בית יצחק - שערי קבוע וספקות· רבי יצחק אייזיק חבר
שער הספקות · מכתבים
אמר המחבר להודיע קושט אמרי אמת, כי נפשי אהבה אהבת אמת, אעריך פה מה שהי' לי פתחון פה עם רבנים גדולי דורינו, באיזה ענינים פרטים ואת אשר השבתי להם, וגם עתה אחלה מאת פני שלומי אמוני חכמי תעודה, כל עוד נשמת שדי עמדי, חנוני אחי אולי תמצאו בדק בדברי אלה אל תבנו דיק, ואל תשפכו סוללה, לומר כי דרכי לא סלולה, הודיעוני אשר חזיתם אולי יחנני עוד, וחסדו יגמור עלי, ואוכל להעמידם על מכונם, ואם אין בראש הומיות אקרא להודות על האמת, ואם יזכני ה' להוציא לאורה עוד אחת מיני חיבורי שמה אעמוד אי"ה תשובתם ונערכה דברינו, הלא תדעו כי יותר מאלה הי' לי עוד תשובה אחת מאת ידידי הגאון אב"ד דק"ק סלאנימא ואת אשר השבתי עליהם, גם קונטרס אחד מאת הרב הגדול המפורסם מוהר"י העשיל אשכנזי מהוראדנא, חפשתי ולא מצאתים, לא ידעתי אנה המה, והי' כאשר יחנני ה' וחסדו יגמלני להדפיס חלק התשובות אשר המה בכתובים עמדי שמה יבואו יתר דבריהם.
תשובת הגאון אב"ד דק"ק סלאנימא
בעז"ה יום ג' ד' אייר תקצ"ד לפ"ק פה ק"ק סלאנימא יע"א.
שלום אל כבוד ידיד ה' וידיד נפשי, הרב המאוה"ג נ"י ע"ה חריף ובקי בחדרי תורה ירא ושלם חובר חברים מחוכם המפורסם מוה' יצחק אייזיק נ"י ראב"ד דק"ק ראזינאי יצ"ו.
דבריו הנעימים הגיעני ע"י בנו המופלג נ"י בחוהמ"פ העבר בשעה שאין הלבלר יוצא בקולמסו, ותיכף אחר הפסח הקיפוני טרדות שונות במילי דמתא אשר המה מנעוני מלעיין בספרו, ואתמול בעת בוא דברי שנית פניתי מעט לעיין בדבריו, ואכתוב למעכת"ה מה שהעליתי במצודת עיוני מידי עברי בין בתרי אמריו.
בראש תמי' לי על רומעכת"ה אשר האריך להקשות דהאיך ילפינן דיני אסורי' מפקוח נפש דהא פ"נ קילא דבעינן ושפטו העדה תמי' לי דהא לא ילפינן רק דהוי כמחצה על מחצה ובאמת בכל חד אזלינן בי' כדינו, דאם ספיקא להחמיר נחמיר ואם להקל אזלינן לקולא, ומה שמדמה לפ"נ לא דמי כלל דהא בודאי גם בד"נ אזלינן בתר רובא כמבואר בש"ס בכ"מ וביחוד בסנהדרין (ד' ס"ט ע"א) ועיין תוס' (שם ד"ג ע"ב) ד"ה ד"נ לא כ"ש, והסברא לחלק בין פ"נ לד"נ, ק"ל דכאן בעינן בבירור וחי בהם משא"כ בעבר עבירה שפיר אזלינן בתר רובא אף להקל, אלא ע"כ דקבוע הוי כמחצה בכ"מ, ולענין טומאה דספיקו ברה"ר להקל גם בקבוע אזלינן להקל, ולענין שאר איסורים, דבספיקו לחומרא גם בקבוע הוא לחומרא, גם מה שהאריך להקשות על דברי הרמב"ם (פ"ד מה' רוצח) שפסק כר"ש וגם כחזקי' וא"כ קבוע מנלי' וכקושית התוס', ובאמת דברי הכ"מ מגומגמים דמה ענין התראת ספק בכולם ישראלים, ואף דהי' מקום לדחוק עפ"י פירש"י בזבחים (דע"ח ע"א) גבי פיגול ונותר וטמא שבללם זה בזה ע"ש בדברי התו', אך יש לחלק דשם איסורים מחולקים, אבל כאן דגופים מחולקים שם איסור חד הוא, וע"כ צ"ל כן דאל"כ תקשי לכולהו קבוע מנלי'. ואין לדחוק ולומר דסוגיית הש"ס אזיל אליבא דמ"ד התראת ספק שמה התרא', ויעיין מע"ל בדברי התוס' בסוגיא זו בכתובות ד"ה ספק נפשות להקל כו' וי"ל דשאני התם שיודע בודאי שיבוא לידי איסור כו' אבל הכא אינו ידוע אם יבוא לידי איסור שאינו יודע את מי יכה, ומתורץ בזה דברי הרמב"ם (פ"ה מהל' שבועות הלכה ב') מה שכל נושאי כליו דחקו בפירושו, וכוונתו עפ"י דברי התוס' הללו דבהתראת ספק אין לוקין אלא א"כ הלאו מפורש כמו בלאו הניתק לעשה אף דס"ל להר"מ דאף בנתבטל העשה אח"כ לוקה אף דנתבטל ממילא ולא ע"י מעשיו מ"מ כבר עבר הלאו ולאו מפורש הוא רק דהעשה הוא תיקונו של הלאו, משא"כ הכא דבשעה שנשבע לא עבר עדיין על הלאו בבירור, ואף דאח"כ חבירו לא קיים שבועתו זה לא הוי בידו, ודומה ממש לדברי התוס' והמעיין היטב יראה שת"ל דברינו מכוונים, ויעיין רומעכת"ה בסוגיא דחולין מנלן דאזלינן בתר רובא בתוס' שם ד"ה וכי תימא דבדקינן ליה וזה לכאורה סותר לדברי התוס' דכתובות הנ"ל, אבל המעיין היטב וישכיל עפ"י דברינו ימצא טוב טעם לחלק ועיין תוס' יבמות (ד"פ) ד"ה נעשה סריס למפרע ותוס' נדה (דמ"ו ע"ב) ד"ה ר"י כו'.
והנה הי' מקום ליישב דברי הרמב"ם עפ"י מה שהקשה הפנ"י בחידושיו לכתובות דמצינו למילף קבוע מספק ממזר דהתורה התירה דלא משכחת לה אלא בשתוקי, ואף דרוב כשרים הם מ"מ איכא דאזלא איהי לגבייהו כמבואר להדיא בקדושין (דע"ג ע"א) יעו"ש, והנה בקונטרס אחרון הוסיף דבשתי נשים שילדו במחבואה אחת כשירה ואחת פסולה כה"ג בודאי לא התירה התורה ספק ממזר דאתחזק איסורא וכן מבואר במל"מ, עוד מבואר במל"מ דאפי' מאן דס"ל דספק דאורייתא מן התורה לחומרא מצינו חילוק בין חתיכה א' לב' חתיכות לענין אש"ת, והנה בדין אי בעינן דווקא חתיכה אחת מב' חתיכו' או אפי' בחתיכה אחת מביא אשם תלוי הוא פלוגתא דתנאי, ולפ"ז מאן דס"ל דאפי' בחתיכה אחת מביא אשם תלוי א"כ אין חילוק כלל בין אתחזק כו' ובכל גוונא התירה התורה ספק ממזר, וא"כ מצינו לאוקמי ספק ממזר בשתי נשים שילדו במחבואה, ולפי"ז לדידן דבעינן דווקא דאקבע איסורא א"כ אמרינן דהתורה לא התירה רק באקבע איסורא א"כ תו לא משכחת לה ספק ממזר רק אי ידעינן דינא דקבוע, ולפ"ז לפ"ד הרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא מדרבנן לחומרא ויליף לה מספק ממזר כמבואר ברמב"ן ורשב"א א"כ ידעינן קבוע מספק ממזר דהתירה התורה והגמ' דיליף מקרא היינו אף למ"ד דחייב אשם תלוי אף בחתיכה אחת ולדיד' אין חילוק דבכל גוונא התירה התורה ספק ממזר ויש למצוא בענין שתי נשים שילדו במחבואה כך עלה על רוחי ליישב דברי הרמב"ם במשקל ראשון, אבל אחר העיון זה ליתא דבאמת משכחת לה ספק ממזר בילדה ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לשני, ומ"ש הפנ"י דאזלינן בתר רוב נשים דלתשעה ילדן תמוה היאך נעלם ממנו ש"ס ערוכה ביבמות פ' החולץ (דל"ז ע"א) שקושיא זאת הקשה רבא לר"נ אמתני' דתנן וחייבים באשם תלוי ומשני דכל היולדת לתשעה עוברה ניכר לשליש ימים כו' והאי מדלא הוכר עוברה אתרע לה רובא א"כ שפיר משכחת לה, וגם בזרק לאשה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה שכ' הפנ"י דמוקמינן אחזקת פנוי' חשבה הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה לספק ממזר, וכבר עמד בזה המגי"ה במל"מ שם דאמאי לא מוקמינן לה בחזקת פנוי' ודחק בזה. אך באמת הר"מ ז"ל ס"ל דכיון דכבר זרק לה קידושין אתרע חזקתה כמבואר בתוס' כתובות (דכ"ג ע"א) ד"ה מ"ש רישא כו', ונראה דס"ל להרמב"ם דבחזקה דאתרע מדאורייתא לא אזלינן בתרה והסתירוה הנופלות בזה מכ"מ אין כאן מקומו ועיין בדברי הר"ן דקדושין גבי נתן הוא ואמרה היא ספיקא וחיישינן מדרבנן ודו"ק.
וגוף דברי הרמב"ם אי פסק כר"ש וגם במתכוין להרוג את זה והרג את זה אי חייב בממון דברי הרמב"ם נראים כסותרים זה את זה מפ"ד מה' רוצח לפ"ד מה' חובל וכבר עמד שם הלח"מ והניח בצ"ע ע"ש והדברים ארוכים ועמוקים לא עת האסף פה ועוד חזון למועד.
והנה מה שמסופק מעכת"ה בענין אי חייב אשם תלוי על קבוע למאן דבעי חתיכה אחת משתי חתיכות לפ"ד כיון דהספק אינו אלא על החתיכה שלקח שאינו יודע מאיזו חנות והספק לא נשאר על החנויות א"כ אימתי אנו דנין לאחר שפירש ואז לא אקבע איסורא וגם אי אפשר לברר איסורו לאחר שאכל דהא בחנויות אין שום ספק וה"ל להש"ס לומר נ"מ זו למ"ד דבעינן מצות כה"ג מקרי מצות ולמ"ד אפשר לברר איסורו אינו חייב אשם תלוי ובש"ס כריתות משמע דמ"ד א"א לברר מחמיר לומר דבכזית ומחצה חייב אלא ודאי דבכה"ג ליכא מצות ולא אפשר לברר איסורו ולא הוי אקבע איסורא, ולא מקרי אקבע רק בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת כיון דמעיקרא הוי ודאי בחזקת א"א ועכשיו בא להוציאה מחזקתה, אבל כאן בחנויות הוה כמחצה על מחצה לענין החתיכות ובחנויות גופא אין כאן שום ספק הוה כל חתיכה ספק שומן ספק חלב וזה ברור, ומדברי המל"מ גופי' מוכח כן שכ' דבאקבע איסורא לא התירה התורה ספק ממזר ושתוקי הוי קבוע ואפ"ה שרינן כה"ג ספק ממזר, אלא ודאי דזה לא מקרי אתחזק איסורא, אך יש לומר דש"ה דרובא כשירים הם אך דקבוע בא להחמיר אבל ברוב איסור וקבוע בא להקל שאני די"ל דעכ"פ הוי כשתי חתיכות אבל באמת לא מצאנו בשום מקום לחלק בכך וכל מדות תורה וחז"ל כך הוא דלגמרי שוה דינו כמחצה על מחצה ובזה אזדא לי' מ"ש בספרו כמ"פ סברא זו דדין קבוע חידוש הוא דבאמת זה אינו דהא יש בדבר זה להקל ולהחמיר כמבואר בש"ס א"כ אינו דין שוה בין אם רובא להיתרא או רובו איסור א"כ אינו כמחצה על מחצה אך דשם בשתוקי יש לומר עוד ספק דשמא אזלי אינהו לגבה וכה"ג כל דפריש מרובא כו' א"כ הוי ספק גמור וזה ודאי לא הוי אתחזק איסורא, אך מה שהוכחתי לעיל נ"ל ברור דדמי ממש לחתיכה ספק חלב ספק שומן, ועוד דמסתמא ספק חלב ספק שומן הכי הוא דמספקינן חתיכה זו מאיזו מקום באתה לכאן בענין דלא שייך למיזל בתר רובא כגון שהטריפות והכשירות מצויים בשוה, ובאמת גוף דברי המל"מ שכ' דבאתחזק איסורא לא אמרינן דהתירה התורה ספק זה צ"ע דהא בב"מ (ד"ז ע"ב) בקפץ אחד מן המנויים לתוכו דכולם פטורים אף דרובא חייבים ואתחזק איסורא כיון דלא בטילה ברובא, וכתבו ובריה נמי לא הוי כו' מבואר דאי הוה ברי' כיון דלא בטילה אף דרובא חייבים וכבר הקשה שם תוס' דאמאי לא בטילה והתורה גילתה דעשירי ודאי דוקא כולם פטורים, א"כ כאן דהתורה גילתה לנו ממזר ודאי דוקא בלא יבא א"כ גם כה"ג חשיב ספק ממזר דמ"ש אך יש לתרץ דברי המל"מ שלא יהא מוקשה כ"כ דש"ה דכיון דעדיין לא נעשה מעשה רק צריך למנות כדי שיצא העשירי ויהי' קודש ועל העשירי תיכף ומיד נולד הספק לא מקרי אתחזק וא"כ ממילא נפשוט הספק של מעכת"ה במכ"ש ודוק.
והנה ראיתי להשיטה מקובצת בב"מ שתירצו לקושיית התוס' דהא דאזלינן בתר רובא ג"כ אינו ודאי רק דהתורה גילתה לנו מפאת, חוקה דאזלינן בתר רובא אבל עכ"פ אינו ודאי בבירור ומש"ה אינה בטילה וא"כ לפ"ד נראה דהתורה התירה ספק ממזר אפי' ברוב פסולין אצלה דמ"מ מידי ספיקא לא נפקא ובזה יתיישב קושית הח"מ (בע"א סי' ד' ס"ק ל"ג) אכן מדברי הגמ' קידושין משמע דאילו לא אמרינן דהוי כמחצה על מחצה הוי אסור ולא הוי ספק ממזר, אך דבאמת יש לדחות ולומר דהש"ס קושטא דמלתא קאמר דרוב כשרים אצלה ואפי' אזלא איהי לגבייהו והוי ספק התורה התירה ספק זה ובאמת לפי המסקנא דידעינן דספק ממזר כשר גם ברוב פסולים מכשרינין ויתיישב בזה קושיית הב"ש (שם ס"ק ל"ט) ומה שתירץ הב"ש שם דאף ברוב פסולים היא נאמנת משום דמדאורייתא תלינן לקולא די"ל היא אזלה להבועל והוי ספק ממזר צ"ע רב נהי דהגמ' ס"ל לענין להכשיר הך סברא דעכ"פ רובא הוי להיתרא דרוב כשרים אצלה אבל ברוב פסולים לומר דהוי ספק ממזר להתירו בקהל הא נוטה לאיסור יותר מלהיתר דהוי ספק מחצה ספק רוב והי' לנו לומר דדין קבוע חידוש הוא ואינו אלא בודאי קבוע אבל לא בספק קבוע ספק רוב ובאמת גם ברוב כשרים לענין אי הוה ספק ממזר להתיר בממזרת ג"כ צ"ע דהא רובא קמן והי' לנו למיזל בתר ספק רוב מלמיזל בתר ספק קבוע ועיין בדברי ההמ"מ (פט"ו ומהא"ב הט"ו) ובדברי המל"מ שם ודוק היטיב כי קצרתי מאוד מחמת אפס הפנאי וסמכתי על עיון כת"ה ולקמן נדבר בזה בהך כללא בענין ספק מחצה ספק רוב מה שיש להעיר בזה כי הוא מקצוע גדול בתורה.
עוד ראיתי למועכת"ה מה שהביא להסתפק בשם הפרמ"ג בדין קבוע דהוי כמחצה על מחצה אם החנות הטריפה מוכרת רק ספק טריפה מה דינו, ורומעכת"ה הוכיח בפשיטות דבכה"ג בודאי לא הוי דין קבוע כיון דהוי ס"ס והאריך בזה לחלק בין הך דהכא לספק אחד בגופו ספק שני בתערובות, והנה בשו"ת דרכי נועם (סי' ז') מבואר בהדיא להיפוך שהוכיח מדברי הרשב"א שכ' לענין קבוע דרבנן כגון שור הנסקל דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי דאפי' בספק טריפה אסור ולא בטיל והוכיח דכ"ש בקבוע דאורייתא יעו"ש, ואם כי יש להשיב דשם נולד ספק על התערובות גופי' וכיון דלא בטילה הוי כתערובות ספק טריפה בחד בחד דודאי לא מהני דספק ראשון אסור מן התורה והוי כודאי א"כ גם התערובות אסור משא"כ כאן דבקבוע אין כאן ספק דהחנויות ניכר כל אחת לעצמה ועיקר הספק נולד על החתיכה שנלקחה מן החנויות, ושם יש לומר דכיון דבחתיכה יש שני ספיקות מותר מ"מ לבבי לא כן ידמה דסוף סוף צ"ל בחתיכה ספק ראשון שכבר נאסר ולא דמי לביצה דתיכף שנולדה ויצאה לאויר העולם מיד מעורב בשני ספיקות משא"כ חתיכת בשר דאינו דבר מחודש רק שעתה נולד הספק מכח תערובות מה לי אם ספק טריפה נתערב בתערובות שכל חתיכה בפ"ע אינו ניכר אם זו היא שנתערבה או שנלקח מהחנויות והדברים ק"ו דשם בודאי טריפה כה"ג בנלקח מהחנויות איכא איסורא דאורייתא וכאן איסורא דרבנן ודיו לבא מן הדין להיות כנידון.
והנה באשה שנאנסה בכתובות (דף ט"ו ע"א) לפי גירסת רש"י ותו' שם איכא דאזלי איהי לגבייהו ואעפ"כ חוששין אף דהוי ספק קבוע ולא אמרינן קבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דוקא בודאי קבוע ולא בספק ואם כי באמת יש לדקדק דאמאי לא אמרינן דהוי ב' ספיקות שמא אזלי אינהו לגבה והוי רובא ואף דאזלי איהי לגבייהו והוי כמחצה על מחצה והוי ספק וכה"ג כתבו התו' חולין (דכ"ח ע"ב) ד"ה לפי והר"ש היה מפרש וכו' ומאן דשרי משום דילמא שחט רובא ואף אם צמצם רחמנא אמר לא תשייר רובא וכאן נמי איכא שני צדדים להתיר וכנ"ל דשמא אזלי אינהו לגבה וכל דפריש מרובא פריש, ואף אי תימא דאזלה היא לגבייהו אכתי הוי מחצה על מחצה והוי מחצה איסורא מספק, מ"מ המעיין היטב וישכיל על דבר אמת יראה בעין דדמיין להדדי שפיר דהא בחולין שם הך סברא דדילמא שחיט רובא יש כנגדו סברא לומר דילמא שייר רובא כיון דא"א לצמצם והוי דומיא להך דכתובות דאזלי איהי לגבייהו. והיתר השני שיש שם דילמא צמצם ושחט פלגא והוה כשר דומה לזה יש כאן סברא בודאי להיתר דא"ל דאזלי אינהו לגבה והוי רוב כשרים ודוק היטב בזה.
והנה היה מקום ליישב דברי התו' עפ"י מה שכתבנו למעלה בשם השיטה מקובצת דרוב אינו בירור הדברים ולא הוי רק חזקה, וי"ל דהתורה לא התירה רק בודאי ולא בספק רוב, משא"כ שם דהתורה התירה מחצה על מחצה בבירור דהוי כאלו נשחט רובא, ויתיישב בזה מה שיש לדקדק מדברי התוס' חולין (דפ"ו ע"א) ד"ה מ"ט דר"מ כו' הקשה הר"ש ורבנן מאי טעמייהו אי רוב כו' ואי פלגא ופלגא סמוך פלגא דמקולקלין לחזקה דבהמה בחיי' כו' ותי' דמספקי להו לרבנן אי רוב מעשיהם מקולקלים או מתוקנים, והנה לכאורה יש לדקדק דכיון דבפלגא ופלגא מותר לשחוט אחריהם וברוב מקולקלים ודאי דמותר לשחוט אחריה' רק אם רוב מתוקנים אסור לשחוט אחריהם א"כ רובא להיתרא כנ"ל אלא ודאי דש"ה דפלגא ופלגא אינו מותר אלא מטעם חזקה ולא מטעם ודאי משא"כ כאן בשחיטה אי אמרינן דהוי מחצה על מחצה מותר מטעם ודאי והחילוק ק"ל דבשלמא אם הוא מותר מטעם ודא אז הוא נוטה להיתר יותר מלאיסור משא"כ חזקה אינו נוטה להתיר רק מפאת חוק התורה דאוקמי' אחזקה וכיון דמצינו לומר דרובא מקולקלים והחזקה לא מהני מידי אז נוטה לאיסור כמו להיתר ודוק, ומטעם ס"ס אין להתיר דדמי לשם אונס חד הוא כמבואר בתוס' כתובות (ד"ט ע"א) בסוגיא דפ"פ משא"כ בהך דשחיטה דאנו רואין בחוש ששחט מחצה והוי כשירה בודאי אלא שאתה מגבב עלינו חשש שמא אנו טועים בדמיון, ע"ז שפיר אנו משיבין דכיון דאנו טועים יש כמו כן סברא לומר דלמא נשחט הרוב, ודבר זה כלל גדול בתורה ומקצוע בענין ס"ס משם אחד ויתורץ בזה הרבה קושיות אחרים, ובזה הסברא לבד מתורץ קושיא הנ"ל מחולין פ"ו, אך מסוגיא דכתובות ע"כ מוכרחים אנו לסברא שכתבנו למעלה דרוב אינו ודאי גמור דשם ג"כ הרי רוב כשירים לפנינו רק אתה חושש דאיכא דאזלא איהי לגבייהו יש לנו לומר אכתי אימא לכשר נבעלה ודו"ק כי קצרתי וסמכתי על המעיין.
ועוד יש להעיר בזה ע"פ מאי דאמרינן בס"פ בהמה המקשה המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים, ואמרינן בגמרא מ"ט רוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה ומיעוט דבר שאינו קדוש בבכורה, וכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוטא דנדמה כו' אף דקיי"ל דאם יש דבר נגד הרוב אינו מצטרף לס"ס כמבואר בתוס' בסוגיא דפ"פ אא"כ הוא רוב שאינו גמור, מ"מ כאן מצרפינן מיעוטא דנדמה מטעם המבואר בריב"ש בתשובה ואינו כעת תח"י, אך לי נראה עיקר לחלק בין דבר שהוא מקרה כגון פ"פ וצריכין אינו לחפש ולצרף ספיקות להקל בין דבר שאנו רואים בחוש בסדר טבע של עולם שנוטה יותר להתיר מלאיסור כגון אי מכשרינן מחצה על מחצה בשחיטה וכדומ', ע"ז אין אנו צריכים לתנאי הספיקות והמעיין היטיב בזו הסברא ימצא טוב טעם לחלק בין הך תוס' דמחצה על מחצה שזכרנו למעלה ובין הך דחש"ו, וכעת יספיק הקיצור לפי זמן המוכשר, ואף מה שכתבתי לא כתבתי מסודר כראוי כי עדיין רעיוני נבוך מתנודד עדיין על כנפי התנועה וטרדות רבות במילי דשמיא ומילי דמתא, אך לכבודו ולכבוד תורתו פנימי א"ע ומצאתי א"ע מחויב לכתוב לרומעכת"ה והנשואה קצת דברים אשר נפלו ברעיוני. דברי דו"ש באהבה רבה ואהבת עולם מקרוב ועד עולם חפץ ביקר כבודו ושלום תורתו צעיר באלפי ישראל, דוב בעריש אשכנזי חופ"ק סלאנימא יע"א.
וזה אשר השבתי להגאון הנ"ל
לה' הישועה יום ג' א' להגבלה תקצ"ד לפ"ק פה"ק ראזינאי
שלום שלום כפולה לכבוד ידיד ה' וידידי ה"ה הרב הגאון המאוה"ג המפורסם מוה' דוב בעריש נ"י האב"ד דק' סלאנימא יע"א.
לנכון בא אלי מכתב י"ק זה שלשה שבועות כהיום הזה. ומאז ועד עתה לא הי' לי פנאי לעיין בדבריו כראוי והקיפוני חבלי טרדות מסביב מצורף לזה שימים אחדים נקראתי לאחד הערים בעסק איזה משפט ועתה אשר כמעט נחו שקטו רעיוני פניתי להשתשע באמריו, וראיתיו בונה וסותר מנגח ימה וצפונה בחריפות ובקיאות ובתוכם נמצאו איזה פרטים אשר כת"ה יתפלא בהם על איזה מקומן של דברים שכתבתי בחיבורי לזאת אמרתי להשיב למעכת"ה אשר הולידו רעיוני ליישב דברי ולהעמידם על מכונם כפי אשר עלה במצודת עיוני.
ראש דבריו תמה על מ"ש בחיבורי לתמוה איך ילפינן דין קבוע מקרא דוארב לו דשמא שאני ד"נ דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה ותמה רומעכת"ה עלי דבאמת ילפינן דהוי כמחצה על מחצה ובכל אחת לפי עניינו דהא גם בד"נ אזלינן בתר רובא גם ממני לא נכחדה זאת אבל כוונתי הי' דאף דבד"נ גילתה תורה דהוי מחצה על מחצה מ"מ אי אפשר ללמוד משם לכל איסורי' שבתורה שיהי' בזה כלל אמיתי דמקבוע כמחצה על מחצה דילמא באמת הוי רוב רק דהוי רוב שאינו גמור ובד"נ גילתה תורה שברוב כזה לא אזלינן בתרי' להחמיר שהרי מצינו גם לענין רובא דסנהדרין גילתה תורה להקל בד"נ יותר מכל איסורים שבד"נ מטין ע"פ אחד לזכות וע"פ שנים לחובה הרי דע"פ אחד אין מטין לחוב אף רוב לחיוב שבכזה אזלינן בכל התורה בתר רובא כמ"ש אחרי רבים להטות ואף בד"מ דקיי"ל דלא אזלינן בהו בתר רובא וכ"ש בשאר איסורים שבתרה וא"כ כ"ש דקשה איך ילפינן קבוע בכל איסורים משם הא י"ל מה לד"נ שאין מטין לחובה ע"פ אחד וכן משמע קצת מדברי התוספות סנהדרין (ד"ג ע"ב) ד"ה לא כ"ש דכתבו שם גבי הא דאמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב לחלק דהובא לרידיא זביני לא חשיבי רובא כ"כ ובוודאי דבאיסורים כה"ג מקרי רוב גמור דאל"כ למה קאמר שמואל דבממונא דווקא לא אזלינן בתר רובא, הרי דמחלקין בממונא בין רובא דחשיבי לרובא דלא חשיב כ"כ וא"כ כ"ש בדיני נפשות כדכתיבנא והדרא קושיא לדוכתא איך ילפינן קבוע משם.
והנה לכאורה יש לתמוה על דברי התוס' דא"כ מאי מקשה בהמוכר פירות (ב"ב דצ"ג ע"א) על שמואל מהא דנמצא גנב או קרוביסטוס הגיעו דילמא שאני התם דהוי רוב גמור ככל רובא דבש"ס, ולמה צריך לתרץ שם לא כולהו הכי איתנייהו יעו"ש, ולכך היה נלע"ד בכוונת דבריהם דצ"ל הטעם דשמואל ס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב אף דהתורה השוה דבריה דבכל התורה כולה אחרי רבים להטות בין רובא דהוי קמן ובין רובא דליתא קמן וצ"ל משום דחזקה דממונא עדיפא מכל חזקות אפילו מחזקה דגופא כמ"ש התוס' פ' המדיר כתובות (דע"ה ע"ב) ד"ה היכא ע"ש, ומבואר בתוס' בכורות פ' הלוקח בהמה ובאשר"י פ"ק דחולין דמדרבנן מצרפינן מיעוטא לחזקה רק דבמיעוטא דלא שכיחא לא מצרפינן לה לחזקה ורובא עדיף, וא"כ א"ש דבכל מקום דקים להו לרבנן דהמיעוט אינו מצוי אזלינן בתר רובא משא"כ במיעוט המצוי, ודרך זה הוא כלל גדול בש"ס לתרץ כמה סתירות הנמצאים בענינים אלו, וא"כ י"ל דבר התוס' דמ"ש דלא הוי רוב גמור דבכה"ג מצרפינן מיעוטא לחזקה דממונא משא"כ היכא דהרוב הוא רוב גמור והמיעוט אינו מצוי לא אזלינן בתר חזקה דממונא, (וכן י"ל ברובא דסנהדרין אף דאזלינן בהו בתר רובא דשם לא שייך לומר מצרפינן מיעוטא לחזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין כמ"ש הפוסקים בדוכתי טובא, ובזה מתורץ מה שהקשה באו"ת בקיצור ת"כ על שמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב מרובא דסנהדרין דלפמ"ש א"ש, אך לפי זה יקשה מ"ש הפוסקים דלכך יכול המוחזק לטעון קים לי כמיעוט פוסקים שלא להוציא ממון מטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב דלפמ"ש לא שייך כאן חזקה נגד ספיקא דפלוגתא ובלא"ה הרבה יש לעיין בזה במה שהחליטו כל הפוסקים דיכול לומר קים לי כמיעוט נגד רבים ואין כאן מקומו) וא"כ בנד"ד באיקבע עובדי כוכבים ביניהם שפיר י"ל דהוי רוב שאינו גמור ולכך אין הולכים בהם אחר הרוב בממונא וכ"ש בד"נ, משא"כ בפירש דזה הוי מיעוט שאינו מצוי משא"כ בכל איסורים שבתורה, עוד י"ל כוונת דברי התוס' בפשיטות יותר דכוונתם עפ"י מ"ש התוס' פ' המדיר (דע"ו ע"ב) דלהכי ס"ל לשמואל דיכול לומר לשחיטה מכרתיו לך דאל"כ הוי לך לפרושי אי לרידיא זבנת יעו"ש וא"כ בכ"מ שיש למוחזק טענה ודאית ג"כ לא אזלינן בתר רובא, וכן במוכר עבד לחבירו יכול הלוקח לומר קים לי שכוונתי הי' עבד שאינו גנב או קביוסטוס ואדעתא דהכי קניתי ממך, משא"כ במיעוט סנהדרין שא"י לומר קים לי שאני פטור וכן בעדים שטעו בעיבורא דירחא ג"כ רוב חשוב הוי ואזלינן בתריה בד"נ ג"כ, ולפי זה יקשה ג"כ במ"ש הפוסקים שיכול המוחזק לומר קים לי כמיעוט הפוסקים הפוטרים אותי דאי לאו בר הכי הוא להכריע היאך יכול לומר קים לי והיה נראה דהתו' לא ס"ל הך כללא שהמציאו האחרוני' בדין זה דקים לי וצ"ע.
ודע שיש לי מקום עיון גדול במ"ש הרא"ש פ"ק דחולין לענין מאי דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ולא מצרפינן מיעוטא לחזקה הוא מטעם דמיעוט שאין מומחין הוי מיעוט שאינו מצוי ולכך לא מצרפינן ליה לחזקה, לפ"ז יקשה ממאי דאיתא פ"ק דחולין [די"ב ע"א] בהא דאבדו גדייו ותרנגוליו ומצאם שחוטים בשוק דקיי"ל אם רוב טבחי העיר ישראל מותר ומשמע דברוב כל דהו סגי אם טבחים של ישראל הם רבים נגד רוב טבחי עובדי כוכבים ג"כ מותר, וא"כ הא המיעוט דטבחים עובדי כוכבים הוא מיעוט המצוי ולא אמרינן מצטרפין מיעוטא לחזקה דבהמה בחיי' בחזקת איסור, וסבור הייתי לחלק בזה ולומר דבאמת לא אמרינן הך סברא דסמוך מיעוטא לחזקה כי אם בחזקה דגופא ולא בחזקה דדינא הא קיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף, וע"כ צ"ל דלכך החמירו חכמים ואמרו סמוך מיעוטא לחזקה משום דע"י החזקה נתחזק המיעוט דבלא זה מיעוטא כמאן דליתא דמי משא"כ ע"י החזקה חשוב כאיתי' והוה כמו רובא דאתרע וזה לא שייך כ"א בחזק' דגופא דאמרינן העמד הגוף בחזק' שהיה בה מקוד' שלא נשתנה כלל, והיינו שהבהמה בחיי' בחזקת שאין הסימנים זבוחים וכל שלא נודע שנחתכו שני הסימנים רובא דלהון אמרינן מסתמא לא נשתנה ממה שהיה תחילה ולכך בהא דרוב מצויים א"ש מומחין הם דהא לא הוי התם חזקה דגופא שהרי הסימנים שחוטים לפנינו רק דאנן אמרינן שמא שחטם מי שאינו מומח' ושמא שחטם בפסול, וא"כ לא הוי אלא חזקה דדינא שלא ידענו שהותרו מכלל איסורם שהיו בתחילה וא"כ מה שייכות יש לחזקה דאיסור לצרפו למיעוט שאינם מומחים, ועי"ז אין המיעוט מתחזק לומר שקרוב הדבר יותר שהיה אינו מומחה, ולכך בהא דאיתא בפ' כיסוי הדם רוב תינוקות מטפחין כו' סמוך מיעוטא לחזקה א"ש דשם החזקה ג"כ מענין המיעוט שכל שלא ידענו דנשתנה העיסה ממה שהיה מקדם לא מחזקינן לומר דרוב כודאי חשיב דיותר מסתבר לומר שהי' כמקדם, ומהיכי תיתי נחזיק איסור לומר שנשתנה מבתחילה, וכן בהא דכתב התוס' דפסקינן כרשב"ג דחלב פוטר בבכורה מטעם דלא מרחמא אא"כ ילדה ולא מטעם רוב משום דהחזקה שלא ילדה הוא מענין אחד עם המיעוט והמיעוט מתחזק וחשיב כמצוי, וכן הא דאיתא פ' בתרא דיבמות (דקט"ו ע"ב) שם ג"כ המיעוט מענין החזקה. מיעוט מפילות עם חזקה שלא ילדה דהכל אחד שלא ילדה ולד של קיימא, משא"כ בהא דנאבדו גדייו דשם ג"כ החזקה אינו מענין המיעוט דהא חזינן שנשתנה ממה שהי' מקדם רק שיש לה חזקה דדינא וחזק' דדינא גריעא טפי מחזקה דגופא דכן מוכח בכ"מ בש"ס, אבל דברי הרא"ש פ"ק דחולין אינם במשמע לפרש דבריו שכוון לזה וצ"ע.
אחרי כותבי כל זאת אמר לי חכם אחד שראה בס' שיטה מקובצת שהרגיש ג"כ בקושיא שהקשיתי היאך יליף דין קבוע מפ"נ ותירץ בשם הר"פ דכיון דעיקר דין רובא ילפינן מקרא דאחרי רבים להטות אם כן גם קבוע יש ללמוד משם דהא גם קרא זה מיירי בד"נ, אבל לא הבנתי תירץ זה חדא דאין זה ברור דעיקר דין דאזלינן בתר רובא ילפינן מהתם דרש"י פי' סוף סוגיא דאזלינן בתר רובא בפ"ק דחולין דהלכה למשה מסיני היא ע"ש אף שכ' ג"כ דיש לומר דילפינן מהאי קרא בין רובא דאיתא קמן בין רובא דליתא קמא. מ"מ כיון שכ' שם תירוץ אחר דהלכה למשה מסיני הוא א"כ אין תירוץ זה ברור.
ועוד תמוה דמנלן דקרא דאחרי רבים להטות מיירי רק בד"נ דאף דתחילת המקרא דלא תהי' אחרי רבים לרעות מיירי בד"נ דאין מטים עפ"י אחד לחובה מ"מ סוף המקרא מיירי שפיר בין בד"נ בין בכל איסורים שבתורה דאל"כ דנאמר דמיירי רק בד"נ א"כ ע"כ דכוונת הכתוב להטות עפ"י רוב לשנים לחובה וא"כ בכל איסורים שבתורה האיך ילפינן משם דגם לקולא מטין עפ"י אחד דיו לבא מן הדין להיות כנידון דכמו דתחילת הכתוב לא תהי' אחרי רבים לרעות נשמע מכללא שלטובה ולזכות מטין עפ"י אחד א"כ יש חילוק בין זכות לחובה משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה כמו"כ בכל איסורים שבתורה יש חילוק בין לקולא בין לחומרא דספיקא דאורייתא לחומרא, אע"כ דסוף הכתוב אחרי רבים להטות מיירי בכל התורה כולה רק דבד"נ א"א לומר דמטין אחר אחד לחובה דזה כבר השמיענו דיש חילוק בד"נ בין זכות לחובה וכמו שיש חילוק ברובא בין ד"נ לחובה ובין שאר איסורים שבתורה כמו"כ הא דגילתה התורה דין קבוע דכמחצה על מחצה דמי בד"נ יש לחלק ג"כ בין ד"נ לשאר איסורים ולכן לענ"ד דברי השיטה מקובצת צ"ע.
גם מ"ש מעכת"ה לתרץ דברי התוס' כתובות (ד' י"ב ע"א) ד"ה ס"ל שהם סותרים לדברי התוס' פ"ק דחולין בסוגיא דאזלינן בתר רובא ד"ה וכ"ת דבדקינן לי' ותוכן דברי מע"ל דבמקום שהלאו מפורש לוקין על התראת ספק כמו בלאו הניתק לעשה, לא הבנתי דברי מעכ"ת דהא גם בטריפ' אין כאן לאו מפורש כיון דהתורה לא חייבה על טריפה אם לא שנאמר דאף דפטרתו התורה ממיתה מ"מ לאו דלא תרצח נאמר גם בטריפה וממיתה פטור משום דגברא קטילא קטיל ולא שייך לומר נפש תחת נפש, וכעין מ"ש בפ' החובל עין תחת עין ולא עין ונפש כו' משא"כ בלאו, וזה לא שמענו, וגם דא"כ לא הוצרכו התוס' שם בחולין לומר דסוגיא ס"ל התראת ספק שמה התראה, ולענ"ד הי' נראה לתרץ דבריהם דלכאורה הם קשי ההבנה שהקשו בממנ"פ אי ס"ל התראת ספק לאו שמה התראה א"כ אפי' אי אמרינן ס"ל להחמיר ג"כ פטור ואי ס"ל שמה התראה א"כ יתחייב כשנמצא שהרג ישראל, וע"ז תירצו לחלק משום שאינו יודע אם יבוא לידי אסור שאינו יודע את מי יכה וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' דאפי' נאמר ס"נ להחמיר ג"כ אינו יודע אם יבוא לידי איסור שמא יתברר אח"כ שעובד כוכבים הרג, וגם דברי התו' בעצמם אין להם ביאור למעיין היטב, לכך היה נלע"ד דהנה הטעם דהתראת ספק י"ל כיון דצריך העובר לקבל עליו ההתראה ויתיר עצמו למיתה א"כ בעת שמתרה אותו והדבר ספק אם יבוא לידי חיוב אין כאן קבלת מיתה ולכך אי הוי אמרינן ס"נ לחיוב דאם יתברר אח"כ שישראל הרג יתחייב וכן אם לא יתברר כלל ג"כ חייב ואין כאן צד פטור רק כשיתברר אח"כ שעובד כוכבים הרג, וכיון דקיי"ל דאזלינן בכל דבר בתר רובא אפי' בד"נ א"כ בשעת מעשה ההתראה יש כאן קבלת מיתה משא"כ אי אמרינן ס"נ להקל א"כ יש כאן רובא לפטור ממיתה ואין כאן קבלת התראה לכך אפי' מאן דס"ל שמה התראה פטור כאן, משא"כ למאן דס"ל אין שמה התראה אף דיש כאן רובא לחיובא היינו אף אם נאמר ס"נ להחמיר מ"מ כיון דיכול להתברר אח"כ שמא יתברר שעובד כוכבים הרג אין כאן קבלת מיתה דהוא ס"ל דכל התראה שיוכל להתברר אח"כ לפטור בתחילה לאו שמה התראה אפי' בשעת מעשה רובא לחיוב, ומאן דס"ל שמה התראה אפי' בשעת מעשה הוי ספק השקול כל שאח"כ נתברר שחייב שמה התראה דבתחיל הי' לו להיזהר דספיקא לחומרא. ובזה יבואר דברי התו' דכתובות על נכון וגם מתורץ הסתירה שיש משם למ"ש בפ"ק דחולין דכאן בכתובות כתבו לפי האמת דס"ל דאזלינן בתר רובא לכך כתבו דאי אמרי' ספק נפשות להקל אפי' למ"ד שמה התראה פטור דהא בשעת מעשה הוה רובא לפטור ואין כאן קבלת התראה למיתה משא"כ שם בחולין אזלא הסוגיא לפום מאי דס"ל דלא אמרינן דאזלינן בתר רובא א"כ הוי ספק השקול וכיון דשמה התראה א"ש דחייב אם יתברר אח"כ דלאו טריפה הוה ודו"ק.
ומ"ש מעכת"ה עוד לתמוה על הגאון פני יהושע בהא דספק ממזר שכתב דא"א למצוא בספק בן תשעה לראשון משום דרוב נשים לט' ילדן שנעלם ממנו ש"ס ערוכה בסוגיא דפ' החולץ דר"נ קאמר שם לרבא דכיון דרוב היולדות לתשעה עוברה ניכר לשליש ימיה וזו הואיל ולא הוכר עוברה אתרע לה רובא, באמת היא קושיא עצומה, ויותר תמוה דהוא עצמו מביא שם הסוגיא הנ"ל ואיך נעלם ממנו כהרף עין ולכך היה נלע"ד לכאורה ליישב דבריו שלא יהי' מוקשה כ"כ עפ"י מ"ש התו' פ"ג דכתובות (דף ט"ז ע"ב) ד"ה וזו שהקשו מהא דתנן ואלו נאמנים להעיד בגודלן כו' ותירצו דרוב נשים בתולות נשאות עדיף טפי מרוב הנישאות בתולה יש להם קול ולכך אף דאתרע קצת הרוב מ"מ לא אתרע לגמרי שלא יועיל עדות הגדול מה שראה בקוטנו, וא"כ צ"ל ע"כ דמדאורייתא מקרי עדיין רוב גמור אף דאתרע כיון דהוא עדיף טפי דאל"כ היאך יועיל עדות זה דהא מדאורייתא בעדות בעינן תחילה וסוף בכשרות וא"כ ה"ה בנד"ד אף דאתרע הך רובא דיולדות לתשעה עדיף טפי מהך רובא דעוברה ניכר לשליש ימיה לכך לא מקרי ולד השני ספק ממזר כיון דמדאורייתא מקרי רוב והוי ממזר ודאי, והנה בפ"ק דכתובות (דף י"ג ע"ב) איתא פלוגתא דר"י ור"א בהא דהיתה מעוברת ואמרה מאיש פלוני וכהן הוא כו' דר"י ס"ל מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה דחזקה דאם מהניא ג"כ לבת. ור"א ס"ל לדברי המכשיר בה פוסל בבתה דחזקה דאם לא מהני לגבי ולד וא"כ א"ש דשם כיון דעכ"פ אתרע רובא דיולדות לתשעה והוי רוב שאינו גמור שפיר הוי מיעוט החשוב ומצרפינן לחזקת יבום דאתתא ושפיר קאמר שם ר"נ דלכך חייב מתני' א"ת, (וס"ל דרובא דאתרע כיון שיש חזקה עם המיעוט החשוב מדאורייתא הוי כפלגא ופלגא כעין מ"ש התו' (חולין פ' ע"ב) דלר"מ דחייש למיעוטא דרבנן היכא דהוי עם חזקה חייש מדאורייתא וכן י"ל לדרבנן ברובא דאתרע ודו"ק), ומוקי לה ר"נ למתני' שפיר מטעם דאתרע רובא, ובזה ג"כ מתורץ מה שהקשו התו' פ' החולץ (ל"ז ע"א) ד"ה וזו כו', והפנ"י שכתב דבכה"ג לא משכחינן ספק ממזר היינו אליבא דר"א דפליג על ר"י וס"ל דחזקה דאם לא מהני לגבי ולד א"כ מדאורייתא הוי רוב חשוב, ושפיר י"ל דהוי הולד השני ממזר ודאי דאורייתא ולכך לא רצה הש"ס לאשכוחי ספק ממזר בכה"ג כיון דלא הוי ככ"ע דלר"א לא הוי ספק ממזר כמ"ש.
אכן אחר העיון ראיתי שיש ליישב דבריו אליבא דכ"ע, דלכאורה יש לתמוה שם בסוגיא דפ"ק דכתובות (די"ב ע"ב) דאיתא שם אמר רבה מ"ט דמאן דפוסל בבתה בשלמא איהי אית לה חזקה דכשרות בתה מי אית לה חזקה דכשרות, ויש לדקדק מה בכך דאין לבתה חזקת כשרות הא בלא"ה קיי"ל דמאן דמכשיר מכשיר אפי' ברוב פסולים אצלה וא"כ מה מועיל חזקה דאם אפי' לאם הא רובא וחזקה רובא עדיף וע"כ צ"ל כמ"ש התו' (שם די"ג ע"ב) ד"ה כמאן כו' דטעמא משום דאשה מזנה בודקת ומזנה, וצריך ביאור לדבריהם ג"כ דאם נאמר דזה הוי ודאי דבודקת ומזנה א"כ מ"ט דמאן דפוסל בבתה אפי' נאמר דרוב מזנות בודקות ומזנות ג"כ קשה דהא בבת ליכא שום חזקה לא לאיסור ולא להיתר א"כ ודאי דהיה לנו לילך אחר הרוב ואם נאמר דאינו אלא חזקה בעלמא חזקה דאשה בודקת ומזנה דא"כ קשה מ"ט מכשירין באם כיון דרוב פסולים אצלה, ואין לומר דכיון דיש מיעוט כשרים אצלה ומיעוט דבודקת ומזנה א"כ הוי כפלגא ופלגא, ולכך באם שיש לה חזקה דכשרות הוי כספק השקול במקום חזקה משא"כ בבת שאין לה חזקה, זה אינו דהתו' כתבו שם בהא דקאמר מסייע ליה לריב"ל כו' דהקשו תיפוק ליה דהתם כל פסולים אצלה משא"כ כאן רוב פסולים ותירצו דרוב ככל כו' ע"ש, ולפמ"ש הדרא קושיא לדוכתי' תיפוק ליה דהתם כל והכא רוב, לכך נ"ל לומר דכאן במדברת בלא"ה א"ש דהטעם שהכשירו חכמים הוא משום דכיון דלא ס"ל הך סברא דכיון דאסתתר אין אפטרופס לעריות, וס"ל דיש לה מגו דלא נבעלה, ולכך היא כשירה משא"כ בבתה לא מהני מיגו דיד' לאכשורי לבת כיון דהבת אינה יודעת ואינה טוענת בברי וכמ"ש הש"ך בח"מ (סי' נ"ו סק"ה) בשליש אף שיש לו מגו כיון דהמקבל אינו יודע הדבר לא מהני מגו דשליש לגבי דידי', ומאן דמכשיר י"ל דס"ל כיון דתחילה צריכים אנו לדון על האם עצמה ובה נולד הספק ואתה מכשירה מטעם מגו א"כ ממילא צריך אתה להכשיר את בתה ג"כ דהא בהא תליא ואינו דומה למ"ש הש"ך שם דשם מה שאנו דנין הוא רק על המקבל אם זכה בחפץ אבל בשליש עצמו אין אנו דנין עליו כלל ובמעוברת דלא שייך טעם זה דמגו צריך לטעם שכ' התו' דבודקות ומזנה, וראיתי בס' יד החזקה הנדפס מחדש על כללי רובא וחזקה (שאנה ה' לידי כעת, שכ' לתי' קושית הפנ"י שהקשה שהש"ס בסוגיא דאלמנה עיסה) קאמר בלשון בתמי' מי דמי התם אשה נישאת בודקת ונישאת הכא אשה מזנה בודקת כו' הרי שמבואר להיפוך, וכ' דשם הכוונה בדברי התוס' דאשה מזנה יש לה רצון ולא שייך לומר כל דפריש כו' דאולי אינה רוצה לזנות עם מי שפורש עד שתהא בודקת להגן לה ולכך הך סברא מועיל שאף שרוב פסולים אצלה לא יהי' נחשב רוב כי אם לספק השקול לכך מהני גבה חזקה דכשרות וע"ש בס' הנ"ל שכ' לתרץ מ"ש התו' (די"ד ע"א) בסוגיא דאלמנת עיסה דמאן דמכשיר בה פוסל בבתה משום דלית לה חזקה, דלכאורה הוא נגד ההלכה דאנן קיי"ל כר"י דמהני חזקה דאם לגבי דבת, ותירץ שם דיש חילוק בין אם החזקה דאם הוא מצד גוף הדבר כמו חזקת צדקת וכדומה וכיון שהחזקה מראה על גוף הדבר שלא היתה מזנה עם פסול ג"כ הוי כמו בריא ולכך מהני גם לבת, משא"כ באלמנת עיסה ששם האם עצמה אינה יודעת כלל, וא"כ אין החזקה מראה על בירור הדבר שהיא אומרת אמת רק שמעמידים אותה על חזקה הראשונה בלא טעם א"כ בבת דלא שייך חזקה ראשונה שפיר לא מהני לכ"ע אף לר"י, וא"כ בהא דספק בן תשעה לראשון כו' שם ג"כ אין האשה יודעת בודאי לא מהני לבת החזקה אליבא דכ"ע א"כ א"ש דשם אזלינן בתר רובא ואתא דברי הגאון בעל פנ"י כהוגן.
אמנם אחר העיון אין חילוק זה מוכרח כלל ויש הוכח' לזה ממ"ש פא"ט (דנ"ג ע"א) רוב אריות דורסים וכל הדורס כו' עיין תוס' שם שמ"ש וכל הדורס לאו דווקא אלא רוב הדורסים, וא"כ יש כאן רוב אריות דורסים דעדיף טפי ואפ"ה לא חייש לספק דרוסה, ואף אם נאמר שם דמצרפינן מיעוט שאין דורסים לחזקת כשרות דבהמה מ"מ הוי כמחצה על מחצה עכ"פ, וא"כ למה לא חייש לספק דרוסה, ויותר תימא עוד דפריך שם אדרבא רוב שוורים מתחככים כו' ומאי מקשה הא מצד סברא זאת מסתבר יותר להתיר כיון דרוב הראשון עדיף אלא ע"כ דאין לדמות הענינים להדדי.
גם מ"ש מעכ"ת עוד דנוכל למצוא ספק ממזר בזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה דחשבו הרמב"ם (פט"ו מהא"ב) לספק ממזר ומ"ש הפנ"י בזה דמוקמינן לה בחזקת פנויה דחה מע"ל דכיון דזרק לה קדושין אתרע חזקתה, והביא סמוכות לדבריו ממ"ש התו' פ"ב דכתובות (דכ"ג ע"א) ד"ה תרווייהו באמת מדברי התו' אין הכרע דשם כ' לתרץ אמאי לכתחילה לא תינשא והיינו כיון דאתרע חזקתה לכך החמירו בזה חז"ל לכתחילה וא"כ מוכח משם איפכא דמדאורייתא אף דאתרע מ"מ הוה חזקה גמורה, דאל"כ למה לא תצא. וראיתי שכת"ה כיוון לזה ורצה לתקן לשונו במ"ש שהרמב"ם ס"ל דבכה"ג אפי' בדאוריית' לא אזלינן בתר חזקה ונתבטל החזקה לגמרי, ולענ"ד קשה ע"ז מסוגיא דפרק ד' אחין במתניתין דכולם שהיו להם קידושין או גירושין בספק כו' וקאמר שם רבא ואלו ספק קרוב לו כו' לא קתני דהעמיד אשה על חזקתה כו' מוכח מזה דגם בכה"ג אזלינן בתר חזקה, (ולא דמיא להא דנמצא מים בראש שכ' הרמ"א בסימן נ' שיצתה מחזקתה מחיים דש"ה דשם לא הוי רק חזקה דאתיא מחמת רובא דרוב בהמות כשירות וכל שנמצא מים בראש יצתה מן הרוב דרוב אין להם מים בראש משא"כ כאן דיש חזקה ברורה שהיתה פנוי' מעיקרא, ולא הוי חזקה דאתיא מחמת רובא), ומצאתי מקום לדברי מע"ל בתשו' פנים מאירות (סי' ט"ו) שהאריך להוכיח מכ"מ דלא אזלינן בשום דוכתא בתר חזקה רק במקום שיש לחוש לאיזה חששא ולא כשנולד ריעותא ויש כאן ספק השקול, והרגיש שם בקושיא הנ"ל מהא דרבה פ' החולץ ותירץ דלרבא במסקנא דסוגיא שם לא אמרינן הכי ע"ש, ולענ"ד אין דבריו מוכרחים דמנין לנו להשוות מחלוקת ולומר דרבא פליג על רבה דהא אין חולק שם רק שלא רצה לתרץ מתני' כרבה דא"כ גבי קדושין נמי נימא הכי כו' יעו"ש ולכך תירץ שם בגוונא אחרינא, גם יש כמה הוכחות בש"ס דבכה"ג ג"כ אזלינן בתר חזקה, והראיות שהביא יש לדחותם למעיין שם, וגם לפענ"ד דברי הפר"מ הם נגד כל הפוסקים ועיין ס"פ בכל מערבין בסוגיא דעירב בתרומה ספק מבעוד יום נטמא כו' וכן בכ"מ בש"ס שהם סותרים דבריו לכאורה, ומדברי הרמב"ם הנ"ל אין הכרח דמיירי בזרק לה קידושין כו' די"ל שמ"ש הרמב"ם שם באשה שנתקדש מספק היינו שיש ספק בדין אם הוי קדושין כגון בנתן הוא ואמרה היא וכן בבעיא דשתי בנותיך בפרוטה כו' וכן בכ"מ בכה"ג דבכה"ג לא שייך לומר אוקמא אחזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין כמ"ש הפוסקים בזה, עיין בר"ן פ"ק דקדושין בהא דנתן הוא ואמרה היא מוכח שם דס"ל דגם בספיק' דפלוגתא מוקמינן אחזקה ויתבאר במ"א בזה באריכות, וכן מטין לשון הרמב"ם שכתב בנתקדשה בספק ולא כתב ספק נתקדשה, וא"כ יש למצוא ג"כ ספק ממזר בכה"ג היכא דהקדושין היו בספיקא דדינא שאין כאן חזקה.
ובדין אי חייב בקבוע אשם תלוי שנסתפקתי בחיבורי והוכיח כ"ת דכיון דאנו דנין על החתיכה הפורשת לא נולד הספק בקביעות, לענ"ד אין זה מוכרח באם נאמר דמקרי נולד הספק על חתיכה הפורשת א"כ אין זה קבוע ולא לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש, אלא ע"כ כיון דנודע האיסור קודם שפירשה החתיכה בעת שלקח הרי הוא ממש כשתי חתיכות אחת חלב ואחת שומן ולקח אחת מהן ואינו יודע איזו לקח דחייב אשם תלוי ועיין תה"א להרשב"א ובבדה"ב ובמשה"ב שם בדין אם לקח מן המקולין ואח"כ נודע ספק בקבוע ובדברי הש"ך שם (סי' ק"י ס"ק י"ד) דמוכח שם ג"כ דכל שנודע הספק בתחילה חל הספק על הקבוע כאלו אנו דנין על הקביעות לא על החתיכה הפורשת אף דחנויות ידועים כל אחת במקומה, ומ"ש מעכ"ת למה לא קאמר הש"ס הך נ"מ דלמ"ד משום איקבע איסורא חייב, ולמ"ד אי אפשר לברר איסורו פטור מא"ת, י"ל דבאמת הי' יכול למר כן וחדא מתרי טעמא נקט וכעין זה מצינו בכ"מ, ואף דכל חנות נודעה במקומ' ואין בה ספק, וא"כ חתיכה הוא ספק חלב ספק שומן מ"מ כל שהספק נעשה ע"י שאינו יודע מאיזו חנות הוא ונודע שאיקבע כאן חנות אחת של חלב שפי' מקרי איקבע איסור' ואין זה דומה לחתיכ' ספק שומן ספק חלב דשם אין הספק מצד דאיקבע כאן ודאי חלב דאולי ממקום שנלקח לא הי' שם חלב מעולם, ומ"ש להביא ראי' מדברי המל"מ מהא דספק ממזר שכתב דהיכא דאיקבע איסורא אסור ואפ"ה שתוקי מותר, כבר הרגיש כת"ה בעצמו דשם הספק דילמא אזלי אינהו לגבה והרי אין זה ספק בקבוע.
ומ"ש מע"ל לתמוה על המל"מ במ"ש דהיכא דאיתחזק איסורא לא התירה התורה ספק ממזר מהא דב"מ בקפץ אחד מן המנוים לתוכו דכולם פטורים ומדברי התוס' שם, דאי הוי ברי' ולא בטילה הוי א"ש אף דשם איקבע איסורא אין משם הכרח די"ל כיון דקיי"ל מעשר בהמה אינו טובל מדאורייתא רק דחל עלי' מצות הפרשה אין שם קביעות איסור חל עליו וכל זמן שלא הופרש כולם שוים להיתירא, וכדמות ראי' לזה מהא דאיתא בפ' מעשר בהמה דהאידנא בטלו חכמים מצות מעשר בהמה משום גזירה דלקוח או יתום, ואם הי' שם איסור חל עליהם קשה היאך יכולים חכמים להפקיע איסור דאורייתא דקיי"ל דנוהג גם לאחר חורבן הבית, וע"כ צ"ל דכיון דאינו טובל עדיין לא חל עליו שם איסור רק מצות הפרשה לבד, ובכה"ג יש יכולת בידם לבטל בשב ואל תעשה משום גזירה, ודברי המל"מ מוכרחים לפמ"ש הרשב"א והרמב"ן דהרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה מותר ילפינן לה מספק ממזר דהתירה התורה, והקשו עליו מהא דחייבה התורה אשם תלוי בספק איסור, ותירצו דהוא ס"ל דבעינן חתיכה אחת משתי חתיכות דאתחזק איסורא, וא"כ בכה"ג צ"ל דבספק ממזר אסור מן התורה דאל"כ הדרא קושיא לדוכתי' מהא דחייבה רחמנא א"ת וכן כתבו כל הפוסקים דהיכא דאתחזק איסורא אסור מן הספק מן התורה להרמב"ם, ולענ"ד מוכרחים דברי המל"מ מן הש"ס פ' עשרה יוחסין (דע"ג ע"א) בהא דקאמר רבא שם דברי תורה שתוקי כשר מ"ט רוב כשרים אצלה ואי דאזלה איהי לגבייהו הוי לי' קבוע כו' והתורה אמרה ממזר ודאי הוא דלא יבוא כו' ומ"ט אמרו כו' ולכאורה תמוה למה הוצרך לומר הך סברא תחילה דרוב כשרים אצלה אפי' במחצה כשרים ומחצה פסולים לית לן בה דהא הוי ספק ממזר אלא ע"כ דבכה"ג לא התירה התורה דמקרי איקבע איסורא וחייב אשם תלוי ולכך הוצרך לומר דרוב כשרים אצלה, וא"כ יש כאן ספק אי אזלי אינהו לגבה אי דאזלה איהי לגבייהו והוי לי' ככל ספק תורה בלא איקבע איסורא ומותר מן התורה, והא דקשה ע"ז דא"כ אין מוכרח מכאן דבספק השקול מותר מן התורה דילמא שאני כאן דהוי ספק מחצה ספק רוב, נדבר מזה לקמן אי"ה.
ועוד מ"ש כ"ת שלפי דברי השיטה מקובצ' שתירץ לקושיית התוס' בב"מ פ"ק בסוגיא דקפץ אחד מן המנוים לתוכו כו' דמה דהתירה התורה ברובא להיתרא אינה אלא חזקה אבל מידי ספיקא לא נפקא, ומש"ה אינו בטל, וא"כ לפ"ד התירה התורה ספק ממזר אפי' ברוב פסולים אצלה דמ"מ ספק הוי הוא תמוה דא"כ קשה למה הוצרך רבא לומר מ"ט רוב כשרים אצלה כו' ומעכ"ת תירץ ע"ז בדוחק, ולענ"ד גוף דברי השיטה מקובצת הם תמוהים בעיני וסותר הכלל שבידינו דבכ"מ אזלינן בתר רובא אפי' להקל אפי' באיסורים החמורים, ולהיפוך ברוב לאיסור קיי"ל דהולכים לחומרא והרי בחזקה קיי"ל דנחשב כודאי דסוקלין ושורפין על החזקות וא"כ כ"ש ברובא דרוב' עדיף מחזקה ולפי דעתו לפי דברי הרשב"א והרמב"ן דס"ל דהרמב"ם יליף לספק דאורייתא מותר מספק ממזר א"כ בכל איסורים שבתורה ניליף דרוב מותר מן התורה, והוא סותר מקרא מפורש אחרי רבים להטות, ואין לומר דמספק ממזר לא ילפינן רק בספק השקול לבד ולא ברוב משום קרא דאחרי רבים דא"כ גם בספק השקול א"א למילף משום דאיכא למימר שאני ממזר דאפי' ברוב מותר וכיון דלא מצינן למילף לכולא מילתא מהתם לא ילפינן, וכעין זה מצינו בכ"מ בש"ס, ועיין פ' כ"ש בסוגיא דכל איסורים שבתורה אין לוקים עליהם אלא כדרך הנאתן ובתוס' שם, וכן מוכח ממ"ש בפ' עשרה יוחסין אמר רבא דבר תור' אסופי כשר מ"ט א"א כו' מאי איכא מיעוט דבעליהם הולכין למדה"י ומיעוט אריסות כו' ה"ל פלגא ופלגא כו' מוכח דברוב גמור הוי ממזר ודאי ולא התירה תורה בכה"ג, ולזה נראה שכיון הב"ש (סי' ד' ס"ק כ"ו) שכתב דבהך סוגיא מוכח דברוב פסולים לא מקרי ספק ממזר, ומ"ש הב"ש למה נאמנת ברוב פסולים אצלה כיון דמדאורייתא הוי ממזר ודאי ותירץ משום די"ל שמא אזלא איהי לגבייהו, וע"ז תמה מע"ל דהא נוטה לאיסור יותר מלהיתר דהוי ספק מחצה ספק רוב, ובש"ס לא קאמר הך סברא אלא ברוב כשירים להכשיר בכשירה דעכ"פ רובא להיתרא, תמה אני לפי זה יקשה על ת"ק דמתני' (שם ד' ע"ד ע"א) דס"ל כל האסורים לבוא בקהל מותרים לבוא זה בזה ושתוקי מותר בממזרת, ומשמע אפי' ברוב כשירים אצלה, וא"כ קשה הא הוי רובא לאיסור בממזרת, ואף ר"א דס"ל ספיקן בודאי אסור וקיי"ל כוותי' היינו רק מדרבנן כדמוכח הסוגיא שם, ואפי' אם נאמר דמיירי ברוב פסולים שם קשה האיך מותר בשתוקית ודוחק לומר דלצדדים קתני ושתוקי בשתוקית מיירי אם הם שווים ברוב פסולים או ברוב כשירים.
ולכך נלע"ד דספק מחצה ספק רוב באמת לא מקרי רובא כלל דזה גופא דאנן הולכין בתר רובא הוא מקרא דאחרי רבים להטות או בהלכה למשה מסיני הוא, ולא גילתה תורה רק בודאי רוב ולא בספק, וס"ס לא שייך כאן דהכל חדא, וגרע יותר מספק אונס דשם אונס חד הוא, דשם עכ"פ רובא נוטה לאיסור משא"כ בנד"ד דהוא ספק רוב (ובקו"א בארנו כלל זה דספק מחצה ספק רוב באריכות) ומ"מ דברי הב"ש הם תמוהים עדיין דהא כ' דבסוגיא מוכח דברוב פסולים לא הוי ספק ממזר, ולפמ"ש הוי ספק ממש, ולפע"ד בלא"ה לא קשה מידי קושיית הב"ש לפמ"ש למעלה משום דאמרינן אשה מזנה בודקת ומזנה ולא שייך לומר שם דמרובא פריש דאולי אין רצונה לזנות עם כל הבא, ויותר נכון לומר בהא דשתוקי דלאו דווקא משום דרוב כשירים אצלה אלא משום דהוה ספק רוב וספק מחצה כמ"ש ושם קאמר לרווחא דמילתא רוב כשירים ודוק.
והנה לפי דעת הסוברים ספיקא דאורייתא מותר מן התורה יש ליישב בפשיטות, דהנה מצינו דהתורה גילתה בממזר דספק מותר שלא כן בכל איסורים שבתורה וא"כ י"ל שמה שהתירה התורה הוא מתור' ודאי ולא מתורת ספק, ובה יבואר מ"ש הפוסקים דספק ממזר מותר בכשירה ובממזרת ביחד, והוא תמוה דהא הוי תרתי דסתרי אהדדי ודמיא ממש לשני שבילין אחד טמא ואחד טהור שאם הלכו שניהם ונשאלים בבת אחת שניהם טמאים ואפי' בס"ס קיי"ל דאם סותר סס לחבירו לא אזלינ' בתריה כמ"ש מזה באורך בחיבורי, ולפמ"ש דהתורה גילתה דספק ממזר מותר מתורת ודאי ולא מתורת ספק כיון דכל ספיקות שבתורה ממרים וכאן דגלה קרא ע"כ לומר דזה גילתה תורה דכודאי חשיב, א"כ לא שייך כאן ספק מחצה ספק רוב דבמחצה כשר מתורת ודאי ולא בספק וא"כ נשאר הדבר על ספק השקול ספק רוב ספק מחצה, לכך מותר ככל איסורים שבתורה דספיקם מותר מן התורה, שוב אחרי כותבי זאת מצאתי בתשו' מהרי"ט שכתב ג"כ כדברי דלכך מותר בכשירה ובממזרת ביחד משום דהתורה התירה מתורת ודאי ולא מתורת ספק, והנאני מאוד כי מצאתי לי עמוד חזק להשען בו, וכן כתב בפר"ח כמהרי"ט בזה בסי' ק"י בכללי ס"ס ע"ש.
אכן לפי דעת הסוברים ספיקא דאורייתא אסור מן התורה א"כ אין זה מוכרח לומר דמאי דגילתה התורה בממזר הוא בודאי, די"ל שהוא רק ספק דקיל יותר משאר איסורים בזה דספיקו מותר וא"כ אין לנו לומר דמותר בכשירה וממזרת ביחד, וכן אם נאמר דהרמב"ם ודעמי' ילפי הא דספק דאורייתא מותר מהא דספק ממזר כמ"ש הרמב"ן והרשב"א ג"כ לא א"ש דא"כ בכל איסורים שבתורה נמי נימא הכי דמותר בתורת ודאי ואף היכא דסתרי אהדדי, וזה ודאי אינו דיקשה מהא דשני שבילין וכמ"ש, אלא ודאי דלפי שיטתם לא הותר בשתיהם יחד וא"כ צ"ל הסוגיא משום דספק מחצה ספק רוב לא נחשב לרוב וכמ"ש ודוק, ועפר"ח שם שכ' דלשיטת הרמב"ם בספק ממזר אפילו בא ממקום דאתחזק איסורא כגון א"א שנתקדשה בספק ג"כ התירה תורה, וחולק על המל"מ שכתבתי למעלה בשמו דבמקום דאתחזק איסורא לא התירה התורה, ודברי הפר"ח תמוהים לענ"ד דכיון דקיי"ל סוקלין ושורפין על החזקות א"כ כודאי חשיב ולא נקרא עליו שם ספק ממזר כלל אלא שם ודאי ממזר, אכן במ"ש המל"מ דבספק ממזר שנולד ע"י שתי נשים שילדו במחבואה בכה"ג לא התירה התורה ג"כ משום דאתחזק איסורא, לפע"ד לא נראה כן דאף דאתחזק איסורא מ"מ גם היתרא אתחזק והוא ספק השקול ממש, ודמיא למ"ש בש"ס דהיכא דאזלא איהי לגבייהו הוי לי' קבוע וכמחצה על מחצה הוא והתורה אמרה ודאי ממזר הוא דלא יבוא כו', וא"כ הרי גם במחצה על מחצה מותר מן התורה דדמיא ממש לשתי נשים שילדו במחבואה אכן דברי המל"מ יש להם מקום לפמ"ש הרמב"ן והרשב"א דהרמב"ם יליף הא דספיקא דאורייתא מותר מספק ממזר וא"כ לפי שיטתם דתירצו הא דחייב אשם תלוי בספק איסור הוא משום דס"ל דבעינן שתי חתיכות ומקרי אקבע איסורא, וא"כ צ"ל דבכה"ג גם בספק ממזר אסור דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא האיך ילפינן משם דשם גם באיקבע איסורא מותר, וע"כ צ"ל כמ"ש למעלה משום ספק רוב ספק מחצה דמקרי ספק וא"כ באמת אם ידעינן דאזלא איהי לגבייהו אפי' ברוב כשירים לא התירה התורה ספק ממזר.
ובדין אם החנות האחת מוכרת ספק טריפה שכתבתי בחיבורי דמותר מטעם ס"ס, וכ' מע"ל בשם תשו' דרכי נועם להיפוך ולמד דין זה מקבוע דחתיכות דאפי' בספק טריפה אסור, ומכ"ש בקבוע דאורייתא הנה הס' הזה איננו אתי ודבריו לענ"ד אינם מוכרחים וכמו שהעיר מע"ל בעצמו דלא דמי דשם ספק הראשון אסור מן התורה קודם שנתערב והוי כודאי ובנתערב אח"כ הוי איסור ודאי משא"כ בקבוע דחנויות דהספק אינו חל על החנויות רק על החתיכות הפורשות ובו נולדו שתי הספיקות יחד וזה ברור לענ"ד ומה שדחה כ"ת דמ"מ ספק הראשון כבר נאסר מן התורה ולא דמי לביצה דתחילת ביאתו לעולם הוא בשני ספיקות משא"כ בחתיכות לא הבנתי דהא הביצה אינו דבר מחודש וענין אחר רק הוא ממש חלק מהתרנגולת עצמה, וכאחד מאיבריה דמיא וכמ"ש בפ' שור שנגח את הפרה פרה שהזיקה כו' תרנגולת שהזיקה גובה מביצתה מ"ט כגופה הוא, רק לחד מ"ד אינו גובה דפירשא בעלמא הוא, וכן קיי"ל דביצת טרפה אסורה דאורייתא ודמיא הביצה לחתך בשר בפנים והוציאו לחוץ, א"כ גם שם ספק הראשון אסור מדאורייתא וכגופה, וע"כ צ"ל כיון שהתרנגולות לא נתערבו לא נקרא עליהם ביחד שם איסור רק כל אחת בפני עצמה היא וכל הספק אינו בתרנגולת רק בביצה ובעת שחל הספק אז באים שתי הספיקות יחד ובענין אחד, וא"כ ה"ה בחתיכה שלקח מן הקבוע שג"כ אינו חל הספק על החנויות אז באים שתי הספיקות יחד על החתיכה ושפיר י"ל תחילה שמא אין כאן איסור כלל, אמנם אף שאנו מדמין חלילה לי להורות הלכה נגד הגאון בעל דרכי נועם, רק כתבתי להעיר המעיין ולאשר לו משפט הבחירה יבחר לעצמו.
ומה שהשיג כ"ת על מ"ש בחיבורי שדין קבוע חידוש הוא, סברא זאת לאו דידי הוא ולא עלי תלונתו רק על הרשב"א בתה"א הובאו דבריו בש"ע (סי' ק"י סעי' ג') במ"ש שהלוקח מן הקבוע כו' ועש"ך שם והוא נזכר ג"כ בדברי הר"ן ובכ"מ בפוסקים דדין קבוע חידוש הוא, והוא פשוט ג"כ מסברא, ומ"ש כת"ה להוכיח מהא דכתובות באשה שנאנסה (ד' ט"ו ע"א) לפי גירסת רש"י מאי איכא דאזלא איהי לגבייהו, דמוכח שם דגם בספק קבוע אסור ודאי דאין זה דומה למ"ש בחנות אחת מוכרת ספק טריפה דבכה"ג יש כאן ס"ס גמורה משתי שמות משא"כ שם ליכא ס"ס דשמא מחצה ושמא רוב והכל אחד דגרע משם אונס חד הוא וכמ"ש מעכת"ה בעצמו, ומטעם רובא ג"כ אין להתיר כמ"ש למעלה דהתורה לא אמרה אחרי רבים להטות רק היכא שיש רוב בבירור ולא בספק מחצה ספק רוב, ולא דמיא למ"ש התוס' חולין (ד' כ"ח ע"ב) ד"ה לפי דמאן דשרי משום דהוי כאן ספק שמא נשחט הרוב, ואף אם צמצם שמא כשר דשם שתי הספיקות כל אחת מתיר בתורת ודאי היינו בשחט מחצה כשר מגזירת הכתוב דרחמנא אמר לא תשייר רובא, ובשחט רוב כ"ש דכשר, ואין כאן כי אם חששא דילמא שחט המיעוט, וא"כ הרי הוא שכיח יותר להתיר מלאיסור, ודמיא למ"ש בפ"ק דעירובין גבי לחי המושך מדפנו של מבוי יעו"ש, משא"כ כאן הך סברא דאזלא איהי לגבייהו דמותר מטעם ספק אין ההיתר ברור, וא"כ אין כאן שתי סברות להיתר ואין כאן רוב גמור, ואף דנתבאר למעלה דספק ממזר בספק השקול מותר, וא"כ דמיא לשחט פלגא או רוב מ"מ היינו דווקא מדאורייתא דבאמ' מן התורה מותר, אבל שם בכתובות מיירי הש"ס אליבא דדינא דמחמרינן בספק ממזר בספק השקול, ולכך אפי' ברוב כשירים מחמרינן מדרבנן כיון דאין כאן רוב גמור דשמא אזלא איהי לגבייהו, ואין להקשות דהא הוי ספק השקול בדרבנן דמותר ג"כ בחד ספק, וא"כ כיון דמדאורייתא מותר אפי' ידעינן דאזלא איהי לגבייהו, א"כ כאן דנולד עוד ספק שמא אזלי אנהו לגבה הוי ספק השקול בדרבנן, זה אינו חדא דיוחסין שאני דמעלה עשו ביוחסין והחמירו בכל דבר יותר מבכל איסורים שבתורה, לכן החמירו ג"כ דבעינן תרי רובא, וכן לכמה דברים כדאיתא בפ"ב דכתובות, ועוד נראה דלא שייך כאן לומר ספיקא דרבנן כי אם היכא שהאיסור עצמו הוא דרבנן משא"כ כאן דע"י ספק נעשה דרבנן, אבל גוף איסור ממזר הוא דאורייתא, ולכך אין להתיר מטעם שנולד עוד ספק, ונעשה עי"ז ספיקא דרבנן, ועוד שהכל ספק אחד אם הוא האיסור או לא, ואין כאן ספק מחודש בפני עצמו, ובלא"ה הא דקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא אינו כלל בכ"מ והארכתי בזה בחיבורי ע"ש.
והנה בהא דאיתא בפ' כסוי הדם (ד' פ"ו ע"א) חש"ו ששחטו כו' דהקשו התוס' שם ורבנן מ"ט אי רוב מעשיהם מתוקנים כו' ואי פלגא ופלגא א"כ סמוך מחצה דמקולקלים לחזקה דבהמה בחייה כו' ויהא מותר לשחוט אחריהם, ותרצו דמספקא להו אי רוב מעשיהם מתוקנים או מקולקלים והקשה כ"ת דהא יש כאן רובא להתירא דאי במחצה על מחצה מותר לשחוט אחריהם וכן ברוב מעשיהם מקולקלים כו' ולענ"ד נראה דכוונת התוס' דאין כאן ספק במחצה על מחצה כלל רק אם רובם מתוקנים או מקולקלים, וא"כ אין כאן רוב להתירא כלל, אך בלא"ה דברי התוס' נעלמו ממני דמאי הועילו בתירוצם דאף דהספק הוא אם רוב מתוקנים או להיפוך יהי' איך שיהי' יש כאן ספק השקול דלא יהא רוב עדיף מכולו והוי כאם הי' ספק השקול בכולם אם שוחטם כהוגן או לאו והי' לנו לומר אוקמי אחזקה, והגע עצמך אלו לא הי' בעולם רק חש"ו אחד והי' בו ספק אי שחט כהוגן או לאו יש כאן ספק השקול, ואפשר לומר דכוונת התוס' הוא דזה הוי ספק התלוי בחסרון ידיעה דאם הי' כאן כל החש"ו שבעולם והיינו רואים האיך הם שוחטים הי' מתברר וספק התלוי בחסרון ידיעה לאו שמי' ספק ולא שייך כאן לאוקמי אחזקה, והנה לפ"ד ר"ת דס"ל דאפי' לרבנן דפליגי אר"מ וס"ל לא חיישינן למיעוטא מ"מ מודים היכא דיש חזקה עם המיעוט דחיישינן ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מדרבנן א"כ קושית התוס' מעיקרא ליתא דס"ל דטעמייהו דרבנן דס"ל רוב מעשיהם מתוקנים ולכך אסור לשחוט אחריהם, ואפ"ה אסור לאכול משחיטתם משום דהוי מיעוט המצוי ומצרפינן לה לחזקה עם המיעוט ולא דמיא לרוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם דהמיעוט אינו מצוי כמ"ש האשר"י פ"ק דחולין וא"כ א"ש, וצ"ל דדברי התוס' כאן הוא לשיטת ר"י במס' בכורות פ' הלוקח דגבי לוקח בהמה מניקה ליכא חזקה מסייע למיעוט חולבות דאדרבא אוקי הולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה ושם אינו פוסק כרשב"ג אלא בהך סברא דלא מרחמא לי' אלא א"כ ילדה, אבל באמת י"ל דגם רשב"ג ס"ל דלא חיישינן למיעוטא כלל כמ"ש התוס' פ"ק דחולין (ד' י"ב ע"א) ד"ה לר"מ, וא"כ אין לנו הכרח לומר סמוך מיעוטא לחזקה, ואין כאן מקומו להאריך, ומ"ש מעכת"ה בהא דפ' בהמה המקשה המבכרת שילדה שליא כו' לחלק בין דבר התלוי בטבע שנוטה להיתיר יותר שבזה אינו צריך לתנאי הספיקות, דברי מע"ל ברורים בטעמם, ואפריון נמטי' בזה, שבזה יש לתרץ כמה סתירות בש"ס ואין להאריך כאן כל זה כתבתי מה שנלע"ד אם יטיבו דברי בעיני חכמי הדור, דברי דו"ש אחוז וקשור בעבותות אהבתו עבד נאמן ליראי ה' ולחושבי שמו כל הימים הק' יצחק אייזק בלאאמ"ו הרב המנוח מ' יעקב זלה"ה ראב"ד פה ק"ק ראזינאי.
דבריו הראשונים של הרבה"ג דק"ק וואשילישאק נאבדו מעמדי. אכן יובנו מתוך דבריי אשר השבתי לו יום א' לסדר למען תחיה תקצ"ד לפ"ק ראזינאי.
אשוב לידיד עליון וי"נ הרב הגדול מעוז ומגדול חריף ובקי שיננא בחריפא המפורסם מוה' יצחק אביגדור נ"י אב"ד דק"ק וואשילישאק יצ"ו ולכא"ש.
מכתבו הנעים הגיעני לנכון יום עש"ק העבר עת הכנסת שבת מלכתא ולא יכולתי לעיין בדבריו, ולהיות כי נצרכתי להשיב תיכף לזאת לא יכולתי לבוא בארוכה כראוי לאיש כי"ב ונקיטנא נפשאי בקצרה, והוא נידון איזו פרטיים אשר תמה מעכ"ת על מ"ש בחיבורי, ובאמת דרכי מעולם ת"ל להודות על האמת ושלא לעשות סניגורין לדברי אם משכן קו האמת עם שכנגדו, אך מצד שמע"ל תמה עלי לכאורה בדברים פשוטים לפי מה שהבין דברי לזאת אמרתי לפרש שיחתי, והוא במ"ש (שעה"ס סי' כ"ב) דספק בדברי קבלה אזלינן לחומרא כבדאורייתא, ושם בסי' ע' הוספתי עוד גם מה שלא בכתובים רק הוא תקנת עזרא או תקנת נביאים אזלינן בספיקו לחומרא והשיג מעכ"ת עלי מתפלה שהוא תקנת אנכנה"ג, והיו עזרא עם כמה נביאים בתוכם ואיתא בפ"ב דברכות ספק התפלל כו' אינו חוזר ומתפלל מ"ט תפילה דרבנן וגם דהמע"ה תיקן מאה ברכות, וכן חפיפה שתיקן עזרא והקילו בו כמה קולות, כן הם תוכן דברי מע"ל, באמת לפי הבנת מעכ"ת בדבריו יפה תמה, ועדיפא ליה לתמוה עלי מעירובין ונט"י שבפירוש איתא פ"ב דערובין ששלמה המע"ה תקנם והקילו בהם בכ"מ ואמרו ספק עירוב כשר, וכן בנט"י בכ"מ עצמו מספר, ומי לא יודה בדבר זה שתקנת נביאים מה שעשו דרך סייג וגדר לתורה בודאי שהוא ככל איסורים דרבנן שהכל נכלל במילתא דרבנן ומאן מפיס לחלק בין תקנתם של ראשונים לשל אחרונים ומקרא מלא הוא אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, ובאמת כוונתי הי' במ"ש בסי' כ"ב בדבר המפורש בדברי קבלה חמירי יותר מדברי סופרים כמו שמצינו בכ"מ, ועיין ש"ס ס"פ משילין אין מקדישין ואין מעריכין כו' וכולהו גזירה משום משא ומתן, ופרש"י דלא הוי גזירה לגזירה משום דדברי קבלה הוא דמו"מ נזכר לאיסור בנחמיה וכן בר"ה (ד' י"ט ע"א) שהעיר בזה כ"ת ג"כ וכן בכמה דוכתא וכיון שלא מצינו בפירוש שספיקם לקולא כתבתי שאין ללמוד ממ"ש סתם ספק דרבנן לקולא ואין לך אלא מ"ש חכמים בפירוש, וכתבתי סמך לזה ממ"ש גבי טומטום שאינו מוציא אפילו מינו במגילה, אף שאין ראיה זאת מכרחת שיש לדחות בכמה גווני מ"מ סמך יש לדבר, וכיון שמצינו ג"כ בכמה מילי דרבנן שהחמירו בספיקו, יש לומר ג"כ דבכה"ג חמיר יותר, ומה שתמה כ"ת בענין ספק אם בירך ברכת התורה שכמה כרכורים כרכרו הפוסקים אם יחזור ויברך הגם שמוזכרת בד"ק כמ"ש במס' נדרים (ד' פ"א) אין ראי' משם כלל דברכת התורה לא נזכר בפירוש בכתוב רק בדרך דרש ואסמכתא בעלמא אמרו שם ע"פ ויאמר ה' על עזבם וגו' ולא הלכו בה, עיי' בתר"י פ"ק דברכות שמשמע מדבריו שלא נלמד מתיבת ולא הלכו בה ע"ש, ועיין ס' שערי תשובה על א"ח הנדפס מחדש שהביא סי' מ"ז בשם תשו' שאגת ארי' (וכעת ראיתי ג"כ בתשו' זו עצמה) שהוכיח דבה"ת מדאורייתא, והנה היכן רמיזא בתורה שצריך לברך על התור' וע"כ משום דנרמז בדברי קבלה, וא"כ אדרבא משם ראי' לדידי (ועיי' בס' ד"ת הנדפס בגליון הרא"ש במ"ש הרא"ש פ"ק דברכות בהך בעיא דבין פסוקא לפסוקא כו' כ' בפירוש דספק בתקנת נביאים אזלינן לחומרא כבדאורייתא וא"כ מצאתי חבר לדברי) ומה שהשיג עלי ממ"ש הר"ן פ"ק דמגילה גבי עיירות המסופקות אי מוקפין חומה מימות יב"ן דאזלינן בספיקן לקולא, לזה אמרתי אדמותיב לי תיובתא מדברי הר"ן לסייען מדברי הרמב"ם דס"ל דצריך לקרות בשני ימים בי"ד וט"ו, וכן קיי"ל לדינא כמ"ש בש"ע בסי' תרפ"ח, ומ"ש כ"ת בטעמו של הרמב"ם דס"ל כיון דע"כ צריך לקרות יום אחד ואינו יודע באיזו יום ע"כ חייבים בשניהם כמ"ש הר"ן פ' ע"פ (ד' כ"ח) במ"ש שם דכולהו בעי הסיבה לענ"ד לא דמיא לשם כלל מתרי טעמי חדא דגם הר"ן לא כ' שם רק לסניף בעלמא ועיקר טעמו מ"ש שם תחילה דכיון דדבר שאין בו טורח הוא לכך מחמרינן בספיקו ודבר זה הוא כלל אמיתי כמ"ש בחיבורי, וכן בס"ס כ' הש"ך כן ובכל דבר ס"ס בדאורייתא וחד ספק בדרבנן שווים, משא"כ בקריאת המגילה דודאי מקרי דבר שיש בו טורח, ועוד גם לפמ"ש שם אח"כ ה"ט היינו כמ"ש שם כיון דאין סברא ליתן חשיבות לכוס אחד מחבירו דמאי חזית, לכך כולהו בעי הסיבה וכן מצינו בכ"מ והוא פשוט משא"כ בקריאת מגילה דודאי יש חשיבות לקריאת י"ד יותר מט"ו שרוב העולם קורין בו שכן באמת דעת כמה פוסקים וכיון שכן למה פסק הרמב"ם דצריך לקרות בשני ימים והוא מהש"ס ברב אסי דקרי בהוצל בארביסר ובחמיס' מספקא לי' כו' ולא ס"ל דממדת חסידו' עשה כן אלא מדינא כמ"ש הב"י שם בשמו וע"כ מטעמא דכתיבנא דמחמרינן במאי דנזכר בדברי קבלה ולדעתי גם הר"ן לא כ' שם הך טעמי רק לסניף בעלמא ועיקר טעמו מ"ש שם תחילה משום דרוב עיירות הם קורין בי"ד ואזלנן בתר רובא (ומכאן יש קצת ראי' דתערובות חנויות שלא ניכר האיסור במקומו לא מקרי קבוע מדאורייתא ודו"ק) ועי"ל דשאני בספיקא דמוקפין דשם הי' ספק בקבלתה אלו אומרים מוקפת מימות יב"ן היא ואלו אומרים שאינה מוקפת וספיקא כזה גם בדאורייתא הוי דרבנן כמ"ש התוס' במסכת כתובות ובמס' יבמות ובכ"מ דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא, ולכך שפיר כ' הר"ן דהוי ספיקא דרבנן גם מ"ש בשם תוס' ביצה (ד' י"ד ע"א) ד"ה א"ב שכתבו דכיון דאיכא תרי לישנא בכל חדא יש קולא וחומרא אזלינן בתרוייהו לחומרא אין משם ראי' לנד"ד דודאי בכה"ג דהוה תרתי דסתרי גם בדרבנן אזלינן לחומרא וכן כתבתי בחיבורי בכ"מ וכן בס"ס דשוה לספיקא דרבנן כתבו התוס' במס' נדה ובכ"מ דהיכא דסתרי אהדדי אזלינן לחומרא וזה פשוט בכ"מ אכן אין זה אלא אם שני הדברים שווים אז אמרינן מאי חזית וע"כ או שהלך בשניהם להחמיר או בשניהם להקל, משא"כ בקריאת מגילה דיום י"ד הוא קודם ט"ו בודאי יש סברא לקרות תחילה בי"ד שהוא בא תחילה ואח"כ יפטור בט"ו, ועוד שכיון שבו קריאה לרוב העולם וכמ"ש, וע"כ משום דמחמרינן בספיקו בדברי קבלה כמ"ש, גם מ"ש מהא דר"ה (ד' כ"ג ע"א) בביטול מלאכה לעם שני ימים שלפי' התוס' קאי אר"ח ג"כ אין ראי' כל כך דיש רימז בכ' שגם אם הי' ר"ח שני ימים היו מתבטלים ממלאכה כמ"ש בשמואל ביום החודש השני וגו' בשאול ויהונתן, וכל זה אינו אלא מצד מנהג בעלמא, ועוד לפמ"ש שהוא נזכר בכתוב בדברי קבלה א"כ ודאי דיש להחמיר בספיקו, גם מ"ש ראי' מתפירת מגילה לא כתבתי זה לראי' ברורה דודאי י"ל כמ"ש מכ"ת שאין להכניס עצמו לספק לכתחילה, וכ"כ בחיבורי כמ"פ רק כתבתי לסניף בעלמא שלפי הטעם שבדברי קבלה מחמרינן בספיקו א"ש בלא"ה.
גם מ"ש עוד בסי' ע' להוסיף שגם בתקנת נביאים אזלינן בספיקו לחומרא, הרואה בלשוני שם יראה כוונתי מפורש למה שנזכר בפירוש בדברי קבלה רק לא בדרך ציווי ותקנה רק בדרך סיפור מעשה שכיון שכן הוא מבואר בכתוב לכך החמירו בספיקו (וכבר כתבתי שמצאתי חבר לדברי בס' ד"ת וא"כ לא עלי לבד תלונתו) ולפ"ז אין קושיא ממ"ש בחפיפה ותקנת מאה ברכות וכדומה שזה לא נזכר בכתוב כלל, ומה עלי שגם בקריאת התורה הקילו כמה קולות מטעם שהוא רק תקנת עזרא וכמ"ש הב"י בשם הר"ן (טור יו"ד סי' רע"ט) לא מצאתי שם שום דבר רק שכ' בחסר אות אחת לחלק בין מצות כתיבת ס"ת שהוא מצות עשה דאורייתא שבזה אות אחת מעכב וכמ"ש וכתבתם שתהא כתיבה תמה וכמ"ש בפ"ג דמנחות משא"כ לענין קריאת התורה שהוא תקנת עזרא, ור"ל שבזה לא תיקן עזרא כלל שיהא צריך לקרות בס"ת מוגה לגמרי ואפי' חסר אות אחת קיים תקנת עזרא, ואין עניינו כלל לספק בתקנה, גם מה שתמה עלי ממ"ש ראי' מהא דפ' השולח ס"ת שכתבו מין כו' ותמה מכ"ת אטו זה הוא מתקנת עזרא שס"ת שכתבו מין לא יקרא בו, דבר זה הוא מקבלה כמ"ש ר"נ נקטינן כו' וגם ביחידות אסור לקרות בו, לא הבנתי דברי מע"ל דהא שם איתא הא דתניא יגנז כו' האי תנא הוא שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקריאה כו' וכי נאמר כל שנכתב שלא בקדושה ובכשרות יהי' אסור ליחיד לקרות בו, הא היכא רמיזא, וע"כ צ"ל שכוונתו לקרות בציבור שתקנת עזרא לקרות בס"ת כשר שהרי אסור לקרות בציבור בחומשים הנדפסים על הנייר וכדומה וא"כ כיון דבעינן שם ס"ס מוכח דבתקנת עזרא מחמרינן בספיקו (ואף שהט"ז ביו"ד) סי' רפ"א ס"ק א' (כ' דאסור לקרות ביחיד ג"כ, היינו משום דגזרינן שמא יבוא לידי תקלה לקרות בצבור, ועיקר דינא הוא רק בצבור) ובודאי מודינא שמ"ש ר"נ קנטינן כו' אינו ר"ל תקנת עזרא אלא קבלה מרבותיו, רק דהוא מיירי שם מכתבו מין דיגנז שכ' לשם ע"ז, אבל הא דס"ת פסולה שאין קורין בה הוא מתקנת עזרא וכמ"ש וכל שלא קרא בס"ת שנכתב בכשרות בודאי לא יצא ידי תקנת עזרא ודוק.
גם מ"ש והביא ראי' משם להיפוך דאם אין שם רק ס"ת זו בלבד ואסרו לו לקרות מספק וא"כ מעיקרא תקנת עזרא א"כ מוכח דאזלינן בספיקו לקולא, ג"כ אין ראי' משם די"ל דמיירי באם ע"י טורח יכולים למצוא ס"ת אחרת כשירה דאז אין קורין בה וצריך לקרות בכשירה וא"כ מדבעינן שתי ספיקות מוכח דמחמרינן בספיקו, דאל"כ בספק אחד אין להחמיר בדבר שיש בו טורח בדרבנן כמ"ש הפוסקים ועוד יש לדחות בכמה גווני ודוק.
גם מ"ש מעכ"ת במ"ש (סי' ל"ז) בדין אם מותר להכניס א"ע לכתחילה לספק דרבנן, וכ"ת הוכיח לחלק מהא דפ"ב דשבת ספק חשיכה כו' אין מערבין ע"ת אבל מערבין ע"ח, וכתב הה"מ (פט"ו מה' עירובין) שהטעם שאין להכניס א"ע לכתחילה לספק, ומזה המציא מכ"ת לחלק בין דרבנן שיש סמך בד"ת או שאין לו סמך, לענ"ד אין משם הכרע כ"כ דמי לא עסקינן דשכח להניח העירוב קודם בהשמ"ש שאז כשבא להניח העירוב בהשמ"ש הוי כדיעבד, ובזה שפיר יש לחלק בין ע"ת שיש לו סמך בד"ת או לא דעכ"פ אין לו להכניס א"ע לספק אפי' בשכבר א"א בלעדו כיון שיש לו סמך בד"ת משא"כ בע"ח אבל כל שיש בידו לתקן הדבר לכתחילה שלא יצטרך להכניס א"ע לספק דרבנן בודאי הסברא נותן להחמיר גם בדרבנן שאין לו סמך בד"ת, והא דדייק הש"ס שם מהא דתני ע"ש עם חשיבה עירבתם כו' דמוכח דאסור בהשמ"ש היינו שאם נאמר אם שכח להניח קודם בהשמ"ש מותר להניח בהשמ"ש אין עליו חיוב להזכיר לב"ב קודם בהשמ"ש, וכעין זה כתבו הפוסקים ביו"ד (סי' א') ובכ"מ שבדבר שיש לו היתר בדיעבד לא חיישינן שמא משתלי ע"ש בדין בדיקת סכין ובדיקת מומחה וכן בה' בב"ח ובכ"מ כעין זה, ואת אשר תמה מעכ"ת במה שחקרתי (סי' ע"ג) בדין ס"ס להוציא ממון מדוע לא קראתי לביתי דברי הנכבדים הש"ך בת"כ והאו"ת שם כבר רמזתי שם שאין עסקי פה בדברים הנוגעים לד"מ לכך לא רציתי להאריך ולפלפל בדבריהם כאן, ובחיבורינו לשו"ע חו"מ הארכתי בזה וכן בתשובת שאלה, וחפצתי להשתעשע בדברי מע"ל בדברי הפנ"י אבל אין והפנאי מסכים עמדי כי כתבתי זאת בנחיצה רבה ועוד חזון למועד, הנני לשלם תודות לכת"ה אשר העירני במכתבו, ובודאי כן נכון לכל משכיל ואוהב האמת אולי יראה למצוא תיקון לדבריו, דברי דו"ש אוהב דבוק מאת הקטן יצחק אייזיק בלא"א הרב המנוח מ' יעקב זלה"ה ראב"ד ד"ק ראזינאי.
שוב אחרי כותבי זאת אנה ה' לידי ספר פרמ"ג על או"ח וראיתי שם בפתיחה הכוללת שדעתו נוטה קצת דספק בדברי נביאים לחומרא ע"ש.
בעזר"ה היום יום ד' דחוהמ"ס תקצ"ה לפ"ק וואשילישאק.
אשיב אמרים לשלום אהובי ידידי ה"ה הרב המאוה"ג חו"ב נ"י ע"ה פ"ה תפארת ישראל ומפורסם כ"ש מוה' יצחק אייזיק נ"י אב"ד ור"מ ד"ק וואלקאווישק יע"א. ולכא"ש.
בלילה זו הגיעני מי"ק על נכון, והגם כי אין מדרכי לכתוב בימים הללו, אמרתי לשנות להיות כי ראיתי במכתבו שבדעתו לקבוע דברים אלו בדפוס, והנה לקט שכלי יש במכתבו זה כמה תמיהות נשגבות, ע"כ אמרתי להעיר אזנו לעיין היטב כראוי וכנכון להתיישב היטב קודם שיקבענו בדפוס, והנה ראיתי כתב במכתבו שראה בס' שערי תשובה שהביא בשם שאגת ארי' דבה"ת דאורייתא כו' והנה היכן רמיזא בתורה שצריך לברך עה"ת כו' וע"כ משום דנרמז בדברי קבלה, וא"כ אדרבא משם ראי' לדידי כו' תמיהני מאוד דהא דבה"ת מה"ת ש"ס ערוך הוא בידינו (ברכות דכ"א ע"א) ודריש לה מקרא ודברי הש"ת אין אנו צריכים לו כי הם דברי הרמב"ן במנין המצות עשין שלו שמנאה במנין המצות במצוה ט"ו והרב בעל מגילת אסתר הסכים עמו בזה ותמה על הרמב"ם שלא מנאה ע"ש עוד ראיתי שכתב בספק דמוקפין דהוי תרי ותרי ותרי ותרי אפי' בדאורייתא אינו רק ספיקא דרבנן כמ"ש התוס' בכ"ד כו' רואה אני שסובר דספיקא דתרי ותרי קיל משאר ספיקא דכולהו אסירי מן התורה וספיקא דתרי ותרי אינו אסור רק מדרבנן, והא ודאי ליתא ואדרבא ספיקא דתרי ותרי חמיר משאר ספיקות, ומ"ש התוס' בכ"ד דאינו רק מדרבנן היינו היכא דאיכא חזקה להיתרא דבכולהו ספיקות אזלינן בתר חזקה, וכאן בתרי ותרי החמירו חז"ל דלא ניזל בתר חזקה ועיין היטב בש"ס והפוסקים בענין זה וימצא שכן הוא גם ראיתי למעכת"ה שרצה לחזק ראייתו מגיטין, וחידש דין חדש דאם א"א למצוא אחרת מותר לקרות בזו, ודברים כאלו לא עלה על הלב מעולם, ולדעתי ישתקע הדבר ואם הי' הדין כן לא היו אומרים בש"ס יגנז מאחר דכשר לקרות בשעת הדחק למה זה טעון גניזה והיל"ל אין קורין בו, (הן אמת במכתב רומעכת"ה ראיתי שהעתיק כן, אולם באמת בש"ס ופוסקים מבואר דדינו בגניזה), אולם הדבר ברור שאסור לקרות בו בשום פעם וע"כ טעון גניזה, ומה שהתפלא על מ"ש דגם ביחיד אסור לקרות בו דכי נאמר שנכתב שלא בקדושה ובכשרות אסור ליחיד לקרות בו הא היכא רמיזא כו', באמת נראה שלא עיין בט"ז, (יו"ד סי' רפ"א) שפסק בפשיטות כנ"ל, אולם יש להאריך הרבה בזה ובאתי בקצרה בכדי למעט מעשה הכתב בכל מאי דאפשר גם מה שדחה ראייתי מר"ה (ד' כ"ג) ועיין כבודו בדברי הטורי אבן להגאון בעל שאג"א במס' הנ"ל יראה שדברי כנים גם מה שדחה ראייתי מתוס' ביצה (ד' י"ד) דודאי בכה"ג דהוו תרתי דסתרי גם בדרבנן אזלינן לחומרא כו' וכן בס"ס כתבו התוס' במס' נדה דהיכא דסתרי אהדדי אזלינן לחומרא כו' לדעתי ל"ד זל"ז כי אוכלי לדנא, דהתוס' כתבו כן היכא דבנידון זה שאנו עוסקים בו יש בו ס"ס להיתר, וכן ס"ס לאיסור אזלינן לחומרא, משא"כ בדברי התוס' הנ"ל אם בא לשאול בב"א בדבר שאינו מפיג טעם ולא ידע אם יפסיק לו כל"ק אין כאן תרתי דסתרי כלל זולת אם בא אדם אחד לשאול בבת אחת דין הנ"ל עם דין דבר המפיג טעם וידע אז איכא תרתי דסתרי והרי זה דומה לשני שבילין דבזה אחר זה או בשני בני אדם טהורים ובאדם אחד מטמאינן לי' וגם בזה יש לדון הרבה ועת לקצר, אולם כוונת דברי התוס' ברור כמ"ש, ובגוף הדבר שהקשיתי מתפילה ומאה ברכות ודומיהן כתב ע"ז רומעכת"ה דעדיפא הו"ל לתמוה מעירובין ונט"י כו' ומי לא יודה בתקנת נביאים שעשו דרך סייג וגדר כו', ובאמת כוונתי כו' בדבר המפורש בדברי קבלה כו' לא ידעתי מה חידש בזה והרי חילוקו זה מבואר בחיבורו (סי' ע') בדרך יישוב על עירובין ונט"י, וע"כ לא הקשיתי לו רק מתפילה ודומיהן דג"כ אינו דרך סייג וגדר רק דרך תקנה ומצוה, וע"ז לא מצאתי משיב בדבריו רק מ"ש בסוף דבריו דכוונתו הי' מה שנזכר בפירוש בדברי קבלה כו', ולפ"ז אין קושיא מחפיפה ומאה ברכות שהוא לא נזכר בכתובים כלל כו' מי יתן אמצאהו אערכה לפניו אנה נמצא בפירוש בכתובים תקנת עזרא שיהיו קורין בשני וחמישי ובשבת במנחה ולפי זכרוני לא נמצא רק זה בש"ס בכ"ד ועיקרו בסוף מרובה ואדרבה ענין התפילה נמצא יותר בכתובים, בענין לעשות ספק דרבנן לכתחילה, כתב לחלק דש"ה כיון ששכח להניח קודם בהשמ"ש ועתה שבא להניח העירוב בהשמ"ש הוי כדיעבד כו', והא דדייק בש"ס מהא דתנן ע"ש עם חשיכה כו' היינו באם נאמר כו' מותר להניח בהשמ"ש אין עליו חיוב להזכיר קודם כו' וכעין זה כתבו הפוסקים ביו"ד (סי' א') כו' דכל שיש לו היתר בדיעבד לא חיישינן דילמא משתלי כו' דבריו תמוהין מאוד, דממנ"פ אם נאמר דכיון ששכח ולא עירב עד בהשמ"ש מקרי דיעבד א"כ גם בע"ת לישתרי בכה"ג דהא גם בע"ת קיי"ל דבדיעבד אם עירב בהשמ"ש כשר, וע"כ צ"ל דזה לא מקרי דיעבד רק לכתחילה מאחר דעדיין לא עירב וא"כ הרי הדברים ק"ו השתא ומה בע"ת דקיי"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה ועכ"ז אמרינן דאם לא עירב עד בהשמ"ש מקרי לכתחילה ואינו רשאי לעכב מכ"ש בע"ח דמערבים גם לדבר הרשות דזה מקרי לכתחילה, גם מסתימת לשון הר"מ והפוסקים מבואר דרשאי לערב לכתחילה ע"ח בהשמ"ש ולדעת כת"ה אינו רשאי לערב ע"ח בהשמ"ש אם לא בשכח ולא עירב מקודם, וזה דין חדש, וכל כה"ג הו"ל לפרושי ולא לסתום, גם הדמיון שלו למ"ש הפוסקים ביו"ד ל"ד כלל כאשר יראה המעיין, ולע"ע באתי בקצרה מחמת מניעת הכתיבה בימים הללו ומלאכתי נעשית ע"י אחרים ואי"ד עוד חזון למועד והוא ביאורה דברי דו"ש ושלום תורתו בלו"נ ידידו באמת חפץ בהצלחתו יצחק אביגדור במוהר"ש חופה"ק וואשילישאק.
שלום תניינא לידידי אוה"נ הרב הגדול משיב מלחמה השערה המפורס' לשם ולתפארת מוה' יצחק אביגדור נ"י.
מכתבו בא אלי אל נכון ובעבור שראיתיו חוזר כמראה האופן לתקן דבריו הראשונים, ואני להיותי היום עמוס הטרדות העצומות עד למרבה ומתנודד ממקומי אל המקום הזה אשר זה מקרוב נתישבתי בקרבם לזאת אני מוכרח לקצר בכל היכולת רק לפרש שיחתי בדבריהם ההכרחיים, ואת היותר יהי' לעת מועד שמור, והנה במ"ש מתוס' דנדה כוונתי הי' שהתוס' בנדה כתבו דאף אם עתה יש ס"ס מ"מ כיון שאם תראה אח"כ בל"ד ומ"א יהי' ס"ס להיפוך לכך לא מהני, וא"כ לפי דעת מע"ל שכ' דדוקא באם הס"ס סותרים מיד ולא בזה אחר זה ודימה לשני שבילין שהלך בזה אחר זה דמטהרינן לי' א"כ למה אסור כאן דהא כאן הס"ס הסותר הוא ואח"כ כשתראה בל"ד ומ"א ודמיא לשני שבילין שהלך בזה אחר זה דמטהרינן ליה ודבריו שכ' שהתו' כיוונו דווקא היכא שבמקום אחד ובבת אחת יש ס"ס לחומרא וס"ס לקולא הם תמוהים ולא ראה מע"ל בגוף דברי התוס' פ' המפלת ובכמה דוכתי.
ובמה שכתבתי בספק דמוקפין דהוי תרי ותרי ומקרי ספיקא דרבנן אפי' בדאורייתא, ותמה עלי שהרי דבר זה אינו אלא להחמיר כגון במקום דאיכא חזקת היתר ע"ז אמרינן דלא מוקמינן אחזקת מדרבנן כיון דאיתא תרי דמוציאין מחזקה, דבריו תמוהים בזה דגם ממני לא נכחד דבר זה ובכה"ג דספיקא דמוקפין יש ג"כ חזקה והיתירא דבימי יהושע אמרינן דלא הוקפה ואוקי אחזקה דמעיקרא שלא הוקפה וכבר כתבתי בחיבורי באריכות דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא כמו דאמרינן בגבינות מבהמה שנטרפה וכיוצא בזה וזה פשוט וא"כ יש לקרות בי"ד לבד.
ומה שתמה עלי במ"ש בהא דגיטין בס"ת שנמצא ביד עכומ"ז דהוצרך רש"י לפרש טעמא דמ"ד קורין בו משום דהוי ס"ס, וע"ז כתב דאדרבא איכא לאוכיחא להיפוך דאם אינו בנמצא ס"ת אחרת מתבטל תקנת עזרא הרי דספיקא לקולא וכתבתי ע"ז דמיירי שע"י טורח יכול למצוא ס"ת אחרת, וכ' מעכ"ת ע"ז דא"כ למה יגנוז ע"ז תימא תימא אקרא אנה מצינא בש"ס דס"ת שנמצא ביד עכומ"ז יגנוז שם דאיתא בכה"ג דאמרי לה יגנוז ואמרי לה קורין בה ופרש"י משום ס"ס ספק שמא ישראל כתבו ואת"ל הוא כתבו שמא לאו לעבודת כומ"ז כתבו רק למכור לישראל, א"כ לפירש"י דיש חשש שמא לעבודת כומ"ז כתבו א"ש מאן דס"ל יגנז דס"ל דכיון דנמצא בידו אין לספוקי שמא ישראל כתבו דכאן נמצא כאן הי' וס"ל דמסתמא הוא כתבו וכיון דיש ספק שמא לעבודת כומ"ז כתבו א"ש דיגנוז, ובודאי אסור לקרות בו בכה"ג אפי' ביחיד, ומה שכתבתי דאם בחד ספיקא הי' מותר לקרות בו בשעת הדחק כוונתי הי' במ"ש רש"י הטעם משום ס"ס ומשמע דאלו היה ספק אחד אין קורין בה, והיינו אם לא היה כאן ספק שמא לעכומ"ז כתבו רק הספק היה אם הוא כתבו או ישראל כתבו למאן דס"ל ס"ת שכתבו עכומ"ז פסול מטעם דאינו בר קשירה כדאיתא התם, דבכה"ג יש לומר ספיקא דרבנן בתקנת עזרא לחומרא ומחויב לקרות בה אם אין ס"ת אחרת, ומ"מ לא כתבתי זה לדין ברור די"ל שב ואל תעשה עדיף בכה"ג כדי שלא יבא לידי תקלה לקרות בו גם שלא בשעת הדחק, וע"ז כוונתי בתשו' הראשונה דעוד יש לדחות בכמה גווני ודו"ק.