלא דאסור להקריב עד מלאת ז' ימים כמבואר דף קי"ב ע"ב בפלוגתא דרבנן ור"ש בהקריב מחוסר זמן בחוץ שיש חייבו במלקות. מבואר דקדוש דודאי על חולין לא ליחייב ורבנן דפליגו עלי' ולא פליגו אלא מטעם כל שאין בכרת אין בל"ת. אבל ודאי מודים דקדוש וקרב לאחר זמן וכבר עמדו תוס' תמורה על חקירה זו בדף י"ט ע"ב ד"ה אף מחוסר זמן ע"ש שכתבו וי"ל דה"מ לכתחילה אסור להקדישו מחוסר זמן מיהו אם עבר והקדיש קדוש דילפינן ליה מבכור. וע"כ לומר דאף דרבנן פליגי עלי' דר"ש ולא ילפי מבכור לענין ליכנס לדיר להתעשר כמבואר בכורות נ"ז. היינו לענין לכתחילה דמעשר דיותר נוח להם לילף מעשר מקדשים להאיסור לכתחילה. אבל לענין הדיעבד דליהוי קדוש כ"ע מודים ליליף מבכור דקדוש. ומה דיליף הכא דלילה אין מחוסר זמן לענין היכא דאקדיש מאורתא דלא ליהוי חשוב דחוי מעיקרא ממה דנכנסין לדיר להתעשר בלילה היינו מדלילה לאקדושה אף לכתחילה אף דאסור ד"ת להקדיש מחוסר זמן ש"מ דלילה לא חשיבתו מחוסר זמן. וה"ה לענין דחוי מעיקרא. ולפ"ז דמוכרח ברור דמחוסר זמן קדוש בדיעבד. לפום רהיטא אין מקום לקושית הרב ר' יוסף דהכא דדילמא הא דהתם במעי תמימי' קדוש היינו בדיעבד. אך מ"מ צ"ע רב. כי הא ודאי מ"מ לכ"ע מחוסר זמן אסור להקדיש כמבואר הכא וביומא ס"ג ע"ב ועיין במ"ל פ"ג מה' אימורי מזבח מה שכתב בסוף הלכה ח' וברמב"ם שם סוף ה"י וא"כ היכי תנן בתמורה ריש פ' כיצד מערימין דאומר מה שבמעי' של זו עולה ולהמסקנא הנ"ל בתמורה דף כ' דבתם במעי תם כ"ע מודים דקדוש המתני' כפשטה לגופה ולא לדמי וזה אף בזמן שבהמ"ק קיים כמבואר ריש פ' הנ"ל בגמ' דלהכי דוקא עולה ולא שלמים וקשה איך מנסבינן ליה עצה להקדיש מחוסר זמן ולעבור באיסור דאוריי' וזה ודאי צ"ע. וע"כ לומר דדוקא בבהמות חולין שאומר אם תלד זכר עולה () לא אקדשה מ"מ ביציאתו מרחם בלא זה קדוש בבכורה לגבי ולד זה שבלא הקדישו יהא חל עליו הקדש במחוסר זמן אף לדידיה שרי להעלותו בקדושה חמורה דעולה אף במחוסר זמן. וכן נקיבה דהקדש דהיינו הבבא דואם נקיבה זבחי שלמים דמוקים הגמ' בבהמות הקדש דחטאת דנמי בלא הקדישו תיקדש במחוסר זמן מכחו דאמו אלא דלמיתה אזיל להכי מותר לו להפרישו לכתחילה בזבחי שלמים אף במחוסר זמן. ולענין בכור בל"ז לק"מ דכבר נלמד מקרא שם ד' כ"ה ת"ל אשר יבוכר לד'. משיובכר אי אתה מקדיש אבל אתה מקדיש בבטן. הרי שהתורה התירה אלא דדברי מוכרחים להבבא דואם נקיבה זבחי שלמים. ואולם הבבא שני' דסיפא דאיירי בבהמות חולין ודאי ע"כ לענין דיעבד איירי עיין ודוק. ובזה קצת יותר מרווח מה דדחקו שם התוס' בד"ה כיצד יכתבו. ותי' משום דבעי לאוקמי אכיצד מערימין. וזה קצת דוחק דהא הבבא דסיפא לא קאי אכיצד מערימין אבל משום דקתני ואם נקיבה דסובב על אומר דודאי משמע דהוא עצה לכתחילה משא"כ הבבא המתחלת אם זכר וכו'. דאיירי ודאי בדיעבד. ועכ"פ יראה לענ"ד דקושית תוס' הכא מיושב בטוב. ולפ"ז דמוכרח דלכ"ע מחוסר זמן קדיש בדיעבד אף ליקרב לאחר זמן ודאי הסוגיא דיומא בפשוט מתפרשה דרב יליף ממחוסר זמן שהקדישו במחוסר זמן דמ"מ קדוש ליקרב בתר זמנו ולא אמרינן דמכח קדושה דחוי' קאתי ולא ליקרב לעולם. וא"כ פשיטא דקושית התוס' עצומה על רבי יוחנן דס"ל דחוי מעיקרא נמי הוי דחוי אף בב"ח. דמה יענה על קדושת מחוסר זמן. ואין מקום לדבריהם שם כדתמה המהרש"א. ולהכי מוכרחים בפ' מי שהיה טמא ד' צ"ח לשנויי באופן אחר וי"ל דשאני מחוסר זמן דלא אתחזי מעולם לשום קרבן ור"ל דלהכי חשיב דחוי מעיקרא גמור משא"כ דחוי מעיקרא דבהמה שני שותפין דמ"מ נראה תחלה להקדיש לקרבן ע"י שני השותפין יחד וכשהקדישו אחד חציה נדחה מקדושתו הוי כמו נראה ונדחה ודוק. ובתמורה דף כ"ו ע"ב דחקו עצמם באופן אחר ודבריהם צ"ע. ולענ"ד דבריהם דמי שהיה טמא פשוט יותר: