אור ברסלב
בית יצחק חושן משפט מפתחות › סימן כט

בית יצחק חושן משפט· רבי יצחק יהודה שמלקיש

מפתחות · סימן כט

סימן כח

בדין חלוקי מחיות דהחיובים שנתחייב איש לרעהו אין להם כח ועוז נגד יורשים ובאי כחם דשיור לא מהני אלא לעצמו אם לא שהתנה בפירוש שחל החיוב גם על יורשים אחרים דחיובים כאלה הוה כדבר שאינו מסוים.

(הערה ע' בית יוסף חו"מ סימן ר"ט שהביא בזה מחלוקת הרשב"ם והרמב"ן. דעת הרשב"ם כיון דמשום יתור לשון הוא די לנו אם אהני יתורא למה שפירש דהיינו לעצמו והרמב"ן כ' דלא יוחזר שאין הדבר משום יתור לשון אלא משום דהוה כתנאי ובתנאי כל האומר לי ולא ליורשי משמע כעין שאמרו בגטין וקדושין דבתנאה לי ולא ליורשי משמע. והר"ן כ' דאפילו לרשב"ג דפליג התם ואמר לי ואפילו ליורשי משמע מודה הכא דלא קאמר רשב"ג אלא בדבר שהוא קצוב ומסוים. אבל במשייר לעצמו פרות היוצאות בכל שנה ושנה אפילו לרשב"ג לי ולא ליורשי' משמע. אכן ביד רמ"ה כ' בפ"י דברי הש"ס ב"ב ס"ג דמש"ה בבן לוי שמכר לישראל ואמר על מנת שהמעשר שלי לא יתן לבני אחרי רק אם פי' לי ולבני משום דכי שיירי' למקום מעשר לאו לגמרי שיירי' לעצמו דאל"כ האיך נפיק הלוקח ידי חובת מעשר דהא דקא יהיב ללוי כי קא יהיב מספקא דארעא דשביק לנפשיה יהיב ליה אלא ע"כ כי שיירי' למקום לא לגמרי שיירי' אלא שעבודא בעלמא הוא דשיור וטובת הנאה אינה ממון להורישה לבני'. ולפי"ז בחלוקי מחיות י"ל אף בלא אמר לי ולבני ולב"כ מחויבים היורשים לקיים. אכן לא זכיתי להבין דבריו דמה שייך טובת הנאה גבי לוי הרי המעשר הוא שלו לגמרי. בשלמא בישראל שייך לומר טובת הנאה. ומה שהקשה איך יצא ידי חובת מעשר עיין בש"מ מה שתירץ בזה וגם דבריו דחוקין. וע' רש"י חולין קל"ד והארכתי בזה בחדושי. ועכ"פ אין קו' על התוס' ב"ב ס"ג שכ' דהי' יכול לאוקמי כר"מ דאדם מקנה דשב"ל דא"כ מדוע לא יהיה המעשר לבני' אחרי' דהתוס' אזלו בשטת הרמב"ן או יד רמ"ה ודוק. והנה לדעת הרמ"ה דבמעשר ע"כ לא שייר אלא טובת הנאה ושעבודא. דאל"כ איך יצא הלוקח ידי חובת מעשר. מיושבים דברי הרמב"ם דב"פ כ"א מה' מכירה כ' אבל אם מכר אילן ושייר פרותי' לעצמו הרי שייר מקום הפרות אעפ"י שלא פירש ומשמע דאפילו ליורשים אחרי' שייר מקום הפרות מד"כ סתמא ולא חילק ובפ"ו מה' מעשר כ' דוקא בהתנה לי ולבני נותן לבני' ובסתמא אין לבני' חלק בהמעשר ובית יוסף בסי' ר"ט תמה בזה ולהנ"ל נכון דבפרות דקל הוה שיור גמור ושייך לבני' היורשים אתו. אבל מעשר דע"כ ל"ה שיור גמור דאל"כ לא יוכל הלוקח לצאת י"ח מעשר ל"ה אלא טובת הנאה ולא יכול להורישו לבני' כדעת הרמ"א סוף סי' רע"ו ובזה תתישב ג"כ סתירת הרמב"ם שפסק גבי מתנות באמר ע"מ שה שהמתנות שלי אינו תנאי ויכול לתנם לכל כהן שירצה כדברי הש"ס חולין קל"ד יעוין בדברי' פ"ט מה' בכורים הי"א. וכ' בטעמא דע"מ לאו שיורא הוא. וע' יו"ד סי' ס"א סכ"ט ובפ"ו מה' מעשר הי"ט פסק דע"מ שהמעשר שלו המעשר שלו והטעם דשיורי שיירי למקום מעשר וכבר תמה בזה בטו"ז ביו"ד סי' ס"א ולהנ"ל נכון דלכאורה ק' אם ברצונו לשיור מדוע לא אמר בפירוש חוץ מהמתנות ואשר ע"כ אמרינן בחולין באמת גבי מתנות דע"מ לאו שיורא הוא מדלא שייר ואמר חוץ מהמתנות אכן כאן במעשר לא הי' יכול לומר חוץ מן המעשר דלו אמר כן לא הי' המעשר של לוקח ולא היתה תבואתו נפטרת במעשר הזה ורק מדלא שייר בפירוש ורק דאמרינן כדי לקיים דברי' שיורי שיירי והשאר הוא רק שיעבוד וטובת הנאה מהני המעשר ללוקח וכוון דלא הי' יכול לשייר בפירוש שפיר אמרינן דעכ"פ ע"מ שיורא הוא כשיעבוד וטוה"נ והמעשר לבן לוי וע"כ אין כאן סתירה בדברי הרמב"ם ועולים יפה עפ"י דברי הרמ"ה. ואם רק מדקדק הלשון שאמר לי דייקינן שכיון רק לעצמו ולא ליורשי' או אפילו אם לא אמר מלת לי נמי אמרינן דלא כיון ליורשי' ע' שעה"מ פ"ז מאשות ה' יו"ד שהוכיח מירושלמי גטין פ' מי שאחזו שכ' כמו שנחלקו רבנן ורשב"ג לענין גיטין אף בקדושין כל האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז לרשב"ג אפי' לאחי' נותנים והוא זקוקה לחליצה וליבום ולרבנן אינה זקוקה לחליצה וליבום אלמא דלאו משום יתורא דלשנא אמרינן דלא כיון ליורשים וע' ר"י סד לאברהם סי' ל"ז שהעיר בזה ואכמ"ל:

סי' ל בהכ"נ שהי' עזרות של נשים בנות ג' מעלות תחתיות שניות ושלישיות ועפ"י פקודת המגיסטרט נעשו מהשלש שתים כי ראו בהן תוהא והגביהו התחתונה והשפילו העליונה ועי"ז נאבדה אחת מהעזרות ונולד ספק למי המה המקומות בעזרות האלה. גם חקקו בכותל במקום החלון והסירו מעבי' ונעשו מקומות חדשים לשבת ושאלו ראשי הקהל למי המה המקומות אם להקהל או לבעלי המקומות סמוך החלון:

סי' לא אם אחר הזמן שקנתה המדינה את זכות הפראפינטיאן יש בה דיני חזקה. ואם יכול משיג גבול החזקה לטעון שלא יחזיר החזקה עד אשר יסלק נזק הבא מחמת המחזיק הראשון:

סי' לב בהוספה שהוסיף השוכר ה"ב אם צריך השוכר הראשון לקבלה עלי' ענין חזקת הארנדות אחרי שבאה לרשות הארינדר:

סי' לג עוד בענין הנ"ל:

סי' לד אם שייך בגראלנא דין חזקה. (הערה ע' ישוי"ע חו"מ סי' קנ"ו תשו' מנכד המחבר אם שייך בשכירות נהר עם דגים דין חזקה והביא ג"כ דברי הב"ח בתשו' סי' ס' שבחזקה לא עשו התקנה רק באוראנדים ורחיים וע' שו"מ מהדו"ק ח"א סי' ל"ב בדין רחיים אם נתקנה בהן התקנה מחזקה:

סי' לה אם יש לחוכרי הפראפינאטיאן חזקה במס הקאנזום שנעשה מחדש. (הערה מה שרצה מו"ח הגאון זללה"ה לחדש דיש בזה דינא דבר מיצרא כמו בקונה חוב של חברו שיכול הלוה לסלק להלוקח לשטת המבי"ט. וכיון שהטילה המדינה חוב על שוכר האראנדא הוא קודם לקנות החוב שלו יש לפקפק בזה כי החוב הזה אינו על שוכר האררנא כ"א על השותה וכשמו קאנזאם שטייער שהמכס הוא על הקאנזום וא"כ אין החוב על שוכר האראנדא. אכן לאשר נאמר בהחוק של הקאנזום שמשפט הקדומה לשכר הפרופנטיאן לשכר הקאנשומטיער א"כ מכח המלכות יש לשוכר הפריפנטאן כדין חזקה אולי אין אחר רשאי לשוכרו ואין המקום כאן להאריך בזה ולא באתי רק להעיר כי י"ל ביען שאין רשות לאדם אחר לשכור רק לשוכר הפיאפינאטאן א"כ חל חוב הקאנזים רק עלי' ושוב יש בו דינא דב"מ:

סי' לו שוכר שרצה לשכור אצ"ל האדון בפחות מדמי השכירות שהי' משלם עד עכשו' ומברר שאינו שוה כמו שנתן מקדם אם יש בזה דין חזקה. (הערה בתשו' מהריב"ל ס"א סי' ע"ז נסתפק בזה. וכ' שבתקנת סאלוניקה כ' בפ"י בהסכמותיהם אפילו רצה השוכר שופחתו לו השכירות גם בזה לא יוכל שום אדם לכנס באתו החצר. אך בהסכמת קיסטנטינה אין הדבר מבואר ובכה"ג עי' ק"ח אות כ"ט קיצר בהעתקות וע' שם אות קנ"ד שהביא בשם הראנ"ח ג"כ כענין הזה

סי' לז באחד ששכר אראנדא באלמות ושב"ח והניח בן וכאשר רצה לשכור מחדש התפשר עם נכדי בעל החזקה לתת להם חלק בהאראנדא והשלישו שטרות ע"ס חמש מאות כסף ונעשה בקנא"ס וכעת חוזר בו השוכר ואין רוצה לקיים כפי הפשרה. (הערה מה שנסתפק מו"ח הגאון ז"ל אם יש לבן השוכר דין חזקה צ"ע כי במקום שעשה אבי' אסור להשיג גבול שגבלו ראשונים בתקנות החזקה. לא תקנו לי' חזקם וכעין שכ' בתשו' הר"ן סי' מ' והובאו דבריו בחו"מ רל"ה ברמ"א דבמקום שעשה שלא כהוגן לא תקנו חכמים ומצאתי בשו"מ מהדו"ק ח"א סי' ל' שכ' כן וע' תוס' כתובות ל"א ב' ד"ה אי דנפקי דלגנב לא תיקנו ד"א והדבר מבואר ב"מ צ"ו ב' כי עבדו רבנן תקנתא ואמרו בעל לוקח הוה להתירא לאסורא ל"ע רבנן תקנתא וע' מל"מ פ"ט ה' זכי' ומתנה ה' יו"ד מה שהעיר בדברי הר"ן ומדברי הש"ס דב"מ צ"ע מה שחידש הנתבות בסי' רל"ה דדין זה דבמקום שעשו שלא כהוגן לא תקנו רבנן הוא רק בקטן שקנין דרבנן ל"ה רק כדי חיי' ולא תקנו שיחי' עצמו בדבר אסור. אבל כגדול מהני קנין דרבנן אפילו במקום אסור דהרי בב"מ הוא לענין התקנה שהבעל זוכה בנכסי אשתו אמרינן דבאסורא לא עבוד רבנן תקנתא וגוף דברי הש"ס שם צע"ג דמה קמבע"ל בעל בנכסי אשתו מי מעל ופירש"י כגון שנפלו לה נכסים מאבי' משנשאת ועמהן מעות הקדש וכו':

דמה מספקא לי' אטו אם יהי' מעות אחרות בפקדון ביד אבי' יהי' של הבעל במות אבי'. והרי כשהקדישן אבי' שוב אינן של אבי' והם כמעות של אחר. והתקנה היתה במעות של אבי' ולא בשל אחר ורציתי לומר שזאת היא כוונת התוס' שם בד"ה אמר רבא וזאת הוא קושית. אכן מדכתבו דלא תקנו חכמים מוכת דכוונתם דבאסורא לא תקנו חכמים. אכן מתירוצם שתרצו לפי שגבי ב"ד הוצרך להאי טעמא נקטי נמי הכא נראה שהיתה כוונתם למה דאמרן ולכאורה צ"ע במה דאמרו בש"ס שם בעל דהתירא ניחא לי' דלקנו אסורא לא ניחא לי' דלקני והרי אף אם ניחא לי' לבטל דלקנו לא ימעל כיון דבאסורא לא תקנו חכמים א"כ אין כאן קנין כלל ובמה יקנה ע"כ נראה כדברי הנתיבות דאף במקום אסור קנה בקנין דרבנן ורק משום דלא ניחא לי' אמדינן לדעת דלא רצה לקנות ורק גבי ב"ד דהם מבחוץ ותקנו רק לגבי היתר לפי שלא הי' דעתם על אסור ואף דממילא אחרי התקנה שתיקנו יקנה הבעל גם במקום אסור אין בידינו לחייבם ע"ז כיון שהם לא עשו מעשיהם במקום אסור ורק תיקנו בכללות ואין כוונתם על אסור אבל הבעל באמת קנה אף במקום אסור ורק משום דלא ניחא לי' לא מעל ויהי' מכאן ראי' לדברי הנתיבות דבקנין דרבנן מהני אף במקום אסור:

ובמל"מ פ"י מה' זכי' כ' המגיה לישב הקו' מב"ב קל"ז מתנת שכ"מ אינה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך ותיפוק לי' דמתנת שכ"מ אינה אלא מדרבנן ובמקום אסורא לא תקנו דהר"ן לא אמר אלא דוקא גבי האי דפעוטות דאי לאו תקנת חז"ל לא הי' בהם כח למכור אבל במתנת שכ"מ בלעדי תקנות חז"ל הי' יכול לחתנה במתנת בריא לאחר מיתה. גם במקום אסירא קנה בקנין דרבנן. וכעין זה תירץ בסמ"ע סי' ר"ח הק"ו על המרדכי מנשבע שלא למכר ומכר דאין במעשי' כלום מדברי הרא"ש במוסיף על המקח בשביל המתנת המעות דמקחו מקח וכ' לחלק דבנשבע אי אפשר באופן אחר ע"כ המקח בטל משא"כ היכא דאפשר באופן המותר. אז אף אם נעשה באופן האסור המקח קיים וע' נוב"ת אה"ע סי' קכ"ט שכ' ג"כ כסברא הזאת ותלי בה כיפי ומצאנו ג"כ כעין סברא זאת לענין מהב"ע בתוס' סוכה ל' וה דברים עתיקין:

סי' לח שמחזיק האוראנדא צריך לעמוד לד"ת עם מוכרי י"ש שהביאוהו מחוץ ולא שלמו המכס והב"ד דנין כפי הכח והמשפט אשר למחזיק עפ"י חוקי המדינה ודלא כהרמ"ץ שכ' דבענין זה אמרינן עביד אינש דינא לנפשי'.

סי' לט קושיא בש"ס כריתות כ"ב דס"ל לר"ע דחייב על ספק מעילות אשם תלוי ור"ע ס"ל מייתי משם ודאי ומתני ואר"ע נראים דבריך במעילה מועטת אבל לא במעילה מרובה דאינו חיוב לתת הקרן מספק והרי ר"ע ס"ל באומר לשנים גזלתי מאחד מכם ואיני יודע מאיזה מכם דחייב לצ"ש אפילו בשמא ושמא א"כ כאן בספק גזל מהקדש ספק גזל מהדיוט צריך לשלם לשניהם לצי"ש וכיון דעיקר דין חיוב אשם הוא לצ"ש דחייבי אשמות אין ממשכנין א"כ בלא"ה צריך לשלם הקרן הן להקדש והן לחולין והאריך בדברים נעימים ומתוקים ונראה לי לישב קו' מו"ח הגאון זלה"ה דעד כאן ל"ק ר"ע דחייב לצ"ש על הספק אלא היכי דחייב על הודאי מצד הדין כמו בגזל דבידע למי גזל חייב בדיני אדם א"כ בספק חייב עכ"פ לצ"ש. אבל בהקדש דגם בודאי אין חייב רק לצי"ש דחייבי אשמות אין ממשכנין א"כ בספק פטור אף לצ"ש דנחית דרגא ומשו"ה פטרו ר"ע:

סי' מ ב' שותפים בבית שאין בו דין חלוקה ורצה אחד להשכיר חלקו ועי"ז מחייב את חברו לשלם מס מהבית והשותף טוען שישלם לו היזקו:

הערה. מו"ח הגאון זצלה"ה הביא דברי הש"ס ב"ק נ"ה בפורץ גדר לפני בהמת חברו דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ודברי רמ"ה דעל הבהמה שנאבדה חייב בד"א והא דאר"י דפטור מד"א וחייב בד"ש קאי על מה שהזיקה הבהמה. וכ' דהרמ"ה בחו"מ סימן קנ"ה סמ"ד לשטתי' והנה הרמב"ם בפ"ד מה' נזקי ממון ה"ב כ' דחייב על מה שהזיקה הבהמה ג"כ בדיני אדם ותמהו עליו חכמי לוניל ממתניתין דפרצוה לסטים ויצאה והזיקה פטור. ובעל מגדול עוז הביא תשו' הרמב"ם להם וחילק בין פרצוה לסטים שכוונתם לגנוב הבהמה לפיכך כל זמן שלא הוציאוה מרשות בעלים לא נתחייבו בנזקי' שהרי לא נעשה הנזק שנתכוונו לו. אבל הפורץ גדר חברו אין כוונתו לגנוב ולא נתכוון אלא שתצא הבהמה ותזיק ויתחייבו הבעלים בנזקי' ולפיכך חייב הפורץ כדין מזיק והמחבר פסק כדברי הרמב"ם בסימן שצ"ו. ובאמת הדברים תמוהים דמה לנו בכוונתם אם כוונו לגזול הבהמה או כוונו שתזיק לאחרים אטו אנן דנין על הכוונה והרי המעשה הוא העיקר. ואם כי בירושלמי מחלק בין כוונתו לגזול או לאבד. גם שם לא נוכל להבין החילוק בזה והנה רש"י פי' בדברי הש"ס אי בכותל בריא בדיני אדם נמי לחייב דכוונת הש"ס דאכותל לחייב עכ"פ. והקשו בתוס' דלמא באמת חייב על הכותל בדיני אדם והא דפטר ר' יהושע מדיני אדם קאי על הבהמה ואולי משום הכי פסק הרמ"ה דחייב אף על הבהמה והרמב"ם חייב אף על נזקי' משום קו' זאת דאם נמצא איזה דבר דפטור מדיני אדם כגון לרש"י על הבהמה ולהרמ"ה על נזקי' נימא דהא דפטר ר"י קאי על הבהמה או טל הנזקים ומה מקשה בדיני אדם נמי לחייב. והתוס' כ' ב"ק ובסנהדרין דלא שייך למתני פטור מדיני אדם אם הי' שום חיוב בבהמה או בכותל. והדברים סתומים מדוע לא שייך למתני פטור מדיני אדם אשארא. ונראה לישב עפ"י שחידש בספר מנחת חנוך מצוה מ"ב דהיכא דחייב לחברו חמשים זוז מצד הדין וחמשים לצי"ש ומהני בהו תפיסה מחויב לשלם הכל מצד הדין דהחמשים שישלם מצד הדין יתפוס עבום החמשים לצי"ש ונ' אחרים ישלם לו מן הדין. וא"כ שפיר מקשה הש"ס אי בכותל בריא מדיני אדם נמי לחייב. ואין כוונת הקו' דרק עבור הכותל מחויב לשלם רק כוונת קו' דמחויב לשלם גם על הבהמה דיתפוס תשלומי הכותל עבור החיוב שיש מתשלומי הבהמה וע"ז משני בכותל רעוע דאין מחייב לשלם כלל רק לצי"ש. ושפיר מיושבת קושית חכמי לוני"ל על הרמב"ם במתניתין דפרצוה לסטים דשם לא נאבדה הבהמה ומשו"ה פטור על נזקי' ג"כ ורק לצי"ש חייב בנזקי' משא"כ בברייתא דחייב על הבהמה מדין חייב גם על נזקי' מצד תפיסה וכדאמרן. ועיין תוס' ב"ק צ"ח נ"א ד"ה מתיב כיון דיש חסרון באותו קלקול חייב על כל הקלקול. ונראה מדבריהם אם במקצת הוי היזק ניכר וחסרון חייב לשלם אף על ההיזק דלית ביה חסרון ומגלגלין עליו את הכל. וע' תוס' כתובות ל' ע"ב ד"ה לא צריכא דאף דזה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון דשוה כ"ש אז מחויב בכל. והוא כעין סברת מנ"ח שהבאתי למעלה. ואולי זאת סברת ר' נתן ב"ק נ"ג ע"א בשור שדחף את חברו לבור דאמר כל היכי דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי דאף דא"ר קסבר האי כולי הזיקא עביד מ"מ כיון דשניהם השור והבור עשו ההיזק כל אחד הוה מזיק בחצי ובחצי השנית גורם להזיק ומחיוב לשלם המחצה מצד הדין והחצי השנית לצי"ש וכל היכא דאיכא לאשתלומי מאידך אין צריך להשתלם ממנו. אבל כי ליכא לאשתלומי מאידך אז משתלם מהאי כיון דחייב לצ"ש מהני תפיסה וכדאמרן וע"ז אמר ר"נ דינא הוא ונחית לעומקא דדינא וכאמור. ואין המקום להאריך כאן:

ובדבר השאלה כ' מו"ח הגאון זצלה"ה לדמות הענין למה שהובא בחו"מ סימן ס"ו במוכר שט"ח על בנו ומת הבן מוחל לעצמו וא"צ נשלם מדיני דגרמי כיון שמתכוין להנאתו. והיא דעת הראב"ד פ"ז מה' חובל והביא בזה קו' העולם שהק' על שטה זאת מב"ק פ"ט דר' אדי בר אבין מייתי סייעתא לתק"א מהא דתניא מעידין אנו באיש פלוני וכו' ואס"ד ליתא לתקנת אושא תזבן כתובתה לגמרי דאיך יקנה שום איש הכתובה וישלם כל דמיה כיון דאם תמות הבעל יורש אותה וימחל לעצמו וא"צ לשלם מדינא דגרמי. ומה שרצה מו"ח הגאון זצלה"ה לומר כיון דירושת הבעל דרבנן ל"מ מחילתו. ודוקא יורש דאוריי' יכול למחול דבריו צ"ע דהראב"ד ס"ל ירושת הבעל דאורייתא ע' ב"ש אה"ע סי' צ' ומה שרצה מו"ח ז"ל לחלק בין מטלטלי למקרקעי ובב"ק מיירי בהי' לה צאן ברזל מקרקעי ולמפרע הוא גובה ואין יכול למחול ג"כ יש לסתור דמנ"ל לרב אדי להביא ראי' לתקנות אושא דלמא לעולם ליתא לתקנת אושא והברייתא מיירי דהי' לה צ"ב מטלטלי ואפשר ראייתו דהברייתא סתמא נקטה ומשמע אף דצ"ב שלה הי' מקרקעי וזה דוחק. והנראה לי בישוב הקו' דהנה נקטינן ב"ב קכ"ה דאין הבעל יורש בראוי. וכן אפסיקא הלכתא באה"ע סי' צ' וע"כ אמרינן שם דאין הבעל יורש מלות אשתו. ובמלוה שעמו פליגי ח"מ וב"ש. דעת ח"מ דדין הבעל כדין בכור ופלגי ודעת ב"ש דיורש כלה דזכה מתורת נ"מ ובאבני מלואים תמה איך אמרינן בכמה משנות ובפ' מ"ש דהבעל יורש נכסי צ"ב של אשתו הא נכסי צ"ב מלוה הן אצל הבעל ולדעת ח"מ לא יירש רק המחצה ותירץ דזכה הבעל בהן משעה שהלותה אותן לו מתקנת אושה וכמ"ש הרא"ש דמדמה לה למכרה ומתה דהבעל מוציא מיד הלקוחות יעי"ש וא"כ דברי הש"ס נכונים דאם ליתא לתקנת אושה תזבון לגמרי מה תאמר דהבעל יורש ומוחל לעצמו דהרי אם ליתא לתקנת אשה לא יירש נכסי צ"ב ולא יוכל למחול. וא"כ ממלא מיושבת קו' התוס' דלא מקשה ממתניתין דמכות כיון דשם מיירי במנה ומאתים כדברי התוס' והרמב"ן כ' דהא דאין נותן מנה ומאתם ליורשים לאו מתורת ירושה היא רק היא מתנאי כתובה שכ' לה כשתמשאי לאחר תטלי מה שכתוב לכי וא"כ לא תוכל למכור לגמרי ולא יכול להוכיח מדי. אכן לדברי ב"ש דמלוה שעמו הכל להבעל ולא מתקנת אשה עדיין קשה דלא תוכל למכור לגמרי דהבעל ימחול לעצמו. אכן גם לשיטתו ניחא דעיקר טעמו משום דהוה כנ"מ ובנ"מ בלתי תק נתאשה אם מכרה אין הבעל מוציא מיד הלקוחות וא"כ שפיר מוכיח דאיתא לתקנת אשה דאל"כ תמכר לגמרי מה תאמר דהבעל ימחול הרי אם תמכור לא יוכל למחול דלא יירש אותה ומשני אם אמרו בנ"מ יאמרו בנכסי צ"ב ופירש"י דלא תוכל למכור כלל ושוב הבעל יורש אותה ומחיל לעצמו:

והנה בגדולי תרומה הביאו בתומים סימן ס"ו הקשה על דברי הראב"ד שכ' במוחל לעצמו אין משלם כלום משום דלא נתכוין להזיק לחברו ועשה רק לטובת עצמו והא דאמרינן העושה מלאכה במי חטאת פטור מדיני אדם וחייב בד"ש ואי אמרת השא"נ שמיה היזק בדיני אדם נמי לחייב ולוקמי כגון שנתכוין להנאתו וע"כ פטור מדיני אדם וע' תומים מה שתירץ בזה ועכ"פ מוכח דבמוחל לעצמו אף דפטור מדיני אדם מ"מ חייב בד"ש. וכן מוכח מדברי הש"ך בסי' הנ"ל סופ"ב דחייב לשלם מדיני דגרמי ואין יכול לומר לא כוונתי להזיק משמע דלהראב"ד פטור מדיני אדם משוה דאומר לא כוונתי להזיק אבל חייב בדיני שמים. וא"כ אם נאמר כדעת ח"מ דבמלוה שעמו פלגא כמו בבכור אם הבעל ימחול לעצמו יהיה מחויב לשלם המחצה מצד הדין. ולפי"מ שהבאתי לעיל בשם המנ"ח דאם מחויב לשלם המחצה מן הדין מחויב לשלם אפילו המחצה האחרת שאינו מחויב רק לצי"ש מדין תפיסה ה"ה כאן יהיה הבעל מחויב לשלם המחצה האחת מצד הדין שאינה מועילה מחילתו בה וממילא מחויב לשלם גם המחצה השנית שמחויב לשלם לצי"ש מכח תפיסה ולכך פריך שפיר ותזבין כתובתה לגמרי אולם מדהוכיחו הדין דיורש יכול למחול לעצמו מקריבתו דרב נחמן בכתובות פ"ו, י"ל דפטורה אף לצי"ש. דאל"כ איך אמר ר"נ ליכא דלסבה עצה דתמחול והרי אסורה לה לעשות כן משום דמחויבת לצי"ש.

כסי' הנ"ל הביא מוחז"ל קו' על הראב"ד בעדיות שכ' דהא דב"ה מטמאין דם נבלות הוא רק מדרבנן מכריתות כ"א שכ' אי דם מטמא טומאה חמורה. דתנן דם נבלות ב"ה מטמאין ומוכח דהטומאה דאוריי' והקו' הזאת חמורה וליכא בר נגד דיפרקונה אכן מה שהקשה ג"כ על הרמב"ם שפ' בפ"א מה' אבות הטומאות ה"ד דדם נבלה אינה מטמאה כנבלה אלא הרי הוא כמשקין טמאין שאינו מטמא לא אדם ולא כלים מה"ת מהך דכריתות ל"ק. דהרמב"ם פסק כר"י בן בתירה דהעיד בפ"ח דעדיות דדם נבלות טהור. ופי' דאינו טהור גמור אלא מדאורייתא אבל מדרבנן טמא. וע' רש"י שבת ע"ו ותוי"ט פ"ח דעדיות מה שהאריך בזה ועכ"פ לבית הלל גם הרמב"ם מודה דטמא מדאורייתא והסוגיא בכריתות אזלא לבית הלל. ומה שכ' בתוי"ט שם דלהרמב"ם הא דמצריך בדם נבלה רביעית הוא לפסול את הגוי' אבל לטמא במגע ל"א בו שיעור כלל צ"ע מש"ס דכריתות הנ"ל דמ"ק מדם דמטמא טומאה חמורה. ול"ש התירוץ שמתרץ על בשר כגון דאיכא פחות מכזית בשר וצירפה לפחות מכביצה אוכלין דהרי לשטתו מטמא במגע בכ"ש:

אחת היא מה שנראה לי בישוב דברי רש"י בחולין פ"ב א' שכ') מאי ק' ל"ל קבלת טומאה היא גופה מטמאה אדם ובגדים ומפרשינן כה"ג בכריתות בפ' ד"ש כגון בשר שחפהו בפחות מכביצה בצק וכו'. וק' מדוע הביא רש"י תירוץ ר' חנניא בכריתות ולא הביא מה שמתרץ ר' חייא כגון דאיכא פחות מכזית נבלה. וכבר העיר בזה בספר לב ארי'. דלכאורה יש להעיר באיזה סברא פליגי ר"ח ור' חנינא דר"ח מוקי בפחות מכזית וצרפה לפחות מכביצה אוכלין ומטמא טומאה קלה ולא בעי הכשר כיון דאלו מצרף לי' כזית ל"ב הכשר השתא נמי ל"ב הכשר ור' חנינא מוקי לה בכזית וחפהו בבצק ומדוע לא מוקי גם הוא כר' חייא דיש לדעת לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה ואמרו ביומא ע"ב מטעם דחזי לאצטרופי אמאי ל"א בטומאה דח"ש יטמא משום דחזי לאצטרופי. ומו"ח הגאון זלה"ה העיר בזה בספרו לאו"ח סי' ל' והביא דברי שאג"א סי' פ"א ופמ"ג בפתיחה לה' תערובות יעו"ש. וראיתי בספרי האחרונים בטעמא דחזי לאצטרופי דהכוונה שיוכל לבא לידי איסור אם ח"ש יטעים כשיעור, והוא לסברת הפלתי בסי' צ"ב דח"ז המטעים לכזית לוקין עלי' וע' בית יצחק יו"ד א' סי' צ"א בסופו וע' בר"ש פ"ב דטבו"י דבטומאה ל"א טע"כ וכן כ' התוספות בבכורות כ"ב ע"א ד"א הנך וא"כ משו"ה ל"ש חזי לאצטרופי ול"א בי' לטמא ח"ש. ואפשר לומר דפליגי בהא תנאי דבפ"ג דטבו"י משנה ד' איתא עיסה שנדמעה או שנחמצה בשאור של תרומה אינה נפסלת בטבו"י ר' יוסי ור' שמעון פוסלין. ואפשר דבהא פליגי אי אמרינן בטומאה טע"כ ור"י ור"ש ס"ל דאמרינן גם בטומאה טע"כ וא"כ נדון בטומאה גם כן דין ח"ש ואי אפשר לומר כדשני ר' חייא בפחות מכזית נבלה וצירפה לפחות מכביצה אוכלין דבזה גם טומאה חמורה אית בה. וע"כ לר"ש דלדידי' אזיל רש"י בחולין פ"ב לא נוכל לשנויי כר"ח ומשו"ה כ' רש"י בזית שחפוהו בבצק ואין עת להאריך פה:

סי' מא בענין קנין בחלוקי מחיות אי מהני ואי צריך לקבל מי שפרע גם בהלך בערכאות והפסיד בדיניהם אין הב' מחויב לעמוד עמו לד"ת:

סי' מב בכותל שותפות בין ישראל ונכרי וקנה ישראל חלקו של נכרי ובעלי' בנה אבי' של ישראל ושותפו של הנכרי על מחצה הכותל של ישראל והגביה הכותל. ועתה רוצה הישראל הבא מכח הנכרי לסמוך להכותל:

סי' מג אחד השכיר חנות לחברו ואחר כך השכיר החנות השנית לשוכר אחר המחזיק ג"כ סחורות כבעל החנות הראשון אם יכול השוכר הראשון למחות בידו ואם יכול עי"ז לחזור מהשכירות

סי' מד בג' אחים שירשו בית מאמם ושנים דרו כ"א בבית וכפה ואח אחד לא דר שם רק השכיר דירה אחת וקבל שכר דירה. וכעת חלקו הבית ביניהם וטוענים שני האחים שקודם שחלקו ל"ה להם לשלם שכר דירה ודרו בשלהם ומה שקבל האח הג' ש"ד הוא לאמצע:

סי' מה ראובן היה לו בית גדול ובו דירוח מב' צדדים ובאמצע פחרהויז רחב ומכר צד אחד לשמעון וחצי הפארהויז ואח"כ מכר המחצה השני ללוי. ודרו ביחד כמה שנים ועתה רוצה ראובן לחלוק בית שער פארהויז הנ"ל ולוי מוחה בידו.

סי' מו שתי חניות סמוכות זו לזו ומושכרות לב' ב"א ועתה שכר האחד גם חנות הב' והשוכר הראשון רוצה לדחותו מדינא דבר מיצרא.

הערה מו"ח הגאון זלה"ה פלפל בדברי נמוק"י מכות שפי' אהא דאמר ר"ע לא בא הג' להקל אלא להחמיר עלי' אינו יכול לומר כבר העידו השנים ונתקיים העדות בסם ואפילו הוזם לא ישלם שלא הי' צורך לעדותו אם העיד תוכ"ד דינו להתחייב אם הוזם. ודן בזה מו"ח הרי יכולים העדים לחזור ולומר מבודין היינו ודבריו דברי חן. וראיתי באבות דר"נ פ"ל דבר תמהון וז"ל רע"ק אומר כל המדבק בעוברי עברה אעפ"י שלא עשה כמעשיהם הרי זה מקבל פורעניות כיוצא בהן וכו' כיצד שנים מעידין באחד ואומרים אדם זה הרג את הנפש ונמצאו זוממין ונגמר דינם ליהרג וכשהן מוציאים אותם לבית הסקילה אחד רץ אחריהם ואומר יודע אני בעדות זו, אומרים לו בא והעד עדותך אף הוא נמצא זומם ונגמר דינו ליהרג כשהם מוציאים אותו לבית הסקילה אומר אוי לי שאלו לא באתי אני לא נגמר דיני ליהרג עכשיו שבאתי עמהן נגמר דיני ליהרג והדברים תמוהין דאם כבר הוזמו הראשונים, עדות הג' לא חייבה את הנדון ולא נהרג עפ"י ע"א ומדוע חייב מיתה כשהוזם. ועוד הרי לא נטפל להראשונים כלל כי המה כבר הוזמו. וע' תוס' סנהדרין ט' שרצו לומר דלר"ע אף אם בא השלישי לאחר כ"ד מצטרף עמהם ויענש. אכן סתרו הדברים דאל"כ יהי' ר"ע מקיל על דברי ר"ש. אכן בריטב"א על מכות פי' כן דר"ש ס"ל דאין נהרגים אלא אם באו כלם ביחד ור"ע סבר שאפילו בא אחר כך בפ"ע חייב וא"כ אפשר לומר דנמוק"י פי' כהריטב"א ולאחכ"ד אין יכולים עוד לחזור ומשו"ה פי' דאשמעינן דאין הג' יכול לומר גברא קטילא בעינן למקטל. ודברי אבות דר"נ יש לומר עפ"י דברי הר"י בן גאות שהובא בדברי הר"ן מכות דאם נצטרף עמהם הג' אף שלא הוזם נידן כמוזם וזאת כוונת אבדר"נ אף הוא נמצא זומם דנראה דברור לו שנמצא זומם והי' לו לומר אם נמצא זומם וע"כ כוונתו דממילא נעשה זומם, כיון שהוזמו הב'. אכן עדיין הדבר תמוה כיון שהוזמו הראשונים בטרם בא הג' הרי לא נצטרף כלל עמהם ואיך יענש בהענשם. ועיין בתומים מה שכ' בפי' ר"י בן גאות.

סי' מז אחד הלוה מעות לרעהו וקבל במשכנתא מקום בביה"כ בע"נ אם יכול המלוה לסלק למצרן והלוה מכר המקום לצורך נשואי נכדו יתום.

סי' מח שטר שותפות שנעשה על ג' שנים וטוען אחד מהשותפים שהי' תנאי בע"פ שיוכל לסלק להשותף הב' אחרי כלות שנה

סי' מט בשותף שמכר חלקו בהיער לאחד מיתר השותפים וטוענים השותפים שאין יכול למכור חלקו ולהסתלק מהשותפות:

הערה. מו"ח הגאון זצלה"ה הביא דברי הצ"ץ ועבוה"ג ונתיבות בסי' קע"ו וכ' דהדבר תלוי בב' החלוקים שחילק בתשו' מהר"א ששון בסי' קי"ג דלחליק הא' בין שותפים לפועל דבשותפים שניהם טורחים בשוה אין דין כ"א כעבד משא"כ בפועל ה"ה דאין יכול למכור חלקו משא"כ לחליק הא' דבשותף נשתעבדו נכסי' לזכות השותפים ולאו כל כמיני' להפקיע שעבודו זה שייך דוקא היכי שרוצה לחלוק בהסחורה משא"כ כשמוכר לשותף אחר חלקו דנשארה הסחורה בשותפות אך הוא לא יטריח בזה דינו כפועל ויכול לחזור הנה במהר"א ששון כ' בהדיא כיון דנשתעבדו הנכסים נשתעבד גם גופו ואפשר לומר שלא יוכל להפקיע שעבוד גופו כן הוא לשון מהר"א ששון. א"כ אף לטעם זה אי אפשר לומר דיכול למכור. והנה הרמ"א בסי' קע"ו ס"מ הביא בשם תשו' הרא"ש דאין שותף יכול להסתלק רק מדעת כל השותפים ודבר זה נובע בתשו' הרא"ש כלל פ"ט סי' ט"ו וכ' ע"ז הש"ך דדוקא אם רוצה להסתלק עצמו מן השותפות ולהניח החלק שהי' לו לאיש אחר או לאחד מן השותפים אז יוכלו שותפים לעכב. אבל אם ירצה ליטול חלקו מהשותפות ולחלק עצמו רשאי אף שלא מדעת השותפות כמבואר בסי"ח ושם. מבואר בלא קבעו זמן לשותפות או שקבעו זמן ונשלם חולק שלא מדעת חברו. ורק שהחליקה צריכה להיות בפני ב"ד. ונראה מדכ' הש"ך סתמא כמבואר בסי"ח ה"ה לאחר זמן השותפות דיכול לחלוק לעצמו חלקו בהסחורה אבל להסתלק אין יכול דהרי באופן זה דיכול לחלק הסחורה כ' הש"ך דאין יכול להסתלק. וכך הם דברי הנתיבות בסופו ומה שתמה מו"ח הגאון זצלה"ה דכי השתעבד עצמו לעולם והרי לא נשתעבד אלא עד זמן ידוע וככלות הזמן כילתה שעבודו י"ל דאמת הדבר שלא נשתעבד לעולם וע"כ יכול לחלק עצמו ולקחת הסחורה שתפול לגורלו לעצמו. אבל להניח חלקו בהשותפות ולהוציא עצמו מן הכלל דבר זה אין בכחו דגם רעהו אינו משועבד לעבוד בהשותפות בלעדו ואצ"ל אם ימכור לאיש נכרי אשר לא הי' בהשותפות עד עתה דיוכל השותף השני לומר הראשון ניחא לי והב' קשה הימנו ואף דנאמר זה בכתובות וב"ב בשם אדמון לענין אחר אבל הסברא נותנת דלא יוכל להכריח את רעהו להיות בצותא חדא עם איש אשר לא ידע אתו מתמול שלשום אלא אפילו אם ימכר חלקו לאחד מהשותפים יכול הב' לומר כל זמן שחלק סחורתך בשותפות נשתעבדו נכסיך כדברי מהר"א ששון להשותפות וכיון דנשתעבדו נכסיך נשתעבד גם גופך וע"כ לא יוכל למכור את חלקו לשותף אחר מהשותפים ולסלק א"ע מהשותפות והרי בלא הי' זמן כלל להשותפות דלכ"ע יכול לחלק אח הסחורה לעצמו ולקחת חלקו לעצמו ובאופן כזה אין עלי' שיעבוד כלל מתחלת השותפות ואעפי"כ לא יוכל להסתלק עצמו ולהניח חלקו בהשותפות דאיך שנאמר בכוונת הש"ך בהא דנמשך עצמו על סו"ח עכ"פ בלא זמן לשותפות לכ"ע יכול לחלק את הסחורה ולדעת הש"ך אין יכול להסתלק וה"ה בהי' זמן לשותפות וכלה הזמן. וע' תשו' לחם רב סי' קי"א הובא בשע"מ דאף בהגיע זמן החליקה אם הי' בחלקתם הפסד צריכים למכור הסחורה ביחד דמסתמא כי נשתתפו לא נשתתפו אדעתא שיגיע הפסד להשותפות וה"ה לא נשתתפו אדעתא שימכר חלקו להשותף הב' ויגיע ליתר השותפים היזק עי"ז, ובגוף הדין לענין השאלה שנשאלה צדקו דברי מו"ח הגאון זצלה"ה ואין להרהר אחריהם:

סי' נ בראובן ששכר רחיים על עשר שנים וקבל את שמעון לשותף על חלק רבוע ונכתב בשטר שותפות שבמשך עשר שנים לא יוכל אחד מהם לקנות הרחיים לצמיתות לבדו אם לא בשותפות לפ"ע החלקים ואח"כ רצה בעל הרחיים למכור הרחיים לאחר והשתדל ראובן וקנה לעצמו ורוצה לבטל השכירות ויתר הפרטים נתבארו בפנים:

סי' נא אם מועיל נאמנות בדבר שאין מברר הטענה. ואם הב"ד יוכלו לומר בפס"ד שמחויב לשבע לאחר פרעון כדין נאמנות או יאמרו שמחויב לשלם סתם ואם יטעון הבע"ד לאחר פרעון שישבע אז יפסקו לו שבועה. גם מפלפל אם מחויב שבועה נגד נאמנות ושטרא אם הוי כ"ב חזקות ואם הריוח שהרויח מקבל עסקא במעות של אחר שלוה להעסק שייך להשותפות:

הנה מו"ח הגאון זלה"ה הביא דברי הנתיבות בסי' ע"א סקי"ז. בחשוד לעברה משאר עברות אבד נאמנות וסתר דברי' מדברי התוס' בסנהדרין כ"ד דאף לרבא דאכל נבלות כשר לעדות מ"מ פסול לשבועה דרע לשמים לא הוה רע לבריות לשטת רבא אבל לעולם רע לשמים נחשד על השבועה דהוה גם כן רע לשמים ואם כן נאמר גם כן דרע לשמים ל"ה רע לבריות ולא נפסל נאמנות שלו. ובאמת זה רק לרבא אבל לאביי רע לשמים הוא רע לבריות ורק שכ' מו"ח זלה"ה דרק לעדות נפסל משום דכתיב אל תשית רשע עד משא"כ בנאמנות דהאמינו יותר מהתורה ואף בחשוד לעברה לא אתרע נאמנתו אבל ע' סמ"ע במקומו שכ' אף דקיי"ל הוחזק כפרן לממון זה לא הוחזק כפרן לממון אחר אפי"ה בהא בטלה הנאמנות והטעם דמסתמא לא הימני' מעיקרא אלא משום שהי' בעיני' בחזקת נאמן. והשתא דהוחזק כפרן אמדינן לדעתי' דלא הימני' ובתשו' עבוה"ג סי' י"ט כ' הא דהביא הטור בסי' ע"א בשם תשו' רבינו קלונימוס דבהוחזק כפרן לא מהני הנאמנות הוא מטעם דאנן סהדי אלו הוה ידע הלוה שיהא המלוה מוחזק כפרן ל"ה יהיב לי' נאמנות ולאו דוקא בהוחזק כפרן ע"י עדים אלא אפילו אם לדעת ב"ד נראה כי הוא כפרן בטלה הנאמנות וא"כ כש"כ בהוחזק בעובר עברה דאמדינן לדעת הלוה דאלו הוה ידע כי עובר עברה ל"ה יהיב לי' נאמנות וצדקו דברי הנתיבות:

והנה באות ד' העתיק מו"ח הגאון זלה"ה דברי הנתיבות בסי' ע' סק"ט שהק' על הש"ס שבועות ריש פ' שה"פ דאמר הזיד בשבועות הפקדון והתרו בו מהו ודייק מכלל דאי לא אתרו בי' מחייב כפירת דברים הוא וכו' והא אפשר למצא בטען הנפקד החזרתי והמפקיד האמין לנפקד בשבועה וכבי תרי ונשבע דלענין ממון לא מהני סהדותיהו דעדים כיון דפסלנהו המפקיד ולענין קרבן ומלקות נאמנים. ותירץ הנתיבות כיון דלא אמר שם בש"ס והודה אח"כ משמע דע"פ עדים לבד חייב קרבן ומלקות וא"כ אי אפשר לומר דמיירי שפסל לעדים. דא"כ לא מצי הב"ד לחייבו ממון ובמקום שאין קרן אין חומש ואשם כמבואר בפסחים כ"ט. ותמה מו"ח זלה"ה דע"כ מיירי שהודה דבשבועת הפקדון אין חייב חומש ואשם עד שיודה מעצמו כמבואר ברש"י שבועות מ"ט וכקו' הזאת הק' בתוספות חדשים בריש שבועות הפקדון על התוי"ט שם שכ' דמשו"ה נקט הרע"ב הודה משום דהעתיק לשון רש"י ואין כוונתו לומר דבעינן דוקא הודה דבשה"פ בעינן הודה דוקא והפלא על הגאון ר' ליבש נ"ז ז"ל שהק' על דברי מהרש"א ולא ראה כי כבר קדמו בזה בתו"ח. אכן ע"י בתוס' ב"מ ג' ע"ב ד"ה אשם שתמהו כן על דברי הש"ס דקא' לר"מ אשם היינו קרבן וא"כ עדים מחייבין אשם דב"פ ד"ש אמרינן הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם אבל עפ"י עדים אין משלם חומש ואשם ומוקי לה בפ' הגוזל קמא כר"מ ותירצו דסוגיא דב"מ דסברא לר' מאיר עדים מחייבין אשם לא תעמיד ההוא משנה כר"מ אלא כדבעי לאוקמי התה מעיקרא כשאכלו טרפה וסוגיא דהתם סברא דלר"מ עדים לא מחייבו אשם משום דכתיב והתודה ולא סבר דאשם היינו קרבן יע"ש וא"כ אפשר לומר דסוגיא דשבועות הפקדון אזלא כפי שטת סוגיא דב"מ וחייב אף בלא הודה ודברי הנתיבות אין תמוהין כ"כ:

וקו' הנתיבות הוא באמת קו' התומים רק ששנה אותה במקצת ובתומים הק' על דעת הר"י מיגאש והר"ן הובאו דבריהם בסי' ע"א ס"ה בהאמנו כבי תרי וטען המלוה שלא נפרע ופרעו פ"ב. הלוה חוזר ותובע את המלוה בדין מפני שפרעו פעמים והמלוה נשבע היסת אפילו פרעו תחלה בעדים דא"כ מה דייק בריש שה"פ מכלל דאי לא אתרו בי' מחייב והא כפירת דברים בעלמא הוא ופירש"י דלא תועיל כפירתו כלום דהא יש עדים דמעידים על ההלואה ודלמא מיירי בכה"ג דתבעו דפרעו פעמים ונשבע לו לשקר דאפילו כפר הכל דליכא שבועת הדיינים חייב ואפילו שלא בב"ד והעדים אין נאמנים להוציא ממון דהא הלוה פסלנהו אבל לענין קרבן ומלקות ודאי נאמנים דב"ד לא פסלו להו לעדים ונראה לי ליישב כי בתומים שם כ' אף דיכול לתובעו בעדים הללו לאחר פרעון מ"מ צריכים העדים להעיד שנית לפני הב"ד כי מה שהעידו קודם פרעון אין מועיל דאז פסלנהו הלוה וע"כ כ' דיש נ"מ אם מתו או נפסלו מחמת קורבא ול"ק קו' הר"ן אופוכי מטרתא למ"ל א"כ לפי דעת בעל העטור הביאו ב"י בסי' ל"ג בחו"מ דאם נפסק הדין כשהי' קרוב לא יוכל לחזור ולתובעו אח"כ בעדות זאת כשנתרחקו דעביד אינש לאחזוקי דבורא והש"ך כ' אפילו כשלא נפסק הדין דעת בעה"ע דעביד אינש לאחזוקי דבורא. א"כ י"ל דבאופן כזה דהעידו פ"א בדבר הפרעון ולא הועילה עדותן דהלוה פסלן שוב אינם נאמנים אח"כ לחייבו מלקות דעביד אינש לאחזוקי דבורא וע"כ לא מצינו לאוקמי דברי הש"ס דמבעיא לי' לענין מלקות באופן כזה. אכן בקצוה"ח סי' כ"ח סתר הך דינא דעביד אינש לאחזוקי דבורא והארכתי בזה במק"א. והנראה לישב הקו' הזאת החמורה כיון דלמלקות בעינן עדות שאי"ל וקיי"ל עד זומם למפרע הוא נפסל ונפסלו העדים משעת הגדה הראשונה שהגידו לענין לפטור הלוה והי' פסולים בעת הגדה הב' ולא יוכלו לחייב מלקות וכמו דאמרינן ב"ק ע"ג כי מתזמי אגניבה אגלאי מלתא דאטביחה פסולים הי' ומשו"ה לא מצי לאוקמי הש"ס באופן הזה:

ובזה תתישב קו' התומים שהק' איך נמסור המלוה לידי שבועה דהלא באמת העדים כשרים והם מעידים שלא פרעו ויפסלוהו אח"כ וע' קצוה"ח מה שהאריך בזה דאף שכ' בנוב"ק אה"ע סי' נ"ז דלפסול אדם ל"ב עדות שאי"ל מ"מ האחרונים פליגי עלי' בזה וע' תשו' ב"י יוד"א למו"ח הגאון זצלה"ה סי' א' שכ' ג"כ דלפסול אדם בעינן עדות שאי"ל וא"כ אין העדים נאמנים לפסלו כיון דהוה בעדותן הב' עדות שאי אי"ל וכו':

סי' נב ארבעה שותפים קנו יער וכשנתמעט העסק מכרו ב' שותפים לשלישי והי' כעת לאחד ג"ח ולאחד רביע ואח"כ מכר בעל חלק הרבע את חלקו לשנים ומיחה בעל ג"ח שלא למכור ויצא הדין שאין רשאי למכור ולא רצה השותף לשמוע ומכר לאותן האנשים וכעת טוען המוכר. וגם הקונה קיי"ל כהפוסקים שיכול למכור חלקו והקנטרקט נכתב על שם שניהם אך לבעל ג' החלקים יש שטר על בעל חלק הרבע. מו"ח הגאון זלה"ה תלה הדבר אי יכול למכור השותף חלקו לשנים במחלוקת שבין הסמ"ע והטו"ז בסי' קנ"ד דלדעת הסמ"ע לא יוכל השותף למכור לשנים ולדעת הטו"ז יוכל למכור לשנים. ובאמת דברי הטו"ז תמוהין כאשר תמה עליהם בנתיבות אבל בניד"ד גם הסמ"ע יודה דיוכל למכור לשנים דעיקר סברת הסמ"ע בנוי' על דברי המרדכי פ' חזה"ב ושם כ' בהדיא דבחצר לא קפדי ובבית קפדי וה"ה בשדה או ביער ג"כ לא קפדי ויוכל למכור לשנים, אכן בשע"מ הוכיח מפסחים פ"ט בממנה אחרים על פסחו דיכולים בני חבורה לעכב ואמרו לא ניחא לן אינש נוכראה וא"כ ה"ה בשדה או ביער יכולים השותפים האחרים לעכב אך באמת גבי פסח יש לומר דאין יכולים לאכול בבית אחד עם איש נכרי שאינו מבני חבורתם ודמיא לבית, גם י"ל כיון דקיי"ל לתנא דמתניתין דהתם דפסח נאכל בב' חבורות ויכולים לחלוק משו"ה יכולים לעכב לאכול בב"א אבל בשותפים בתוך הזמן דיכולים לעכב מלחלוק אין יכולים לעכב שימכור לשנים. וגם בזה יש לעיין טובא וע' תוס' שם דמיירי אפילו התנו שלא לחלוק ביניהם:

סי' נג בשני שותפים בשכירת פסעסיא, וכלה זמן השכירות, ונסע אחד לשכור הפסעסיא מחדש ושכרה, גם שכר עוד פסעסיא אחרת וטוען כי לעצמה שכרה, ונעשה דו"ד ביניהם כי שוכר הפססיא לא כתב ההוצאות וההכנסות בחשבון מפלפל מי הוא המוחזק בעסק, אם גם הב' שלא נכתב הקאנטראקט על שמו הוא ג"כ מוחזק בהעסק. ואם מחויב שותף לשבע לא הרוחתי לפטור את השותף הב' מלשלם עסקא בעוד שעבור עצמו משלם הרבית ואינו רוצה לשבע ומבאר באחד שמאמין לחברו אם יכול לשבע שאינו יודע:

הערה מה שהעלה מו"ח הגאון זלה"ה באחד שצריך לשבע אינו יודע אם נתחייבתי, אכן יודע הוא שחברו איש נאמן ולא ישקר ומאמין לחברו, שאין יכול לשבע שאינו יודע. לפענ"ד יש לשדות נרגא בדבר הזה דידיעה מלתא אחרתי ואמינה מלתא אחרתי הוא, ועי' מה שכ' העקידה בפי' הכתוב, ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלש ובנפש חפצה וגו'. כי הזהירו על הדעת בדרך מחקר עד מקום שיד העיון מגעת ולבא על ידה לכלל אמונה. מה שכ' מו"ח הגאון זלה"ה דהרי יודע שנמצאה ארץ אמעריקא אם כי לא ראה אותה אין הדמיון עולה יפה כי שם יודע ע"י אותות גלוים כי נמצאה הארץ הזאת כי יראה מכתבים באים משם ואנשים נוסעים ובאים משם לכאן וזאת הוא ידיעה גמורה כאשר אמר החבר למלך הכוזר במאמר ראשון. אלו הי' אומרים לך כי מלך הודו איש חסד ראוי לתת כבוד לשמו, ההיית חייב בזה להאמין. וענהו המלך כי איך יתחייב בזה, אם לא ידע כי יש שם מלך וכי איש חסד הוא ואמר החבר ולו באים שליחי המלך ותשורות בידו וגו' וענהו המלך כי אז יסיר הספק מלבו וידע כי יש שם מלך וגו'. וככה אמר ה' בעת נגלה לאבותינו בסיני. אנכי ה' א' אשר הוצאתיך מארץ מצרים, דבר הנודע להם. ועו"ש הרי דדבר זה נקרא ידיעה ממש, אבל שלא ידע מאומה ורק איש אחר אומר לו, אם גם מאמין אליו אבל אינו יודע ויוכל לשבע שאין יודע. והרי מצאנו כעין זה בשבועות לא ע"א מנין לתלמיד שאמר לו רבי יודע אתה בי שאם נותנים לו מאה מנה איני מבדה, יש לי אצל פלוני ואין לי עלי' אלא ע"א מנין שלא יצטרף עמו ת"ל מדבר שקר תרחק. והרי שם מאמין לבבו ולדעת מו"ח הגאון זלה"ה הוה כיודע ואעפי"כ נקרא זאת דבר שקר ויודע אנכי שיש לחלק אבל בגוף הסברא נוכל לומר כי נקרא אינו יודע אף שמאמין ויכול לשבע אם באמת אין יודע:

והנה בתשו' הזאת הביא מו"ח הגאון זלה"ה מה שהעיר בספר ארי' דבי עלאי חחו"מ סי' ג' בדברי המחבר בחו"מ סי' צ"ג סי"ג בראובן שהטיל לכיס ת' דנרין ושמעון מאתים וראובן טוען שהי' הפסד ת"ק דנרים, אם המנה הנשאר ביד ראובן ישבע ראובן שבועת השותפין וילך במנה שבידו, ואם המנה הנשאר ביד שמעון נשבע ויקח חמשים וק' אמאי אם המעות ביד ראובן נוטל ראובן כל המנה הרי מעות השותפות בחזקת שניהם ומזה רצה לחדש או ד דמהני ברי ושמא בשותפים. וזאת כ' בשע"מ סי' קס"ד או דמיירי דלא נדע שיש מנה ביד ראובן רק על פי' ונאמן משום מגו ולדידי נראה כיון דדין זה נובע מהרמב"ם פ"ו מה' שלוחין ושותפים וכוונת הרמב"ם להשמיענו דאין השותף מן הנשבעין ונוטלין ולשטתי' שפיר עולין דברי' דהרמב"ם פסק בפ"ה מהלכות אלה דרק דבר הידוע שהוא משל שותפות אין לאחד חזקה בו על חברו ורק דהטור הביא בשם הראב"ד דאפילו לא ידוע ותרוי' שוה בשוה כגון דחזי דהאי אייתי זוזי והאי אייתי זוזי וזבני בהו עסקא ולא ידוע כמה אייתי האי או האי ולבתר יומין נפיק האי עסקא מידי דחד ואמר תרי תלתי דידי ותלתא דחברי לא מהימן אלא פלגי בשוה אבל הרמב"ם נראה דס"ל דוקא בדבר הידוע שהוא של שותפות וע' בתשו' הרשד"ם הביאו הש"ך בסי' קע"ט בחו"מ שכ' דוקא דבר הידוע ודאי שהוא של השותפות, וגם הראב"ד לא כתב אלא בלא נודע שהם שותפים שוה בשוה אבל אפילו לדעתו צריך עכ"פ לדעת שהוא מהשותפות רק שלא נודע אם הם שותפים שוה בשוה או לאחד תרי תלתי ולאחד תלתי ומשו"ה אמרינן דהוא בחזקת השותפים. אבל במנה שביד ראובן שלא נודע שהוא מהשותפות אינה עומדת בחזקת השותפים וכיון שהיא ביד ראובן נאמן בשבועה לפטור עצמו ועוד הרי הביא הרמ"א בשם הרי"ף והרמב"ם דהא דשותפים אין מחזיקים הוא רק קודם שחלקו אבל לאחר שחלקו יש להם חזקה זע"ז וכאן לפי דברי ראובן הי' היזק ת"ק מאות וא"כ אין לשמעון עוד חלק בהשותפות וכבר נחלקה השותפות ושפיר יש לו חזקה, ואף דלדעת, הד"מ בעינן עדים שחלקו השותפות, אכן הב"י בעצמו כ' דאף דליכא עדים נאמן לומר שחלק השותפות והב"ח הסכים ג"כ לדעת הב"י וא"כ שפיר כ' הב"י דנאמן ראובן בשבועה כיון דלפי דבריו כבר נחלקה השותפות וע' בשע"מ סי' קע"ט שהביא בשם ח"צ סי' ד' דשותפים נאמנים לומר חלקנו וחילק שם דבעובדא דחכ"ץ ל"ש חזקת מרא קמא משא"כ בסחורה מיוחדת שייך לאוקמא על חזקת מרא קמא והשתא עולין שפיר דברי הש"ע בסי' צ"ג עפ"י דברי הש"ך בסי' צ"א דבממון לא שייך חזקת מ"ק כמו שהביא מו"ח הגאון זצלה"ה וכיון שאומר ראובן שהי' היזק כ"כ ולא נותר לשמעון מאומה הוה כנחלקה השותפות ואין כאן חזקת מ"ק ומהימן בשבועה והדבר נכון בישוב דברי הש"ע סי' צ"ג וע' מהרי"ט סי' ע"א שהק' ר"מ קאשטאלץ למהרי"ט כקו' השע"מ וע' מהרי"ט ח"ב סי' ע"ג שכ' ג"כ דבאין ידוע ל"ה בחזקת השותפים:

סי' נד שני שותפין שקנו יער מאחד ונתנו ערבון ג' מאות והתנו עם המוכר לחת לו עוד אלף כסף ואח"כ חזר אחר מהשותפים ורוצה להחליט הערבון כי ירא אשר בקיום העסק יהי' להם עוד היזק יותר והב' רוצה לקיים המקח ואומר כי אם יקיים העסק ירויחו עוד בו ותובע מהשותף הממאן שיחזור לו הזיקו ושישלם לו הריוח שיכול להרויח בזה:

הערה השואל הביא בשם יש"ש ב"ק כ"ז בנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע דהוה אונס כיון שחשב בדעתו שלא יגיע החץ לשם והק' משבת קל"ג כגון דאתא בין השמשות ואמרי לי' לא מספקא וא"ל מספקינא ועבד ולא אסתפק דענוש כרת הרי אף דחשב בדעתו דיסתפק ל"ה אונס ומו"ח תמה דבב"ק מיירי לענין ד' דברים ובזה ל"א אדם מועד לעולם. וכיון בזה לאמתה של תורה דכן מבואר ביש"ש בנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע הוה שוגג ולענין נזקין חייב ולענין ד' דברים פטור ובשבת פטור משום דלא חשב אמלאכה, אבל בשבת קל"ג חשב על מלאכה רק שדימה בנפשו שיגמרנה קודם הלילה, ומשו"ה הוה שוגג ונראה דגם השואל ל"ה לפני' ספר יש"ש, ודן מפי השמועה דהרי בסי' ל"ה שם דן יש"ש דמי ששיער בדעתו שעוד היום גדול והתחיל בעסק אחר בסמך דעתו שלא יעבור היום ופנה היום דלא מקרי מזיד אלא אונס הוא או שוגג הרי דלא ברירא לי' אי הוה אונס או שוגג. אבל אי ק' הא ק' דמה מספקא לי' אי הוה אונס או שוגג והרי שם בשבת אמרינן דהוה מזיד וענוש כרת אכן בכ"מ פ"ב מה' שגגות ה"ט שהק' על דברי הרמב"ם שפסק דחייב חטאת, והרי התרו בו והתראה אינה טעם לחייב חטאת אלא לפטור מחטאת. ותירץ דהכא שאני דלא נתכוין לעבור במזיד ולפי שהי' עולה על הדעת לפטרו מחטאת מפני שהוא אנוס, לכך כתב שמאחר שהתרו בו אינו אנוס וגם אינו מזיד כיון שלא נתכוין לעבור ולא חשוב אלא שוגג ולפיכך חייב חטאת, ובזה צדקו ג"כ דברי הרש"ל אכן רש"י כ' בש"ס שם דהתראה ליכא דלא אתרו בי' למיתא ולא קבל עלי' עלי' התראה. אולם דברי' לא נאמרו אלא לענין מיתת ב"ד שהרי סיים דכרת מחויב. האומנם דברי רש"י צע"ג דהרי האומן עשה מעשהו בין השמשות דהוא ספק ואיך יתחייב כרת. ועוד צ"ע דמה א"ל דלא מספקת וחייב כרת והרי אם לא יגמור לא תיקן כלום והוה מקלקל בחבורה ואין חייב כלום. וגם מדוע באמת אם לא סיפק חייב כרת או חטאת לדברי הרמב"ם והרי הוא מקלקל שלא תיקן במילתו ואולי הסוגיא אזלא אליבא דר"ש דמקלקל בחבורה חייב וע' שאג"א סי' נ"ט. וע' מ"ש מו"ח הגאון זצלה"ה ב"י או"ח סי' ל"ו. ודברי הרמב"ם בפ"ב מה' שגגות שכ' דחייב חטאת צ"ע דהרי שנינו בכריתות י"ז שבת ויום חול שגג ועשה מלאכה חייב אשם תלוי, ומדוע נקט הרמב"ם חטאת:

ובישוב דברי הרמב"ם דמייתי בעושה מלאכה בפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב ביד"ש, דהכניסה לרבקה ע"מ שתניק ותידש והרי בגמרא מוקמינן לה בהכניסה לרבקה שתינק ותידש למ"ד היזק שא"נ שמי' היזק. אבל לר"מ דא"ל השא"נ לא שמי' היזק א"צ לאוקמי' בהכנסה לינק ולדוש. נ"ל לישב עפ"י דברי התוס' ב"מ שהביא השואל דהך דעושה מלאכה מיירי באית ליה שותפות, דמהרש"א הקשה בגטין מדוע הק' ממתניתא דעושה מלאכה במי חטאת רק לחזקי' והלא גם לר"י קשה דעכ"פ מחויב לשלם כדי שלא יהא כ"א הולך ועושה מלאכה וכמו שאמר ר"י כדי שלא יהא כ"א הולך ומטמא. אכן לפי דברי התוס' דמיירי באית ליה שותפות וא"כ יגיע היזק גם לעושה המלאכה והיכא דמגיע גם לו היזק ל"א כדי שלא יהיה כ"א הולך ועושה כמש"כ התוס' בריש ב"ב ואף דר"י אי"ל ע"י מעשה אדם אדשא"ש מ"מ יכול לשנות דברייתא זאת אתיא כמ"ד אין אדאדש"ש ומיירי באי"ל שותפות דדבר זה הוא מחלוקת דתנאי כהך מסכך גפני של חברו והדברים עתיקים וע' בחולין מ"א ובע"ז נ"ג ומשו"ה פטור מדיני אדם. אכן הרמב"ם יפסוק דאדם אוסר דשא"ש ואין מהצורך לאוקמי באית ליה שותפות ואיכא גזירה שלא יהא כ"א הולך ועושה והי' לנו לחייב אף מדיני אדם וע"כ דמיירי בהכניסה לרבקה ע"מ שתינק ותדוש. אכן אי אפשר לומר כן דהרמב"ם ס"ל אין אדם אוסר דבר שא"ש כמבואר בה' עכו"ם פ"ח ה"א. וע' בר"ש פ"ז דכלאים מ' ד"ה דיש דחלקו בין איסור התלוי במחשבה לשאר איסורים וכלאים תלוין בניחותא דבעלים כדתנן גבי רואה ירק בכרם דמחלק בין כשאגיע שם לכשאחזור והיינו נמי טעמא דע"ז דאין אדם אוסר דשא"ש משום שתלוי במחשבתו שמחשבתו לע"ז והוא כדברי התוס' ביבמות פ"ח אכן כ' שם הר"ש דלא יתכן לומר כן דהרי העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור מדיני אדם וחייב בד"ש, אלמא דאוסר אף דתלי במחשבה וע"כ חידש דל"א א"א אדשא"ש אלא בע"ז, וגבי פרה תלה הכ' בניחותא דעושה מלאכה וזה כתי' הב' בתוס' ב"ק ומשמע דלסברא זאת בכל אסורים אדם אוסר דשא"ש. ואפשר דהרמב"ם ס"ל כתירוץ בתרא ואין צריך לאוקמא באית לי' שותפות ואיכא טעמא שלא יהיה כ"א הולך ואוסר דבר שא"ש וע"כ מוקי לה בהכניסה לרבקה ע"מ שתינק ותדוש. וב' תירוצי התוס' בב"מ אי הא דעושה מלאכה במי חטאת ופרת חטאת מיירי באית ליה שותפות או דסגי בניחותא דעובד נראה דתלוים במחלוקת שבין ר"י ור"ל בירושלמי דמעשרות פ"ד וה' בממרח כרי' של חברו שלא מדעתו ר' יוחנן אמר נטבל ור"ל אמר לא נטבל, דלר"י סגיא בניחותא דמפריש, ולר"ל בעינן ניחותא דבעלים ויש להאריך בזה. גם איכא למימר דר"י לשטתי' דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה. וע' קצה"ח סי' ת"ו לענין הכשר ור"ל ס"ל אין אדם אדש"ש, ואין הזמן מספיק להאריך בזה:

סי' נה בשני שותפים שאחד עשה ערמה והרויח ממון עי"ז ואין רוצה לחלק עם חברו וטוען כי הסתכן ברכושו והב' ל"ה בסכנה, כי לו נתפס בערמתו היה מחויב לשלם להשני. והב' טוען כי גם הוא היה בסכנה יען שהעסק על שמו.

הערה הרמ"א הביא בסי' קע"ו. וכן אם גנב או גזל השותף צריך לחלוק עם חבירו ואם הפסיד ההפסד לעצמו, והש"ך כתב דהוא מחלוקת הפוסקים ושהעטור חולק בזה, ומהפלא שלא הביאו כי נחלקו בזה רש"י ותוספות ב"מ ח', תדע שאלו אמר לשלוחו צא וגנב לי והלך וגנב פטור ושותפין שגנבו חייבין מ"ט לאו משום דאמרינן מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ופירש"י ואלו שותפין שגנבו והאחד הוציאה מרשות בעלים לדעתו ולדעת חברו ולדעתו שותף שגנב חולק עם חברו משום מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, והתוס' סתרו פירש"י וכ' דכוונת רבא באמרו שותפין שגנבו שהוציאו שניהם דאלו הוציא האחד לא זכה חברו והנה לדעת רש"י דבשותפים אם עשה האחד לדעתו ולדעת חברו ל"א בזה אשלד"ע דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחברי' צ"ע בש"ס ב"ק נ"א דמק' בור של ב' שותפים היכי משכחת לה אי דעשאו שליח אשלד"ע ולשני דעשה האחד הבור לטובתו ולטובת חברו שהיה נצרך להם הבור ואח"כ נפל שמה שור או חמור, דכיון דעשה השותף בראשונה לטובת שניהם מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ומשו"ה חייב הב' בההיזק שנעשה ע"י. ומו"ח הגאון זצלה"ה הביא קו' בשם שעה"מ על דברי מח"א דבפועל ישלד"ע דלמא מיירי בשכרו את הפועל לחפור את הבור. ולדעת רש"י שהבאתי קו' דבשותפים חייב האחד במעשה הב' משום מגו דזכי לנפשיה דלמא מיירי בהי' להשותפים איזה טובה בחפירת הבור ומשו"ה חייב האחד במעשה הב'. וע' קצה"ח סי' שמ"ח ס"ח מה שהעיר במחלוקת רש"י ותוס' וע' חת"ס חחו"מ סימן קל"ג.

ס' נו בשטר שכ' בו בפנינו עדים ח"מ ונכתב בכל תוקף ולא חתמו העדים רק בע"ד חתם בעצמו ואח"כ נכתב בפנינו עדים חתם עצמו המוכר בדעת צלולה ומיושבת.

הערה. לענין מה שהעלה מו"ח הגאון זצלה"ה דאף דכסף אין קונה קרקע במקום שנוהגין לכתוב את השטר מ"מ בקנה בכסף והחזיק ג' שנים קונה אף דלא כ' השטר. ע' חו"מ סימן קצ"ב דחזקה לחודה קונה כל היכא דלא עייל ונפק אזוזי וכ' הרמ"א אפילו המקום שנהגו לכתוב את השטר והוא מחלוקת הרשב"ם והרמב"ן הובאו דבריהם בר"ן קדושין במקומו וע' מהרי"ט חו"מ סי' ס"ה דקנין וחזקה מהני אף במקום דכותבין השטר דחזקה מהני להרשב"ם ולהרמב"ן מהני הקנין ומהני משום ס"ס דמוציאין לדעת מהריב"ל. ובנדון השאלה היה קנין ככתוב בלשון השטר שהעתיק השואל. אולם לאשר לא חתמו העדים בעצמם על השטר ל"מ הקנין לדעת מהרי"א. אכן לדעת התשב"ץ שכ' דמהני הקנין והובאו דבריו בתשו' מצל מאש כמ"ש מו"ח הגאון זלה"ה, ה"ה הכא מהני הקנין וא"כ שוב איכא ס"ס ספק כדעת הרשב"ם דחזקה מהני אף במקום שכותבין את השטר וספק דקנין מהני ושמא כדעת התשב"ץ אכן איכא ס"ס בהיפך שמא חזקה ל"מ ואת"ל דחזקה וקנין מהני שמא כמהרי"א דל"מ הקנין, כיון דל"ח סהדי ויש להאריך בפרט זה ואין הזמן גורם:

סי' נז אחד נתן הרשאה לאחותו למכור חלק נחלה שלו והוא מכרה לאיש וטוען אחי' כעת שכ' לה קודם המכירה שלא תחתום על שטר המכירה, ואחותו מודה שהשיגה המכתב מאחיה אולם מרוב טרדותה לא קראה המכתב. עוד שם במשודך שאמר לפני הב"ד, אחר שמעו הפס"ד שיצא בין מחו' ובינו בענינים שבממון שילך וישתמד וכשוך חמתו חזר מדבריו ואבי המשדכת רוצה לנתק קשר החתון עבור זה:

סי' נח ראובן קנה משמעון חמשים כור חטים ומכרם ללוי, ונתן לוי לראובן ערבון סך קס"ה פלארין וראובן נתן הכסף לשמעון ותבע ראובן ללוי יתר המעות והשמיט לוי א"ע, וב"כ נתן לוי שקים לראובן והוא הוליכם לבית שמעון ומלא ראובן את השקים בבית שמעון ואח"כ נפלה דליקה בבית שמעון ונשרפו החטים שהיו בתוך השקים ועמדו לדין על מי חל ההפסד:

סי' נט ראובן ושמעון הי' להם בית בשותפות, וראובן שכר משמעון חלקו ודר בו לבדו ובמשך ימי השכירות קנה ראובן משמעון את חלקו בכסף ערבון וגם בק"ס וקודם כתיבת השטר חזר ראובן הלוקח מהמקח, ומפלפל אי מעות וק"ס מהני לקנות אף במקום שכותבין את השטר ואי מהני חזקת ראובן בעת השכירות וסתר דברי תוע"ר דטאבעלא הוה ככתבו שטר ויוכל לחזור קודם שנכתב בטאבעלא.

סי' ס בשוכר אקציס שהשכיר כפר אחד לאיש אחר וקבלו אדרויף מהשוכר הב' גם נתן לו קוויטל שהשכיר לו הכפר ואח"כ רצו המשכיר לחזור מהשכירות. והעלה דקנין סטומתא מועיל בדשלבל"ע וכסף וקויטל דינם כקנין סטומתא.

סי' סא חבורה קדושה שמכרו מקום פנוי מבית החיים לאיש אחד ורוצים לחזור משום שלא הי' כל אנשי החבורה באותו מעמד ובעינן רוב מתוך כל, גם לא כתבו את השטר ועוד טענות אחרות:

סי' סב ראובן קנה תבואה משמעון ואמר לו שיוכל לקנות התבואה במקומו בפחות ממה שיתן לו. אכן השכר מהפראכט עולה לו בזול אם יקנה במקום שמעון, וקודם ששלח שמעון התבואה נשתנה מחיר הפראכט וטוען ראובן שינכה לו ההפרש מהפראכט שהוקרה כעת ושמעון אין רוצה לנכות באמרו כי לא התנה עמו בפירוש ומה לו בשנוי הפראכט:

עוד תכול התשובה הזאת הדין בעיר שנמצא בה בצד אחד פירצה פחותה מעשר אמות וחשש השואל לדעת מג"א בסימן שס"ה דשמא מבואות שלנו יש להם דין מבוי דבקעו בו רבים דאסור פירצה יותר מ"ד. הערה). מו"ח הרב הגאון זצלה"ה הביא דברי הנתיבות סי' ר"ל שתמה על דברי המחבר שכ' בס"ט וכן המקבל חבית של יין מחברו כדי להוליכם למקום פלוני למכרה שם וקודם שהגיע שם הוזל היין או החמיץ הרי זה ברשות מוכר מפני שהחביות והיין שלו. והרי מבואר בסי' קע"ו ברמ"א במקבל סחורה להוליכה למקום אחר ולחלק בריוח ובתוך זמן קודם שמוליכה זל הסחורה בכאן, מחשב הסחורה לפי מה ששוה בשעה שמוליכה ולא בשעה שקבלה. ומשמע דאם הוזל אחר שהתחיל להוליכה חל ההיזק על שניהם, ועי"ז חילק שם בין הוזל בכל המקומות להוזל רק במקום שלקח משם הסחורה ומטעם אומדנא נגעו בה יעו"ש. והנראה לי לפרש שלא יסתרו הדברים דהכוונה בסי' קע"ו שקיבל להוליך סחורה ממקום הזול למקום היוקר וההפרש בין המחיר שבמקום הזול למקום היוקר יחלקו, וביני לביני הוזל יותר במקום הזול וטוען הלוקח שרצונו לחשוב הסחורה בזול יותר למען יקח חלק גדול בהריוח, ואומר רי"ו כי הדין עם הלוקח, יען שאם הוקרה הסחורה במקום המוכר הי' מחשב להמקבל המחיר ביוקר והי' הריוח מועט יחשבנה כעת בזול. אבל לעולם במקום שיוליך לשם הסחורה עדיין לשם הסחורה ביוקר אכן בסי' ר"ל מיירי שהוזל במקום שמוליך לשם וכן נראה מלשון הרמ"א ג"כ וקודם שהוליכה זל בכאן ולא כ' שהוזל במקום שהוליכה לשם. ואם נרצה להעמיק יותר נאמר שגם בסי' ר"ל מיירי באופן כזה שלא הוזל אלא במקום המוכר ובמקום שמוליך לשם עדין המחיר ביוקר והא דכ' בסי' קע"ו קודם שהוליכה, אין הכוונה קודם שקבלה רק קודם שהגיע עם הסחורה למקום היוקר והענינים שוים, והכוונה על חלוקת הריוח איך יחשבוהו אם כשעת שפסק עמו או כהמחיר שהיה אח"כ. והכוונה בדברי רי"ו במה שכ' קודם שהוליכה הוא קודם שהוליכה למקום היוקר ולעולם מיירי שכבר קיבל הסחורה. וראי' לדברינו שבדברי הרי"ו סיים בפ' המוכר פירות וכוונתו לדברי רבא שם בדף צ"א שמשם נובע הדין המובא בסי' ר"ל ורי"ו מפרש דברי רבא במה דקאמר האי מאן דקביל חמרא אדעתא דימטי לי' לפרוותא דזולשפט ואדמטי להתם זל, דכוונתו דזול במקום שקבל משם הסחורה, ולעולם בזולשפט עדין מחיר חמרא כמקדם ודו"ד שבין הנותן והמקבל הוא על אופן חלוקת הריוח ואף אם נאמר דאין הכוונה כן בדברי רבא וכן במחבר סי' ר"ל רק מיירי דהוזל במקום שהוליך לשם הסחורה מ"מ כוונת רבינו ירוחם והרמ"א בסי' קמ"ו מוכח כן. ובשטה מקובצת ב"ב נ' כסברת רבא דאין אחריות זולא על המקבל כיון דבעל העסק עיכב עלי' שלא ימכרנו אלא בזולשפט ומחמת כן אירע אונס הזול בזולשפט, וכיון דפסידא מחמת בעל העסק אין חייב המקבל באותו האונס, וכן הביא בסוף דבריו בשם בעל העליות שסבת הזול היה התנאי של בעל היין שהתנה עמו שלא למכרו לאלתר עד שיוליכנו לזולשפט וע"כ אינו חייב באחריות היין. ולפי"ז יש לישב הסתירה מסי' קע"ו לסי' ר"ל דבסימן קע"ו לא נזכר אלא שקבלו להוליכו למקום אחר ולא רשם לו המקום, והרשות ביד המקבל למכרו בכל מקום שירצה ע"כ חל אחריות הזול בתר שהתחיל להוליכו על המקבל אבל בסי' ר"ל כ' להוליכו למקום פלוני ומיירי שסימן המקום ולא היה יכול למוכרו במק"א ע"כ אחריות הזול על הנותן שמחמת תנאי אירע האונס. אולם ברבינו ירוחם ובב"י בסוף סי' קע"ו כ' גם שם להוליכו למקום פלוני כמו שכ' בסי' ר"ל ע"כ אי אפשר לומר כן. ומלבד כל אלה סברת העליות דחוקא כיון שהמקבל הי' סבור וקבל מבלי למכור אלא באותו המקום ואם חוקר הסחורה יקבל חלק בהריוח עלי' לקבל גם בההיזק את חלקו, ומה לי שהי' ההיזק משום תנאי דהמוכר. וסברת הנתיבות שכ' מטעם אומדנא ודברי נטע שעשועים בסימן מ"ה הארכתי בהם במק"א. ולא אוכל להאריך כאן וע' חת"ס סי' ע' בחו"מ מה שחילק בין אם אירעה סבה המבטלת את המקח במוכר או בלוקח שאז אמרינן אומדנא ובין אם אירעה הסבה בדבר הנמכר דאז ל"א אומדנא ומלבד כי אין כל יסוד נכון לחלוק זה מה שמביא ראיה לדברי' מדברי ר' חננאל דמוקי הך דרבא ב"ב בלקח היין ולא בקבל, שלא הזכיר החמיץ אלא הוזל משום דהחמיץ נעשתה הסבה בגוף דבר הנמכר, נעלמו ממני דברי הש"ס דבעי בנעשה חלא ולדברי ר"ח דמיירי בנמכר קאי הבעיא דנעשה חלא גם בנמכר ואקצר כי אין הזמן מספיק להאריך.

סי' סג ע"ד דו"ד שבין איש לרעהו, שהאחד מכר שדה אחת (לאנקא) על ג' שנים ואופני השכירות המה שהלוקח קוצר השחת בימות החמה ומונח בשדה עד שיתיבש ומכניסם לביתו ואח"כ רועות בהמות המוכר בהלאנקא ואחרי שעברה שנה אחת רוצה המוכר לחזור מהשכירות, וטוען כי השחת היא דשלבל"ע בעת השכירות ולא קנה הלוקח והלוקח טוען כי הי' קנין כסף והאנדשלאג הנהוג בין השוכרים:

הערה מו"ח הגאון זצלה"ה העיר בש"ס ב"ב קנ"ז דמ"ק יכיר למ"ל מיגו דאי בעי יהיב לי' מתנה ומשני בנכסים שנפלו לו אח"כ דאין אדם מקנה דבר שלבל"ע והרי אי"ל מגו שהי'. מקנה ביחד עם דשב"ל ומזה הוכיח כהסמ"ע בסי' ר"ג דבדבר שלבל"ע ל"א מגו ע' נוב"ק חו"מ סי' כ"ו שכ' דהא דנסתפק המרדכי בהקנה דבר שב"ל עם דבר שלבל"ע הוא בהקנה דבר שלבל"ע אבל עבידא דאתי כגון פרות דקל, לכך אנו אומרים שכיון בדעתו לשתף שניהם ולבלי להקנות האחד בלתי הב' כמו שפי' רשב"ם ב"ב שם, אבל במקנה רכוש שיש לו והקנה ג"כ מה שיהי' לו בשעת מותו, ל"א דתלי חד בחברי', דאטו ידע שיתוספו לו נכסים אח"כ ואף שלא כ' סברא זאת אלא לדעת רב המנונא ב"ב שם דאמר בקנה אתה וחמור ל"א כלום, מ"מ נראה דגם לרב ששת דאמר קנה הכל אפשר לומר כן, וא"כ אצטריך יכיר לענין נכסים הבאים אח"כ ולא ידע שיבואו, דבזה ל"א מגו וראיתי בנו"ב שם בתשו' חתנו הגאון מהר"י זלה"ה שחידש דבדברים הנקנים באמירה, כיון שלא נאמרו בדבור אחד לא אמרינן מגו ולא מהני לדברים שלא הי' בעולם ומהני לדברים שהי' בעולם וחותני קלס את דברי', וגם לי הצעיר נראה להביא ראי' לדברי' מקדושין ס"ב דבעי ר' אושעיא הנותן שתי פרוטו לאשה, באחת א"ל התקדשי היום ובאחת א"ל התקדשי לאחר שאגרשך או חלין הקדושין ולה"ש מה איבעיא לי' נימא מגו דחיילא השתא חיילא נמי לאח"ז, דהוה כמקדש דשבל"ע עם דבר שבל"ע דיקדשה השתא דהוא דשבל"ע ומקדשה לאחר שיגרשה דהוא דשלבל"ע וע"כ כיון דהקדושין בדבור ולא בכתיבה ל"א מיגו כדעת הגאון מהר"י מפוזנא זלה"ה, ואולי י"ל דשאני בהך דמרדכי דמקנה דבר שבל"ע עם דבר שלא בל"ע, דבעת שהדבר שלא בא לעולם יבא לעולם, אז גם הדבר שבא לעולם יהי' בעולם ויהי' שניהם בעולם, אבל באשה הזאת אי אפשר שיהי' שניהם בעולם דלאחר שיגרשה תהיינה הקדושין השניו' בעולם והקדושין הראשונות כבר כלו ואי אפשר לומר מגו דחייל אהא חיילי נמי אהא. ומו"ח הגאון זצלה"ה הביא דברי הגהת אמרי ברוך שהעיר דבדשלבל"ע ל"א מגו מהא דאמרינן בגטין מ"ג למפשט דמוכר עבדו לקנס ל"ק דהוי דשלבל"ע מברייתא דיליד בית דאס"ד עבד שמכרו רבו לקנס מכור מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא, ואם נאמר מגו בדשלבל"ע תקשה אף למ"ד אין אדם מקנה דשלבל"ע והרי משכחת למכרו לקנס ולמכר עוד חפץ עמו בב"א ויחול הקנין מטעם מגו ומו"ח הגאון זלה"ה תירץ דהקנין מטעם מגו ל"ה אלא מדרבנן כקנין אגב דל"ה אלא מדרבנן לשטת התוס' ב"ק י"ב מלבד שיש לחלק בין הדבקים דבר זה דקנין אגב הוא מדרבנן אינו מוסכם ומהתוס' ב"ק ק"ד נראה דקנין אגב הוא מדאורייתא וכבר האריכו בזה האחרונים וע' ש"ך חו"מ סי' שס"ג. והנראה לי לישב קו' אמרי ברוך על השטה במרדכי דמהני דשלבל"ע מטעם מגו מהך דגטין דהרי דברי הש"ס צ"ע מי איכא עבדא דלא מזדבין לקנסא והרי אם יכול למכרו, א"כ בע"כ יש להעבד שווי מעות דאל"כ לא יתן הקונה עבורו כלום, וא"כ גם בליכא קנין עכ"פ שוה לדידי' גופי' ולמה יגרע מערכו אם לא יוכל למוכרו. ומצאתי בספר מוצל מאש על גטין שהעיר בזה ותירץ בשלומא אי יוכל למוכרו הוה כדקל לפרות דמניה קא רבו, אבל אם לא יוכל למוכרו, אז הוה כדבר שאין לו ערך כלל ורק בגרמתו יוכל לבא לידי ממון ולעולם אין שוה כלום. ולפי"ז לא מעלה ומוריד הא דיכול למוכרו עם עוד דבר אחד שישנו בעולם, דעיקר ההוכחה הוא מדלא יוכל למוכרו לבדו מוכח דהקנס שיבא לידו הוא רק בתורת גרמא ולא מיני' קא אתו:

ויש לה"ק בגטין שם דקאמר ואם תמצי לומר דמנגח ממאי דמשלם דלמא מודה ומפטר ופירש"י קודם העדאת עדים ומודה בקנס פטור וצ"ע הרי אמרינן ב"ק ע"ה דעד כאן ל"א מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אלא היכא שחייב עצמו בהודאתו בקרן ומה חייב עצמו בכאן ואין לומר דמחויב עכ"פ לשלם דמי העבד בהודאתו דהרי ב"ק מ"ג א"ר אידי ואידי דמים וכו' גבי עבד שאינו משלם קנס עפ"י עצמו וכו' היכי דליכא עדים לא משלם דמים, וא"כ לא חייב עצמו בכלום ובכה"ג במודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב האומנם בירושלמי סוף פ' שבועת הפקדון איתא ר' יצחק שאל מה שישלם דמי העבד מפי' ומה צריכה לי' כל שלשים קנס או יותר בדמי' קנס אין תימר כל שלשים קנס אין משלם, אין תימר יותר בדמי' קנס משלם ופשיט לה תמן תנינן המית שורך עבדי והוא אומר לא המית משביעך אני ואמר אמן פטור. ומוכח דאין משלם דמי העבד. א"ר חגא קומי ר' יוסא תפתר שהמית עבד מוכה שחין, א"ל אמור דבתרה המית שורך בני וכו' משביעך ואמר אמן חייב ופתרה במוכה שחין ויהא פטור. א"ר עזרה קומי ר' מנא תפתר כמאן דאמר ונתן פדיון נפשו של מזיק. כן ג' פני משה, א"ל אי כמ"ד פדיון נפשו של מזיק כלו קנס הוא. ולפי האמור דבר זה אי חייב בדמי עבד במחלוקת שנוי. וכן כ' הראב"ד ה' נזקי ממון הי"ג דאף דליכא שלשים של עבד בהודה מעצמו מ"מ דמים איכא. וא"כ י"ל דהש"ס בגטין קאי לר"י ולשמואל דחייב כופר שלא בכוונה ודלא כרבה ולדידהו בעבד חייב בממון בהודה מעצמו וכשהודה ואח"כ באו עדים פטור הואיל ובהודאתו חייב עצמו בדמים וא"כ קשה מה מייתי בגטין מ"ג ראי' מיליד בית ומקנת כסף דלא מצי לזבוני לקנס, והרי שם הי' מהדין שיוכל למכרו דהרי שם מיירי דהעבד אין שוה כלום וכשהודה לא נתחייב בדמים וכשיבואו עדים אח"כ לא יפטור מהקנס וליכא למימר דלמא מודה ומפטר ומדוע לא יוכל למכרו. ולמה שהבאתי לעיל דהא דבעינן שיחייב עצמו בכלום הוא משום דבהודאתו משים עצמו רשע, אבל היכא דאין משים עצמו רשע ל"ב שיתחייב עצמו בכלום, כיון דבנגיחת שור בעבד לא עביד עצמו רשיעא אף כשאינו מחייב עצמו בכלום כשבאו עדים אח"כ פטור וגוף דברי רש"י בגטין צ"ע דמדוע דחק עצמו לפרש דלמא מודה ומפטר כשיבואו עדים אח"כ ולא פי' כפשוטו דמודה מעצמו ולא יהי' עדים כלל. ואכ"מ להאריך בזה. ומה שחידש מו"ח הגאון זלה"ה דסיכא דקנה דבר אחד מדאורייתא גורר הדבר הב' אחרי' אבל אם לא קנה את הדבר הראשון אלא מדרבנן כמו קנין אודיתא בקרקע אין קונה מטלטלין, דקנין דרבנן ל"מ רק לגבי נפשי' וכעין שכ' הב"ש סי' ל"א ס"ק י"ז. יש להעיר ע"ז מב"ב קמ"ג דא"ר ששת מנא אמינא לה דתניא ר' יוסי אומר אין לך מר בקושית אלא פנימי שבו וכו' אמאי את וחמור הוא. ולהנ"ל אין ראי' כלל דתרומת קושית גופא אינה אלא מדרבנן דמדאורייתא אין תרומה אלא בדגן תירוש ויצהר וע"כ דגם בדרבנן מושך האחר. וע' תשו' מהרי"ט בשניות חו"מ סי' נ"ב מה שהאריך בענין קנין דשב"ל עם דשלבל"ע. ויש להעיר בהך דב"מ מ"ו א' ואי אמרת מטבע נקנה בחליפין נקנה לי' מעות להאיך אגב סודר. וק' אפילו אין מעות נקנה וקנה למעות וחפץ בחליפין וקנה לר"ש וכאן ל"ק תירוצו של מו"ח הגאון זלה"ה דלא קאי אקרא וכן ק' ב"ב קמ"ח באיסור גיורא אי בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין וק' דלקני החוב שהי' לו אצל רבא עם חפץ אחד שהי' בידו ואין הזמן מספיק כעת לעיין בזה:

סי' סד באחד שנתחייב לתת לאשת אבי' סך מסוים באם תעקור דירתה ממקום שישבה בו והאלמנה עשתה מודעא נגד ההתחייבות שלה לצאת מהבית, וטוען כעת המחייב שגם הוא חזר מההתחייבות שלו ושטר המודעא אינו בפנינו ורק קרוב מעיד שמסרה מודעא:

הערה ע' בפנים שרצה מו"ח הגאון זצללה"ה לומר דאף לדעת חו"י דבמסר המוכר מודעא גם הלוקח יכול לחזור בו, זה רק במודעא ע"פ אבל במודעא בכתב ל"מ הלוקח לחזור דהרי כ' התוספות ב"ב מ' דמחאה הוה מפי כתבם משום דכתבו שלא מדעת המתחייב רק תקנת חכמים הוא להציל הנאנס, וזה רק לטובתו אבל לרעתו יכול לומר אי אפשר בתקנת חכמים. הנה לפי דברי התוס' האלה הי' מקום לומר דלא תהני מודעא בכתב בגט, לפי"מ דאמרינן בקדושין י"ב דרב מנגיד אמאן דמסר מודעא אגיטא, וע' ב"ש אה"ע סימן קל"ד ס"ק י"ב דמביא בשם באר שבע דנהרדעא לא פליגי ארב אלא בענין קדושין אבל בשאר דברים לא פליגי ומשו"ה פסק הרמב"ם כוותי' דרב וכן אפסק הלכתא באה"ע שם. וא"כ י"ל דבמקום איסורא לא תקנו חז"ל וכמו שהביא הרמ"א בסי' רל"ה בחו"מ בשם תשו' הר"ן כיון דפעוטות מקחן מקח הוא רק מתקנת חכמים אם מכרו בנכסים מועטים שזכו בהן הבנות לא עשו כלום דבמקום איסורא לא תקנו חז"ל ומצאתי בתשו' שואל ומשיב מסדורא תליתאי ח"ב סי' י"ב שהביא כן בשם ספר נודע בשערים והאריך בזה:

סי' סה שותף שהשכיר לאיש שהי' דר בהחנות של שותפין, את החנות לשנה אחת וערב לו שבאם יתבענו השותף במקום המשפט ויתחייב לשלם אז ישלם הוא כל מה דמתעני מן דינא עלי ועתה טוען השותף המשכיר כי קבלת האחריות עבור שותף הב' אין בה ממש דהוא אסמכתא משום דלא נזכר בהשטר שכירות דנעשה דלא כאסמכתא ובב"ד חשוב. עוד טוען השותף המשכיר כי השוכר לא קיים תנאו שהתנה עמו להחזיר לו החנות בסוף שנה ולא החזירה, והשוכר משיב כי היה אנוס עפ"י בית משפט המדינה להחזיר החנות להשותף האחר. הערה מו"ח הרב הגאון זצלה"ה הביא דברי הטור בשם הרמב"ם בחו"מ סי' קל"א בראובן שמכר שדה לשמעון ובא לוי וקבל עליו אחריות המכירה לא נשתעבד דעביד אינש דזבין ארעא ליומא והראב"ד השיג עליו שאין באחריות משום אסמכתא הנה בהבנת דברי הרמב"ם רבו המפו' דעת הטור הוא, כיון דבאמת בכל ערבות יש אסמכתא ורק דאמרינן שעל אמונתו הלוהו ומהאי טעמא נ' בש"מ ב"מ ע"ג ביהיב זוזי לחבריה ופשע ולא זבין ליה משלם כפרותא דזולשפט אף דמבטל כסו של חברו פטור דלא הוה אלא גרמא דבהאי הנאה, דסמך עלי' ונתן לו מעותי' נשתעבד מדין ערב. וכן בהך דינא דכן המרדכי ס"פ זה בורר והובא ברמ"א חו"מ סי' י"ד במי שאמר לחבר שילכו לדין במקום אחר וא"ל לך ואני אבא אחריך והלך והב' לא הלך אחריו צריך הב' לשלם לזה שהלך כל יציאותיו אף דהוה רק גרמא כיון דסמך עלי' והאמינו חייב לשלם הוצאותיו, משא"כ באחד שערב לחברו וכ' לו אחריות על שדה שקנה מאחר כיון דעביד אינש דזבין ליומא אין כאן הוכחה דקנה השדה על הימנותו ואחריותו דיוכל להיות שגם בלעדו אחריותו היה קונה השדה שוב הוה אסמכתא. וסברת הה"מ לא ברירא להבינה ועל דעת הטור תמה בטו"ז דהרי ב"מ ט"ו אמרינן דלא קי"ל כשמואל דאמר עביד אינש דזבין קרקע ליומא וע"כ אחריות ט"ס הוא בין בהלואה בין במכר. וע"כ המובחר בהבנת דברי הרמב"ם דבשלמא בערבות דעלמא הערב התחייב עצמו שאם לא ישלם הלוה ישלם עבורו ובעת שנעשה ערב לא נדע דבר אחד אם ישלם או לא ונכנס הערב בספק אחד וגלתה התורה דנתחייב בזה כמבואר בפ' ג"פ אבל בנידון הרמב"ם לא נדע בעת המכירה שני דברים שמא לא יטרפו הקרקע כלל ואם יטרפו שמא לא ישלם המוכר. וא"כ איכא ספק בעיקר הערבות שמא לא יטרפוה ולא יצטרך כלל להיות ערב, ואם יטרפוה אז נצרך לערבתו. ועל הספק בעיקר הערבות לא גלתה התורה כלל דמהני הערבות ושייך בה דין אסמכתא. ומצאתי בתשו' בית אפרים סי' ל"ב שכ' כעין זה בהבנת דברי הרמב"ם. אכן הק' ע"ז מדברי הרשד"ם הביאו הש"ך בסי' קכ"ט במי שנתן כת"י כל מי שיתנדב ללות לפלוני הוא ערב הרי דנעשה ערב אף שלא נשתעבד מיד ובאמת דבריו תמוהים דהרשד"ם כ' דלא הוה ערב, ואם כי לא מטעמא דלא נשתעבד מיד רק מטעמא דלא אמר בלשון מצוה תן לו ואני ערב והיה כאומר כל הזן אין מפסיד מ"מ לא נתבאר דהוה ערב. אמנם בתשו' מהר"א ששון נחלק על הרשד"ם וע' מה שהארכתי בתשו' הובאה ב"י חיו"ד ב' סי' פ"ג אות י"ט, ואף לדעת מהר"א ששון לק"מ דלכאורה צריך להבין איך נעשה ערב במה שכ' כל מי שילוה לפלוני הוא ערב, והרי בעת כתיבתו המלוה אינו מבורר כלל ולא יוכל להשתעבד לאדם שאין מבורר, וכמו שכ' מהרי"ט בראשונות סי' כ"ב, ואף דמהרי"ט כ' בישוב דברי הש"ס גטין גבי מעמד שלשתן נעשה כאומר לו משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך והרי אתו האיש ל"ה מבורר בשעת השעבוד והיכי משתעבד לי' דהטעם דמהני משום דעכשיו הוא משתעבד לכל העולם בחוב זה בזא"ז ואין גרירתו של אחד פוסלת את השארי בכהא"ג כ"ע מודו דיש ברירה מ"מ מה נעשה לדעת הרמב"ן דאי"ל דאפילו בכה"ג לא משתעבד, וגם מהר"א ששון מדויל ידי' משתלם דבסי' קע"ח נחלק על מהרי"ט והובאו דבריו בקצוה"ח סי' ס"א סק"ב. וגם למהרי"ט בעצמו אי אפשר לומר בערבות כמו בממרני ובמעמ"ש, וע"כ צריך לומר כתירוצו של מהרי"ט שם ובשניות חו"מ כ"ג דסוגיא דהמבשרני מטעם שליחות הוא ואימת קנה להני זוזי משעשה שליחתו ובאותו שעה מבורר הוא. וא"כ אין מקום לקו' ב"א דבכותב הרני ערב לכל מי שילוה לפלוני הרי הוא מדין שליחוה כאומר כל מי שיעשה שליחתי וילוה הרני ערב לו ובאו השעה מבורר הוא ועוד דבענין כזה אין הערבות אסמכתא כלל, כיון דבשליחתו הלוהו.

ובדברי מהרי"ט אלה תתישב קו' התוס' קדושין י"ט א' ד"ה אומר אדם לבתו. שהק' מה אשמעונן רבא באומר לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך מקודשת מדריבר"י, פשיטא אפילו הי' אומר תן מנה לפלוני ותתקדש בתי לך היתה מקודשת מדין ערב, וכ' בתשו' דלדעת הרשד"ם ל"ק דגם בערב אין מתחייב אם אמר כל מי שילוה לפלוני הריני ערב, אכן לדעת מהר"א ששון קו' התוס' במקומה עומדת ולהנ"ל נכון דהרי גם בערב ק' דהאיש שנעשה לו ערב אין מבורר וע"כ כתי' מהרי"ט דמשעבד עצמו לכל העולם בזא"ז ואף שכתבתי למעלה דבערבות אין לומר כן מ"מ מפאת הדחק נתרץ גם בערבות שנעשה ערב לכל העולם בזא"ז או כמ"ש בקצוה"ח שם דעושה לכל העולם לשלוחין, אכן זה בעניני ממון אבל בקדושין אי אפשר לומר כן דאם נתקדשה לאחד שוב אי אפשר לה להתקדש לשני, ואיך נאמר דמקודשת מדין ערב כיון דגם בערב אם יאמר דערב רק לאיש אחד ולא לכל העולם בזא"ז כמו שאנו אומרים בכוונתו. לא הי' נעשה ערב וע"כ הוכרח לומר דמקודשת מדריבר"י:

ומלבד כל מה דאמרן קו' ב"א הוא רק לטעמו בדברי הרמב"ם דלכן ל"מ אחריות לוי כיון שלא נתחייב מעכשיו אלא אחרי טריפה ולסברא זאת שפיר הק' דבכותב כל מי שילוה ג"כ לא נשתעבד מיד ונעשה ערב, אבל לפימ"ש בטעם הדבר דערבות הוא אסמכתא והתורה גלתה דמהני או מקרא דאנכי אערבנו, או מקרא דד"ק לקח בגדו כי ערב זר. וכ"ז אי ליכא אסמכתא אחריני אלא האסמכתא דערבות אבל בענין הרמב"ם דמלבד האסמכתא דערבות איכא עוד אסמכתא אחריני דשמא לא יטרפוה כלל, ועל אסמכתא זאת לא כ' תורה דמהני ולדעת הב"ח בסי' ר"ז דאסמכתא הוא דרבנן אפשר לומר דרבנן לא תקנו בערבות דמהני. אלא באסמכתא דערבות אבל באסמכתא אחריתא לא תקנו כלל. וכבר תמה הש"ך על דברי הב"ח דא"ל אסמכתא לא קניא הוא מדרבנן מערבות דמהני, דלמא שאני התם דבההוא הנאה דסמך עלי' וע' ח"ס חו"מ סי' ס"ו מה שיישב בזה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד אי יש דין אסמכתא בגוי דתלי אי הא דאסמכתא לא קניא הוא מדאורי' או דרבנן וע' מג"א סי' תמ"א. ויען כי הש"ך בהקשותו על הב"ח שכ' דאסמכתא דלא קניא הוא מדרבנן מערבות דמהני מדאורייתא, כ' דערב שאני דבההוא הנאה דקא מהימן לי' גמר ומשעבד נפשי' והביא דברי הרמב"ן דערבות ל"ה אסמכתא גמורה ובסי' קכ"ט סק"ט הביא ג"כ דברי הרמב"ן שהובאו בסה"ת. ראיתי דברי סה"ת והם בשער מ"ג ח"א אות ו' וז"ל דכל התולה בדעת אחרים לאו אסמכתא הוא וערב גופא לאו אסמכתא הוא וכו' אלא כל כי הך אסמכתא דערב ומטלטלי לאו אסמכתא ננהו מן הדין אלא דמו לאסמכתא, דודאי סמוך לי' מלוה בדעתי' על לוה דאיהו פרע ואמר בנפשי' אי לא פרע איהו פרע ערב. וע"ש וסוף הדברים אין להם הבנה כלל וכלל, דמ"ט הוא משום דסמיך מלוה שהלוה יפרענו. ע"כ נתחייב הערב בחיוב גמור וכי מה ענין זל"ז, ואם נאמר דט"ס הוא וצ"ל דהערב סמך שיפרע הלוה. א"כ מכש"כ דהוה אסמכתא דאמרינן לדעתי' דלא גמר להתחייב בחשבו שהלוה יפרע ואין לנו בדברי סה"ת אלא טעמא דקאמר בריש דבריו דאין בערבות משום אסמכתא דתולה בדעת אחרים. ודבר זה הוא במחלוקת והרמ"א בסי' ר"ז הביא דתולה בדעת אחרים הוה אסמכתא. ואין תימא על הב"ח אם ס"ל כפוסקים האלה דתולה בדע"א הוא אסמכתא. וכבר הבאתי דברי ח"ס דאי אסמכתא דרבנן לא תקנו רבנן באינו ישראל דיני אסמכתא צ"ע מה מייתי מיהודה דאמר אנכי אערבנו והרי קודם מתן תורה דינם כבן נח ואין בהם דין אסמכתא ומשו"ה מהני הערבות וע' תשו' הריב"ש סי' שכ"ח דקודם מתן תורה אדם מקנה דבר שלבל"ע וה"ה באסמכתא וזה צ"ע גם אם נאמר דאסמכתא לא קניא מדאורייתא מה מייתי מקודם מתן תורה דלמא קודם מ"ת אסמכתא קניא. גם צ"ע על שיטת הב"ח דהא דאסמכתא לא קניא הוא מדרבנן א"כ איך מוכיח רב הונא דערב משתעבד מקרא דאנכי אערבנו, הרי הא דמכריח אותנו לומר דערב לא משתעבד הוא משום דהוה אסמכתא והוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא אין סברא לומר דערב לא משתעבד ואיך מוכיח מקרא האמור בתורה הא מדאורייתא אין סברא כלל לומר דאין משועבד וצ"ע:

ומו"ח הגאון זצלה"ה הביא. דברי הנתיבות בסי' ס' סקי"א בהך דמכר או נתן דשלבל"ע וקבל אחריות כיון דמכר אין כאן אחריות אין כאן, והוא מדברי בעה"ת בשם הרי"ף שהק' בתומים מדברי הרמ"ה שהובאו בחו"מ סי' שע"ג בהכיר בשדה שהיא גזולה דאם קיבל הגזלן אחריות השבח בפירוש משתעבד וצריך לתת כפי מה שקבל ונימא מקח אין כאן אחריות אין כאן וע"ז תירץ בנתיבות היכא דמהני המקח לעניו שלא יכול המוכר שגזל לבטלו עד שיטרוף הנגזל כמבואר בבעה"ת נקרא מכר ומהני האחריות. משא"כ בדשלבל"ע ע דל"ה מכר כלל לשום דבר ל"מ אחריות והנה הנתיבות הביא הך דינא דהגזלן בעצמו אין יכול לבטל הקנין עד דאתי נגזל וטריף בשם בעה"ת שער מ"ז, וכ' דאף בהכיר בה שאינה שלו ג"כ אין הגזלן יכול לבטל המכירה ובאמת כן הוא במל"מ פ"ט מה' גזלה. אכן בתשו' הרשב"א, ח"ב סי' קצ"ד הובאה ברמ"א ריש סי' ס"ו מבואר ההיפך בהך דמכר שטר בלי כתיבה ומסירה וקבל המוכר אחריות אם לא ישלם הלוה, פסק הרשב"א שצריך המוכר לקיים כפי מה שקבל עלי', וסיים שם תדע לך דהא מוכר מה שאינו שלו אין המכר מכר ואף המוכר בעצמו יכול להוציאו מידו אם חזר ולקח מהבעלים הראשונים ועל תנאי הידועין בגמרא במקומה ואפי"ה אמרו בנמצאת שדה שאינה שלו ולקחה יש לו מעות ויש לו שבח מפני האחריות. ולא עוד אלא אפילו הכיר בה שאינה שלו ולקחה אם קבל עליו אחריות וקנו מידו, מעות יש לו מפני האחריות ואפשר דאפילו שבח יש לו אם פירש לו את השבח וקנו מידו וכדברי הרב ר' זרחיה ז"ל. ומה שכ' הרב בעל העיטור ז"ל תשובה לרב אלפסי ז"ל במי שאומר לחברו נתתי לך כך וכך זהובים בקנין וכתבתי לך שעבוד על נכסי שתגבה מהם אלה הזהובים, שאין המתנה כלום והשעבוד אינו מועיל והביא ראיה מהאי אמתא דאמרינן פריטי אין כאן, מסתברא שאינה דומה לזו ועוד דאפילו דברי אותה תשובה אינן ברורין כל הצורך ואף הרב בעה"ט ז"ל נראה שאינו מודה לו ע"כ דברי התשובה. ומבואר דהמוכר יכול לחזור בו מהקנין דלא כהנתיבות והעתקתי כל לשון התשובה כי נמצא בה שהרשב"א העיר בסתירת הדברים שבין פסקי תשו' הרי"ף המובאים בסה"ת ונזכרים בחו"מ סי' ס', ובין הדברים הנאמרים בסי' ס"ו במוכר שטר בלי כתיבה ומסירה, דבר שעמד עלי' מו"ח הגאון זלה"ה בפנים. וכ' דמסתברא דיש לחלק ביניהם. אכן הסברא לא נודעת לנו. ולפי הנראה טעמו דבענין שאלתו כ' בלשון חיוב שכך כ' הרשב"א שם לפ"ז ומ"מ כיון שחייב עצמו ונכסי' עכשיו בקנין וכו' הרי הוא יכול לחייב עצמו בקנין וכר' יוחנן וכו'. ולשון חיוב מועיל והוא היא הסברא שכ' הש"ך בסי' ס' לישב דברי בעה"ת ולהשות דעת הרי"ף והרמב"ן למען הסיר תמיהת גד"ת ואף שכ' בנוב"ק בסי' כ"ה וכו' לסתור דברי הש"ך, בע"כ נאמר כי צדקו דבריו. אכן בלשון השטר שהעתיק הרשב"א בתחלת התשובה לא נזכר לשון חיוב כלל. ואי אפשר לומר כן. ומצאתי בספר אמרי בינה חו"מ סי' נ"ב שהאריך בזה וכ' בשם סה"ת דדוקא בהכיר בה שאינה שלו, דהלוקח נחית אדעתא שתהי' השדה אצלו עד שיטרפה הגזלן לא יכול המוכר לבטל המכירה אבל בלא הכיר בה שאינה שלו, אם מברר המוכר אח"כ שגזולה הוא יכול לבטל המכירה ואין הדברים ברורים. ואם נקיים סברתו זאת, מתורצת קו' התומים ב"מ ט"ו ב' חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו והרי שם מיירי דקבל אחריות כמבואר ע"ב וא"כ ממילא יעמוד הלוקח במקחו משום האחריות. והוכיח מזה כדעת הרי"ף ודלא כהרמב"ן, להנ"ל אין כאן קו' על הרמב"ן דהתוס' כ' דמיירי בלא הכיר בה וא"כ המוכר יכול לבטל המקח ול"מ האחריות ומשו"ה בעי לה ומסיק או מטעם דליקו בהימנותא או משום דלא ליקרי גזלנא

תוכן העניינים

בית יצחק חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה