בית מאיר על בבא מציעא· רבי מאיר פוזנר
דף סב:
תוס' ד"ה אע"פ. וד"ה הרי שנושה כו'. תימא וכו' דמילתא דל"ש הוא. הרבה יש לתמוה על תמיהתם הא זה לא נאמר אלא דוקא בהלואה הבאה ממכירת חפץ הוא דמקרי ל"ש אבל בהלואת ממון דומיא דהי' נושה מי איכא למ"ד דליהוי חשיב מילתא דל"ש. ואפילו אם קונה בהנאת מחילת מלוה אף לשיטתם אינו קונה אלא למי שפרע. כמבואר בכל הפוסקי' ועיין בסמ"ע סי' ר"ד ס"ק י"ד. וכן מה שכתבו טעם בד"ה אע"פ לפום רהיטא אינם מוכרחי' למה דיהיב הגמ' הטעם דף ס"ג ע"ב בשם רבה ורב יוסף שהוא משום דאמר לי' שקיל טובתך וכו'. והנראה לענ"ד דבשני דיבורים אלו התוס' חוזרים לפרש אך פרש"י אף שבדבור הקודם פירשו דלא כוותי'. מ"מ במה דאפשר להו ליישב פירושו טורחים לבאר ולפיכך מפני שלפירושו המקשן לא ידע לחלק בין איסרו בא לידו ללא בא. ואלו הי' סבור הטעם כבמסקנא שהוא משום שקיל טיבותך פשיטא דהי' יודע לחלק דחוב אינו דומה לממון. ופירשו דסבר הטעם משום דקני לי' למי שפרע ולפיכך מקשה דזה נמי שומר ע"י הלואה ובהנאת מחילת מלוה לשטתם. וכן בדבור הרי שנושה נמי אזלו לפרש"י ותמיהתם אינה על הברייתא אלא כמו שרושמים וכו'. ור"ל על תי' רבה דמה מדמה דינא דמתני' על יין אין לו. דלהכי האיסור על היין הא פסיקת היין הי' מחוב הבא בעבור חטים שהי' בהיתר וא"כ שפיר הוי מלתא דל"ש ונקנה לו היין בקנין גמור. ומשני וי"ל דהכא מיירי שלא פטרו ממנה עד שיתן לו החטין כלומר דאף דינא דברייתא לא איירי שמכר לו חטין בעינייהו בעד המנה שמחל לו חובו שאז שייך לומר שבחוב מחמת מכר קנה להחטין בקנין גמור והם באחריות הקונה. אלא דאף הברייתא לא מיירי אלא בפוסק עליו חטין שאינם בעינייהו ולא פטר הלוה עד שיתן לו' חטין ופשיטא דלא שייך בזה קנין גמור. ודומי' דהכי איירי המתני' בבא לחוב בדמיהן שלא העמיד לו יין בעין לקנותו בדמי חוב החטים שזה באמת קנויה לו בקנין גמור אלא בפסיקת יין וק"ל. משא"כ לפירושם בדבור הקדום דלא כרש"י לא אזיל אף פירוש זה. וק"ל: