אור ברסלב
בית יצחק - שערי קבוע וספקות שער הספקות › סימן כא

בית יצחק - שערי קבוע וספקות· רבי יצחק אייזיק חבר

שער הספקות · סימן כא

סימן כ

דין ספיקות באיסורים דרבנן.

הש"ך (בסימן י"ז י"ח י"ט) פלפל בדברי או"ה והרב בת"ח והעולה מדבריו בספיקות איסורי דרבנן יש שלש חלוקים האחד איסור דרבנן שאין בו חשש איסור בגופו כגון ציר דגים וכדומה ניתר בספק אחד כמו בכל דוכתא ספיקא דרבנן לקולא, השני איסור דרבנן שאסרוהו מחמת חשש איסור בגופו כגון גבינות של עובדי כוכבים ומזלות וכדומה שאסרוהו מחשש שמא יש בו חלב טמא אינו ניתר בספק אחד אלא בעינן שתי ספיקות כבאיסור תורה ממש מלבד החשש ספק שיש בגופו. השלישי בשר שנתעלם מן העין וכדומה שאין בו אלא חומרא בעלמא מדרבנן ואין בו איסור גמור לא די שניתר בספק אחד אלא שמותר הוא גם בתערובות ברוב היתר אף שהיא חתיכה הראוי' להתכבד וקיל יותר מכל איסורי דרבנן דלא בטלו ברוב אף דלא אסרוהו מחשש איסור שבגופו.

והפר"ח השיג על שני פרטים מכלל זה, והוא אחד מ"ש דגבינות של עובדי כוכבים ומזלות שיש בו חשש בגופו עשאוהו כודאי תורה זה אינו אלא כודאי איסור דרבנן הוא ובספק אח' בגופו די להתיר, גם מ"ש הש"ך דבדרבנן אין צריך שיהי' שני הספיקו' בגופו השיג ע"ז דגם בדרבנן ספק אחד בגופו ספק שני בתערובות אינו מועיל, והנה בתחילה נדבר מספיקא דרבנן שאין בו חשש איסור מגופו.

הנה הא דכתבו לכלל מונח דכל מקום שאסרו חכמים שלא מחשש איסור תורה שבגופו מותר בספק אחד לפי ענ"ד אין זה כלל גמור דמצינו הרבה כמוהם דאסרו מחד ספק הא' דמאי הלוקח מעם הארץ דגזרו עליו חכמים להפריש ממנו מעשר אפי' במעשר פירות שהוא דרבנן והוא מבואר בכמה דוכתא ובמשנה פ"ק דדמאי הקלון שבדמאי השיתין כו' ופי' בירושלמי משום דלא חשיבי ולא נחשדו ע"ה ע"ז מבואר מזה בפירות חשובים גזרו על הדמאי ואף שזה ספק, ואדרבא אמרו רוב ע"ה מעשרים הם ומכ"ש בספק השקול והרמב"ם בפירוש המשנה שם כתב הטעם משום דרובם מן ההפקר. ויש כאן תרי ספיקא לקולא האחד שמא הם של הפקר והשני שמא עישרם וכלל בידינו שני ספיקות להקל מבואר מזה דבחד ספיקא לא מהני וכן הוא בכ"מ במסכת דמאי עצמו מספר.

ועוד מצינו בפרק ב' דשבת ספק חשיכה ספק אינו חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילים את הכלים כו' אף דתיקון תרומות וטבילת כלים הוא רק שבות דרבנן מ"מ גזרו בספק בהשמ"ש רק בדמאי הקילו משום דאינו צריך תיקון גמור רק אוכל מצד זה ונותן עיניו בצד זה, ולא עוד אפילו תיקון תרומות ומעשרות דאין מחוייבים רק מדרבנן גזרו ג"כ עליו שלא להפריש מהם בהשמ"ש כמו דמוכח במשנה דהלוקח יין מבין הכותים ושני דינים אלו יש ליישב. האחד ע"פ מ"ש הרשב"א בתשובה (סי' ת"א) דאיסור דרבנן דאית לי' עיקר בדאורייתא הוי כספיקא דאורייתא ולחומרא ע"ש שכתב כן על הא דאיתא בפ' בכל מערבין (דף ל"ה ע"ב) בטבל ספק בארבעים סאה כו' דמשני הש"ס משום דאית לי' עיקר בתורה דחייב במעשר בדגן הוא מן התורה מאי דקשה ע"ז נדבר לפנינו בס"ד.

וכן מ"ש במס' שבת ספק חשיכה ג"כ א"ש דהתם אין הספק על האיסור עצמו שהוא דרבנן רק עיקר האיסור הוא בדבר שהוא מן התורה כגון בהשמ"ש דשבת דהספק הוא אם הוא יום או לילה דנוגע לאיסור תורה אם מותר לעשות בו מלאכה או לא רק דעכשיו נתגלגל ונעשה הספק דרבנן כגון לענין הפרשת תרומות ומעשרות בכזה אמרינן ספיקו להחמיר דהא ע"כ אתה צריך להחמיר ולעשות בהשמ"ש כאלו הוא שבת ודאי, ולכן כמו כן בשבות דבנן נמי דינא הכי אם לא במקום דמצינו דהקילו בשבות דרבנן בהשמ"ש כגון הא דקאמר בפ' בכל מערבין דלרבי אין שבות בהשמ"ש ובזה א"ש ג"כ מאי דפליגי רבנן על רבי וס"ל דגזרו על שבות בהשמ"ש וקשה דהא הוה ספיקא דרבנן ולקילא וכן אליבא דרבי כתבו התוס' בפרק בכל מערבין ובכמה דוכתא דיש כמה שבותין שגזרו בהשמ"ש אף דהוה ספיקא דרבנן ולפמ"ש א"ש.

עוד יש ליישב דספק בהשמ"ש חמור טפי מכל ספק דעלמא דאם תתיר בספק בהשמ"ש של ע"ש באיסור דרבנן א"כ תתיר ג"כ בספק בהשמ"ש של מוצאי שבת מספיקא דרבנן וא"כ הוה תרתי דסתרי דאם אתה מחזיק בהשמ"ש של ע"ש ליום מספק א"כ גם בהשמ"ש של מו"ש תחזיק ליום והוא סותר למה שהתרנו.

וכה"ג כתבו התוס' במס' נדה פרק המפלת גבי ס"ס כמו שכתבתי בכ"מ (ועיין רש"י פרק ב' דשבת (דף ל"ה ע"א) שכתב דס"ל למתניתין דגזרו על שבות בהשמ"ש ולשיטתו אזיל דס"ל במס' עירובין פרק בכל מערבין דלרבי על כל שבות לא גזרו, אבל לפמ"ש התוס' שם ובפ' המוציא תפילין דיש כמה שבותין דגזרו גם בהשמ"ש א"כ יש לומר דגם לרבי אתיא וכן משמעות הפוסקים דהא אנן קיי"ל דהלכה כרבי דלא גזרו על שבות בהשמ"ש ובזה פסקו הפוסקים כסתם מתניתין דבהשמ"ש אין מעשרים כו' וע"כ צריך לומר כמ"ש התוס') ואף דשם בגמרא איתא אמר רבא אמרו לו שנים צא וערב עלינו כו' לאחד עירב עליו מבעוד יום ונאכל עירובו בהשמ"ש כו' ומסקינן טעמא משום דספיקא דרבנן לקולא הרי אף דסתרי אהדדי מקלינן בי' ש"ה דהוו תרי גברי.

וכן בחד גברא בשתי שבתות ודאי בשבת זו אם הניח עירובו מבע"י ונאכל בהשמ"ש חשבינן לי' ללילה ואם לשבת הבאה הניח עירובו בהשמ"ש ונאכל בלילה חשבינן לי' ליום, ודמיא לשני שבילין דכל אחד תולה בחבירו אף דסתרי אהדדי לית לן בה. וכן באדם אחד שהלך בזו ובזו אם טהרות הראשונות אין קיימות משא"כ באדם אחד בשבת זו ודאי דאין סברא להקל באיסור דרבנן דהא העושה מלאכה בשני בהשמ"ש בהעלם חייב חטאת. משא"כ בשני שבתות אינו חייב דימים שבנתים הוויין ידיעה לחלק ובהניח עירובו לא שייך לאסור אטו בהשמ"ש דמו"ש דבמו"ש אינו זמן הנחת עירובו כלל כן נראה לחלק בזה.

ומה שיש לעיין בזה עוד הוא במאי דאמרינן במס' עירובין שם דלרבי יוסי בדבר שיש לו עיקר בדאורייתא, אף שהוא עתה דרבנן אמרינן ספיקו לחומרא ככל ספיקות של תורה ותימא ע"ז מהא דאמרינן בפ"ק דפסחים (דף ט"ז ע"א) ספק משקין ליטמא כו' ר"י ור"ש אומרים לאוכלם טמאים לכלים טהורים. והיינו משום דלאוכלם ס"ל דמשקין טמאים מדאורייתא וספיקו לחומרא, אבל משקה לטמא כלים הוה דרבנן ולכך ספיקו לקולא הרי טומאת משקין דעיקרו מן התורה שהרי משקין עצמם מקבלים טומאה מדאורייתא וכן כלי מקבל טומאה מדאורייתא ממשקה זב וזבה ואב הטומאה ואעפ"כ ס"ל דספיקו לקולא. וא"כ כ"ש בהנך טמאים דמיירו בהו בפרק בכל מערבין בנפלו עליו שלשה לוגין מים שאובים דתחילת טומאתו הוא רק מדרבנן כ"ש דהוה לי' למימר ספיקו טהור וצ"ל דבאמ' רבא פליג התם ארב הונא בר חיננא דמחלק בין אית לי' עיקר בדאורייתא או לא והוא עצמו תירץ התם שאני טומאה דהעמד טמא על חזקתו ואימר לא טבל וא"כ א"ש דהתם בפ"ק דפסחים אין לכלים חזקת טומאה ויש להם חזקת טהרה וא"כ אליבי' לא קשיא מידי.

אבל צריך עיון דא"כ למה דחה הרשב"א דברי השואל דבאיסור דרבנן באתחזק איסורא לא מקלינן בספק שהביא ראי' מהא דפרק בכל מערבין וכתב דהתם הטעם משום דאית ליה עיקר בדאורייתא דהא רבא פליג התם ארב הונא. וע"כ צריך לתרץ כרבא דאל"כ תקשה מהא דפסחים כמ"ש. ואפשר סברת רב הונא בר חיננא הוא דבאמת מקום שיש חזקה לטהרה להיפוך אפי' בדבר שיש לו עיקר בדאורייתא ג"כ טהור ולכך בההוא דפסחים ספק משקין לטמא אחרים או לכלים דיש להם חזקת טהרה מודה דטהור בדרבנן רק מאי דאין לו חזקה לא לאיסור ולא להיתר כגון בהא דמתני' דעירובין דיש שתי חזקות זו כנגד זו העמד אדם על חזקת תחום ביתו והעמד תרומה על חזקתה בזה פליגי רב הונא ורבא דרב הונא ס"ל דבדבר שיש לו עיקר בדאורייתא ספיקו לחומרא. ולכך מתרץ הכי מתניתין דעירובין ודטומאה דלא תקשו אף דבטומאה יש חזקה לטומאה מ"מ אפי' אם לא היה חזקה לא לכאן ולא לכאן ג"כ אמרינן להחמיר. ורבא ס"ל כיון דאתינן להכי שוב לא צריכינן לתרוצי הכי דבלא"ה לא קשיא דבטומאה יש לו חזקה לטומאה לכך ספיקו לחומרא משא"כ בעירוב דמתני'. ומ"מ קשה על הרשב"א מדוע פסק כרב הונא בר חיננא דלכאורה נראה דהלכה כרבא נגדו דהוא מרא דתלמודא יותר ממנו וגם הוא בתרא ובסמוך בדין ספיקא דרבנן ובמקום חזקה נדבר עוד בזה בס"ד.

אכן מה שהחליט הרשב"א לדינא דבדבר שיש לו עיקר בדאורייתא לא אמרינן ספיקא לקולא בדרבנן וחשיב כאיסור דאורייתא ממש יש לתמוה ע"ז מהך תוספתא שהביא הרא"ש במס' נדה הלכות מקואות צינור המקלח מים למקוה והמכתשת נתונה בצידה ספק מן הצינור למקוה ספק מן המכתשת כו' ואם יש רוב מקוה כשר מפני שזה ספק מים שאובים וכתב שם הרא"ש דהטעם דכל שיש רוב מי המקוה הרי כשר מן התורה ושוב הוה ספיקא דבנן ולקולא משא"כ אם הי' כולו שאוב הוי ספיקא דאורייתא הרי בדבר שיש לו עיקר בדאורייתא דהא כולו שאוב הוא מן התורה ואעפ"כ בהי' רוב מקוה כשרים קיי"ל לקולא בספק דרבנן יעו"ש ולדעת ר"ת שהי' סובר דכולו שאוב כשר מן התורה הוה א"ש, אבל כבר הרבה הרא"ש שם להוכיח דכולו שאוב הוא מן התורה ע"ש.

שוב אחרי כותבי זאת ראיתי בנודע ביהודה מהד"ק (חלק יו"ד סי' ס"ה) שפלפל בהך סוגיא דמסכת עירובין ובפירוש דברי הרשב"א, ולפי העולה מדבריו שם הוא דגם רב הונא בר חיננא דמחלק בין אית לי' עיקר בדאורייתא או לאו הוא דווקא במקום דאתחזק איסורא ורבא מחלק וסובר דאף אי נימא דתחומין יש לו עיקר בדאורייתא. כגון אם נימא דשנים עשר מיל הוי דאורייתא אעפ"כ העירוב כשר כיון דאין לו חזקת איסור ורב הונא ב"ח סבר דטעמא דר"י גבי עירובין הוא משום דאין לו עיקר בדאורייתא די"ב מיל ג"כ דרבנן. ונמצא דלענין דינא לא פליגי כלל ותרוויהו סברי דבחזקת איסור דווקא היכא דאית לי' עיקור בדאורייתא אסור ולקמן בדין חזקה נדבר בזה.

היוצא לנו מזה עכ"פ מה שזכינו לדון היכא דליתא חזקה לאיסורא אף שיש לו עיקר בדאורייתא גם כן מותר בספיקא דרבנן, וא"כ א"ש הך דספק מים שאובים. אכן הדרא קושיא לדוכתי' מהא דדמאי שכתבתי, ולכן נלע"ד דמדמאי לא קשה דכיון שגזרו בדמאי על תבואה שחייבת במעשר דאורייתא וא"כ הרי עשאום כאלו ודאי לא נתקנו א"כ שוב לא חילקו בדבר וגזרו ג"כ במעשר פירות או בזמה"ז דהוה דרבנן ג"כ דאל"כ לא מקיים גזירת חכמים ומחזי מלתייהו כחוכא ואטלולא דלענין דאורייתא נאמר דמחזיקין אותם לאין מעשרים ולענין דרבנן נאמר דמעשרין. ועוד דיש לומר איפכא מסתברא דלענין מעשר פירות דהוא רק דרבנן אדרבא חשידי טפי כיון דקילי להו טפי מאיסור תורה וכל מי שחשוד על איסור חמור חשוד ג"כ על הקל בעניני אכילה כדאיתא בש"ע (סי' קי"ט) יעו"ש.

וכן בהא בהשמ"ש אין מעשרין ואין מטבילים כלים יש לומר באופן אחר דבאמת ספיקא דרבנן אין מותר כי אם בדיעבד, אבל אסור לעשות ספיקא דרבנן בידים לכתחילה כמו דקיי"ל בס"ס באיסור דאורייתא דמותר כמו בחד ספיקא דרבנן, ואעפ"כ קיי"ל דאסור לעשות ס"ס בידים ולכך החמירו במעשר ודאי בהשמ"ש וכן בעירובין רק בעירובי חצירות הקילו משו' דעיקר עירוב מצוה הוא שלא יבא לידי איסור וכדמוכח בפרק הדר דאמרי לי' לאביי מבואה דדיירי בי' גברי רברבי כו' לא אית בי' לא עירוב ולא שיתוף כו' וכן מוכח בכ"מ דעירובי חצירות מצוה היא וכדיליף לה בפ"ב דשבת מקרא דופקדת נוך ולא תחטא ולכך משום מצוה הקילו כמו בדיעבד. ומה שהחמירו בעירובי תחומין הוא משום דיש לו סמך מן המקרא ראוי להחמיר בו לכתחילה בהשמ"ש והא דהקילו בתחומין בספק בפ' בכל מערבין היינו בדיעבד, ועיין תוס' (שבת דף ל"ז ע"א) ד"ה שניהם כו' שהקשו על פרש"י דמפרש מ"ש אמרו לו שנים דמיירי בעירובי תחומין דהא ר"י לית לי' ספק עירוב כשר כי אם היכא דליכא חזקה דאיסורא משא"כ בספק הינוח בהשמ"ש, ומפרשים דבעירובי חצירות מיירי הרי מבואר דבעירובי חצירות קיל יותר אף באתחזק איסורא ג"כ מותר בהשמ"ש.

ומ"ש התוס' דר"י מיקל משו' חזקה דמשמע מדבריהם דדוקא היכא דיש לו חזקה דהיתרא מקלינן בספק משא"כ היכא דליכא חזקה לא להיתר ולא לאיסור וכן משמע עוד יותר ממ"ש הרא"ש שם דלא התיר אלא ר"י בהניחו מבע"י ונפל עליו גל כו' משום דאמרינן אוקי אחזקתו וקיים הי' בהשמ"ש משמע ג"כ דבעינן חזקה דהיתרא יש לומר דכוונתו דאף שיש לו ג"כ חזקה לאיסור דהעמידנו על חזקת תחום ביתו כמ"ש רש"י בפ' בכל מערבין אפ"ה יש ג"כ חזקת היתר לעירוב והעמיד חזקה נגד חזק' וכאלו אין כאן חזקה כלל משא"כ בהניח בהשמ"ש דאין כאן חזקה רק לאיסור לבד. זכינו לדון דלרש"י מותר בהשמ"ש אפי' בתחומין ולהתוס' והרא"ש בתחומין החמירו משום דיש לו סמך מקראי וגם יש לו חזקת איסור והא דקיי"ל דבשבת עצמו אין מעשרין את הדמאי אף דהוי רק ספק טבל והפרשת מעשרות הוא רק שבות דרבנן ג"כ יש לתרץ בשני אנפי האחד דלכתחילה אסרו בכל ספיקא דרבנן לעשות בידים כמש"ל. ועוד יש לומר כיון דחכמים אסרו פירות של ע"ה מלאכול בלא הפרשה א"כ כשמפריש בשבת יש כאן תיקון גמור כאלו מפריש על טבל דאורייתא דגזרו משום מתקן אידי ואידי חדא הוי והוי ודאי איסור דרבנן, ובענין ספיקא דבהשמ"ש יש לומר עוד טעם אחר שהחמירו בו יותר מבכל הספיקות כיון דיש בו נ"מ ג"כ לענין איסור דאורייתא, ולכן כל מה שראוי דקרוב יותר למלאכה דאורייתא החמירו בו בהשמ"ש כי היכי דלא ליתי לידי קולא להקל במלאכה דאורייתא בהשמ"ש ודוק.

עוד מצינו ספיקא דרבנן לחומרא בהא דאיתא פרק כירה (דף ל"ח ע"ב) בהא דתנן וב"ה אומרים מחזירים אף בשבת דאיתא שם תרי לישני בגמרא וחד אמר עודן בידו מותר כו' ופליגי תרי לישנא שם בר' חזקי' אליבא דאביי חד אמר ל"ש דעודן בידו מותר אלא שדעתו להחזיר כו' וחד אמר עודן בידו אפילו אין דעתו להחזיר כו' וכן בהא דבעי' שם פינן ממיחם למיחם כו' וסלקא בתיקו ופסק הרי"ף והרא"ש שם בהני לישני ובהך בעיא לחומרא וכתב הב"י (סי' רנ"ג) דה"ט משום דדברים אלו קרובים לבוא לידי איסור תורה לכך החמירו בהם ע"ש וכן בפרק מפנין (דף קכ"ז ע"א) דמבעיא התם אי כל חד מפני לנפשי' או חד מפני לכולהו פסקו ג"כ הרי"ף והרא"ש לחומרא, והביאם הב"י (או"ח סי' של"ג) ולא כתב טעם בדבר כמו בדין דעודן בידו כו' ובדין פינן ממיחם למיחם וצריך עיון.

ואפשר דבכה"ג לא סמכינן אספיקא דרבנן לקולא כיון שבקל יכול לתקן האיסור שיפנה כל אחד לנפשי', ודמיא לס"ס דאיכא לברורי דלא סמכינן עלה, והא דאיתא פרק שואל (דף קנ"א ע"א) בעובדי כוכבים ומזלות שהביא חלולין כו' דשמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו. דלפי' הרי"ף שם שפי' חיישינן לחומרא ג"כ לא קשיא דשם הוי דבר שיש לו מתירין דהא בכדי שיעשו יהי' מותר לשיטתו ודמיא לספק מוכן דאסור ג"כ מה"ט. ורש"י שפי' דלא יספוד בהם עולמות לדידי' ג"כ לא קשיא דהוא מפרש שם חיישינן לקולא יעו"ש.

ודע שיש עוד מקום עיון בזה בהא דאיתא ספ"ק דשבת (דף כ' ע"א) עץ יחידי רב אמר רוב עביו ואמרו לה רוב הקיפו. אמר רב פפא הלכך בעינן רוב עוביו ורוב הקיפו אף דהוה מילתא דרבנן, ויש לומר כיון דהוא דבר השכיח לבוא לידי איסור דאורייתא כשמדליק סמוך לבהשמ"ש דאם לא יהיה נדלק בטוב יהי' מדליקו אח"כ והוא עסוק בהדלקתו לכך החמירו בזה.

ועוד נראה משום דכהאי פלוגתא איכא ג"כ במס' חולין בא"ט גבי רובו של קנה דרב אמר רוב חללה ואמרו לה רוב עוביו וכן שם בנשבר הרגל ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו דאיכא ג"כ תרי לישנא אם ברוב עוביו או ברוב הקיפו ושם הוא איסור דאוריית' פסק שם ר"פ דלכך בעינן תרתי רוב עוביו ורוב הקיפו לכך ראה להחמיר גם כאן כי היכא דלא ליקיל גם שם דהוה איסור דאורייתא משום דדמיין להדדי כמ"ש, ועיין ברא"ש פרק מי שהוציאוהו בבעיא דיש תחומין למעלה מעשרה פסק שם לחומרא אף דתחומין דרבנן וכבר תמה עליו הב"י (סי' ת"ד) יעו"ש.

ונ"ל ראי' למ"ש דהא דמתירין ספיקא דרבנן הוא רק בדיעבד אבל לא לעשות לכתחילה בידים, מהא דכתב הב"י (או"ח סי' פ"ג) בעי דאבעיא בריש נדרים (דף ז' ע"א) יש יד לבית הכסא כו' ופסק הרמב"ם ז"ל דלכתחילה אסור לקרות בו ק"ש ואם קרא יצא, ואף שמצינו בכמה דברים דהקילו בספיקא דרבנן אף לכתחילה מ"מ הכל לפי הענין כל מה דיש טורח קצת להדורי אהיתרא הקילו משא"כ בכה"ג דבקל יוכל לקרות קריאת שמע במקום אחר, ודמיא להא דקיי"ל בס"ס היכא דאיכא לברורי בקל לא סמכינן עלה כמו שיתבאר לפנינו בס"ד.

עוד מצינו בבעיא דפרק הנודר מן המבושל (דף מ"ז ע"א) בקונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן כו' דהוה ג"כ בעיא דלא אפשיטא והוא מילתא דרבנן כמ"ש הר"ן בפירושו שם והרא"ש בפסקים, ואפ"ה פסק בש"ע (יו"ד סי' רס"ז) לחומרא כדעת הרמב"ם והר"ן באמת פסק שם לקולא משום ספיקא דרבנן ואין לומר דטעמו של הרמב"ם משום דנדרים הוא דבר שיש לו מתירין ובדשיל"מ ספיקו לחומרא בדרבנן דזה לא שייך אלא במדיר או בנודר עצמו כיון שהוא יכול לשאול על נדרו מקרי לגבי' דידי' דבר שיש לו מתירין משא"כ למודר שאינו יכול לשאול על נדרו של המדיר לדידיה מקרי שפיר דבר שאין לו מתירין.

שוב ראיתי בכ"מ בפ"ה מה' נדרים שכתב בטעמו של הרמב"ם דס"ל דהוי דאורייתא והוא מ"ש הרמב"ם ואם מהנה נהנה היינו דלא לקי מספיקא כבר השיגו בלחם משנה יעו"ש, וראיתי שגם הוא הרגיש במ"ש דלא שייך לומר דמקרי דשיל"מ לגבי מודר משום דאין בידו לשאול עליו ושמח שמחני שכוונתי לדבריו. גם במשנה למלך כתב שם דהטעם של הרמב"ם הוא דס"ל דהוא דאורייתא וצ"ע גם הש"ך (בכללי ס"ס סי' ל"ו) כתב בשם תשובות ר"ב דבכ"מ מצינו ספיקא דרבנן לחומרא, ועיין סי' ס"ט בדין אשה ששכחה אם מלחה הבשר ובישלה שהט"ז מתיר מטעם ספיקא דרבנן.

ונהכ"ס השיג עליו דאין לנו לבדות שום ספיקא דרבנן להקל כיון שמצינו בכמה מקומות להחמיר. ועיין תשו' מהרי"ט שכתב אף דהמרדכי נעל בפנינו דיני ספיקות דרבנן וס"ס בדאורייתא אינו אלא להעיר לב המעיינים, אבל במה דאין דומה להם חוזר הדין לכללות המסורים בידינו ועיין פר"ח שכתב ג"כ להחמיר בזמה"ז להמציא מלבינו ספיקות להקל והכל לפי הענין ולפי שעת הדוחק.

תוכן העניינים

בית יצחק - שערי קבוע וספקות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה