בית מאיר על בבא מציעא· רבי מאיר פוזנר
דף נח.
פסקא . ש"ח אינו נשבע. עיין ברמב"ם פ"ג מה' שקלים הלכה ח' שפסק בששלחו ביד ש"ח תמיד הבעלים חייבים לשלם ולשקול אחרים תחתיהם. ובשמסרו ושלחו ביד ש"ש. אז פסק החילוק הנזכר במתני' בין נתרמה ללא נתרמה. וע"ש בכ"מ שהקשה על הרמב"ם ממאי דסלקא אדעתי' דמקשה לפרש המתני' בש"ח. ולא הוי קשיא לי' כ"א ממתני' דהכא. אבל זולת זה הוי ניחא לי' מה דתני אם משנתרמה התרומה נשבעין לגזברים. ולהרמב"ם תיפוק לי' דהבעלים תמיד חיובי מחייבי. ועוד הקשה עליו מאוקימתא דר"א דמוקי לה בש"ח באמת. ודחק עצמו לפרש דמה דתני במתני' ובני העיר שוקלים אחרים תחתיהם ארישא נמי קאי. ועל זה יפה הקשה בעל קרבן עדה. דא"כ היכי קתני ברישא נשבעים לגזברים. להם מבעי' לי' כמו שפסק הרמב"ם באמת ע"ש ודוק. לכן האמת הברור שהרמב"ם מפרש אליבא דר"א המתני'. אך בשומר שכר ונגנבו בלסטים מזוין. ואינו רוצה לייתר בתירוצו יותר מבתירוץ דאמר שמואל כי אם הקושי' דאי הכי נשבעין לגזברים כו'. ואינו מפרש השבועה ליטול שכרן כ"א לפטור מתשלומין הוא. וזה ברור. אלא שצ"ע מי דחקו לפרש הכי יען שראינו שהמקשה לא הוי קשיא לי' כלל על המתני' אף שס"ד דבש"ח איירי כ"א ממתני' דהכא דהיינו הקושי' א' של הכ"מ והוא צ"ע. והנראה לענ"ד ליישב על פי הקדמה. ואפשר יהא מיושב עוד מזה לומר דמהכא נמי הוכיח הרמב"ם דינו [שהובא בשמו ח"מ סי' רצ"א סעי' כ"ו ע"ש ודוק] (דכל הדברים דאתמעטו מדין השומרים לא אמעטו מפשיעה וחייב עליהם. דלא כשיטת התוס' ד"ה ש"ח אינו נשבע) דהנה איתא בש"ע ח"מ סי' ש"א בהג"ה שומר שמסר לשומר בדברים אלו חייב דגרע מפשיעה. ודין זה הועתק מתשובת הרא"ש. והש"ך שם הרבה להקשות תמיה קיימת מדברי הרא"ש פ' המפקיד גופי' דפסיק ותני דשומר שמסר לשומר אפילו פושע לא הוי ואפילו מסרו לש"ח. וגלל כן הוציא דברי הרא"ש בתשובה מפשטה. ומוקי לה דאיירי להדיא שנתנו לשני לגמרי ולא בתורת שמירה. וכבר השגתי בזה על הש"ך ז"ל סי' קע"ו בחידושי לח"מ. והוכחתי בטוב כוונת תשו' הרא"ש כמו שהבינה הרמ"א ז"ל. כ"א דחילוק יש דדוקא בדברים שנשבעים עליהם בזה דן הרא"ש פ' המפקיד דאפילו בש"ש שמסר לש"ח דלא הוי אפילו פושע. משא"כ בדברים שאין נשבעים עלי' כמו שטרות שדן עלי' הרא"ש בתשובה דבדבורו הקל נאמן השומר לומר שאינה ברשותו והוא פטור. בזה שפט הרא"ש דגרעי מפשיעה וחייב השומר ראשון לשלם ע"ש כי זה ברור לענ"ד. וא"כ יען דחזינן דהרא"ש בתשובה דן זה מסברת עצמו בלי שום ראי'. אין מן התימה דהרמב"ם ז"ל נמי סובר הכי. וא"כ ודאי למה דס"ד דש"ס לאוקים המתני' בש"ח. אלו ממתני' דהכא לא הוי קשיא לי' שפיר אזיל לי' המתני' דשקלים אף בש"ח. ולא הוי קשיא כי מסרו לש"ח אמאי משנתרמה תרומה פטורים הבעלים כי מסרו לש"ח. דהא למאי דס"ד אף הש"ח מחויב לשבע לגזברים כדקתני במתני' וא"כ לא גרע מפשיעה ודאי. וי"ל נמי דאפילו פושע לא הוי כדעת הרא"ש באמת. דאפילו ש"ש שמסר לש"ח לא הוי אפילו פושע כיון שמסר לבן דעת משא"כ להמסקנא קשיא לי' להרמב"ם ז"ל על תי' ר' אליעזר שמתרץ שבועה זו תקנת חכמים היא מה תיקון עבדו רבנן להקדש גבי שקלים. דהא ודאי אף משנתרמה התרומה נהי דהבעלי' נפטרו מחיובם חיוב מחצית השקל. מ"מ עכ"פ לא הוי פחותים על מעות ההקדש מש"ח. ואם כן אלו לא עבדו רבנן תקנתא להקדש והי' נשאר על ד"ת דאין נשבעים עליהם הי' הדין נותן בששלחו הבעלים אפילו ביד ש"ש דתמיד חייבים לשלם וכדין מזיק. וכדפסק הרא"ש בדברים שאין נשבעים עליהם השומר הראשון תמיד מחויב לשלם. ומשמע ודאי מהעתקת הרמ"א דאפילו מסרו לש"ש משא"כ עתה דעבדו רבנן תקנתא ודין הקדש כדין חולין הלא הבעלים תמיד פטורים. והשלוחים תמיד נפטרים בשבועה. וא"כ מה רווחא דהקדש בתקנה זו. א"ו מוכח דאף לבתר התקנה דתקנו שיהא להקדש כל דין חולין משום הא ליכא פסידא להקדש דאם ישלחנו ביד ש"ח ויאבד מחויבים הבעלים לשלם תמיד. הואיל ופשעו בהם לשלח ביד ש"ח ואפילו נאבדו משנתרמה ונפטרו מחיוב שקליהם. מ"מ הבעלים על המעות שומרי שכר. כדאיתא בהר"ן פ' שבועת הדיינים דשומר מעות צדקה סתם הוי ש"ש. לרב יוסף דאית לי' שומר אבידה הוי ש"ש מטעם פרוטה דרב יוסף. וה"ה מעות הקדש. וא"כ בששלחו ביד ש"ח חייב כדפסק הרמב"ם הובא בש"ע סי' רצ"א בש"ש שמסר לש"ח חייב אפילו בשדרך הבעלים להפקיד אצל זה באופן דלא יכול לטעון את מהימנת לי וע"ש בש"ך שביארו האחרונים דעת הרמב"ם דאפילו הביא השומר שני עדים שנגנב או נאבד נמי חייב הראשון משום דהוי תחילתו בפשיעה. זולת באונס שא"א לתלות שבא מחמת הפשיעה וא"כ ודאי דאיכא רווחא להקדש בתקנה זו דהא בששלחו ביד ש"ח תמיד הבעלים מחויבים לשלם. ומתני' דמחלק בין משנתרמה על כורחינו דלא איירי אלא בש"ש וכנ"ל. ובזה לא חשו חז"ל דדילמא יאנס וזולת התקנה אף בנאנס היו הבעלים מחויבים לשלם כמשמעות הגהות רמ"א ז"ל הנ"ל בשומר שמסר לשומר בדברים אלו שאין נשבעים עליהם דחייב הראשון אפילו באונסין ומשום דדילמא ברשות השני הוא. משא"כ עתה נפטרו הבעלים בשבועת השני שנאנס דאונסין לא שכיחי. כדמסיים הרמב"ם, בה' שקלים ע"ש ודוק. וגם אל יקשה לך כיון דלהרמב"ם ז"ל בתר התקנה יש להקדש כל דין חולין א"כ בששלחו ביד ש"ש לדברי שכתבתי שהבעלים תמיד על המעות דין שומר מדוע משנתרמה התרומה נשבעין לגזברין והבעלים פטורין לטעון ההקדש את מהימנת לי בשבועה והשליח לא מהימן לי. וכדין גבי חולין בשומר שמסר לשומר. דזה אינו. חדא יען שמעות פקדון זה לכל העולם מסור לא שייך זה דהא כל אחד מישראל שייך לגבי' שבועה זו אם נשבע שנאבד המעות גבי' אחר התרומה שהוא פטור. ואף גם אל תתמה על החפץ שכתבתי דלהרמב"ם הבעלים דין ש"ש על המעות. שבאמת מבואר הכי בירושלמי דשקלים דאיתא התם הפריש שקלו ואבד ר' יוחנן אמר חייב באחריות עד שימסרנו ליד גזבר ור"ל פליג עלי' וידוע דהלכה כר"י לגבי ר"ל. ומשמע ודאי מיני' דאפילו נאבד מיד הבעלים משנתרמה נמי חייב מצד השמירה. ובאמת תמהתי על הרמב"ם ז"ל מדוע לא העתיק בה' שקלים הלכה זו, וכנראה שסמך עצמו בזה [מבואר הוא שם סוף ה"ז] שנלמד ממילא מדינו שפסק שאם שלחו ביד ש"ח אפילו נגנב מיד השומר הבעלים תמיד חיובי מחייבי. ואלו הם היו פטורים מגניבה ואבידה האיך אפשר לחייבינהו מטעם שמסרו למי שאינו חייב בגנבה. הא אפילו הם פטורים משמירה זו ש"מ שהם ודאי חיובי מחייבי תמיד משום שדין ש"ש להם וכנ"ל ודוק. ודע עוד שכל מה שדחקתי לפרש שהרמב"ם אך מכח קושי' למד דינו. אין זה אלא כפי הגירס' שבירושלמי שקלים שהוא בדפוס ספרי הירושלמי עם פי' הקרבן עדה ע"ש. ונראה ודאי שהיא היתה נמי גירסת הכ"מ ז"ל. אבל לפי הגירסא בתלמוד ירושלמי שאצל דפוסי הש"ס בבלי. דאיתא התם בזה הלשון מתניתא בש"ש אבל בש"ת לא. כהדא אמר ר' אבא הא דאת אמר בש"ש נגנבו בליסטים מזוין. הרי מבואר באר היטב כדבריו ולא נשאר עליו קושיא כ"א קושי' הכ"מ. דלפום רהיטא תלמודא דידן ב"מ משמע שחולק על הירושלמי והי' לו לפסוק כתלמודא דידן. וכבר מתורץ זה היטב בדבריי הנ"ל. ודוק: