אור ברסלב

בית מאיר על ביצה· רבי מאיר פוזנר

דף ב:

דף ב.

תוס' ד"ה אין מבקעין וכו' ע"ש. תימא לי מהיכי פשיטא להו דסואר של קורות הוי מוקצה מחמת חסרון כיס. אדרבא הרי רש"י ז"ל שבת קכ"ה ע"ב ד"ה קפיד עלי' פירש דבגשיש הוא דמודה ר"ש ולא בסואר דלא הוי כלל מוקצה מחמת חסרון כיס. ונהי דמודה התם דלכ"ע הזמנה בעי. היינו דבשבת דלא חזיא להסקה והוי כמו לבינים ששרגינהו דאין תורת כלי עלי'. כמבואר במ"א סי' ש"ח. אבל ממח"כ מוכח התם דלא הוי. וממילא בי"ט לר"ש שרי כמו שאר עצים שבאורך. וה"נ מוכח ביצה דף ל' דדוקא ארזא ושוכא הוא דמודה בהו ר"ש מטעם ממח"כ ולא בסואר. ואין לדחוק וליישב דהכי כוונת התוס' דמנ"ל לתלמודא מהא דסתמא כר"י דילמא בארזא ושוכי איירי דדמי' יקרים ושפיר מודה ר"ש. חדא דאין לשון התוס' סובל פי' זה. ותו דבטור למד מזה לפסוק בסי' תק"א דסואר של קורות הוי מוקצה מח"כ דמודה בהו ר"ש. ותו דדלמא ידע הש"ס דסתם קורות ליכא לפרושי על ארזא ושוכי משא"כ עצים שבמוקצה שפיר פי' הגמ' הכי. וצ"ע:

שם בגמ' אי הכי ליפלגו בתרווייהו. קשיא לי לפי' ר"ת דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה אמר ר' יוחנן מוחלפת. דמסיק דפלוגתא דהשוחט מוחלפת ומשום דבאמת לגבי שמחת י"ט ב"ש לחומרא וב"ה לקולא. א"כ ע"כ באמת צ"ל דהפלוגתא גבי ביצה דודאי אינה מוחלפת כתירוץ התוס' מקודם ד"ה אלמא דשאני ביצה שאין בה שמחת י"ט כ"כ. וא"כ מה קושיא דלפלגו בתרנגולת. הא דילמא בתרנגולת תרווייהו שווים להיתר ב"ש מטעם דל"ל מוקצה. וב"ה מטעם דמקיל בשמחת י"ט. ויש ליישב דמה שהקשו התוס' ד"ה אלמא לא אזלא כ"א לאידך האמוראים דאך משום גזירה דרבנן נאסר הביצה שייך להקיל משום שמחת י"ט. משא"כ לטעם ר"נ שהוא משום מוקצה דהוי כעין דאורייתא מעקרא ל"ק מביצה דלא שייך להקיל גבי' משום שמחת י"ט. ומה שמסקו התוס' בד"ה אלמא וכתבו דב"ש ל"ל הכנה. לא כתבו זה כ"א לתי' דלא יקשה לב"ש דמחמיר מדוע מקיל. ואף דמשמע מנייהו דהוצרכו לבא לדברים אלו דב"ש נ"ל הכנה. משום דכתבו דבביצה לא שייך שמחת י"ט. הא אלו הי' שייך הוי ניחא טעמא דב"ש דמקילין משום שמחת י"ט אף דאית להו הכנה. ותיפוק לי' דהא הכנה דאורייתא הוא. ונשמע מיני' דאפילו בדאורייתא שייך לומר להקל משום שמחת י"ט. וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא דלמא באמת היינו טעמא דב"ה דלא פליגו בתרנגולת. זה אינו וחלילה לומר בדעת התוס' דשייך להקל משום שמחת י"ט בדאורייתא. ומה שכתבו הכי היינו רק להטעם שהם כתבו דב"ה אב"ה ל"ק מביצה. וא"כ עכ"פ ב"ש אב"ש יותר קשיא:

דהא אפילו משום שמחת י"ט ליכא בביצה:

וע"ז כתבו האמת דב"ש ל"ל הכנה. אבל באמת אף אי לא אשכחינן דב"ש מחמרי בשמחת י"ט. לא היה אפשר לומר טעמייהו דב"ש בביצה לטעם הכנה וגם מוקצה משום שמחת י"ט כי דל"ל הכנה ול"ל מוקצה. אף אלו הי' שייך בביצה שמחת י"ט ודומיא דהכי לב"ה התרנגולת. וזה לענ"ד ברור אף דאפשר לדחוק ולומר דקושי' הגמ' אזלא לפי דנשנית המשנה בטעות לשיטת ר"ת. דב"ש לקולא וב"ה לחומרא זה נראה לענ"ד דוחק:

שם רבה לטעמי' פי' רש"י דאית לי' מוקצה דאורייתא. והקשה עליו הר"ן דהא רבה עצמו חזר בו בפסחים וכתב שבחדושיו האריך. ובעונינו לא זכינו לאורו עד כאן. ונראה לענ"ד ליישב דהא מבואר בפסחים בגמ' וברש"י דעיקר הדבר שמוקצה אסור ד"ת הוא מדכתיב לא תעשה כל מלאכה כדמסיק רש"י ז"ל. וכיון דלאו מזומן הוא ר"ל המוקצה. והכתוב קראו הכנה הוי לה מלאכה ועובר עלי' משום לא תעשה כל מלאכה. וא"כ יש להקשות שם בשלמא בשבת שפיר דמטעם זה אסור מוקצה באכילה ד"ת. שכיון שבאכילתו הוא מכין מה דלאו מזומן הוא עובר על ל"ת כ"מ. משא"כ בי"ט דמלאכת אוכל נפש שרי'. מה בכך דעושה מלאכה בהזמנתו הא הוי מלאכת אוכל נפש. וצריכנא לומר כמו שפי' רש"י ז"ל ריש פרק א"צ ויתר מקומות דהיינו טעמא דקצירה אסורה בי"ט משום דהוי מלאכה שאפשר לעשות' מעי"ט דאסורה אף באוכל נפש. ובדעת רש"י ז"ל נסתפק הר"ן ז"ל [ועיין חגיגה ד' י"ז ע"ב משמע דקצירה בי"ט אסור ד"ת אך כבר דחקו עצמם תוס' שם] () אי משום האי טעמא הוי דאורייתא או דרבנן. ומסקנתו שאך מדרבנן. וכן מבואר בהרמב"ם. וא"כ פשיטא דא"א דליהוי מוקצה אסור בי"ט ד"ת. ובע"כ למה דס"ד דרבה לפום רהיטא לומר דמוקצה בי"ט ד"ת ע"כ דסבר דמלאכת אוכל נפש שאפשר לעשותה מעי"ט נמי ד"ת אסור. ולבתר דאקשו לי' מדידי' ע"כ הוצרך להודות כמסקנת הפוסקים. דאף מה דאפשר לעשותה מעי"ט אינה אלא דרבנן ואולם עם כ"ז אף למאי דאיתותב והדר בי' בי"ט שמוקצה אינה אלא דרבנן מהיכי תיתי לומר דאף בשבת הדר בי'. ובודאי דבשבת נשאר בלימודו הנכון דהוא ד"ת. ועיין בפי' מור"ם לובלין במה דפי' רש"י רבה לטעמי' ופירושו ברור דלולי שפי' רבה והכינו להזמנה בפה. אינו יוכל לפורשו על הזמנה דבידי שמים. ועיין בעה"מ פה שמבאר לנכון דההכנה בידי שמים אינו ענין כלל למוקצה. כ"א () בפ"ע הוא. וא"כ מה יפה פי' רש"י ז"ל רבה לטעמא דאית ליה מוקצה דאורייתא ר"ל בשבת וכנ"ל. ומכיון שמפרש הפסוק להזמנה בפה ממילא אף הזמנה שבידי שמים בכללה. וכיון דסעודת י"ט חשובה כמו של שבת ממילא ניהו דגבי מוקצה ע"כ יש חנוק משבת. משום דבי"ט מותר להזמין לעצמו ד"ת אף בו ביום ולא בשבת דאזהרתי' משום ל"ת כל מלאכה מ"מ לענין הכנה שבידי שמים שגזרה התורה שתהא דוקא ביום החול ולא ביום הקודש. וגזירת הכתוב היא בזה אין חילוק בין שבת לי"ט. משא"כ אי לא ס"ל לרבה דמוקצה בשבת עכ"פ ד"ת לא היה אפשר לו לומר דהכנה בידי שמים הוא ד"ת בין בשבת בין בי"ט ודו"ק. ויש להביא ראי' לפי' רש"י מדברי רבה עצמו בפסחים שהי' שואל האיבעי' שלו הביא שה מאפר ושחטו תמיד בי"ט מהו. ויש לדקדק מדוע שאל שאלתו בי"ט ולא בשבת. וכ"ת דס"ל כמסקנת הפוסקים דבי"ט אסור מוקצה ולא בשבת א"כ קשיא מאוד למה לו לאביי להאריך בתיובתי' ממה דפשטו לי'. ולא איסור דבר אחר גרם לו. היה לו להקשות עליו מיני' ובי'. מדאת מיבעי' לך בי"ט ולא בשבת ש"מ דאת בעצמך ס"ל מוקצה דרבנן בי"ט. דאי דאורייתא מן הפסוק האיך אפשר שיהא בשבת שרי ובי"ט אסור. הא עיקר הפסוק בשבת נאמר אלא ש"מ כפרש"י ז"ל דלהכי לא מיבעי' ליה בשבת דבשבת פשיטא ליה שהוא ד"ת. אך בי"ט נסתפק בסברא הנ"ל במלאכת אוכל נפש שאפשר לעשותה מעי"ט. אי הוי דאורייתא או דרבנן. ולכך שאל בי"ט מהו. ופשטו ליה דהוי דרבנן. (אלא דאיהו ס"ד דעדיין י"ל שהוא דאורייתא ומה דפשטו לי' מאיסור דבר אחר סבר כפשוטו כדפי' רש"י ז"ל ואביי הקשה לו ואי אמרת כו' מה לי אלא ש"מ דבי"ט דרבנן הוא וק"ל) על דברים אלו שבתוך הגה"ה יש לגמגם קצת ולכן הגהתי אותם:

שם גבי י"ט דסתם לן תנא כר' יהודא. ק"ק הא דף כ"ו ע"ב יש סתמא בי"ט כר"ש על פי הדיקא נמי דקתני ועל החלה שמוכח הא בחולין שרי ולכל הפחות במסוכנת וכדמסיק. והיינו כר"ש ועיין מס' שבת דף קנ"ו ע"ב ד"ה תרגמה נשמע מדבריהם דההוא דיוקא דדיקא נמי עיקר גדול הוא:

שם וכ"ת כח דהתירא עדיף. פרש"י ז"ל טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר. אבל כח האוסרין אינה ראי' שהכל יכולין להחמיר ואפילו בדבר המותר. והתוס' הוסיפו בלשונם כשאדם מתיר סומך על שמועתו וצריך להביא ראי' לדבריו אבל וכו' ויש לתמוה הא אדרבא איתא במס' ידים פ"ג משנה ד' שכל המחמיר עליו להביא ראי'. ולכן הי' נראה לענ"ד לדחוק דאדרבא להכי כח דהתירא עדיף שהרי המחמיר ע"כ מביא ראי' אלא שהמתיר מ"מ סומך על שמועתו להתיר ויש לו כח לדחות בפלפולו ראיות המחמיר. ובזה עדיף כחו שאלו המחמיר אך במושכל הראשון מביא ראייתו. וזה במושכל האחרון דמשובח:

תוס' ד"ה והי' בא"ד. תימא לי דכאן משמע וכו'. ויש לדקדק קישור של תמי' זו בדברים הקודמים. ונראה להמשיך הדברים דהפי' הניח בצ"ע. דמנא להו משמעות זה דילמא בי"ט הי' יורד רק דבי"ט ערב שבת לא הי' יורד לחם משנה משום דאין י"ט מכין לשבת. אבל בי"ט עצמו הי' יורד משום די"ט מכין לעצמו. ומה שבשבת לא הי' יורד משום איסור הוצאה. ונראה ליישב דאיתא בספר השטה קושי' בשם הרשב"א בלשון זה לפי' רש"י קשה דאי סעודת שבת בעי הזמנה ובחול א"כ בשבת גרידא ובי"ט גרידא ליתסר מדינא ולימא דשבת אין מכינה לעצמה ובעירובין אמרינן תחילת היום קונה עירוב והשבת מכינה לעצמה ע"ש. ולפ"ר קשה מה הקושיא הא דין זה דהכנה בידי שמים אינה אלא גזירת הכתוב כדמבואר בבעל המאור. ומה יש להקשות על גזה"כ שכך גזרה חכמתו יתעלה שי"ט ושבת אין מכינים זל"ז ולעצמו מכין. וע"כ עיקר קושייתו על רבה גופי' דמשני הכי בעירובין דף ל"ח ע"ב דמנ"ל הא דדילמא כמו שאסור מי"ט לשבת ה"ה לשבת עצמו. ואם הכי קושייתו יש ליישבה ע"פ דברי תוס' דבור הנ"ל כתבו ונראה ליישב דרבה גופי' אזיל לטעמי' ושוב כתבו ואפילו לדידן ניחא וכו'. ודבריהם כולו צריך ביאור מדוע לא תירצו לרבה כמו לדידן דבאפי' ובישול לא שייך הכנה וגם עיקר קושייתם הוא קושי' רבה לר"ח בפסחים דף מ"ו ע"ב דהקשה המור"ם לובלין. אמנם דבריהם פשוטים דודאי ידעו דר"ח משני לרבה ד"ת צרכי שבת נעשין בי"ט. אלא דקשה להו תינח ר"ח דמשמע בעירובין דלית ליה כלל הכנה דרבה. ולא הוקשה לו קושי' רבה דהאיך אופין מי"ט לשבת אלא משום לתא דמלאכה האסורה מי"ט לשבת שפיר משני לו ד"ת וכו'. משא"כ אנן דקי"ל הכנה דרבה ד"ת ואיך אופין ומבשלים הא עכ"פ אסור בשבת מצד איסור הכנה. וע"ז משני דרבה לשיטתו אזיל ולא מצי אמרו דלרבה אין באפי' ובישול משום הכנה דלא שייך הכנה אלא בדבר חדש שאינו בעולם דהא רבה שם בפסחים סובר דאף מוקצה דאורייתא משום הכנה. ואף כי נימא דמתוך מה שהקשו שם עליו חזר בו נמי במוקצה דאינו אלא דרבנן. מ"מ עכ"פ חזינן מיניה דשייך הכנה אף במה דאיתא בעולם נמי ובודאי אליבי' שייך הכנה אף באפי' ובישול. אלא דלטעמי' אזיל דאית לי' הואיל וזה לא די דמספיק לאיסור מלאכה אלא אף מספיק לאיסור הכנה משום דהוי י"ט מכין לעצמו. וכתבו תוס' ולדידן כלומר התוס' סברו להלכה בזה כר"ח (ועיין בהר"ן פ' אלו עוברין ודלא כמהרש"ל אלא בפשוט כמ"ל) ונמצא אף כי סברינן כר"ח דצורכי שבת נעשים בי"ט. ושפיר דלית בי' ד"ת משום איסור מלאכה (ונ"מ אפשר במילתא דלא שייך בו משום הכנה) מ"ע הא בזה לא קים לן כר"ח דלית לי' הכנה. אלא קי"ל הכנה דאורייתא והדר קשיא איך אופין. ומשנו דאנן מדקי"ל נמי מוקצה דרבנן ואין בו משום הכנה ה"ה דס"ל דאפילו באפי' ובישול. דבאפי' ובישול נמי אין בו משום הכנה כיון שאינו דבר חדש. ודברי () ז"ל שכתב בלשון זה וי"ל דהתם כוונתם לתרץ לדידן דקי"ל בהכנה כרבה. וא"כ איכא איסורא במבשל מי"ט לשבת. ולא קים לן כר"ח דאמר צרכי שבת נעשים בי"ט והואיל ואי מיקלעי אורחים לא קי"ל כוותי'. וא"כ לדידן האיך אופין וכו'. דבריו תמוהים דא"כ מאי משני דבאפי' ובישול ליכא משום הכנה הא מ"מ כיון דלא קי"ל הואיל. אכתי קשה איך אופין משום לתא דמלאכה. וע"כ מוכרח דס"ל כר"ח דד"ת צרכי שבת נעשים בי"ט וכנ"ל) וא"כ למה שביארתי דלרבה ודאי אף אפי' ובישול ריא בכלל הכנה ל"ק כלל קושי' הרשב"א ע"פ מה שביארתי שם. אך מנ"ל לרבה הא דשבת מכין לעצמו שהרי לשיטתו דאפי' ובישול בכלל הכנה והרי בהדיא כתבה אך אשר יאכל הרי חזינן די"ט מכין לעצמו וכיון דכל איסור הכנה משבת לי"ט לא נלמד אלא מכ"ש די"ט לשבת פשיטא דאמרינן דיו וכמו די"ט מכין לעצמו אף שאינה מכינה לשבת. ה"ה דשבת מכין לעצמו אף שאינו מכין לי"ט. וא"כ נאמר נמי דרך חידוד. ממילא לדידן דס"ל דאפי' ובישול אינו בגדר הכנה באמת אין לנו ראיה לחלק וכקושי' הרשב"א דה"ה נמי דאין י"ט מכינה לעצמו ושפיר כתבו התוס' דמשמע הכא דלא הי' המן יורד בי"ט. דהא י"ט אף אינו מכין לעצמו ומיושב קושי' הפ"י. ואף המשך דבריהם דבל"ז אין כאן תמי' כתירוץ הפ"י וק"ל:

בספר פ"י מאריך לבאר פרש"י ז"ל בדרך אחר שלא כדברי הקדמונים. ולבסוף כתב אחר ימים מצאתי להדיא בלשון רש"י וכו'. הרי להדיא כמו שכתבתי לגמרי דלית ליה האי סברא דשבת מכין לעצמו. וא"י מה מציאה מצא ומה צריך לה דהא מיני' וביה הי' לו להקשות. דהא פרש"י ז"ל לרבה לטעמי' דאית לי' מוקצה דאורייתא וכל דיני מוקצה הרי נעשי' מוכנים ביום השבת ומ"מ לא אמרינן שבת מכין לעצמו. ובהכנה דבידי שמים ביארו כל הראשונים בעל המאור ומלחמות ור"ן דשבת מכין לעצמו. ואיך אפשר לומר שלא הרגישו בזו. ועיין בבעל המאור דמייתי מזה כמדומה לראי' דהכנה דרבה לא מטעם מוקצה הוא. אבל עיין בספרי זה לחידושי פסחים בדף ל"ז שם ביארתי ודחקתי עצמי דבשלמא במוקצה שהסכנה הוא באה בשבת ע"י תחבולות האדם שמזמין דעתו לדבר שלא הי' דעתו עלי' וזה לרבה אסור בלאו. כמבואר בפסחים מ"ו ואיך אפשר שיהא שבת מכין לעצמו. דאטו שבת הזמן גורם מעצמו האדם הוא הגורם והאדם אסור משא"כ בהכנה זו דביצה שמבואר בבעל המאור דלא משום לתא דמוקצה נגעו בה והיינו משים שהתרנגולת עומדת להטיל ביצים לאכילה והאדם לא מקצה דעתו מיני' רק שגזירת הכתוב הואיל והוכן בידי שמים שיהא אסור. משא"כ כשהוכן בשבת לעצמו דיום השבת לעצמו גורם ההיתר. לא גזרה חכמת התורה שיהא אסור. וכמו כן בעירובין דתחלת היום קונה ואין בו משום לתא דמוקצה. שפיר שבת קונה שביתה ומכין לעצמו ודו"ק. ועכ"ז עדיין דברי הנ"ל בצירוף הדברים בחי' פסחים דף מ"ז צ"ע ע"ש:

תוכן העניינים

בית מאיר על ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה