בית מאיר על גיטין· רבי מאיר פוזנר
דף נח.
תוס' ד"ה כל ממון שפוסקין עלי. כי איכא סכנת נפשות פודין שבוין יותר על כדי דמיהן כדאמרינן בהשולח גבי מוכר עצמו ואת בניו לנכרים כ"ש הכא דאיכא קטלא. כבר מבואר בספר ב"ה סי' רנ"ב איך דברי תוס' אלו הי' בהעלם מן המ"ל בתשובתו סי' ט"ו. ועיין בתשובת כ"י סי' ל"ד בי"ד ויישובו בכונת המ"ל ודאי לאו מידי הוא. ואף סברותיו שהמציא אינם מוכרחים כלל ע"ש וק"ל. ואולם צ"ע מאין רואים תוס' דבפ' השולח משום קלקולא פודין אותו אפילו ביתר מכדי דמיהן. וי"ל דתוס' סוברים ההוא גברא דזבין נפשי' לא משמע אלא בפעם שהרי לא נזכר מעולם ששינה ושילש. וא"כ אלו בכדי דמיהן מאי ארי' משום סכנת נפשות. ות"ל דבפעם ראשון פודין אותו א"ו שהיו מוכרחים ליתן בעדו יותר מכדי דמיהן. ותו הוקשה להתוס' דאלו עד כדי דמיהן ודאיירי כדפי' המ"ל דשינה ושילש. קשה מנ"ל לרב אמי דהטעם בהבנים משום קלקולא ולמילף בק"ו משום סכנת נפשות. דילמא הטעם פשוט דהא גבי דידי' פעם ראשון ושני פודין אותו אף דפשע בנפשו. וע"כ הטעם דבתר ששילש אין פודין אותו. היינו משום דוחקא דצבורא. שזה בחזקת אם יפדוהו עוד ימכור עצמו פעם ד'. וכן בבניו בחייו נמי יש חשש זה. משא"כ כשמת דפקע חשש זה שאם הוא הוחזק בניו מי הוחזקו להכי פודין אותו. ולעולם אין הטעם כלל משום קלקולא. וממילא גבי דידי' בתר ששילש אף במקום סכנת נפשות י"ל דאין פודין אותו. א"ו הכריחו התוס' שבאמת הי' פעם ראשון ומה שהוצרך רב אמי לטעם קלקולא היינו משום היתר מכדי דמיהן. והמתני' משמע לי' בכל אופן אין פודין אותו בתר ששילש אפילו בכדי דמיו. אבל פודין את בניו סתם אפילו ביותר מכדי דמיהן. וע"כ משום קלקולא ויליף בק"ו במקום סכנה. ואי משום דקשיא למ"ל ז"ל דא"כ מה מקשו תוס' בהשולח. ת"ל דתינוק היה ויש לחוש לקילקולא. וזה באמת צ"ע על התוס' בהנזקין דלמה לי טעמא דסכנת נפשית ת"ל כנ"ל. ע"כ לומר דנקטו תירוצם במרווח. דאלו מטעם קלקולא הי' אפשר לומר דלא שייך אלא במוכר בניו ולא בשבוי והראי' מדהותם אין פודין השבוים ביתר מכדי דמיהן. ולא מחלק בין גדולים לקטנים ועדיין צ"ע לדינא בשבוי' קטן אם לא יהא שייך באמת תמיד קלקולא ויהא החיוב לפדותן אף ביותר מכדי דמיהן וא"ל לפרושי אף ליותר מכדי דמיהן אין צריך לטעם קלקולא. דהא בל"ז כל הפדיון במוכר עצמו אינו אלא ביותר מכדי דמיו. שהרי כדי דמיו נתן הגוי בעדו כשקנהו ומה ירויח בפדיונו ופשיטא שצריכים ליתן לו יותר דהיינו יותר מכדי דמיו. די"ל דהוצרך לטעם קלקולא להרבה יותר מכדי דמיו עם הריוח הנהוג דרך מו"מ בו וק"ל. ותו י"ל בפשוט מאוד אף אם מפרשים העובדא בתר ששילש כמשמעות הפוסקים. מ"מ כל בתר ששילש שוב הוי יותר מכדי דמיהן דאין לך דוחקא יותר מזה. ומ"מ כל במקום סכנת נפשית לא עבדו תקנה. וממילא ה"ה בשבוי אפילו ביותר מכדי דמיו וק"ל. והיינו נמי טעמא דהפוסקים שלא הוצרכו לבאר זה: