בית יצחק - שערי קבוע וספקות· רבי יצחק אייזיק חבר
שער הספקות · סימן לו
דין דלפעמים אמרינן ספיקא דרבנן לחומרא האיך שיש לחוש שיתברר האיסור.
איתא בפ"ב דקידושין (דף מ"ה ע"ב) נתקדשה לאביה והלך אביה למדינ' הים ועמדה ונישאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבוא אביה וימחה רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבוא אביה וימחה ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי ע"ש, והנה לכאורה קשה הא קיי"ל דבר תורה ארוסה אוכלת בתרומה רק דרבנן אסרוה מטעם המבואר בגמ' משום גזירה כו' וא"כ האיך אנו חוששים שמא יבוא אביה וימחה הא הוי ספיקא דרבנן שמא ימחה או לא וספיקא דרבנן לקולא. ולכן נלע"ד דמה דקיי"ל ספיקא דרבנן הוא דווקא בספק שלא יתברר לעולם, ואף דמשמע מדברי הש"ך בדיני ס"ס, דס"ס בדאורייתא במקום דאיכא לברורי בקל אינו ס"ס, אבל במה דצריך טרחא לברורי מותר וספיקא דרבנן דמיא לכמה דברים לס"ס בדאורייתא מ"מ שם הבירור הוא מחוסר מעשה כשלא ירצה לטרוח ולבדוק ממילא לא יתברר ודמיא לי"ח טריפות דלא הצריכו חכמים לבדוק משום דצריך טרחא מרובה וס"ס מטעם רובא הוא. וכן הוא בספיקא דרבנן, משא"כ אם הדבר בעצמו יוכל להתברר שלא ע"י מעשה האדם בזה לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא דמחזי מילתא כחוכא ואטלולא דעכשיו מקילינן בספיקא ולאח"כ אפשר שיתברר איסורו בעצמו בידוע ולכן חיישינן הכא שמא יבא אביה וימחה כו' ר"ל שהדבר יתברר מעצמו שלא ע"י מעשה אדם כלל. ואף דברובא כה"ג לא חיישינן דהא בכל יומא אנן אכלינן חלב וגבינות מבהמה וביצים מתרנגולת ולא חיישינן שמא כשישחט אותה אז ממילא תמצא טריפה ונמצא שאכלנו טריפות לא דמיא להתם דהא אף אם תמצא טריפה נאמר השתא הוא דנטרפה דהא קיי"ל דהם כשירות למפרע ואף דבסירכא אוסרים מג' ימים, מ"מ הוי מילתא דלא שכיחא שיהי' דווקא סירכה וטריפה ודאית דרוב סירכות הם אסורות מספק כמ"ש הפוסקים, ועוד דשם ג"כ מחוסר מעש' שחיטה, וכל זמן שלא ישחטנה אינו עומד הדבר להתברר מעצמו משא"כ כאן דשמא יבוא אביה מעצמו ושכיח הדבר שיחזור ממדינת הים לכך חיישינן לי', ואף דרב פליג עלי' דרב אסי נראה משום דס"ל דאין לחוש שמא ימחה כיון שהקידושין הי' לדעתו מסתמא יתרצה ג"כ בחופה דאין סברא לומר שישתנה דעתו מתחילה אבל אי לאו הכי בסברא זאת מודה לרב אסי דגם בספיקא דרבנן חיישינן בכה"ג. ועיין תוס' שם ד"ה הוה עובדא דפסק שם כרב אסי. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ח מהלכות תרומות הלכה ט"ז) ואף שהתוס' כתבו שם בשם ר"ת דס"ל דהלכה כרב מ"מ לפמ"ש לא פליג בהך סברא ארב אסי היכא דאיכא למיחש שיתברר הדבר מעצמו כמ"ש.
ולכאורה יש סתירה לזה ממ"ש הט"ז (ריש סי' צ"ח ס"ק ב') שמותר לטעום בשר אם נמלח או לאו משום דאף אם לא נמלח טעימה בלשון אינו אסור אלא מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא, אף שהוא עומד להתברר מעצמו כשיטעום ושמא ירגיש טעם דם הרי עבר על איסור דרבנן למפרע ואפ"ה לא חיישינן לה בספק ועיין פרמ"ג שם ועיין בסי' מ"ב בדין חסרה המרה שכתב המחבר טועם בלשונו אף דג"כ שמא לא יטעום טעם מר ונמצא דעבר על איסור דרבנן ועש"ך שם ס"ק ה' שכתב דעל הרוב טועמי' טעם מר וא"כ א"ש ועיין פרמ"ג שם שכתב עוד משום ספיקא דרבנן או משום דרוב פוסקים מקילין בחסרה המרה יעו"ש עכ"פ לדעת הש"ך שם מוכח דס"ל דאסור לטעום בלשונו ספק איסור א"כ מוכח דס"ל ג"כ כמ"ש דודאי הש"ך יודה דטעימה לבד אין בו איסור תורה כלל כמ"ש הריב"ש בתשובה, ומ"ש הפרמ"ג (שפ"ד סי' צ"א ס"ק ב') דהש"ך ס"ל דטעימת קפילא צריך בליעה ושפיר הקשה שם הש"ך יעו"ש אינו מוכרח דהא בסי' מ"ב גבי מרה כתב המחבר יטעמנו בלשונו כו' משמע דאינו צריך בליעה ואפ"ה הוצרך לכתוב שם משום דרוב יש להם טעם מר יעו"ש, ולענין מה שהקשה עליו בכרו"פ דטעימה אינו אלא דרבנן והוי ספיקא דרבנן לפמ"ש לא קשיא מידי, ועיין מהרש"ל שאסר ג"כ לטעום בשר אם מלוח או לאו משמע ג"כ כמ"ש ודברי הפר"ח בסי' מ"ב תמוהים דתחילה כתב שם דלכך טועמים בחסרה המרה משום דרוב יש להם טעם מר כמ"ש הש"ך ולבסוף הקשה תיפוק לי' משום איסור דם כו' יעו"ש והוא תמוה דשפיר י"ל דדם שבעין על הכבד ידיחנו ויטעום בלעיסה בכבד עצמו ודם שבפנינו הוי דם האברים שלא פירש ומותר, ועיין כרו"פ שכתב דהרש"ל דאסר לטעום בשר אם מלוח היינו משום חזקת איסור דהעמידנו על חזקתו שלא נמלח.
ולענ"ד אין זה מוכרח ולפי דעתי יש לדחות מ"ש כאן מדין קידושין דאפשר דגם כאן מקרי במקום חזקה דיש ספק אם נתרצה האב בנישואין והעמידנה על חזקתה שבתחילה שלא היתה נשואה אבל לפי מה שיבואר בסי' שאח"ז (לקמן סי' ל"ח) בדין ספיקא דרבנן במקום חזקה דדוקא במקום שהספק אם נעשה מעשה שינוי להוציאו מן החזקה בזה אמרינן להחמיר דזה מקרי חזקה דגופא משא"כ אם כבר נעשה בה שינוי רק שהספק אם יצתה מדין איסור שהיתה בתחילה שזה מקרי חזקה דדינא בזה מותר ספק דרבנן, א"כ בנד"ד כבר נעשה בה מעשה נישואין בודאי, רק דיש ספק אי מהני הנישואין מדינא שמא לא נתרצה האב א"כ בכה"ג מקלינן בספיקא דרבנן א"כ צ"ל כמ"ש. ואפשר לומר עוד דדווקא בטעימת איסורים הקילו חכמים דלא אפשר בלא"ה וחששו לפסידא וכה"ג מצינו בפ"ק דחולין במה דפריך שם לר"מ דחייש למיעוטא היכא אכיל בישרא. ומשני היכא דלא אפשר שאני, ועיין תוס' שם דגם בבשר תאוה דהוי מדרבנן איכא למימר הכי. א"כ ה"ה בנד"ד. אבל בהך דקידושין שאני דהא אפשר לה לאכול חולין ודוק.