אור ברסלב
בית לוי סעיף ט

בית לוי· רבי יעקב הלוי קופשטיין

סעיף ט

סעיף ח

נתנה היא ואמרה לו וכו' אם הוא אדם חשוב מקודשת וכו'.

ואם אינו אדם חשוב הנה שיטת כל הפוסקים דלא הוי קדושין כלל זולת הבה"ג הביאו הב"י ס"ל דהוי קדושי ספק. ועיין במקנה מה שרצה ליישב דברי הבה"ג ולדעתי יש לומר עפ"י מה שכתב הרא"ש ריש קידושין הבאתיו לעיל סעיף ז' כתב וז"ל והא דפשיטא להו לרבותינו ז"ל לפרש דבנתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת משום דעיקר הקיחה וכו' אבל מלישנא דגמ' ליכא ליכא למידק מדלא הזכיר הגמ' נתנה היא ואמר הוא מקודשת (ר"ל מספק) אלמא דפשיטא לי' דלא הוי קידושין כלל דאיכא למימר משום דלא פסיקא ליה דהא באדם חשוב מקודשת עכ"ל.

והנה כבר הוכחתי לעיל דדעת הרמב"ם דסתם בני אדם אינם חשובים לענין זה ולפ"ז נשאר קושיית הרא"ש אמאי לא הזכיר הגמ' נתנה היא ואמר הוא ואין לומר משום דלא פסיקא ליה כנ"ל הא סתם בנ"א אינם חשובים וא"כ הו"ל למנקט הדין בסתם ובאדם חשוב הא הזכיר לקמן (דף ז') ומזה הוכיח הרמב"ם דבאדם שאינו חשוב אינה מקודשת כלל וכן יש לומר דזהו שיטת כל הפוסקים משא"כ הבה"ג יש לומר דס"ל כשיטת הרא"ש שהוכחנו לעיל דס"ל דסתם בני אדם הן חשובים וא"כ לא תקשי כנ"ל מדוע לא הזכירהגמ' בנתנה היא ואמר הוא משום די"ל כמו שתירץ התוס' והרא"ש דלא פסיקא לי' למנקט כן דהא בסתם היא מקודשת דהא סתם בני אדם כן חשובים וכיון דליכא להוכיח נשאר הדבר בספק וטעם הרא"ש שכתב משום דעיקר הקיחה וכו' הבה"ג לא ס"ל כן דיש לומר הסברא להיפך דעיקר תלוי באמירה כמ"ש התו' (דף ד' ע"ב) ד"ה היכא.

ועיין לעיל סעיף ז' מה שכתבתי ליישב על נכון דברי הטור במה פליג הרמב"ם עם הרי"ף והרא"ש וע"פ דברינו יתיישב מה שדקדק המקנה כאן מה שהזכיר הטור בלשון הרמב"ם ז"ל בנתן הוא ואמרה היא דמקודשת מספק אף דבזה ליכא פלוגתא ולפי דברינו א"ש דהנה כבר כתבנו דהוכחת הרמב"ם דאינה מקודשת כשאינו אדם חשוב הוא משום דבברייתא הזכיר נתן הוא ואמרה היא מקודשת מספק ולא הזכיר ג"כ נתנה היא ואמר הוא מזה הוכיח דאינה מקודשת כלל כנ"ל לכך הזכיר הטור לומר דמדין זה הוכיח הרמב"ם: סימן כח סעיף ג' בהגהה וכל זה שאמר לה כנסי סלע שאני חייב לך אבל אמר לה כנסי סלע זו סתמא וחזר ואמר התקדשי לי בו אעפ"י שחייב לה ג"כ והגיע זמן הפרעון מקודשת ואינה יכולה לומר לפרעון קבלתיו ובב"ש ס"ק ט' ובט"ז ס"ק ה' הביאו דברי הב"ח שכתב בשם הרשב"א בחוב שלא הגיע זמן הפרעון אפילו קיבלה בשתיקה ולא שדיך וגם אמר לה כנסי סלע שאני חייב לך והרי את מקודשת לי בו מקודשת ולא בעינן שדיך או שתאמר הן רק בהגיע זמן הפרעון.

ובט"ז השיג עליו דלא נמצא כן ברשב"א וגם הדין הוא תמוה דאע"ג דקיי"ל ריש ב"ב דהלואי שיפרע אדם בזמנו מ"מ זה שאומר בפירוש שנתנו בפרעון חוב אמרינן דפרע תוך זמנו דלא לטרדיה אח"כ בזמנו כאביי ורבא ריש ב"ב והכל מודים בזה כיון שאמר בפירוש לפרעון יעו"ש. ולענ"ד יש ליישב דברי הרשב"א.

דהנה בדין המבואר סעיף ג' בהחזיר לה חוב ואמר לה כנסי סלע שאני חייב לך והרי את מקודשת לי בו דבעינן שתאמר הן או ששדיך מעיקרא פליגי בה הפוסקים לשיטת הרמב"ם ובעל הלכות משמע לשון זה שהוא חזרה ממה שאמר בתחילה כנסי סלע זה שאני חייב לך דמשמע שבתורת חוב הוא נותן לה רק הרי את מקודשת ולשם קידושין הוא נותן לה.

ולשיטת הר"ן משמע לשון זה דאינו חזרה רק דרצונו בשניהם שתתקדש לו וגם שיהי' לה סלע זה לפרעון חוב שלה עיין בר"ן קידושין (דף י"ג) והנה בירושלמי איתא על הא דחטף סלע מידה וקידשה בו במה תתקדש אמר רב חגי רצון אשה בקידושין והמעות יהי' חוב והכוונה הוא שאמדינן דעת האשה אף שמגיע לה חוב עכ"ז קיבלה בתורת קידושין שרצונה בקידושין ורק בתנאי שהמעות יהי' חוב אבל לא מחלה לא ודלא כמשמע מרש"י (דף נ"ב) בקידושין דהוי מחילה והטעם הוא אף שרצונה בקידושין עכ"ז רצונה להתקדש ככל הנשים שמקבלות כסף קידושין ולא שתמחול חוב שלה בעד הקידושין ולפ"ז א"ש הא דפסק הרמ"א כאן היכא דלא הזכיר כנסי חוב שלך מקודשת אף בלא שדיך ולא אמרה הן אף שהגיע זמן הפרעון משום דאמרינן שרצונה בקידושין וכיון שלא הזכיר לשם חוב מקודשת אבל היכא דאומר לה כנסי חוב שלך והרי את מקודשת אז לשיטת הר"ן דהכוונה הוא שתתפרע החוב וגם תהי' מקודשת זה לא ניחא לה ולא מתקדשת לו.

ולפ"ז י"ל דהרשב"א מספקא ליה לשון זה דיש לפרשו בתרי אנפי כשיטת הרמב"ם דהוי חזרה ומקודשת דהא חזר בו ממה שאמר לפרעון ויש לפרשו כסברת הר"ן דדעתו שתתפרע גם החוב שלה בזה ואם כוונתו לזה אינה מקודשת דזה אין רצון האשה כנ"ל. וז"ל הרשב"א ויש לפרש שחזר ואמר לא לפרעון אלא לקדושין וכו' והוא שהגיע זמן הפרעון עכ"ל הרי שכתב ויש לפרש וכו' ר"ל שיש לפרשו גם באופן זה כשיטת הרמב"ם ולפ"ז א"ש דבהגיע הזמן פרעון ואמר לה כנסי סלע זה שאני חייב לך והרי את מקודשת כיון דיש לפרש לשון זה דהוי חזרה.

וגם יש לפרש דאינו חזרה רק כוונתו לשתיהן לכך אינה מקודשת כיון דלהאשה מספקא לה איך כוונתו דאולי כוונתו לשתיהן וזה אין רצונה להפסיד חוב שלה לכך אינה מתכוונת להתקדש לו ואף שתאמר שכוונתה היה לקדושין עכ"ז כיון דגם לעדים מספקא להו הוי כמקדש בלא עדים כאשר כבר בארנו לעיל כמה פעמים משא"כ בלא הגיע זמן הפרעון דאז מטעם חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו מפרשינן לשון זה דהוי חזרה ולא הי' כונתו לפרעון החוב רק לקדושין ושפיר סמכה דעתה בזה וכן העדים דכוונתו לקדושין בלבד והוי ככל החזקות דעלמא.

ולכך בתוך זמנו לא בעינן שדיך או שתאמר הן משא"כ בהגיע הזמן פרעון בעינן שדיך או שתאמר הן כנ"ל: ועפ"ז יש לתרץ מה שהקשה המקנה סעיף זה על הרשב"א שכתב (בגטין דף כ') גבי הא לך טס של זהב וקבלי גטיך וקבלי כתובתך כתב דדמי להאי דכנסי סלע זה בחובך דאמרינן דמחלה לו (ר"ל היכא דאמרה הן או דשדיך) והקשה עליו דהא הכא בעינן שתאמר הן דאל"ה לא אמרינן דמחלה לו והתם לא קאמרה הן עכ"ל.

וע"פ דברינו יתיישב דהא הטעם דבעינן שתאמר הן משום דבלא אמרה הן יש לומר דמספקא לה אולי כוונתו שיהי' לפרעון החוב וגם לקידושין ואשה אין רצונה להתקדש באופן זה שלא תקבל כסף קידושין. משא"כ כאן גבי גט בע"כ מיירי דנותן לה גט מדעתה דאל"ה לא שייך מחילה וכיון דלא מפסדת בזה מידי דהא תקבל כתובתה ויכול לגרשה בשטר שלא שוה פרוטה ולמה לא תמחול לו לכך שפיר אמרינן דמחלה אף בלא אמרה משא"כ גבי קידושין למה לה להפסיד כסף קדושיה לכך בעינן הן.

תו הקשה בס' הנ"ל דלדבריו בעינן שנותן לה גט מדעתה א"כ קשה מאי מקשה הש"ס שם מברייתא משאר לכתובתה דלמא מיירי התם במגרש לה בע"כ וכו' וצ"ל דס"ל להרשב"א דליכא לאוקמי ברייתא במגרש בע"כ דא"כ אפילו אמר שאר נמי לא מהני דאע"ג דקיי"ל פרעון בע"כ הוי פרעון מ"מ בש"כ לא הוי נתינה כמ"ש הב"ש סי' כ"ז בשם המהרי"ט עכ"ל.

ודבריו לא מובניןלי דנראה דהמהרי"ט לא קאמר רק היכא דהתנה ליתן סך מה אז י"ל דש"כ ובע"כ לא הוי נתינה משא"כ גבי כתובה דמדין תורה כתובת אשה בזיבורית הרי דש"כ יכול ליתן לה מד"ת וכיון דנתינה בע"כ שמה נתינה שפיר יכול ליתן לה ש"כ בע"כ: סעיף ד ואם אחר שנטלתו בתורת פקדון אמר לה הרי את מקודשת לי בו ושתקה אינה כלום אבל אם אמרה הן מקודשת וכתב הר"ן הביאו הב"ש ס"ק י"ג דשדיך לא מהני כאן.

וראיתם דהא בעובדא דציפתא (קדושין דף י"ב ע"ב) כבר נתרצתה להתקדש לו והוי כמו שדיך ועכ"ז לאחר מתן מעות אינה מקודשת וקשה לי דלפ"ז מאי קאמר שם אמר רבא מנא אמינא לה דתניא אמר לה כנסי סלע זה בפקדון וכו' לאחר מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת מאי רצתה וכו' אלא לאו וכו' לא רצתה דאשתיקה כו' וש"מ שתיקה דלאחר מתן מעות ולא כלום.

שוב מצאתי ב"ה שהקשה כן המקנה יעו"ש. וקשה איך הוכיח מזה דשתיקה לאחר מתן מעות אף בשדיך לא מהני דלמא מיירי ברייתא זו דפקדון בלא שדיך לכך לא מהני ועיין בק"ן סי' פ"ז שכתב להוכיח דברייתא זו דפקדון מיירי בלא שדיך אלא ודאי דגם האי עובדא דציפתא לא מקרי שדיך כמ"ש הפוסקים, ונראה לי להוכיח דלאחר מתן מעות לא מהני שדיך מהא דפריך מאי רצתה ומאי לא רצתה וכו' אמאי לא מוקי דמיירי בשתקה ומאי רצתה היינו דשדיך ונתרצתה להתקדש לו ולא רצתה היינו בלא שדיך.

ועיין במהרש"א גבי ברייתא דכנסי חוב שלך שהביא בשם תו"י שהקשו אימא רצתה דאישתקה ותירץ דרצתה לא משמע דאישתקה אלא שאמרה הן יעו"ש אבל אי נימא דרצתה הכונה הוא ששדיך שייך שפיר לשון רצתה ובשלמא בברייתא לקמן גבי כנסי חוב שלך דמוקי הגמ' ג"כ רצתה דאמרה הן לא רצתה דאישתקה לא תקשי דנוקי ג"כ רצתה דשדיך די"ל דאי נמי הוי מוקי כן שפיר יש להוכיח הא דרצה להוכיח שם דשתיקה בשעת מתן מעות מהני בשדיך וכיון דמ"מ יש להוכיח דשדיך מהני בשעת מתן מעות מוקי לה ביותר מסתברא דרצתה דאמרה הן.

אבל כאן בברייתא דפקדון למה לא מוקי רצתה היינו דשדיך ואף בשתקה אם שדיך מקודשת א"ו דפשיטא ליה להגמ' דלאחר מתן מעות מהני שדיך: סעיף ה אמר לה התקדשי לי בחפץ זה ואמרה לו והרי אינו שוה פרוטה ואמר לה התקדשי לי בד' זוזים שבתוכו הרי זו ספק מקודשת. הג"ה וה"ה אם לא חזר ואמר התקדשי לי רק אמר לה הרי בתוכו שו"פ מקודשת מספק.

והב"ש ס"ק י"ד כתב וז"ל הרי זו ספק אע"ג וכו' משום דאמרינן אי לא ניחא לה למה לא זרקה הקידושין אבל משום הספק שמא החפץ שו"פ בשאר מקומות אין לחוש דהא חזר ממה שרצה בתחלה לקדש בפחות מש"פ היינו בחפץ כ"כ הרא"ש והר"ן כתב דאין רצונו לקדשה בציפתה אלא בתחלה נמי כוונתו לקדש במעות שבו אלא היא לא הבינה ונפ"מ מזה מ"ש הרמ"א בשם הש"ג אם לא חזר ואמר תתקדש וכו' לפי' הרא"ש לא מהני דהא קידושין חדשים הם מה שרוצה לקדש במעות.

ולפי' הר"ן מהני עכ"ל. והנה מה שכתב דלפי' הרא"ש לא מהני יש לפקפק דהנה אי אפשר לפרש דהרא"ש פשיטא לי' דהוי חזרה דמהיכן פשיטא לי' דהא לשון זה דאמר אח"כ התקדשי לי בד' זוזים שבתוכו יש לפרש ג"כ דלא הוי חזרה.

רק דכוונת הרא"ש דיש לומר דחזר בו וא"כ כיון דהחשש שמא ש"פ במדי אינו אלא חשש דרבנן וכיון דאיכא נמי ספק דלמא חזר בו פשיטא דלא חיישינן מחשש החפץ שמא ש"פ וכן מורה לשון הרא"ש שכתב וז"ל והא דלא חש ליה משום דשמואל שאני הכא שחוזר בו ממה שרצה לקדשה בפחות מש"פ. וגם היא לא נתרצית כשאמר לה שאינו שו"פ עכ"ל.

ור"ל במה שאמר וגם היא וכו' אף אם תאמר שאינו חוזר בו וכוונתו הוא על שניהם עכ"ז הא היא לא נתרצית וכו' הרי דלא פשיטא ליה דהוי חזרה תו יש לדקדק מ"ש דלפירוש הר"ן מקודשת מספק אף שלא אמר עוד הפעם התקדשי לי יש מקום לחלוק בזה והוא דהא בע"כ צ"ל דאף הר"ן לא כתב זה לדבר פשוט דלא הוי חזרה רק כוונתו הי' מתחלה לזה דמנא לן לומר זאת דהא יש לפרש ג"כ דחוזר בו רק דכוונת הר"ן ג"כ כנ"ל כיון דיש לומר דכוונתו מתחלה הי' ג"כ על הד' זוזי ולא על החפץ וכיון דאי נמי כוונתו על החפץ לא הוי אלא חשש מדרבנן וכיון דאיכא נמי ספיקא בזה כולה האי לא חיישינן.

וכיון שכן אם לא אמר תו עוד הפעם התקדשי לי כיון דהספק להאשה ולהעדים איך כוונתו במ"ש ד' זוזים יש בתוכו דאם חוזר בו הא ליכא קדושין כלל כיון שלא אמר עוד הפעם התקדשי ואולי אינו חוזר בו ושפיר מועיל לשון קידושין הראשונים וכיון דיש ספק בעיקר כוונת הקידושין הוי כמקדש בלא עדים דהא להאשה והעדים יש ספק אם הי' כאן קידושין כלל דהא יכול להכחיש ולומר דכוונתו לחזור בו ואין כאן קידושין כלל.

ובלאו הכי הוי ספק ולא צריך לטעם דהי' לה למשדי. לכן נראה דמטעם זה דקדק הרמ"א בלשונו הרי בתוכו שו"פ.

ובלשון השלטי גבורים לא כתב לשון הרי רק ד' זוזים יש בתוכו ונראה דלכך שינה הרמ"א ונקט לשון הרי לומר דבעינן שיהא מוכיח מלשונו שאינו חוזר בו רק דכוונתו מתחלה הי' לכך לכן כתב הרי שמורה לשון זה שמתחלה ג"כ כונתו לזה הי' לכך הוי ספק קידושין מטעם דהי' לה למשדי אבל היכא דלא אמר הרי כלשון הרמ"א בלאו הכי הוי ספק מטעם דלהעדים יש ספק: שם אשה שחטפה מעות מאיש א' והוא ביקש ממנה שתחזירה ולא רצתה ואמר הרי את מקודשת לי בהם וכו' לא הוי קידושין דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות ועיין בב"ש ס"ק ט"ז שהוכיח מדברי הרמ"א דהא דאמר ר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש היינו כ"א אינו יכול להקדיש אבל בריצוי שניהם נפשה הקדש.

ובס' המקנה כתב וז"ל מיהו נראה דלא משכחת לה להאי דינא כלל כיון דא"א לצמצם כיון בשעה שהקדיש הראשון ולא חל ההקדש וכו' יעו"ש. והנה לכאורה יש לומר דמשכחת לה כגון שאחד עשה שליח לשני וא"כ חל ההקדש אכן יש לדחות דהא קיי"ל כל מילתא דהוא לאמצי עביד שליח לא מצוי שוי' והכא נמי כיון דאיהו לא מצי להקדיש דהא אי אפשר לצמצם כנ"ל וא"כ אינו מועיל ג"כ שליחות וא"כ הדרא קושיית המקנה לדוכתי' אכן לשיטת הר"ר שמשון הובא בתו' פ"ב דחולין (דף כ"ח ע"ב) דפירש א"א לצמצם דאין יכולים לברר הדבר אבל יש לספק שמא יצאו שניהם כאחד ושמא יצא א' קודם אבל עכ"פ אפשר שיהא שוים אך אין לברר הדבר וכיון דעכ"פ משכחת לה שיצאו שניהם כאחד דלפ"ז נראה דלא אמרינן בזה כל מילתא דאיהו לא מצי עביד וכו' דהא באמת גם הוא יכול להקדיש בריצוי שניהם.

ורק מטעם ספק פן לא יצמצמו מחמרינן שלא יועיל הקדש שניהם אבל שליח שפיר מצי שוי' והטעם מבואר ודו"ק: סעיף ו הי' לו פקדון בידה וכו' ונמצא שנגנב או שנאבד אם נשתייר ממנו שו"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. ודוקא שאינה יודעת סכום הפקדון וכו' אבל אם ידעה סכום וכו' ע"כ.

הנה הא דבעינן שלא תהא יודעת סכום הפקדון הוא מדברי הרא"ש שכתב כן לתרץ הברייתא דהתקדשי לי בפקדון דלמה בנשתייר מקודשת שמא לא הי' דעתה להתקדש רק בכל הפקדון והב"ש הביא בשם ב"ח ופרישה דבפקדון שקיבלה אחריות אפילו ידעה מקודשת אם נשתייר שו"פ דהוי מלוה ופרוטה ודעתה אפרוטה.

והט"ז חולק דמלוה ופרוטה ידעה שהיא מלוה ודעתה להתקדש בהפרוטה משא"כ כאן חושבת להתקדש בכל הפקדון כשידעה הסכום. ונראה לי להביא ראיה לדברי הב"ח והפרישה מהא דכתב הרא"ש ספ"ק דמציעא דמוכר שט"ח וחזר ומחלו דמשלם מדינא דגרמי דאין צריך לשלם אלא דמים שנתן לוקח דאמרינן בהתקדשי לי בשט"ח דאחרים דאינה מקודשת דלא סמכה דעתה דחזר ומחל ואי נימא דמשלם כל הדמים ששוה השט"ח אמאי לא סמכה דעתה אלא ודאי דאינו משלם אלא דמים שנתן ואינו מחזיר לה אלא פרוטה דקידושי אשה אינו אלא פרוטה וכו' ואי לא סמכה דעתה אלא להתקדש בכולה עכ"ל הרי מבואר מדברי הרא"ש אף שקידשה בכל השט"ח עכ"ז אמרינן דלא נתכוונו רק שהקידושין יהי' רק בפרוטה ככל קידושי אשה והמותר יהי' בתורת תנאי ואם לא נתקיים התנאי בטלו הקידושין.

ולפ"ז א"ש ג"כ מה שכתבו דבפקדון שקיבלה אחריות אף שידעה סכום הפקדון מקודשת דהוי מלוה ופרוטה שנשתייר וכיון שלא כוונה רק להתקדש בפרוטה ופרוטה נשתייר מקודשת בזה והמותר דהוי תנאי הרי נתקיים במה שנפטרת מלשלם גניבת הפקדון ומתורץ קושיית הט"ז דמוכח מדברי הרא"ש דעיקר כוונת האשה להתקדש רק בפרוטה.

והמותר הוא רק בתורת תנאי אכן עדיין תקשי מה שהשיג הב"ש על דברי הב"ח והפרישה והוא דיש לומר דאין רצונה להתקדש בזה שהיא נפטרת מלשלם אחריות הפקדון אמנם לפי דברינו יתורץ גם זה כיון דהוכחנו דמה שקידשה בפקדון עיקר הקידושין אינו אלא בפרוטה והמותר הוא משום תנאי.

והנה כתב העיטור הביאו הר"ן ס"פ כל הגט והמגיד פ"ט ה"ג אם לא נתקיים התנאי בקידושין מחמת אונס הוי ס"ק וא"כ הכי נמי הרי הוא אנוס בקיום התנאי שהרי הפקדון הוא נגנב או שנאבד וכיון שמשלם הדמים הרי נתקיים התנאי הפקדון הוא נגנב או נאבד ואף שכתב העיטור דהוי ספק קידושין יש לומר דהיינו בלא נתקיים התנאי כלל משא"כ כאן דהרי משלם הדמים ונתקיים קצת יש לומר דמקודשת לגמרי והרי כתב הב"ש סימן כ"ז ס"ק ב' דאם התנה ליתן לה סך מה נותן שו"כ ובע"כ כתב בסוף דבריו להוכיח דהוי נתינה יעו"ש.

וגם יש לומר דהרא"ש יסבור דאונס בקידושין הוי קידושי ודאי ועיין מה שכתבתי בעזה"י בסי' ל"ח. ועפ"ז מתורץ מה שהקשה בס' טיב קידושין סעיף כ"ז על דברי הב"ח והפרישה מהא דבש"ס (דף מ"ח ע"ב) מבואר דאפילו אמר התקדשי לי בדינר כסף ונמצא זהב אינה מקודשת וא"כ כש"כ בעלה בדעתה להתקדש בפקדון דאינה מקודשת במה שמתחייבת דמיו וכו'.

ולפי דברינו אין כאן קושיא דהתם לא נתקיים עיקר הקידושין דיש לומר דמקפדת דפרוטה של קידושין יהי' של כסף דוקא משא"כ בקיום התנאי של קידושין אם לא נתקיים מחמת אונס שפיר מקודשת. ומתורץ ג"כ מה שהקשה שם על הרא"ש וז"ל דניהי דלא ידעה סכום הפקדון ונתרצית להתקדש בו הן רב או מעט ניהי דנחתא לספיקא הן שיהי' מעט או הרבה כפי מה שהוא אבל על חסרון י"ל שלא נתרצית ודרך מו"מ לקנות דבר שהוא ספק אף ביותר משוי' לפי האמת לפי שאפשר שיהי' בו ריוח או הפסד אבל על חסרון י"ל שלא נרצית.

אכן לפי דברינו א"ש דכיון דכל זה אינו אלא בקיום התנאי וכיון דלא נתקיים מחמת אונס שנגנב או נאבד מקודשת תו הקשה בס' הנ"ל וז"ל אלא דקשה לי איך מוקי הרא"ש באינה יודעת סכום הפקדון דתקשי לרב יוסף (בדף ח') דשיראי צריכי שומא וא"כ בלא ידעה סכום הפקדון איך תתקדש וללישנא דבכל דהו לא פליגי צ"ל דא"ל התקדשי לי בכל דהו וכו' וללישנא דש"כ בעינן דקייץ ואף בכל דהו ג"כ מצריך רב יוסף שומא א"כ בע"כ צ"ל שנישום הפקדון וזה דוחק לאוקמי דמיירי דהפקדון הי' כסף דוקא יעו"ש עכ"ל.

והנה כעין זה הקשו התוס' שם (דף ז' ע"ב) ד"ה ורב יוסף מהא דלקמן (דף מ"ח) גבי התקדשי לי בשט"ח וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שו"פ מקודשת ומשמע שמין את הנייר אחר הקידושין ואע"ג דמתחלה שומת הנייר לא הי' ידוע עיי"ש ולענ"ד נראה לתרץ קושיית הטיב קידושין דהנה זה פשוט הא דאמר רב יוסף דבעינן דומיא דכסף דקייץ היינו עיקר הקידושין דגבי קידושי אשה כתיב כסף דקייץ כמו שפירש"י דש"כ אתרבי ככסף כדאמרינן ישיב לרבות ש"כ וזה דוקא בעיקר הקידושין אבל לא בתנאי הקידושין דבתנאי אף שלא נישום מתחלה עכ"ז כאשר ישומו אח"כ ונתקיים התנאי לבסוף מקודשת ולפ"ז לא תקשי דהא דאמר ר"י שיראי צריכי שומא דבעינן קייץ בע"כ מיירי היכא שגילו דעתם שתתקדש בכל השיראי ומקפדת דוקא על זה שעיקר הקידושין תהא דוקא בכל השיראי משא"כ בהתקדשי בפקדון הרי הוכחנו דמיירי בסתם ובסתם הא דעת הרא"ש דאינה מכוונת להתקדש רק בפרוטה והמותר הוא תנאי ובתנאי לא בעינן שיהי' קייץ בתחלה כנ"ל וכיוןדזה ידוע שלכל הפחות לא ימעט הפקדון מפרוטה א"כ עיקר הקידושין הרי קייץ.

וכמו שכתב הש"ך בחו"מ (סי' ע"ב ס"ק נ') גבי חיוב שבועה דבעינן שיהי' טענו בדבר שבמדה ויודה לו בדבר שבמדה וכו' דאם טענו אף דבר שאינו ידוע הסכום אבל זה ידוע שלכל הפחות שו"פ זה מקרי דבר ידוע יעו"ש ולפ"ז ה"נ גבי פקדון א שלא נישום עכ"ז עיקר הקידושין שהוא פרוטה בודאי הוא ידוע רק המותר שהוא משום תנאי לא נישום ובזה לא איכפת לן כנ"ל דהא דבעינן קייץ היינו עיקר הקידושין אבל התוס' הקשו שפיר מהא דהתקדשי בשט"ח דהתם סתם שטר אף פרוטה אינה שוה דאם שו"פ למה לו להתקדש בתורת שטר יקדשה בתורת כסף וכמו שהוכיח הירושל' עי' מ"ש לעיל (סי' כ"ז סעיף ד') וא"כ עיקר כסף הקידו' ג"כ לא הי' ידוע ולא נישום ולמה היא מקודשת ועיין מה שתירצו אבל כאן גבי פקדון בע"כ הי' שוה יותר דהרי אמר אם נשתייר פרוטה מקודשת א"כ מתחלה הי' שוה יותר הרבה מפרוטה ואף שלא נישום עכ"ז פרוטה שהוא עיקר הקידושין בודאי שוה והוי כנישום ובזה גם רב יוסף מודה כדברינו וזה נכון בעזה"י: סעיף ז הי' לו מלוה אצלה אפילו בשטר ואמר לה הרי את מקודשת לי במלוה שיש לי אצלך אינה מקודשת.

בפ"ב דקדושין (דף מ"ז. ) אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת מלוה להוצאה ניתנה נימא כתנאי המקדש במלוה אינה מקודשת וי"א מקודשת וכו' ותסברא אימא סיפא ושוין במכר שזה קנה ואי אמרת מלוה להוצאה ניתנה במה קנה והרמב"ם פ"ה מאישות כתב דהמקדש במלוה אינה מקודשת ובפ"ה מה' מכירה כתב בקרקע דקונה במלוה ובמטלטלין למי שפרע ורבים תמהו עליו דהוא נגד סוגיית הגמ' הנזכר דמכר שוה לקידושין ועיין בס' פני יהושע שתירץ דיש להוכיח מקרא דמלוה קונה במכר עפ"י מה דאיתא בב"מ (דף מ"ח.

) יעו"ש וקשה לו על תירוצו דהא יש לאוקמי הקרא כגון שכתב לו שט"ח ועדיין לא נתן המעות ולא מיבעי לשיטת הרשב"א דס"ל דהמלוה יכול לחזור בו פשיטא דקנה הכלי ואף לשיטת הרמב"ן הובא בחו"מ סס"י ל"ט דאינו יכול לחזור עכ"ז פשיטא כשעדיין לא נתן לו המעות הלא אז כשנותן לו קונה הכלי שיחד לו ואף בקידושין כה"ג נראה דמקודשת דלא יגרע מגזל דידה דאף שמחוייב להחזיר לה ועכ"ז כשנתן לה ואמר הרי את מקודשת דהוי קידושין כמבואר (בסעיף ב') ובזה ניחא לי הא דמוקי ברייתא דלעיל כתנאי ולא מוקי דכ"ע כרב דהמקדש במלוה אינה מקודשת והכא פליגי במלוה כזו שעדיין לא נתן לו המעות ורק שנכתב השט"ח ופליגי בפלוגתת הרמב"ן והרשב"א ובמכר קנה מגזירת הכתוב א"ו דאף לשיטת הרמב"ן דאינו יכול לחזור הוי קידושין ומה שנראה לי לתרץ דברי הרמב"ם עפ"י מה שכתב הר"ן בטעמא דביטול גבי חמץ מועיל וכתב דהטעם הוא משום הפקר ואף דהפקר צריך שיוציא בפיו והכא ביטול בלב ג"כ סגי הטעם משום דחמץ בלאו הכי אינו ברשותו ורק דהכתוב עשה כאלו הן ברשותו לכך בהפקר כל דהו יוצא מרשותו ולפ"ז יש לומר ג"כ כאן להיפך והוא דהרמב"ם פסק שעבודא דאורייתא ולכך מכר קנה במלוה דמשום דמשעה שהלוה לו כבר נשתעבדו נכסיו להמלוה ולכך בקנין כל דהו קונה לגמרי ואף דמלוה אינה חשוב ככסף עכ"ז קונה הנכסים שנשתעבדו לו כבר משא"כ לגבי קידושין דבעינן ג"כ כסף ומלוה לא חשיב כסף וגבי מכר שאני דהנכסים כבר נשתעבדו והא דמשוה הגמ' מכר לקידושין הכא קאי אליבא דרב דס"ל שעבודא לאו דאורייתא כדאיתא סוף ב"ב ואליבי' אין לחלוק בין מכר לקידושין: בס' אבני מילואים (ס"ק י"ז) הביא קושיית העצמות יוסף על הא דאיתא שם (דף מ"ח) נימא כתנאי התקדשי לי בשטר ר' מאיר אומר אינה מקודשת ור"א אומר מקודשת וחכמים אומרים שמין את הנייר וכו' ופריך האי שטר ה"ד אילימא שט"ח דאחרים קשיא דר"מ אדר"מ דאמר לעיל מקודשת והקשה העצמות יוסף נימא דר"מ דאמר לעיל דמקודשת הוי מטעם דאמר לה התקדשי בשט"ח דכיון דהזכיר לה חוב סמכה דעתה להתקדש באותו חוב ומטעם זה הוי מקודשת אבל הכא איירי דאמר לה התקדשי לי בשטר ולא הזכיר חוב כלל ובהא קמפלגי ר' מאיר סבר דאינה מקודשת משום דדעתה של אשה אינה להתקדש עצמה בנייר וגם לא בחוב שהרי לא הזכיר לה החוב כלל ור' אליעזר סבר מקודשת דודאי סומכת על החוב של שטר וחכ"א דכיון דלא הזכיר אלא השטר דעתה אנייר אם יש בו שו"פ מקודשת עכ"ל והניח בקושיא ובס' א"מ תירץ וז"ל ולענ"ד אינו קושיא דבשט"ח דאחרים ודאי בעי כתיבה ומסירה ולר"א דאמר מקודשת ע"כ הי' בכתיבה ומסירה וכיון דכותב קני לך איהו וכל שעבודי' הרי הזכיר החוב וא"כ קשיא דר"מ אדר"מ ואפילו לרבי וכו' צריך לומר בע"פ קני לך וכו' וזה פשוט ולענ"ד משום זה לא איריא לפי המבואר בחו"מ (סימן ס"ו ס"א) י"א דשטר שכתוב בו אני משעבד לך ולכל מי שמוציאו נקנה וכו' או במסירה בלא כתיבה ואף להש"ך דפליג על דין זה עכ"ז בשטר שכתב בו סתם שנתחייב למוציא שטר זה ולא הוזכר שם המלוה כלל גם הש"ך מודה דנקנה במסירה לחוד יעו"ש ולפ"ז אכתי תקשי קושיית העמ"י אמאי לא מוקי לה בשטר כזה דלא בעי כו"מ ושפיר יש לאוקמי דפליגי כמו שכתב העצמות יוסף.

אך נראה דזה יתורץ עפ"י מה שכתבו התוס' שם ד"ה אילימא וז"ל וא"ת ומאי קושיא לישני דלעיל מיירי דאמר לה קני לך שטר וכל שעבודי' והכא מיירי דלא אמר לה וי"ל שהי' תופס לדוחק מאחר שהלשונות שוים לומר שאינם בסיגנון אחד עכ"ל ולפ"ז אי אפשר לאוקמי דלעיל מיירי בשט"ח שכתוב בו שם המלוה והכא מיירי בשטר שלא נכתב שם המלוה דדוחק לאוקמי שאינם בסגנון אחד.

וע"פ דברי העצמות יוסף יש לדחות מה שאמרתי לכאורה להביא ראי' לשיטת הש"ך שם דבשטר כזה שכתוב שמשעבד עצמו לכל מי שמוציאו ולא נזכר שם המלוה אינו יכול למחול ולכאורה יש להביא ראי' לזה מסוגיא זו דהגמ' מוקי פלוגתא דר"מ וחכמים בהתקדשי לי בשט"ח דכ"ע ס"ל דשמואל דהמוכר שט"ח וחזר ומחלו מחל והכא באשה סמכה דעתה קמפלגיוהנה הרא"ש והתוס' הוכיחו מזה דהמוחל אינו צריך לשלם מדינא דגרמי רק הדמים שקיבל ולא דמי שיווי כל השט"ח דאל"כ אמאי לא סמכה דעתה הא אם ימחול יצטרך לשלם לה א"ו דאינו צריך לשלם רק הדמים שקיבל ובקידושי אשה אינו אלא פרוטה עיין ברא"ש ספ"ק דמציעא.

ולכאורה יש לדחות ההוכחה משום דיש לאוקמי דהכא מיירי בשטר כזה שלא נכתב שם המלוה וא"כ לא צריך כו"מ ואמר לה התקדשי לי בשטר זה וכ"ע סברי דעל זה סומכת דמקדשה בהחוב ולא בהנייר בלבד ועכ"ז פליגי אם הוי קידושין דלא סמכה דעתה פן ימחול ולא יצטרך לשלם לה דמי השט"ח דהא לא הזכיר לה החוב ויכול לומר דכוונתו הי' בשטר בלבד לקדשה וא"כ מאי הוכיחו מזה התוס' והרא"ש שאינו צריך לשלם רק פרוטה א"ו מוכח דס"ל דאי אפשר לאוקמי בשטר כזה דבשטר כזה לכ"ע אינו יכול למחול ואמאי לא סמכה דעתה וא"כ יש להוכיח כשיטת הש"ך דבשטר כזה אינו יכול למחול אכן לפי מה שכתב הע"י בלאו הכי אי אפשר לאוקמי בשטר כזה דא"כ אמאי צריך לומר דפליגי אי אשה סמכה דעתה הא יש לומר דפליגי בזה גופא כשלא הזכיר לה החוב אם סומכת דעתה שכיון לקדשה גם בחוב או שמא כוונתו רק בהנייר בלבד וזה אין רצונה וגם דוחק לומר דמיירי שלא הזכיר לה החוב.

דהא לשון הברייתא התקדשי לי בשט"ח משמע שהזכיר החוב כדברי הע"י ואף אי נימא כמ"ש התוס' דהברייתות מיירי בסגנון אחד יותר מסתבר לאוקמי ברייתא השניה דהתקדשי לי בשטר דמיירי שם ג"כ בהזכיר החוב וכאשר בארנו לעיל: סעיף ט' כתב הבית שמואל (ס"ק כ"ו) וז"ל מיהו י"ל דוקא כשלקח כבר מעות רבית ממנה ומקדש בו בזה ס"ל לריטב"א דמקודשת אע"ג דרבית קצוצה יוצאה בדיינים מ"מ יכול לקדש בו לא יהא אלא שחייב לה ולא אמר כנסי סלע שאני חייב לך דהיא מקודשת וכן יש לומר בגזל ממנה מעות ומקדש בו ולא אמר לה שהוא מחזיר לה גזל שלה דהיא מקודשת אבל אם לקח ממנה איזה חפץ ברבית ומקדש בו י"ל דאינה מקודשת דיכולה לומר דידי שקלתי עכ"ל ובס' המקנה ובא"מ תמהו עליו דהוא סותר דברי עצמו שכתב (בס"ק ז') דמוכח מש"ס דאף בגזל מעות יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי תו תמהו עליו מ"ש דבלקח ממנה חפץ ברבית יכולה לומר אין שקלי וכו' והנה מדברי רש"י והריטב"א מוכח דברבית קנה החפץ לגמרי וחיוב ההשבה אינו אלא משום וחי אחיך עמך אהדר לו כי היכא דתיהוי ליה חיותיה.

והוא חייב לשלם לו משלו ולפ"ז פשוט דאין צריך להחזיר לו גוף החפץ כיון שאינו רק משום וחי אחיך עמך. ולענ"ד נראה ליישב דברי הב"ש [ועיין בט"ז (ס"ק י"ט) אכן דברי הב"ש א"א לפרש כן דהא מדמי לה לחוב] דהנה צריך להבין למה זה הביא כאן דין זה אם גזל ממנה מעות וכו' דאין שייכות דין זה לכאן דמיירי ברבית והנה נראה מה דאיתא דיכולה לומר אין שקלי וכו' הוא אף שהדין אינו כן ואינו מגיע לה גוף הדבר שגזל ממנה עכ"ז אינה מקודשת משום דיכולה לומר שהיא לא נתכונה לקידושין ולאו כולה נשי דינא גמירי וכיון דיש מקום לטעות ולומר ששייך לה גוף הדבר יש לומר שהיא סברה כן ומאמינים לה שלא נתכונה לקידושין אבל מה שהדין פשוט לכל שלא שייך לה גוף הדבר אז אינה נאמנת לומר שלא ידעה מזה וסברה ששייך לה ולא נתכוונה לקידושין בזה לא נאמנת להפקיע הקידושין כיון דהדין פשוט לכל בלי שום חולק, ובזה נראה ליישב קושיית המקנה לעיל (סעיף ב') וז"ל וצ"ע מ"ש הח"מ והב"ש דאם קנה בשינוי מעשה כגון גזל מעות ועשה כספים מקודשת אפילו לא שדיך וצ"ע לפי מה שכתב הב"ש דאפילו לאחר יאוש יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי אף למ"ד יאוש קונה וכו' א"כ י"ל אף בשינוי מעשה וכמש"כ דאיכא למימר לאו כל הנשים דינא גמירי ע"כ והנה לפי דברינו א"ש דבגזל לאחר יאוש כיון דאיכא פלוגתא אם יאוש לחוד קונה א"כ אף למ"ד דקונה יאוש בלבד עכ"ז כיון דלאו כל נשי דינא גמירי נאמנת לומר דהיא לא נתכונה לקידושין וסברה דיאוש לא קנה ודידה שקלה משא"כ אם קנה בשינוי מעשה דזה דין פשוט בלי מחלוקת לא נאמנת לומר שלא כוונה לקידושין.

ועפ"ז מתורץ שפיר מה שהקשו על הב"ש שכתב בלקח ממנה חפץ ברבית יכולה לומר אין שקלי וכו' והא כיון דמן הדין אינו חייב רק הדמים משום וחי אחיך עמך איך תאמר אין שקלי וכנ"ל ולפי דברינו א"ש דהנה הא דברבית אינו צריך להחזיר גוף החפץ רק המעות משום וחי הוא רק אליבא דרבא דס"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי אבל לרמי בר חמא אין ה"נ דברבית חייב להחזיר גוף החפץ כמו בגזל וכדאיתא ריש הגוזל בתרא וכמבואר כל זה בס' שער המלך הלכות אישות פ"ה ה' ט"ו ובמשנה למלך פ"ג מה' מו"ל דין ג' יעו"ש וכיון דאיכא מחלוקת בזה אף דקיי"ל דקנה גוף החפץ עכ"ז יכולה לומר אין שקלי ונאמנת דהיא לא נתכונה לקידושין כמו בגזל לאחר יאוש אף למאן דס"ל יאוש קונה והנה לפ"ז יבואר ג"כ דברי הב"ש מ"ש דבלקח ממנה מעות ברבית וקידשה מקודשת דבזה אינה יכולה לומר אין שקלי כיון דהדין אף בלקח ממנה חפץ ברבית אינו צריך להחזיר גוף החפץ וחיוב ההשבה אינו רק משום וחי אחיך ורק דבחפץ נאמנת שהיא טעתה ולא נתכונה לקדושין משא"כ במעות אינה נאמנת והוא משום דאף בגזל הסברא נותנת שתהא מקודשת כיון דאין קפידא אם יתן לה כסף אחר והוי כמו חוב וכמו שהוכיחו מהירושלמי עיין במקנה (סעיף ב') ורק דמוכח מהגמרא דאף במעות יכולה לומר אין שקלי והוא ג"כ מטעם הנ"ל די"ל אף דהסברא נותנת שאין קפידא בזה עכ"ז י"ל כל שאמרה שלא נתכונה לקידושין נאמנת משא"כ ברבית כיון דעיקר ההשבה אינו אלא משום וחי אחיך ומשלו הוא מהדר וגם הרבית שלקח הוא מעות שאין קפידא בזה שיחזור לה המעות שלקח, ממנה דוקא אף בגזל בזה שפיר אינה נאמנת לומר אין שקלי וכו' ולפ"ז מה שכתב הב"ש וכן יש לומר בגזל ממנה מעות וכו' כוונתו הוא להביא ראיה למ"ש דגבי מעות אינה נאמנת לומר אין שקלי גבי רבית והוא דאף בגזל יש לומר כן מצד הסברא ואף דלא קיי"ל כן גבי גזל עכ"ז גבי רבית שפיר הדין והסברא נותנת שלאתהא נאמנת לומר אין שקלי וכו' והוא לענ"ד באור נכון בדברי הב"ש בעזהש"י ומתורץ הכל על נכון:

תוכן העניינים

בית לוי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה