בית יצחק חושן משפט· רבי יצחק יהודה שמלקיש
מפתחות
סימן א
דרוש בריש פ' ראוהו ב"ד ר"ה כ"ה ע"ב. (הערה מאי דמקשה מו"ח הגאון ז"ל על המהרש"א ב"ק צ' שכתב ע"ד התוס' בטעמא דאין עד נעשה דיין משום דהוה עשאי"ל ב"ד שראוהו ביום דמהני אף דהוי עדות שאי"ל דזה לא הוי עדות כלל היכי שהן בעצמן דנין מסנהדרין ע"ח טרפה שהרג בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך ושם מיירי ביום כמ"ש התוס' שם ודוקא משום ובערת הרע חייב אבל היכי דלא שייכי ובערת הרע בעי עשאי"ל אף בראוהו ב"ד ביום. דלא כמהרש"א ויש ליישב דברי המהרש"א עפ"י דברי הריטב"א מכות י"ב שכתב דהא דר"ע דאמר בסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר דכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט עד שיעמוד בב"ד אחר לא פליג על רבא בסנהדרין ע"ח גבי טרפה שהרג בפני סנהדרין דשאני התם שאי אפשר לדונו בפני עדה אחרת הלכך דיינו לה אינהו משום ובערת הרע וא"כ איצטרך רבא להך דבערת הרע לומר אף שאי אפשר לדונו בפני ב"ד אחר וסליקא דעתך לפוטרו מקרא דועמדו לפני העדה למשפט מ"מ חייב משום ובערת הרע ואין זה ענין לעדות שאי"ל. ובזה תתיישב קושית הח"ס או"ח סימן ק"ה שהובאה בפנים על הה"מ שכתב בפ"י מה' נזקי ממון דבשור לא שייך ובערת הרע מחולין קל"ט דבשור גם כן שייך ובערת הרע דכוונת הה"מ דבשור מוכרח להביאו בפני ב"ד אחר דשם לא שייך עדות שאי"ל וכיון שכן אין עלינו החיוב להורגו משום קרא דבערת הרע מקרבך ובזה יתיישבו דברי רש"י בב"ק צ' ד"ה שראהו בלילה דר"י נשיאה כר"ט ס"ל שהקשו התוס' דגם לר"ע בראה ביום ענ"ד ולהנ"ל הוכרח רש"י לומר כן משום דלר"ע מוכרח להביאו בפני ב"ד אחר משום מקרא דעד עמדו לפני העדה למשפט ועל דברי הריטב"א במכות שם שכ' דהיכא דאי אפשר לדונו בפני עדה אחרת דייני לה אנהו משום ובערת הרע מקרבך יש להעיר מש"ס ב"ק צ' ב'. דמ"ק הא הכהו בפניהם עד נעשה דין ויקשה דר"ע אדר"ע. ולהנ"ל לק"מ. דהא דאין עד נעשה דין ילפינן מקרא דעד עמדו לפני העדה למשפט כדברי התוס' ב"ק ור"ה כו'. וא"כ לפי ד' שמעון התמני דאמרינן מה אגרוף שמסיר לעדה ולעדים בע"כ צריך להיות בפנ' ב"ד שידעו במה הכהו וכמה הכהו כקו' ר"ע ואי אפשר להביא לפני ב"ד אחר ובע"כ ידנוהו ב"ד הרואה משום ובערת הרע מקרבך. ור"ע לא אמר אלא לפי דבריו מה אגרוף שמסיר לעדים פרט ליצאה מת"י של מכה ונאבדה. א"כ יכול ביד הרואה להביאו לב"ד אחר ואענ"ד אבל לשיטת שמעון התמני שפיר מקשה וצ"ע שו"ר שמו"ח הגאון ז"ל העיר בזה בסימן ב':
והנה מו"ח הגאון זצלה"ה הביא דברי הר"ן סוף פ"ב דכתובות ותמה עליהם. ובאמת הר"ן סותר עצמו מראש דבריו לסופן. שבתחלה כתב בטעם פסול קרבת העדים לדינים. מפני שהדין יודע בעדות קרובו ששקר העיד וכ"כ האי גונא משלם בעדות אחת מקרי. ולמד לה מעדות קרובים דפסולה. מפני שהאחד יודע בעדות קרובו וכשהוזם נהרג על פיו מקרי ולבסוף מסיק. ול"ד לב' אחים קרובים שהוזמו שאין צריך שידע האחד בעדות האחר. וזה היפך דבריו ראשונים וע"כ חסרון דברים יש כאן. אכן בגוף קושית מו"ח הגאון ז"ל על סברת הר"ן דכל דצריכין להעיד כאחד הוה עד זומם נהרג בעדות אחיו ואם אין צריכים להעיד כאחד. כיון שלא נצטרף עמו לעבירה לא היה עד זומם נהרג בעדות אחיו. דאם כן מה מק' רבא לרמב"ח בסנהדרין כ"ח דא' טעמא דבנים לעלמא פסולין משום דעד זומם נהרג בעדות אחיו מהא דהנן ג' אחים ואחד מצטרפין לעדות חזקה וכו' וע"כ הזמה מלתא אחרת הוא. והרי בהך דג' אחים מיירי בדיני ממונות דעדות מיוחדת כשר ולא בעינן שידע בעדות קרובו ול"ה משלם על פי עדות אחי' נ"ל לישב דבנו"ב סימן ע"ב כתב דאם נאמר בממון ל"ב עדות שאתה יכול להזימה. לא מק' רבא מג' אחין דבממון ל"ב אי"ל יעוין שם שהביא דברי נמוק"י בפ"י הזמה מלתא אחרת, היא. וע"כ רבא ס"ל דגם בממון בעינן אתה י"ל. ולמ"ש בנו"ב שם למעלה דאם בעינן בממון עשאאי"ל בע"כ עדות מיוחדת פסולה אף לדיני ממנות דיכול למפטר נפשיה ולומר אנא לחייבו שבועה באתי ואם כן שפיר הק' רבא לרמב"ח לת"ק דר"ע דאי"ל עדים זוממים ממונא ובעינן בממון עדות שאי"ל כדברי נו"ב שם ועדות מיוחדת פסולה לדיני ממונות אם כן אמאי ג' אחין ואחד מצטרפין ולדידיה גם בממון עדות מיוחדת פסולה וליכא למימר כדברי הר"ן. ונתישבו ג"כ הרי"ף והרא"ש שהביאו דברי הירושלמי דפסול עדים קרובים משום הזמה ודלא כש"ס דידן. כיון דקיי"ל עדות מיוחדת כשרה בדיני ממנות כמבואר במכות ו' ובסנהדרין ל' א"כ ל"ק קו' רבא ממתני' דג' אחין ושפיר אמרינן טעמא משום הזמה ולא אוכל להאריך יותר. ואלמלא דמסתפינא הייתי אומר לפי דברי התוס' במכות ו' ד"ה בדיני דהא דמועיל ע"א בד"מ משום דע"א מועיל לשבועה אם כן בקרקע דאמעיט משבועה אין מועיל עדות מיוחדת ואין זה תימה דגם בסנהדרין ל' ע"ב מחלקין בעדות מיוחדת בין קרקע למטלטלין ואף דשם הוא מטעם אחר מ"מ אין זה מעורר תמהון אם נאמר כן אנחנו מסברא אחרת והך מתניתין דג' אחין מיירי לענין חזקה בקרקע דל"מ עדות מיוחדת ושפיר מקשה רבא. אכן כפי הנראה מפשטות דברי הש"ס דר"נ לא מחלק במכות רק בין נפשות לממון ולא יותר ע"כ אי אפשר לומר כן. וע' טו"ז סי"ל בחו"מ דעדות מיוחדת ל"מ בקנם. ומו"ח הגאון ז"ל פלפל בדבריו וגם אנכי הארכתי במק"א בחדושי ועפ"י האמור י"ל בטעם הדבר לפי"ד הרשב"א ב"ק מ"א ב' דבקנס לא מחייב ע"א לשבועה א"כ דמי לדיני נפשות לפי סברת התוס' במכות. אכן התוס' ב"ק לית להו סברת הרשב"א:
והנה ב אות ד' הקשה מו"ח הגאון רשכב"ה זצל"ה בכתובות כ"א ב' דמ"ק ר"ס לר"א מראוהו ג' והם ב"ד ואי ס"ד דעד נעשה דין ליתבו בדוכתהו ולקדשו. דלפי דברו השר מקוצי שהובא בקצוה"ח סימן ז' בטעם הדבר דאמנ"ד משום דאם יוזמו יפסלו למפרע ובשעת שנפסק הדין פסולים הי' ולא נגמר הדין בב"ד כשר ולא מחייבו מכאשר זמם. וכ"ז לאביי דס"ל ע"ז למפרע הוא נפסל. אבל לרבא דאי"ל ע"ז מכאן ולהבא הוא נפסל ליכא למימר כנ"ל וא"כ לפימ"ש התוספות ב"ק ע"ג ד"ה א"נ דלטעמא משום פסידא דלקוחות בקדה"ח רבא מודה למפרע הוא נפסל. א"כ מה מק' מקדה"ח על קיום שטרות בקדה"ח אי ענ"ד משום דהוה עדות שאאי"ל. אבל בקיום שטרות מכאן ולהבא הוא נפסל וענ"ד דאי"ל. מדברי מו"ח הגאון ז"ל נראה דפשיטא ליה דבעינן בקדה"ח עדות שאי"ל. וכן כתב במנ"ח. אף דגוף דבר זה חדוש גדול הוא דמה דין הזמה נעשה בעדות של קדה"ח אם יוזמו. ובמנ"ח האריך בזה. ואם כנים דבריהם יש להקשות בפשיטות לדברי הפוסקים דבממון לא בעינן עשאי"ל. א"כ מה דמות ערך ר"ס קיום שטרות דהוא ד"מ ולא בעינן עשאי"ל וענ"ד לקדה"ח דבעינן עדות שאי"ל ואין ענ"ד כדברי י"מ שהובאו בתוס' ב"ק צ' ואף לדעת הש"ך דגם בממון בעינן עשאי"ל יש להעיר לפי דברי הרז"ה שהביא הר"ן סוף פ"ב דכתובות דבעידי שטר ליכא הזמה והר"ן הוכיח שם מדבריו דאפילו כ' בשטר שבזמנו כתבוהו אין בו הזמה. דהזמה חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו וסתם עדות בע"פ הוא. ועיין ש"ך סימן ל"ד סקי"ג. וא"כ יש לומר לשיטתיה דה"ה קיום השטר אין בו דין הזמה. דדבר זה יהיה נגד השכל דגוף השטר אין בו דין הזמה. ואם יוזמו עדים אינם מחויבים לשלם והעדים המקיימים את חתימתן יהיה בהם דין הזמה. ועוד דרב הונא א"ר מביא בלשונו. שנים מכירים חתימת ידי העדים. ובאופן כזה אי אפשר כלל להזימן. דהזמה בעינן בגוף העדים שיאמרו עליהם עמנו הייתם ובהכרת החתימות דבר שאינו תלוי בזמן קבוע ואין מעידים על שום מעשה. אי אפשר כלל להזימם ואין כאן דין הזמה וע"כ ענ"ד משא"כ בקדוה"ח. וע"כ או דגם בקדוה"ח לא בעינן עדות שאי"ל. או דנסתר באמת סברת הר"ש מקוצי. או דהש"ס ס"ל מכאן ולהבא הוא נפסל ומשום דחדוש הוא:
ואשר כ' מו"ח הגאון ז"ל דלדברי הר"ש מקוצי גם בעד הרואה הוי עשאאי"ל דגמר הדין הוה ע"י פסול. מ"מ עפ"י דברי הרשב"א בחולין י"ד לא נעשה מומר אלא מאותה שחיטה ואילך ועיין מהרי"ט ח"א סימן קל"ח ובקצוה"ח סימן נ"ב מה שהאריך בזה. ועוד י"ל דעד הרואה אין עליו שם עד כלל ולא בעינן עשאי"ל כלל, ואולי בזה נחלקו ר"ט ור"ע לענין עד הרואה. אכן כפי הנראה ממכות י"ב טעמא דר"ע מקרא דעד עמדו לפני העדה ולא משום עשאי"ל ולא אוכל להאריך יותר. אחת הוא מה שצ"ע בדברי התוס' ר"פ ראוהו ב"ד שכי' ב"ד של כג' דמה ענין ב"ד של כג' לקדוה"ח. והרי עבור החודש בג' כדאיתא בריש סנהדרין ובדף יו"ד שם. וביותר תמוהין דברי רש"י דף ל' ד"ה ובר"ה ל"ה תוקעין דב"ד הגדול של סנהדרי גדולה מקדשין את החדשים וצ"ע:
ולא אמנע מלהעתיק פה את אשר העירותי בסוגיא דכתובות כ"א דמקשה על הא דאמרינן בקיום שטרות עד נ"ד מקדוש החודש דליתבו בדוכתיה ולקדש. וכן ב"ק צ' דמקשה על ר' יהודה דהיה עד ודון לחייב להאי גברא דתקע לחבריה. מסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש דלא אמרינן ענ"ד. דלדעת השר מקוצי הא דאין ענ"ד הוא משום דהוה עשאיאי"ל דהוה גמר הדין בפסול. וכ"ז אי אמרינן ע"ז למפרע הוא נפסל וכאשר האריך מו"ח ז"ל בפנים. אכן למ"ד מכאן ולהבא הוא נפסל בטל טעם של השר מקוצי וענ"ד. והנה טעם הדבר דאמר רבא מכאן ולהבא הוא נפסל הוא משום דעד זומם חדוש הוא ואין לך בו אלא משעת חדושו. והקשה התוס' ב"ק שם ולמה הוה חדוש וליהמני בתראי במגו דהוה פסלו לקמאי בגזלנותא ותרצו דל"ש מגו אלא באדם אחד ומגו בשנים לא אמרינן. והקשה ביה"ת הביאו מו"ח ז"ל בפנים לשיטת הפוסקים שהביא בית יוסף בתשובותיו סימן יוד. דאם היה שלשה עדים והאחד מכחיש השנים בחקירות אף בדיני ממנות בטלה העדות. א"כ ליהמני בתראי במגו דאי בעי הוו מסייעון להנהו עדים הראשונים ורק היו מכחישים אותם בחקירות ואז נבטלה עדותן ול"ש לומר מגו בשנים ל"א דאף אם רק אחד מהשנים האחרונים מכחישם בחקירות תבטל העדות ובכה"ג אמרינן מגו בשנים. דל"ש לומר אין אדם יודע מה שבלב חברו. וע' בפנים. ותירץ כיון דקיי"ל דיני ממנות א"צ דרישה וחקירה אין כאן מגו דלמא לא יחקרו הב"ד את העדים ולא תבטל העדות. נמצא לפי"ז בדיני נפשות דצריכין דו"ח וכן בעדות החודש דצריכה דו"ח כאשר נראה מש"ס ופוסקים וכן כ' במנ"ח לא הוה עד זומם חדוש כלל כדברי יה"ת וממילא נפסל למפרע אבל בדיני ממנות דל"ב דו"ח ע"ז הוה חדוש ולא נפסל אלא מכאן ולהבא. ולאשר כבר אמרנו דהיכא דאינו נפסל אלא מכאן ולהבא. ענ"ד והיכא דנפסל למפרע אין ענ"ד א"כ מה מק' על הא דא"ר בקיום שטרות וכן ב"ר יהודא בהך דתקע לחברו עד נעשה דיין שם לית ליה מגו דל"ב דו"ח והוי חדוש ומכאן ולהבא הוא נפסל שפיר עד נעשה דיין. דל"ש טעמא דהשר מקוצי משא"כ בקדוה"ח וכן בדיני נפשות דבעינן דו"ח ואף שכ' הרמב"ם בפ"ב מקדוה"ח דד"ת עדות קדוה"ח א"צ דו"ח אכן הלח"מ תמה ע"ז שם וכ' דמה"ת בעי דו"ח ואיכא מיגו ואין כאן חדוש ולמפרע הוא נפסל ואיכא טעמא דהשר מקוצי ואין עד נעשה דיין. ואף שיש לישב הך דר"י דשם הוה קנס ובקנס בעינן ג"כ דו"ח כאשר האריך בנו"ב סימן ע"ב ודמי לד"נ אבל בהך דכתובות צ"ע:
סימן ב
דרוש שני בסוגיא הנ"ל (מו"ח הגאון זצלה"ה הביא דברי התומים סימן ז' שכ' ששמע לפרש דברי התוס' במכות ז' שהתחילו בתרתי העובד ע"ז ומחלל שבת וסיימו במחלל שבת לחוד. דבעובד עבודה זרה לא יכלו לתרץ שמא העובד טרפה. דמה יעשו אם יראוהו ב"ד עובד ע"ז. ובזה ל"ב עשאי"ל כדאיתא סנהדרין ע"ח משא"כ במחלל ליכא למימר דלמא יראוהו מחלל שבת. דהרי בשבת אין דנין והוה כמו שראו בלילה ומזה סייעתא לדברי הב"ח. ואח"כ פירש דברי המכילתא במקושש דכתיב ויביאו אותו אל משה. ר' יהודה אומר הביא חבילתו עמו. דכוונתו דק' איך הרגוהו דלמא טרפה היה וע"כ אמר שהביאו לפני משה ובסנהדרין שראו א"צ עשאי"ל. וזה שלא כדברי הב"ח דלדבריו הוה שבת וא"ד כמו ראוהו בלילה. ועוד דאף הטו"ז החולק על הב"ח הוא משום דשבת ויו"ט מן התורה ראוים לדון בהם ורק מדרבנן אין דנים ולא דמי ללילה וכבר נודע דברי השעה"מ שהוכיח מסוכה כ"ג דר' יהודה ס"ל א"ר מדרבנן הוא א"ר מדאורייתא בעושה סוכתו ע"ג גמל ולדידיה שבת ויו"ט דינם כלילה לענין זה אכן י"ל דאז לא נגזרה עוד הגזרה דאין דנין בשבת ויו"ט:
סימן ג
דרוש בר"ה כ"ד ע"ב בסוגיא דעד נעשה דין. (הערה. מה שפלפל מו"ח הגאון זצלה"ה. אם אמרו ב"ד מקודש בה"ש אם החודש מקודש. והביא דברי הש"ס בהוריות ד' בהביא קרבן ספק מבעוד יום ספק בלילה הרי זה כיפר. ותמה בזה הרי יש לו חזקת חיוב וספק אם נפטר ותירץ דמוקמינן היום על חזקתו. וכיון בזה לדברי תוספות הרא"ש בהוריות שכ' דפטור מלהביא קרבן אחר דמוקמינן היום בחזקתו. אכן מה שהביא בשם מהרש"א דמיירי שיש ס"ס שמא ביום ושמא בה"ש יום. דבר זה קשה להאמר דעיקר הספק על הזמן שקרב הקרבן אם הוא יום או לילה והוא כס"ס משם אחד ועוד גרוע ממנה כנראה. ובמהרש"א לא נזכר כלל מזה ולא כ' אלא בין יממא לבה"ש אפשר למטעי טפי' ועל הקו' שהביא מו"ח בדברי הרמב"ם פ"ב מקדוה"ח והוא ברלב"ח שם נראה לי לישב דז"ל הרמב"ם ראוהו ב"ד וכו' אם עדין לא יצא כוכב ליל שלשים ב"ד אומרים מקודש שעדיין יום הוא ואם ראוהו בליל ל' אחר שיצאו ב' כוכבים למחר מושיבין וכו' הנה הרמב"ם לא הזכיר בלשונו כוכב אחד רק כוכב ליל ל' ובשבת אמרינן כוכב אחד יום ב' ספק ג' לילה. א"כ באמת כוכב אחד עושה לילה אם נאמר דב' לילה, דה"א יום א"כ אינו כוכב ליל ל' ורק בדאיכא שניה אז הב' הוא כוכב ליל ל'. ואם נאמר ג' אז ב' עדין יום והג' הוא כוכב ליל ל'. ולאשר מסופק לן אי ב' לילה הוא והוא בה"ש. או ג' לילה מחמירין בב' ואמרינן דאין מקדשין בו. ושפיר כ' הרמב"ם דכל זמן שלא יצא כוכב ליל ל' מקדשין והוא הזמן שנראה כוכב אחד דאינו עדין כוכב ליל ל' ובשנים דמתחיל כבר הספק אם הב' הוא כוכב ליל ל' אין מקדשין בו ומה שהעיר עוד הרלב"ח בדברי הרמב"ם שנראה מדבריו שחולק בין אם העידו העדים והב"ד לא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי זה מעובר ומשמע דביה"ש יאמרו מקודש וכשראוהו ב"ד ביה"ש לא יקדשוהו עוד אלא ימתינו עד למחר ויושיבו ב' דיינין אצל אחד מהם וגו' ויקדשוהו הב' ואין סברא לחלק בין עדים לדייניה לענ"ד סברא טובה לחלק ביניהם דאמירת מקודש הוא גמ"ד כדברי הש"ס רק דמצינו קרא כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב והוקש חוק למשפט וע' קרבן ראשית מה שהעיר בזה. והלמוד הזה הוא מדברי קבלה ואינו אלא מדרבנן. וא"כ הא דאין גומרין את הקדוש בלילה הוא מדרבנן אבל מדאורייתא גומרין הקדוש בלילה ומש"ה בה"ש דהוא רק ספיקא גומרין לומר מקודש אבל כשראוהו ב"ד בה"ש. ולא תהא שמיעה גדולה מראיה והראיה הוא כקבלת העדות ומן הדין אינה בלילה וכשראו בה"ש דהוא ספק הוה כספיקא דאורייתא וע"כ ימתינו עד למחר ודברי הרמב"ם נכונים וברורים:
ובדברי הרמב"ם הנ"ל י"ל שכתב למחר מושיבין ב' דיינים אצל אחד מהם ויעידו הב' בפני הג' ויקדשוהו הג' דהרי היה לו לומר ויעברוה הג' שהרי אין מקדשין אלא החודש שנראה בזמנו כמבואר במשנה בר"ה וברמב"ם שם ה"ח. ונראה דכוונת דבריו דהמפרש הקשה על הא דאמרינן דאם לא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי זה מעובר. דהרי קיי"ל להרמב"ם דמקדשין למפרע א"כ יקדשו למחר את יום ל' עפ"י העדים שהעידו אתמול. ובמנ"ח מצות קדה"ח יישב קו' דכוונת המשנה דאין החודש מקודש עדיין ולמחר באמת יקדשוהו למפרע והמשכת הדבר נקרא מעובר ונ"מ אם יפסלו למחר העדים שהעידו תמול בגזלונתא או יכחישום לא הועילה עדותן והחודש מעובר ולא קדשו תמול ע"י העדים אף שנפסלו למפרע עדותן לענין קדוש החודש מועלת כדברי הרמב"ם פ"ב ה"ב לענין הזמה יעו"ש והדברים נכונים. אולם כ"ז בעדים שהעידו נ"מ לענין פסולי עדות אבל בדינים שעומדים כעת להעיד ע"כ כשרים הם דאל"כ איך יעידו לפני הב"ד ואם הם כשרים בע"כ יקדשו למפרע ומש"ה כ' הרמב"ם ויקדשהו למחר:
סימן ד
בדין התובע הולך אחרי הנתבע והדין שבמקום הנתבע שמע טענות הנתבע קודם ששמע טענות התובע אם מחויב הנתבע ללכת לב"ד שבעיר אחרת. גם פלפול בדברי הדרישה שכתב דנסים חשודות על לפ"ע ומשום הכי אין שוחטות לאחרים. (הערה כעת נדפס ירושלמי על מס' חולין ושם נאמר ר' בון בר חייא בעי קומי דר"ז אשה מה היא בשחיטה. א"ל מה דעתך קדשים שוחטת חולין מבעיא לך. א"ל שניא כהונה דזריזית יתירא אית בהו וכו' אתי עובדא קומי ריב"ל ואמר צא וראה האיך הצבור נוהג וכו' ואנן חמין נשי דלא שחטין ואנן חמין צבורא דלא מיכלון וכו' הפריז ר' אבון מדתו לא מר אלא בתחילה הא לשעבר מותר. ודברי הירושלמי תמוהין דנראה מדבריו דשחיטת קדשים בכהנים ואינה מותרת אלא בנשי כהונה וע"כ אמר דכהנים זריזות הן. ובאמת שחיטה כשרה בזר וגם כדברי הירושלמי דרק כהנות כשרות לשחוט בקדשים צ"ע בש"ס דסנהדרין אשה לא אשתרי זבח לגבה והרי אשתרי בה שחיטה ועיין שעה"מ פ"ו מביאת מקדש שהוכיח מרש"י יבמות ל"ג דזר אסור לשחוט בשבת. אכן עדין לא נוכחנו לדעת אם באמת הירושלמי הזה נסדר בימים הראשונים וכפי הנראה זייף איזה אחרון הדברים ותלה באילן גדול. ובגוף הסברא דנשים לא ישחטו כתבו האחרונים משום דלא טרחא בתיקון הסכין וכשתמצאנו פגוה לא תתקנו כמ"ש התוספות פסחים ד' לענין בדיקת חמץ ואף שמדבריהם שם משמע דבשחיטה לא חשיבא טירחא גדולה יסברו הא"י שהביאו התוס' בשמם דגם תיקון הסכין הוא טירחא גדולה וחשידי עלי'. וא"כ אין ראיה מזבחים דנשים כשרים לשחוט כמו שהביאו התוס'. דאמרינן בזבחים פ"ח ע"א סכין שנפגם אין משחיזין פגימתה ולא שייך תיקון סכין בשחיטת קדשים שפיר נשים שוחטות. ומדברי הירושלמי אין מוכח כן דאל"כ אין קו' מקדשים לחולין ואכ"מ.
והנה מו"ח הגאון זצלה"ה הביא דברי מהרי"ט בחדושיו לקדושין דבלאו הניתק לעשה ל"א השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה. והארכתי בענין זה במקום אחר ואעיר בכאן על דבר אחד דבתמורה ב' מ"ק טעמא דרבי קרא לאשה. הא לא רביא לא לקיא וה"א רב יהודה א"ר וכן תנא דבי ר"מ איש או אשם כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכ' אשה לאיש לכל עונשים שבתורה ומשנה מ"ד ה"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור. אבל הכא דעונש שאין שוה בכל הוא דתנן אין הצבור והשותפין עושים תמורה אשם נמי לא לקיא קמ"ל ומשמע דלו קי"ל צבור ושותפין עושים תמורה היה ק' למ"ל רבויא דאשה כי עבדא תמורה לקיא. והרי לקמן ד' מ"ק דתמורה הוה לאו הניתק לעשה ומתרץ לגירסת הרמב"ם דהלאו כולל יותר מהעשה. דהלאו הוא בצבור והעשה אינה בצבור וא"כ לו היתה העשה ג"כ בצבור הוה לאו דתמורה לאו הניתק לעשה וא"כ מה מתרץ דצבור לא עבדה תמורה ומש"ה הו"א דאשה לא לקיא והרי אדרבה אם צבור עבדו תמורה ל"ה הלאו כולל יותר מהעשה והוי לאו הניתק לעשה ולא השוה אשה לאיש וע"כ דלא כמהרי"ט. אכן בש"ס תמורה ד' מתרץ הש"ס עוד תירץ אחר דאין עשה מנתק לב' לאוי וסמך בכאן על תירוץ זה. ונראה לי דתירוץ הש"ס הב' תלוי בזה אם עשה דוחה ב' לאוים. ודבר זה במחלוקת שנוי בנזיר מ"ח ע"ב דלר' ישמעאל אמרינן מה לי חד לאו מה לי תרי לאוים ורע"ק פליג וכבר האריכו בזה האחרונים. ועיין תוס' פסחים ה' ע"א ד"ה דברי דפריך מר"י על תנא דבי ר"י. א"כ בע"כ חנא דבר"י לא סבר הך תירוצא דאין עשה מנתקת ב' לאוין. אכן ביבמות ע"ה פליג ר"י עם תנדבר"י ואין להאריך כאן:
סימן ה
בדין שני נבררים שלא הסכימו ביניהם שמחויבים לברור להם שליש:
סימן ו
שני בוררים שנבררו מב' צדדים ונכתב קאמפראמיסס ולא נזכר בו שיבחרו שליש. ובורר אחד בירר שליש נגד רצון הבורר הב' ונתנו פסק עפ"י פשרה וחתם עליה הבורר והשליש. והשליש קרוב לבע"ד. ובסוף התשובה באחד ששכר אקציס והשכיר לחבירו ועשה האנדשלאג וקבל אנגעלד אם דין הדבר כקנין סטומתא,
סימן ז
ישוב לקו' בדברי רש"י סנהדרין ע"ט א' שכ' דליכא למילף מיניה דכרובא דמי דק' מה הו"א לומר דמיעוט חשוב כרוב:
סימן ח
בדברי הש"ך אי עד טרפה הוה עשאי"ל בממון.
סימן ט
ישוב לדברי התומים סימן ל"ח שכ' דלמלקות לא בעי שיתיר עצמו למיתה ופלפול בדברי הש"ס שבועות ל"ז בהזיד בשבועת הפקדון והתרו בו.
(הערה מה שהעיר השואל מסוגיא דשבועות ל"ז. הזיד כשבועות הפקדון והתרו בו אם חייב קרבן או מלקות או שניהם ואס"ד דבעי שיתיר עצמו למלקות א"כ הרי הודה שחייב ואין כאן כפירה כלל. ע' נתיבות סימן ע"א סק"ט דמשכחת לה בהאמינו המפקיד לנפקד יותר מב' עדים ונשבע. דלענין ממון פטור דפסלנהו לעדים ולענין קרבן ומלקות נאמנים. ובנתיבות שם כ' דדייק בלשנא דאמר הזיד והתרו בו ולא אמר והודה אח"כ משמע דעפ"י עדים לבד חייב קרבן ומלקות. וא"כ אי אפשר לומר דמיירי שפסל לעדים דא"כ לא מצי הב"ד לחייבו ממון ובמקום שאין קרן אין חומש ואשם. זה רק על דברי הש"ס דקאמר מכלל דכי לא אתרו ביה מחייב והא כפירת דברים בעלמא הוא. שם שפיר קאמר דלא הוה הודאה ואין חייב ממון אבל בהתרו בו אם נאמר דצריך שיתיר עצמו למלקות כדברי רש"י בסנהדרין פ"א. אם כן הודה שחייב ממון ורק דאין העדים נאמנים בזה אבל עכ"פ למלקות וקרבן נאמנים. אכן גם בזה יש להסתפק אם העדים אומרים שהודה בפניהם והוא כופר כעת אם חייב קרבן עפ"י העדים. וגוף דברי הנתיבות תמוהין שכ' דבלא הודאתו בהעדאת עדים בלבד חייב קרבן. והרי בשבועת הפקדון בעינן והתודו כמבואר במשנה דשבועות מ"ט וב"ק ק"ד ועיין רמב"ם פ"ז דשבועות ה"ט והט"ו ובפ"ז מגו"א ה"ח. וכבר תמה על דבריו מו"ח הגאון זצלה"ה לקמן בסימן נ"א. אכן אם עדים אומרים שהודה בפניהם יש להסתפק ולומר שחייב קרבן. וא"כ יש לישב קו' השואל. ועיין בחו"מ סימן ע' ס"ג שהביא המחבר להלכה דאה העידו העדים שבפניהם הודה נאמנים ולא מהני בזה נאמנות והוא דעת הר"י מיגאש ועיין ש"ך שם סק"ח ואם כן חייב לשלם בהתרו בו ואין כאן כפירה כלל, אכן גם בזה רבו החולקים כמו שהביא בטור שם ובש"ך סק"ח וגם הרי הביא הסמ"ע שם סק"ד בגלה דעתו בדברי הנאמנות שהאמינוהו גם לזה ולכיוצא בזה מהימן על הכל דכל תנאי שבממון קיים. א"כ י"ל דמיירי בהאמינו בפירוש גם נגד עדים שיאמרו שהודה וא"כ אין חייב ממון אבל קרבן מחייב דבכריתות פ' אמרו לו נחלקו ר"מ וחכמים בשנים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דר"מ מחייב חטאת וחכמים פוטרים ולא מצינו בשבועת הפקדון דכתב והתודו כדברי הש"ס ב"ק ק"ה ורש"י מביאם בשבועות מ"ט אי ר"מ מחייב בזה. וי"ל דכאן גם ר"מ מודה דבעינן דוקא הודאתו. אכן א"כ ק' ב"מ ד' דקא' ר"ח כר"מ ס"ל ואין כאן יוכיח מפי' שמחייבו קרבן. והרי עדין איכא למימר פי' יוכיח דבשבועת הפקדון פי' מחייבו קרבן ואין עדים מחייבין אותו קרבן. ואולי י"ל דאף רבנן מודו באמרו העדים שבפניהם הודה דמחייב ק"ש. ואף דיקשה איך נאמר בהעידו עדים שידעו ששקר אמר והפקדון אצלו אין מחויב לשבע וכשיאמרו שבפניהם הודה מחויב לשבע. כבר תירץ זאת התומים בסימן ע' לענין נאמנות דנגד עדים מהני נאמנות. ואם אמרו העדים שבפניהם הודה לא מהני נאמנות עו"ש כי דבריו נכונו וכן איכא למימר הכא. ועוד הרי העדים התרו וקבל התראתם א"כ איכא תרתי חדא דהעדים יודעים ועוד שהודה בפניהם. וא"כ אף דהאמינו נגד עדים ומהני לענין ממון אבל לא לענין קרבן וחומש ושפיר איבעיא ליה ומקשה שפיר מכלל דבלא התראה חייב והא כפירת דברים בעלמא הוא. ומיירי נמי שהעידו העדים שהודה בפניהם ואז לא מהני הנאמנות. דאל"כ בלא"ה פטור מקרבן כיון דלא נזכר שהודה כדברי הנתיבות וע"כ מיידי באופן שהזכיר גבי התראה ורק דכאן לא התרו בו רק העידו שהודה בשניהם וחייב קרבן כדברנו. אולם לדעת הרמב"ן והחולקים על הר"י מיגאש וס"ל דנאמנות מהני אף נגד הודאה אי אפשר לומר כן:
ובגוף קו' התומים בהך דכתובות ל"ג דאיך משכחת בעדים זוממין התראה. הא בעינן שיתיר עצמו למיתה, וא"כ מודים שהעידו שקר. י"ל דר"א רצה לומר גם עפ"י דברי ר' יוסי בן יהודה. דס"ל חבר אין צריך התראה ולדידי' לא בעינן שיתיר עצמו למיתה דאל"כ גם חבר ליבעי התראה כדי שיתיר עצמו למיתה דהרי לאחר ההתראה גם אדם דעלמא יודע האסור והעונש כמו חבר ואעפי"כ בעינן שיתיר עצמו למיתה וילפינן לה מקרא דיומת המת ואם לריב"י בעינן שיתיר עצמו למיתה גם חבר צריך התראה כדי שיאמר אעפי"כ ויתיר עצמו למיתה. וא"כ י"ל דר"א רצה לומר גם לפי שטתו וע' סנהדרין מ"א דמימרא דר"ח דעדי נערה המאורסה לא מקטלי אתי' כריבר"י ומוכח דלא בעינן לדידי' שיתיר עצמו למיתה. דאל"כ איך יכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו. והנה בסנהדרין ילפינן דבעינן שיתיר עצמו למיתה. מדכתב יומת המת. וכ' רש"י וז"ל משמע כבר הוא מת קודם שבא לב"ד שחייב עצמו מיתה בפי'. נראה דדיוק הש"ס מדכתב יומת המת. והוא חי ובע"כ מוכח דהתיר עצמו למיתה. אכן בברכות י"ט ילפינן מהאי קרא דרשעים בחייהם קרוין מתים. וא"כ אין הוכחה מקרא זה דבעינן שיתיר עצמו למיתה אכן יליף שם עוד מקרא אחר דרשעים קרוין מתים וי"ל דדין זה במחלוקת שלו. ובירושלמי ברכות פ"ב ה"ב יליף לה מקרא כי לא אחפוץ במות המת. וע' בתוספתא פי"א דסנהדרין מתרין בו ושותק מחרין בו ומרכין בראשו אעפ"י שאמר יודע אני פטור עד שיאמר יודע אני וע"מ כן אני עושה. כיצד ראוהו שמחלל את השבת וכו' עד שיאמר יודע אני וע"מ כן אני עושה הורג את הנפש וכו' עד שיאמר יודע אני וע"מ כן אני עושה. הרי של אה התוספתא אלא בחיוב מיתה. ונראה כדברי התומים דבמלקות ל"ב התיר עצמו למיתה. ודברי הכ"מ בפי"ב מ"ה סנהדרין ה"ב שכ' ע"ד הרמב"ם. דבעינן שיאמר ע"מ כן אני עושה. דלמד לה מפ' הנשרפין פ"א. וה"ה למיתה דמלקות במקום מיתה עומד. ונעלם ממנו דעיקר הדין דבעינן שיתיר עצמו כתב במיתה. והובאו הדברים בסנהדרין מ"א לענין מיתה וכן בתוספתא פי"א מסנהדרין ובירושלמי פ"ה ה"א. ועכ"פ מבואר ככ"מ דבין לענין מיתה ובין לענין מלקות בעינן שיאמר ע"מ כן אני עושה. ויתיר עצמו:
והנה בכתובות ל"ג אמר רבא תדע נתרו בהו אימת וכו' נתרו בהו לבסוף מה דהוה הוה ופירש"י כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד ואינם יכולים לחזור וי"ל לפימ"ש בשער משפט בשתי כתי עדים המכחישים. כגון שנים אומרים לוה או פרע ושנים מכחישין. וכת אחת חזרה מדברי' לא אמרינן בהו אין חוזרין ומגידים. א"כ שום יכוליה כת אחרת להתרות בהם אחר שגמרו עדותן. שאם ירצי יכולים לחזור מעדותן. ובדרושי הארכתי בדברי שע"מ אלה ואכ"מ. והגאון רע"ק איגער ז"ל בהגהות למס' מכות ה"ק על דברי התוס' שם שכ' דגבי עדות בן גרושה ל"ח כלל באתה יכול להזימה מש"ס דכתובות הנ"ל דאר"א עדים זוממין ממונא משלם מלקי לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו, משמע דאי בני התראה נינהו ראוי לומר דמלקי לקי וממונא לא משלם. דא"כ בטלה כל העדות. דהוה עשאי"ל ואינו דומה לב"ג. דהא משכחת בלא אתרו. ואדרבה אם ע"ז לא צריכי התראה ואין אופן לפוטרם ממלקות בע"כ ל"ב בממון דין הזמה ולא קאי עלה קרא דכאשר זמם יעו"ש. אכן באמת לק"מ. דהרי צריכין אנחנו להבין דברי הגמרא. ד"ק ואי אתרו בהו בתר הכי מה דהוי הוי. וכיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד. והרי קיי"ל דעדות שאיאי"ל לאו עדות נמצא אם נימא דבעינן התראה כל שלא התרו העדים בהם לא נגמרה עדין העדות. וכיון שלא נגמרה שוב יכולין לחזור ולהגיד וע' סמ"ע בריש סימן כ"ט שכ' בשם הרמב"ם והטור דכל שלא נחקרה עדות יכולים לאזור ולהגיד וע' תומים שם מה שהעיר בזה מדברי התוס' פסחים י"א. ועכ"פ לשטת הרמב"ם והטור ק' כמ"ש וע"כ דהש"ס ס"ל דבממון ל"ב כאשר זמם. ושם קאי לענין ממון וכן כ' בהפלאה וא"כ ממילא מיושבת ק"ו הגאון רע"ק המ"ל דבממון ל"ב כלל עשאי"ל:
וראיתי להגאון רע"ק שה"ק בכתובות ט"ו אהא דמשני דנגח תורא דידי' לתורא דידן דפלגא משלם ממ"נ. והרי הוא עדות שאיאי"ל דאם יוזמו העדים לא ישלמו דשמא נכרי הוא ובקנס בעי דשאי"ל. וכבר יגעו רבים בישוב ק"ו ונראה לי עפ"י מה שכ' בכ"מ פכ"א מה' עדות ה"ד דאעפ"י שהאדון אינו משלם אא"כ תפס העבד משלמין לו העדים שהפסידוהו שאפילו יתפוס לא יועילוהו ודבר קרוב הוא לתפוס. וכ' האחרונים לישב בזה ק"ו הפלאה בכתובות י"ל דממון לזה ונפשות לאחר חייב לרבא והרי הוה עדות שאי אי"ל דגבי העדים שיצטרכו לשלם כשיזמו. יהי' מיתה ותשלומין בחד ויפטרו דלגבי העדים מהני אם יתפוס דקילב"מ מהני תפיסה ובקל יכול לתפוס והוה עדות שאי"ל. וא"כ ה"ה הכא אף דאין העדים מחויבים לשלם לו כשיוזמו דיאמרו לו הבא עדים שאתה ישראל ונשלם לך. מ"מ אם אתו הספק יתפוס מהם. לא יוכלו להוציא ממנו. דהוא יאמר להם אייתו ראי' דלאו ישראל אנא ואחזיר לכם א"כ נוכל לקיים דין הזמה ע"י תפיסה ובקל יוכל לתפוס והוה עשאי"ל. וע' תוס' סנהדרין פ"א בד"ה ונגמר. שכ' דמיירי כגון שעבר עברה שני' בפני ב"ד דאפי' בעדות שאיאי"ל מחייבין לי' א"כ י"ל דמחייב לשלם פלגא נזקא בנגח לפני ב"ד. ואף שנראה מדברי התוס' דמשו"ה בב"ד חייב משום דכתיב ובערת הרע מקרבך. מ"מ ב"ב קי"ב מוכח דאפילו בדיני ממנות ל"ב בב"ד עצמו עשאי"ל. ומה שכ' התוס' משום ובערת הרע מקרבך. כתבו כן ליתר ביאור ולרוחא דמלתא. וכן ראיתי בספרי האחרונים. ואכמ"ל. ובגוף ק"ו הגאון מ' חיים בערלין נ"י מהך דשבועות ל"ז מצאתי בתשו' אמרי אש חו"מ סי' ח' ח"ב שה עיר בכעין זה. וע' מהר"ם מינ"ץ להגאון מאובין ישן סימן י"ד שה אריך ג"כ בענין הלז:
סימן י
ישוב קו' הגאון מ' חיים בערלין נ"י מש"ס דביצה ל"ה. (הערה בתחלה הי' נראה לי לחלק בין תרומת דגן תירוש ויצהר. דהוא מדאורייתא. ע"כ לא אמרינן רוב ע"ה מעשרים אלא לאחר מירוח, דלא יעשר קודם מרוח דאינו מחויב מדאוריתא. בעוד שבידו לעשר אחר מירוח שמחויב מדאוריתא ואף שכ' מג"א בסי' רס"ז סק"א בשם המרדכי פ"ב דמגלה דלמ"ד תוספת שבת דרבנן אפי"ה יוצא משחשכה בקדוש שעושה בזמן התוספת וא"כ י"ל דיוצא בהתרומה שתרם בעוד שלא נגמרה מלאכה והתבואה מתוקנת אף לאחר שתגמר מלאכתה מ"מ הרי אמרינן במתניתין דתרומות דאין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכים ע"ד שלא נגמרה מלאכתו וכאשר הביא מו"ח הגאון ז"ל בפנים. משא"כ בתרומה של תאנים דעיקר החיוב הוא מדרבנן. כאשר כ' רש"י בפ' כיצד מברכין דמעשר פרות האילן היא מדרבנן. שהתורה לא חייבה לעשר אלא דגן תירוש ויצהר. וע' רמב"ם פ"ב מה' תרומות ובמל"מ שם. לכן אמרינן דאף קודם גמר מלאכה מפריש ממנה אכן מצאתי בירושלמי פ"ב דמעשרות ה"ב. שהביא דברי התוספתא וז"ל הלוקח תמרים והוא עתיד לדורסן. גרגרות והוא עתיד לדישן אסור לוכל מהן עראי ומתקן דמאי דברי ר' מאיר וחכ"א אוכל מהן עראי ומתקן ודאי. ופי' בפ"מ דבלוקח מע"ה מיירי. ונראה שהתוספתא הזאת הובאה בש"ס בבלי בביצה ואף דבש"ס דידן גרסינן אוכל מהן עראי ומעשרן דמאי ובתוס' גרסינן בר"מ אסור ליכל מהן ארעי. נראה דש"ס דילן גריס ככתוב בפנקס דחלפי אוכל מהן ארעי ומתקנן דמאי. וכמ"ש בירושלמי שם. ולפ"י המסקנא גרסינן בדברי חכמים ויתקנן ודאי. וא"כ דבר זה במחלוקת שנוי בין ר"מ לחכמים. ולחכמים מתקנן ודאי דאמרינן כיון שלא נגמר מלאכתן לא תיקנן ע"ה וזה כדברי התוס' בבכורות הנ"ל אולם בכ"ז לא ניחא לי דהתוס' הוכיחו את דבריהם דמיירי במנחות ל"א לאחר מירוח מדאמרינן רוב ע"ה מעשרין. וקודם מירוח אין מעשרין. ומנא להי דהסוגיא אזלא אליבא דחכמים. דלמא כר"מ ס"ל דאי"ל דמעשרן דמאי ומעשרן קודם שנגמרה מלאכתן. ובאמת רש"י גופא הרגיש בקושי הדברים. וע"כ כ' בד"ה ומעשרן דמאי:
ולא אמרינן הני ודאי לא מעשרי דקודם גמר מלאכה לא עשרנהו ע"ה דקסבר האי תנא יש שמעשרין קודם גמר מלאכה ומדה הנהגת היא ותלינן בה לקולא. אולם לא נדע הטעם למה באמת נתלה לקולא מטעם רובא. כיון דכל עיקר המעשר הוא מן המיעוט. ומצאתי בדקדוקי סופרים שהביא בשם הש"ס שינצונא ובאסיליאה שהגירסא וש"מ מעשרין אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו. ולא קאי על ע"ה. רק על כל העולה. שכל העולם נהגו כן בתאנים העומדות לדורסן שמעשרין אותן קודם שתגמר מלאכתן ושונות הן מותר המינים שמחויבים לעשר. שאין מעשרין קודם שיגמר מלאכתן דבתאנים מעשרין אף מקודם גמר מלאכתן. ובירושלמי פ"ב דמעשרות איתא ומעשרן ודאי מתוך שיודע שביתו טיבל אף הוא מפריש תרומה משעה ראשונה ואין הבנה לדברים האלה ועכ"פ רואים אנחנו דאיכא טעם פרטי בתאנים האלה אשר עי"ז אנו אומרים שתיקנן ע"ה קודם גמר מלאכתן וע"כ אין תימה על התוס' בבכורות הנ"ל שביתר המינים הניחו הדבר על סברא החיצונה דקודם גמר מלאכה ל"א דרוב ע"ה מעשרין:
ובעמדי בזה ראיתי בתשו' מהרי"ט סימן פ"ה בסוף התשובה שכ' לתמוה על הגמרא דבכורות י"א. דריב"ל למד מקרא דלוקח טבלים ממורחין מן העכו"ם פטור מתרומת מעשר. ומשמע דתרומה גדולה נותן לכהן. ואמאי נימא אתינא מכח גברא דלא מצות לאשתעוי דינא בהדי' ויקח תרומה לעצמו וימכרנה לכהנים ועוד כיון דאיכא סברא דאתינא מכח גברא למ"ל קרא לפטור מתרומ"ע. וכן תמה על הרמב"ם שם. והפלא שנעלמו ממהרי"ט דברי התוס' במקומם ד"ה טבלים שכ' בפי' דברי הש"ס. דקרא אתי למעשר שעומד כוכבים מפריש ונותן ללוי. אין הלוי חייב לתת ממנו תרומ"ע. ולכן אמרינן בקונה טבלים ממורחים מן העכו"ם. והפריש הלוי מהטבלים האלה מעשר שפטור הלוי להפריש ממעשר שלו תרומ"ע משום דא"ל אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעוי דינא בהדי'. וגוף הקרא אתי לעכו"ם שהפריש מעשר וסברת דאתינא מכח גברא בעינא היכא דהפריש הלוי בעצמו המעשר פטור הלוי מלהפריש תרומ"ע. וזה לא ידענו מקרא. ותרומה גדולה ומעשר באמת מחויב הלוי להפריש כיון דגם תבואת העכו"ם מחויבת בהם, ורק תרומ"ע דפטורה תבואת העכו"ם פטר גם הלוי משום דאמר אתינא מכח גברא. ולפי"ז אין צריך לחלק ביז תרומה למעשר לענין לקוח, ולקוח פטור מן התורה בין מתרומה ובין במעשר ורק מדרבנן חייב כדאיתא בפ' הפועלים. ורק בתרומ"ע פטור לוי הלוקח משום סברא דאתינא מכח גברא. וע' מל"מ פ"א מתרומות מה שתמה על מהרי"ט בחלוקו בין תרומה למעשר לענין לקוח. ומו"ח הגאון ז"ל בגליון המל"מ הוכיח מתוס' גיטין ס"ה ד"ח שני לוגין. שכ' דכותים סמכו על קרא דתבואת זרעך ולא ליקח. והתוס' כ' זאת גם לענין תרומה ומוכח דלא כמהרי"ט. ולדידי צ"ע טובא על דברי מהרי"ט דתרומה חייב אף בלקוח ומיעוטא דתבואת זרעך ולא לקוח לא קאי על תרומה. דא"כ מה מ"ק ב"מ פ"ח מלוקח מדאוריתא מי מחייב. ומכח קושיא זו מסיק דקרא כנפשך כך נפשי של פועל הא לוקח חייב הוא אסמכתא בעלמא. דלמא הדרשה היא עקרית ולוקח חייב בתרומה דלא אמעיטה מתבואת זרעך וע"כ דלקוח פטור אף מתרומה:
סימן יא
עוד בענין הנ"ל ופלפול בסוגיא דקדושין פ' באשה שבאה לירושלים ותינוק מורכב לה על כתיפה:
סימן יב
בדו"ד שבין איש לרעהו ואיכא ב' עדים קרובים אם מחייבים לשכנגדו שבועה ע"פ. ואם מניחים לשכנגדו לישבע כיון דאיכא ב' עדים קרובים המכחישים אתו.
(הערה מו"ח הגאון ז"ל פלפל בזה אי בעינן כוון להעיד והביא דברי הש"ס בכריתות י"ב. ואת אשר כתב עליהם בתשו' מהר"ם מינץ. ונראה להוכיח כן מדברי רש"י בשבועות ל"ז א' ד"ה הזיד בשבועות הפקדון שכ' וגבי שבועות העדות אע"ג דחייב נמי מזיד כשוגג ליכא למבעיא הך בעיא משום דאין התראת ודאי בשבועת העדות דמי יודע שהם יודעים לו עדות ויוכל להתרות בו ע"כ וכוונתו דאי איכא עדים אחרים היודעים בעדות הזאת. א"כ יוכלו הם להעיד ואין המכחישים חייבים בק"ש ועיין מהרש"א דבאתניהו קמן לכ"ע הוא כפירת דברים. ולדברי התוס' בכריתות יכול לשאול גם בשבועת העדות וכגון שהמתרים לא כוונו להעיד וע"כ אין יכולים להעיד בגוף ההלואה או הפקדון אבל להתרות העדים האחרים יכולים וע"כ דל"ב כונה לעדות. והנה לעיל בסימן ט' דחה מו"ח הגאון ז"ל ראית הגאון מ' חיים בערלין נ"י מסוגיא דשבועות הנ"ל דע"כ ל"ב במלקות שיתיר עצמו להן דאל"כ הרי הודה בפקדון וכ' דמיירי בהתרו בו קרובים לבעל הפקדון ול"ה כפירת דברים שאינם נאמנים שהודה בפניהם יעו"ש. ודבר זה הוא מחלוקת בין הראב"ד והריטב"א במקומו. אי אמרינן בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ונפלא בעיני כי גם המהרש"א שם דחה דברי מהרש"ל דאין לוקין עפ"י קרובים. ולא ראה כי נחלקו בזה הראשונים ובקצוה"ח סימן ל"ו סק"ב חידש בדיני ממנות דעדות מיוחדת כשר בהו ה"ה דקא"פ מצטרף בעדות מיוחדת לבטל העדות משא"כ בדיני נפשות דל"מ בהו עדות מיוחדת ה"ה דלא מצטרף קא"פ בעדות מיוחדת לבטל העדות דקולו חומרו וחומרו קולו ופי' בזה דברי הראב"ד שהובא בריטב"א מכות. וא"כ יש להעיר על דברי רש"י דמשכחת התראה ודאי בשבועת העדות דמתרי בהו ג' עדים שנים ביחד וא' שהוא קא"פ אחר כדי דבור בעדות מיוחדת ושלשה אלה ראו ג"כ הלואה או הפקדון דלענין ממון ביטל קא"פ את כל העדות ולענין מלקות העדים הכשרים מועילים להתרות בהם. אכן אי אפשר לומר כן דהרי התראה יכולה להיות אפילו עפ"י אשה ועבד כדברי הרמב"ם פי"ב מסנהדרין. ועיין רש"י סנהדרין ע"א ע"א במתניתין דבעינן שיתרו בו העדים. ובאמת היא מחלוקת בין ריב"י ורבנן בסנהדרין ט'. וע' מכות י' ע"ב א' רבא מותרה שאמרו אפילו עפ"י עצמו ואפילו מפי העד וצ"ע מדוע לא נזכר שם כלל מדברי המחלוקת שבין ריבר"י לרבנן. ואפילו לריבר"י נאמר בתום בתוספתא סנהדרין פי"א דמודה שאם התרה הראשון והלך לו הב' והלך לו שהוא חייב וא"כ אי אפשר לומר כדאמרן בע"מ. אולם איכא גירסא שם דפטור בהתרו בעדות מיוחדת ולגירסא זאת אפשר לומר כנ"ל ואמנם הסוגיא לא קאי לריבר"י. ובסוף התשובה הביא מו"ח ז"ל בשמי לישב קושית ים התלמוד ב"ק ס"ב שממעט שטרות מכפל דק' למ"ל קרא אי דאיכא עדים לכתבו לי' שטרא אחרינא ואי ליכא עדים מנא ידעי ול"ל במאמינו דהוה מודה בקנס. כעת ראיתי דלק"מ דאצטריך קרא לשטרי הלואה דהעדים אין כותבין שטר אחר כדאיתא ב"ב קס"ח ב' ושאני בשורף שטרו דליכא למיחש למדי.
ולפי"ד קצה"ח דבדי"מ קא"פ מבטל העדות אף בהעיד אחר כ"ד ואפילו לא ראו כאחד. דקולו חומרו. י"ל דברי הרמב"ם פ"כ מה' עדות שכ' שאם יש ביניהם הפסק יותר מכדי דבור אז נחלקה העדות והשנים שהזימו נענשים והאחרונים שהיה הפסק ביניהם ובין הראשונים כדי דבור אין נענשים אעפ"י שכל העדות בטלה. ותמה הראב"ד למה תבטל עדות הכת האחרונה כיון שנחשבו לב' כתי עדים ומה עונש ראוי להם. ותירץ בתומים דמשו"ה עדות הכת הב' בטילה דהו"ל עדות שאאי"ל דיכולים לומר גברא קטילא בעינן למקטל שלא היינו יודעים שיזומו הראשוניה. אכן תמה ע"ז דתנח בדיני נפשות וקנסות דבעי דו"ח ובעינן עדות שאי"ל אבל בד"מ דלא בעינן עדות שאי"ל מדוע תבטל עדות הכת הב' ולפי"ד קצוה"ח צדקו דברי הרמב"ם אף בדיני ממנות דכיון דעדות מיוחדת כשרה בהן א"כ קא"פ מבטל העדות אף שהיה הפסק בין כח הראשונה לשניה משום דלאחר הזמה נעשו הראשונים פסולים ופסלו כל העדות. אכן דברי התומים צ"ע מהתוס' סנהדרין פ"א שכ' כיון דאי מתזמי קמאי או מתכחשי מהני סהדותיה דבתראי עדות שאתה יכול להזימה קרינן בהו. וע' מהרש"א שם מה שחילק בין הך דנידן בחמורה ובין הך דמכות ה' ע"א ולא זכיתי להבין דבריו בזה וצ"ע:
סימן יג
ראובן מכר לשמעון חצי בית והתנה עמו שלא יעשה שענק בהחצי' שקנה וחתם שמעון על הכתב באיסור שבועה וכל תוקף איסור. ויען שלא יכול שמעון לחתום העביר החתימה שלו בקלמוס ועדים חתומים למטה שבפניהם קבל שמעון ואשתו לאשר ולקיים כל הנ"ל וגם אשת שמעון חתמה עצמה ועתה העני שמעון ונחוץ לו לעשות שענק ושאל השואל אם יש לו היתר לעשות שענק. ויתר הפרטים נתבארו בהתשובה:
סימן יד
בנאבד שטר שביד המלוה והלוה אינו רוצה לשלם עד שיחזיר לו המלוה השטר.
הערה. מו"ח הגאון ז"ל הביא דברי הנתיבות בריש סימן נ"ד בטעמא דמאן דאי"ל אין כותבין שובר ובליכא עדים שנשרף השטר אין גובה כדאיתא בכתובות ר"פ האשה שנתארמלה דלמה יהיה השטר עדיף ממשכון דאם טוען המלוה שנאנס נשבע וגובה חובו משום דהלוה הוה כא"י אם פרעתיך דשטר שאני. דכל שהשטר ביד המלוה אין חייב הלוה לשלם משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. וכ"ז שהשטר ביד המלוה הוי כפרעון בידו ורק כשהחזיר המלוה השטר נתחייב הלום לשלם הוה טענת לוה כא"י אם נתחייבתי לך ומשו"ה פטור לשלם. הנה אף דרק ב"ש ס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי ובית הלל פליגי עליהו. מ"מ הא כ' התוס' בסוטה כ"ה דזה דוקא אם השעבוד עומד בספק אבל היכא דאין ספק בגוף השעבוד גם בית הלל מודו דכגבוי דמי. אולם י"ל ע"ד הנתיבות מכתובות י"ב דרצה להוכיח דהא דר"י דאיני יודע אם נתחייבתי חייב דשמואל הוא ודחי לה וע' תוס' שם ולדברי הנתיבות שמואל דאי"ל ב"ב קע"א אין כותבין שובר ע"כ ס"ל איני יודע אם נתחייבתי פטור כנ"ל ומדברי הה"מ שהביא הש"ך בסימן נ"ד סק"ד נראה דלא כהנתיבות שהרי כ' דמש"ה צריך המלוה לישבע היסת דהשטר שוה פרוטה לראיה ולדבריו אין הלוה מחויב כלל לשלם כ"ז כלא החזיר לו השטר והא דכותבין שובר הוא רק משום תקנה שלא יאכל הלום וחדי וכאן דהלוה טוען בריא דהשטר ביד המלוה אם האמת כדברי הלוה אין כאן תקנה ולכן צריך לשבע. ובאמת בגדולי תרומה הקשה על הה"מ כאשר הביא הש"ך דאם לא ישבע שאבד השטר לא היה הלה פורע והש"ך סתר דבריו דאין הפרעון תלוי בחזרת השטר כלל וזה דלא כנתיבות. גם גוף הדברים שכ' הנתיבות משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. נתינת השטר מיד הלוה למלוה הוא כפרעון. וע"כ כשנאבד השטר והלוה אינו יודע אם אמת הדבר הוא כא"י אם נתחייבתי. לא נראה בעיני כי לפי"ז בשטר שאין בו אחריות נכסים. או בכת"י הלוה דאינו גובה ממשעבדי ול"ח כגבוי כותבין שובר לפי"ד והחלוק הזה לא נזכר בש"ס ולא בש"ע:
סימן טו
בדבר ראובן ושמעון שעשו כתב שלישית וחתם ראובן שטר ע"ס אלף ר"כ. ושלחו השטר וכתב השלישית ללוי שיהי' שליש לתת הוועקסל לשמעון אם לא יקיים ראובן תנאו. ולוי החזיר כתב השלישית וכתב לכל אחד כי אינו רוצה להיות שליש, והוועקסל לא החזיר. כי קבלו על שם שניהם ולא הי' חתום עלי' רק ראובן. ונצמח אח"כ דין ומשפט בין רו"ש. אם יש ללוי נאמנות כשליש או
הערה. דין זה תלוי במחלוקת שבין הש"ך התומים והנתיבות בסי' נ"ו ס"ו כאשר העיר בצדק מו"ח הגאון ז"ל. דלדעת הש"ך דהשליח נאמן אם יש לו מגו דהחזרתי. ה"ה דלוי נאמן דלא גרע משליח אכן לדעת הנתיבות החולק על הש"ך ועומד לצד התומים אין נאמן. ועיקר דעת הנתיבות כיון דמודה השליח שהוא של ראובן ונפקד בידו הוה כמונח ברשות ראובן, ואף דאי"ל להשליח מגו הוא מיגו להוציא. דרשות הנפקד הוא כרשות המפקיד. והנה קא נגע בדינא דהרשב"ם פ' הספינה פ"ה שרשות הנפקד שהחפץ מונח בו הוה רשות המפקיד וכן כ' הרא"ש בריש פסחים דמשו"ה חייב המפקיד לבער דכיון שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממנו ביתו קרינן בי'. אולם עי' בכורות י"ח בהפקידו אצל בעה"ב אמרינן המוציא מחבירו ע"ה ול"א דהחצר נהנה להמפקיד. ומו"ח הגאון ז"ל העיר מדברי הש"ס האלה בספרו ב"י חיוד"ב סי' פ"ב לענין דברי מהרי"ט סי' ס"ה וקצה"ח סי' קפ"ט שנחלקו בהך דינא דהרשב"ם והרא"ש. ואנכי כתבתי דאף דהחצר נקנה להמפקיד. זה רק לשמירת ממונו אבל לענין חזקה נקרא בעה"ב מוחזק. והבאתי דברי מל"מ פט"ו מטוען שהביא בשם הראנ"ח דכל מלתא דלחזרה קאי אפילו במטלטלין דמוחזק בהם המחזיק כל ספק דמתיליד מוקמינן בחזקת הבעלים. וע' תוס' חולין נ"א ונדה נ"ח דהחפץ לעולם ברשות המשאיל. והבאתי דברי הריב"ש סי' שס"ה דאף דפקדון כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא כיון דלאו ברשותו ממש היא לא מיקרי מוחזק. וא"כ ממילא נסתרו דברי הנתיבות דמגו של השליח הוה מגו להוציא. עוד י"ל דל"א חצר הנפקד נקנה למפקיד אלא במידי דאית בי' דין שומרים וחייב הנפקד בשמירתו אבל בשטרות דאין בהם דין שומרים ל"א חצר הנפקד נקנה להמפקיד גם הטעם הב' שכ' בנתיבות לסתור דברי הש"ך. דלא מהימן אפילו במגו. דמבואר בסי' ק"ח דלא מהימן שום אדם על דבר שתחת ידו במגו דאי בעי קלתי' אלא גבי שליש דהמנוהו בתחלה. דברי' נסתרים ג"כ דשם בסי' ק"ח הביא המחבר ב' דעות בזה ולהראב"ד שהובא בבעה"ת שער י"ד ח"ז נאמן היורש לומר שהשטר פרוע אם יש לו מגו דאי בעי קלתי' וע' כנה"ג בסי' ק"ח מה שהאריך בזה. ועכ"פ קי"ל כדעה הראשונה בסי' ק"ח דמהימן במגו ואין תימה על הש"ך אם פסק דהשליח נאמן במגו וע' בתומים בסי' ק"ח שכ' דמשו"ה אין נאמן להרא"ש במגו. משום דהוה במקום חזקה דשטרך בידי מה בעי. והלוה לא ידע דיגיע השטר ליד יתום והאפטרופוס והי' לו מגו דקלת' יעו"ש בדברים ערבים וא"כ בנדן השאלה דראובן לא הי' יכול לקחת השטר מיד לוי דהרי לוי לא הי' מחזירו לו כיון שקבלו ע"ש שניהם. לא הוה מגו במקום חזקה ונאמן לוי. וגם בהך דסי' נ"ו ברמ"א ליכא חזקה דשטרך בידי מה בעי. דהרי השטר אינו ביד המלוה ורק ביד השליח. ובשליח ל"ה חזקה אלמתא כ"כ ונאמן במגו:
האומנם י"ל דהרשב"א מדויל ידו משתלים דהך דינא שהביא הרמ"א בסימן נ"ו דאין השליח נאמן הוא מדברי הרשב"א כמו שהביא בב"י ובאה"ע סי' פ"ו הביא בשם הרשב"א אשה שכתבה לאחרים שמה שתחת ידה הוא של אחרים אינה נאמנת אלא בידוע שהי' לה ממון של בעלה. והובאו הדברים בסי' ס"ב בחו"מ ברמ"א. ולא מהימנה במגו אכן כבר תמהו ע"ד הסמ"ע הב"ח והש"ך בסי' נ"ו שדברי הרמ"א סותרים לדברי המחבר בסוף סי' נ"ו דאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ואפטרופוס הממונה על נכסי הבעל ויודעים דהי' לבעה"ב נכסים של אחרים והממון נשאר בידם ויודעים של מי הם חייבים להחזור לכ"א את שלו ואין מקום להאריך בזה. כי כבר האריכו מפרשי הש"ע למעניתם בישוב הדברים. והנראה בישוב סתירת הדברים דבסי' נ"ו הפקדו הדברים מיד בעלה אצלה ומשו"ה מהימנא דהא בתשו' הרא"ש כלל נו"ן בלא הפקדו השטרות בידה כ' הרא"ש בעצמו דלא מהימנא. ובסי' ס"ב לא הפקדו בידה מיד בעלה. ולא הי' מעולם ביד בעלה ורק הוא אומרת דהדברים שהם עתה ברשותה שייכים לפלוני ומשו"ה ל"מ עד שידעו שהי' בידה ממון שאינה של בעלה. וכמדומה שגם הטו"ז בסי' ס"ב שם כיון לזה אה כי דברים מגמגמים קצת. וא"כ בנידן השאלה יש נאמנות ללוי. ובגוף הדין נראים דברי מו"ח הגאון ז"ל כיון דלא נעשה שליש אין היכולת בידו למסור שטר של ראובן לשמעון. כי לא לדין שמוהו ורק לשליח וכן כ' התומים והנתיבות בסי' נ"ו. וע' מל"מ פי' מ"ה זכי' ומתנה דמחלק בין אם אמרה האשה או האפטרופוס הגוף הנכסים הם של אחר או אם אמרה שיש לפלוני חוב מצל בעלה. דמאן שם לה לפרוע החוב של בעלה וכיון בזה לדברי הרדב"ז שהביא הנתיבות בסי' נ"ו סק"כ והכל עולה בקנה אחד וצדקו דברי מו"ח ז"ל. שוב מצאתי בספר אמרי בינה דיני הלואה סי' מ' שהביא מתשו' מהר"ם אלשי"ך דאין לחלק בין מלוה לפקדון ודלא כרדב"ז והאריך בזה:
סימן טז
המשך מתשו' ט"ו וחקירה אם השליש יכול לחזור ולהגיד:
סימן יז
בראובן שקנה בית משמעון. והי' אינטבילטיאן חוב ע"ס ארבע מאות פלארין. והשליש ראובן אבליגאטין ע"ס הנ"ל שאם יעשה שמעון הבית נקי מהחוב על השליש להחזיר האבליגאטאין להמוכר והקאפאנס לקח המוכר תכף מעת ההשלשה ואח"כ ירד השליש מנכסי' ואין בידו לשלם ויש ספק על מי חל ההיזק על המוכר או על הלוקח:
סימן יח
שנית בענין הנ"ל:
סימן יט
פלפול ארוך בסוגיא דשטרי חוב המוקדמים ריש ראש השנה ובסוגיא דמצא שטרי חוב ב"מ י"ב ע"ב:
סימן כ
המשך הדרוש הנ"ל:
סימן כא
פלפול במ"ש בהקדמת ספר ב"י אה"ע דבכתובה שלא נתנה לגבות מחיים בספק זנאי הוה איני יודע אם נתחייבתי:
סימן כב
באחד שהי' לו במרתף סגור משכנות הרבה מהם בעיסקא ומהם בלא עסקא. ופרצו שודדים בלילה את חומת המרתף ושברו הבריחים וגנבו את כל הנמצא במרתף. ושאל השואל מה דינן של המשכנות אם מחויב המלוה לשלש עבורם ומה דינן של החובות שהלוה על המשכנות:
(הערה מו"ח הגאון זצלה"ה פלפל בדברי הש"ך סי' ע"ב סקע"א. במלוה על המשכן בעסקא. אם הוה כש"ש כיון דהוה ספק אם ירויח והביא דברי התומים שכ' דהוה שמירה בבעלים ופטור אף בפשיטה. ודברי בית שמואל אחרון סי' נ"ו שסתר דברי התומים. עפ"י דברי נמוק"י ר"פ השואל, וכ' כיון דמקבל בעסקא יכול לחזור בו כמ"ש התוס' ב"מ ק"ה ע"א כדין פועל שיכול לחזור בחצי היום ומותר לשנות ל"ה שמירה בבעלים ומו"ח תמה ע"ז דבהתחיל במלאכה והוי שומר מה לי שיכול לחזור בו. ועד כאן לא כ' נמוק"י אלא בלא התחיל עדיין את מלאכתו יעוין בפנים. ולי נראה דע"כ לא כ' התוס' ב"מ דמקבל יכול לחזור אלא בלא נתן משכן למלוה. אבל בנתן משכן למלוה כיון דהמלוה נתחייב בשמירתו. דינו כשנים שקבלו עסקא שכ' הסמ"ע דאין שום אחד יכול לחזור בלא רצון חברו. דאין לזה נגד זה שם עבד וצריכים להשלים תנאם אמנם י"ל כיון דאם נאמר דאין יכול לחזור שוב הוה שמירה בבעלים ופטור אף בפשיעה וא"כ אין המלוה מחויב כלל נגד הלוה ושוב יכול לחזור בו. וע' בשער משפט יו"ד סי' קע"ז סל"ו שכ' דבשטרי עסקות העשוין עצה"ע אם בא הלוה לפרוע תוך הזמן הרשות בידו כדין פועל שחוזר בחצי היום אולם בשבו"י ח"ב סי' קפ"ד כ' דאין הלוה יכול לחזור מהעסקא תוך זמן דבעסקא הנהוג בזה"ז אין כאן עבדות כלל:
עוד הביא ב"ש אחרון לישב ק"ו או"ת עפ"י מה שפירש"י במתני' דשור שנגח דו"ה וכלם הי' תמים כגון ראה שור ונגח וכו' וק' אמאי לא פי' דמיירי כשלא התרו בבעלים כמו שכ' הסמ"ע בסי' ת"א ותירץ כיון דבש"ס מוקי למתניתן כר"י וכגון שתפסו ניזק לגבות בו ונעשה עלי' ש"ש בההוא הנאה דתפסו אנזקו. ואם יפרש רש"י כגון שלא התרו דהיינו שלא העידו העדים א"כ למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ל"ה ש"ש דיכול להיות שיודה המזיק ויפטר ומחמת ספק לא נעשה שומר שכר כדברי הש"ך בשטר עסקא. ולכך פירש"י דנגח לסירוגון שאינן שוים. אבל אליבא דמסקנא דקיי"ל כר"ע שפיר מפרש הסמ"ע דמיירי בלא התרו בו וכל דברי' תמוהין מראשן לסופן חדא דמה ענין התראה לעדות שיעידו בפני ב"ד והלא אף אם לא התרו בו עדין נוכל לאוקמי בהעידו לפני ב"ד לחייבו חצי נזק. אכן באמת לפי דברי התוס' שם ד"ה שור מיירי בלא עמד בדין עדין וע' בש"מ שהביא בשם הר"ש דמשו"ה אוקמיה בנא עמד בדין משום דלא פסיקא לי' בעמד דשמא אף לר"י יוחלט השור והרשב"א באמת מוקי למתניתין בכבר עמד בדין יעו"ש וע' פנ"י שם שכיון לדעת הר"ש ולפי דברי התוס' דמיירי בלא עמד בדין יקשה איפוא על השיך שהעלה דהיכא דהוה ספק אם ירויח לא הוה ש"ש א"כ היכא אמרינן דהוה ש"ש ובמקום הראי' לדברי הש"ך מותבינן תיובתא אכן אין דמיון לדברים אלה לפימ"ש הש"ך דמשכנו שלא ברשות חייב באונסין דחשוב גזלן. א"כ אין ענין לדין בע"ח קונה משכון דלא משום האי טעמא מתחייב הניזק בתשלומי הנזק רק משום דהוה גזלן והוא באחריותו וצ"ע איפוא בדברי הש"ס דקאמר דהוה ש"ש והרי באמת חייב אף באונסין וגם מדוע כ' רש"י דהוה ש"ש בהאי הנאה דמשתלמי נזקיהו מהשור ולא מעריקו לי' לאגמא ולימא משום דקנהו כמו גזלן הקונה להתחייב באונסין וי"ל הדבר דיש להסתפק אי אמרינן במודה בקנס שחייב לצ"יש ומצאתי בירושלמי סוף פ' אלו נערות דמבעיא לי' או אמרינן בקנס שחייב לצ"ש ופשיט לה מר"ג שהפיל שן טבי עבדו וכו' ויאמרו לו צא ידי שמים ומוכח דאין חייב לצ"ש ומצאתי בשעה"מ פ"ה מה' עבדים ה"ז שהאריך בדבר זה והביא דברי הירושלמי ותמה ע"ז האיך פשיט לה הירושלמי מעבד ודלמא שאני בעבד דלא נוכל לומר דהאדון חייב לצ"ש משום דאיכא עשה דלעולם בהם תעבודו ולא יוכל לשחררו ומו"ח הגאון זצלה"ה בספרו ליו"ד ח"ב סי' ק"א כ' דלמסקנא גם הירושלמי מודה דבקנס חייב לצ"ש וע' תוס' כתובות ל"ג ב' ד"ה לאו דבקנס אין מחויב אלא עפ"י ב"ד וע' מנ"ח ריש פ' משפטים שהעיר ג"כ בזה אי מחויב לצ"ש. ואם נאמר דמחויב לצ"ש במודה בקנס א"כ מהני תפיסה כדעת רש"י ב"ק ע' וב"ק סוגיא דהחוסס דקלב"מ מהני תפיסה כיון דחייב לצ"ש וע' קצוה"ח ר"ש סי' כ"ח. וא"כ אף אי מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מ"מ כשתפס לא מצי המזיק להוציא ממנו. וי"ל אף דאסור למשכן שלא ברשות ב"ד. מ"מ בכה"ג דאי לאו דיתפוס לא יוכל להשתלם דיודה המזיק ויפטור וע"י התפיסה יקבל חובו עביד דינא לנפשי' ויוכל לתפוס ולא הוה דינו כגזלן ואין חייב באונסין. וע' ש"ך סי' ע"ב ס"ק ט"ו שכ' ג"כ בהך דתפס נזק הואיל דלא הי' יכול להשתלם אם לא הי' תופסו הוה ש"ש. וע' קצוה"ח סי' צ"ז סק"ב שהביא נמוק"י ס"פ המקבל בשם ר"ת דהא דאמרינן עביד אינש דינא לנפשי' הוא היכא דקיבל לגוביינא ובקצוה"ח תמה דלא שייך תורת גובינא בלא ב"ד והביא מתשו' הרי"ף לענין אם הלוה אלם ודקדק מדברי' דאם מתירא שלא יכפור הלוה הוה כמו דלא אפשר לאשתלומו מיני באנפא אחרינא דשרי למשכנו. ומנה לנ"ד דירא שמא יודה ויפטר דשרי למשכוני כדברינו לעיל ועיין ש"ך ח"מ ת"א סקי"ג שכתב אף דמודה בקנס פטור כבר תירץ הר"א ז"ל בפירושי' דפלגא ניזקא שאני משאר קנסות שאם תפס אין מוצאין מידו והוא מדברי הה"מ ספ"ט מה' נזקי ממון. וא"כ ל"ק כלל ק"ו בית שמואל אחרון ואף לדברי נמוק"י ס"פ המניח שהביא הש"ך שם דגם בפלגא נזקא ל"מ תפיסה מ"מ כיון דזה גופא מתחלקת אי פלגא נזקא ממונא אי קנסא ודבר זה אי יודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור הוא ג"כ מחלוקת בין רב לשמואל ב"ק ע"ה וא"כ איכא למימר דרב דס"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ס"ל פלגא נזקא ממונא ולא שייך בתם מודה בקנס לפטרו. והנה הש"ך הוכיח בסי' ת"א כנמוק"י דל"מ תפיסה במודה בקנס מהא דר"ג שסימא את עין טבי עבדו ואין לך תפיסה גדולה מעבד ולמד"א למעלה אין מר"ג שום ראי' דהא דמהני תפיסה הוא משום דחייב לצ"ש וכדברי רש"י ב"ק ע' שהבאתי למעלה וא"כ בעבד דאין חייב לצ"ש הואיל ואיכא עשה לב"ת לכן ל"מ תפיסה ואין ראי' מעבד לשאר קנסות:
ומה שהבאתי לעיל בשם הר"ש דמחלוקת ר"י ור"ע כשלא עמד בדין דכשעמד בדין אף ר"י מידה דמוחלט השטר ובפנ"י כ' דמבואר כן בברייתא למעלה. כעת ראיתי דהדבר תלוי באשלי רברבי והכל נתלה בפי' הברייתא שם. שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי משעמד בדין מכרו אין מכור וכו'. ואמרינן שם בש"ס מכרו מכור לרדיא. ולדעת התוס' שם ע"א דלר"ע אין מכור לרדיא ע"כ אתיא כר"י ומוכח דלאחר שעמד בדין מודה לר"ע אכן לפ"ז צ"ע מה קאמר הקדישו מוקדש משום דר' אבהו והרי לר"י דהשור ברשות המזיק ההקדש חל מדינא. וע"כ ל"א לעיל אלא לר"ע דאי"ל שותפי נינהו ל"ה הקדש אלא משום דר"א אבל לר"י ההקדש חל עליו מדינא. ובאמת הה"מ בפ"ח מנז"מ הוכיח כן בשיטת הרמב"ם דלר"ע ג"כ מכור לרדיא ויליף לה מדר"א וא"ש וא"כ לדעת הרמב"ם ברייתא זאת אתיא כר"ע ולר"י אף בעמד בדין יושם השור בב"ד ולאו שותפי נינהו ולפי"ז הא דאמר לעיל הקדישו ניזק א"ב מיירי לאחר שעמד בדין דקודם שעמד בדין גם לר"ט אינו קדוש לדעת הרמב"ם כיון דס"ל דאם מכרו מזיק מכור לרדיא. ובזה יתיישבו דברי מהרי"ט בסימן קכ"ג שהוכיח מהא דקתני שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי ואפי"ה לא מחייב בפחות שחיטה וע"כ דהוה שותף ופטור בפשיעה. ועיין ש"ך חו"מ סימן קע"ו ס"ק ט"ז מה שתמה על דבריו והנה לדעת התוספות ברייתא זאת כר"י ולא הוה שמר כלל וע"כ מהרי"ט קמדייק לשיטת הרמב"ם דמוקי לה כר"ע אבל באמת דברי מהרי"ט צ"ע דא"כ מה מקשה על רב הונא בריה דר"י דאמר זאת אומרת המזיק שעבודו של חברו פטור. פשיטא. והרי טובא קמ"ל דסד"א המזיק שיעבודא של חברו חייב ושאני הכא דהוי שמירה בבעלים וטעמא אחרינא איכא בדבר. וגם לפי האמת איך שמעינן מהכא דמזיק שיעבודא ש"ח פטור והא בכאן הפטור הוא משום שמירה בבעלים. וע"כ אף אי מוקמינן כר"ע קודם העמדה בדין ל"ה הניזק שותף ואין כאן שמירה בבעלים. ועיין ראב"ד פ"ב מה' בכורות דמזיק בבעלים חייב ובשחטו הוה מזיק ואין כאן פטור דשמירה בבעלים ואין כאן מקום להאריך.
סימן כג
דרוש בסוגיא דנכרי שהלוה לישראל על חמצו בפסחים ל' ע"ב ופלפול במחלוקת אביי ורבא. אי למפרע גובה או מכאן ולהבא גובה.
סימן כד
המשך מדרוש הנ"ל.
סימן כה
בשנים שהתפשרו שבברירה ביד התובע לקב"ח או לקחת ששים פראצענט ובאם שיברור לקב"ח הברירה ביד הנתבע אם לנכות העסקא שנתן מהחוב ולשלם המותר בלי קב"ח מהתובע או שיקבל התובע ב"ח והנתבע ישלם הכל והתחיל התובע לקב"ח ואמר הנני מקב"ח ע"ד המקום וכו' בלי שום ערמה ומרמה ולא הניחו אנשים העומדים שם לגמור הדברים. וכעת רוצה הנתבע לקחת הברירה מיד התובע ורוצה לנכות העסקא.
הערה. בדבר קו' ב"ש אחרון שהביא מו"ח הגאון ז"ל בפנים. נראה לי דהא דקי"ל לב"ש אחרון דלענין קרן הודאה לשומר הוי הודאה הוא מחלוקת בין הפוסקים והתוס' שם ד"ה תבעו כ' דהי' יכול למיבעי לענין קרן גופא אי הוה הודאה לשומר הודאה או לא ומה שכ' דאקרן ל"ה מצי למפשט אם בשקר נשבע לא נפטר הגנב. וכוונת דבריהם לפימ"ש מהרש"א דאדרבה אם בשקר נשבע מחויב השומר לשלם הקרן והוה בע"ד בקרן ותביעתו תביעה משא"כ לענין כפל דהוה לבעל הפקדון והשומר אינו בע"ד זה ניחא רק לפי' הב' ברש"י. דכוונת דברי הש"ס אם בשקר נשבע שפשע וחייב לשלם. אכן לפירוש הראשון שברש"י גם אם בשקר נשבע אינו חייב לשלם ורק דלא מהימן לבעלים אם כן שפיר קשה קושית התוס' דיכול למבעיא גם כן לענין קרן ומדלא קא מבעיא לענין קרן ע"כ דקרן חייב אף שאין התובע עמו. ואם כן הדין הזה תלוי בב' הפירושים שהביא רש"י שם. ואלמלא דמסתפינא הייתי מפרש פי' אחר בדברי הש"ס. דבהודאה בפני עד אחד פסק המחבר בסימן פ"א סעיף י' דהוה הודאה וע' ש"ך שם דהוא מח לוקח הפוסקים. דבעל המאור חולק בזה. אכן הרמב"ן ובעה"ת פסקו דהוי הודאה. ואם כן אם באמת נשבע השומר הוה כהודאה בפני ע"א ומהני אכן אם בשקר נשבע ונפסל להיות עד ל"ה הודאה בפני ע"א ולא מהני הודאתו וא"צ לכל הדוחקים שכ' המפורשים בפי' הש"ס. אולם ראיתי דאי אפשר לפרש כן דאם כן לבעי בקרן אי חייב בקרן. ועוד דעד כאן ל"א בהודאה לפני ע"א הוה הודאה אלא בממון וכמ"ש בעל התרומות מהא דקיי"ל כל מקום ששנים מחייבים אתו ממון ע"א מחייבו שבועה ובקנס ל"ש לומר כן דע"א בקנס ל"מ שבועה דהרי אם מודה לדבריו ג"כ מפטר. הן אמת דהתוס' כ' ב"ק מ"א ד"ה מודה בקנס הוא דבמכחש לע"א בקנס מחויב שבועה אבל הרי כ' דבמודה לדברי העד חשוב מרשיע א"ע וע' הרשב"א שם שכ' דע"א אין מחייב שבועה בקנס. ועכ"פ זכינו לישב קושית התוספות דבקרן ל"ה יכול להסתפק דממ"נ חייב או דהוה השומר בע"ד או דהוה ע"א. ולא קמבעיא אלא לענין קנס אולם י"ל דעד כאן לא קאמרו בעה"ת והרמב"ן דבמודה לפני ע"א הוה הודאה אלא כשתבעו בע"ד דהרי הודה בב"ד דעדיף מהודה לפני ע"א כ' הש"ך דבהודה מעצמו יכול לחזור וכש"כ בהודה לפני ע"א וע' קצוה"ח סק"י בסימן פ"א דמודה לפני ב' עדים דינו בזה כמודה בב"ד.
ויש להקשות כעין קו' בש"א אכן באופן אחר והוא דלפי הנראה ב"ק ע"ד אף למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מ"מ אם הודה בפנו ע"א כי אתי עד אחר מצטרף וחייב דאמרינן התם עפ"י עצמו דומיא דע"א וכו' עפ"י עצמו כי אתי עדים מחייב לאפוקי מדר"ה א"ר משמע דעפ"י ע"א כי אתי אחריני מחייב לכ"ע. ומכאן סתירה לטו"ז סימן ל' בחו"מ דעדות מיוחדת ל"מ בקנס וכבר הרגישו בזה האחרונים. וא"כ י"ל למה נקט טענו בעלים וכפר הרי יש להסתפק גם בטענו בעלים והודה דאם השומר הוא כבעלים א"כ הוה מודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור. אכן אם השומר ל"ה בעלים א"כ דינו כעד וכי הודה לפני ע"א ואחר כך אתי אחריני בהדי' מצטרפים וחייב לכ"ע וכיון השומר מצטרף עם העדים האחרים דגם הוא לעד יחשב ומחייב וכאן ליש תירוץ התוס' דאקרן ל"מ למפשט הא דפשיט אם בשקר נשבע לא נפטר הגנב דכיון אם בשקר נשבע הוה עד פסול ולא יצטרף עם שאר העדים והוה מודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור.
ובישוב קו' בש"א שהביא מו"ח הגאון זלה"ה נ"ל לישב דהגאון מ' משה מינץ ז"ל בתשו' מהר"ם מינץ כסופו כ' בטעם החלוק במודה בקנס ואחר כך באו עדים דאם חייב עצמו בדבר פעור והיכי דלא מחייב עצמו במדי חייב דכל מודה בקנס משים עצמו רשע כמו גנבתי טבחתי אנסתי ופתיתי ואם אין מחייב א"ע במדי אין אנו מקבלין עדותו דאאמע"ר וכשבאו עדים אח"כ חייב דהודאתו אינה נחשבת כלל אבל אם מחייב עצמו במדי כגון גנבתי שמחייב עצמו בקרן אנו מקבלין עדותו על הקרן ונחשבת הודאתו הודאה יעו"ש בסימן כ"ז דברים ערבים והנה לדעת הראב"ן היכי דאיכא ע"א אדם מע"ר ע' ברוך טעם סוגיא דפלגינן דבורא והארכתי בזה באיזהו מקומן ואם כן הוכרח הש"ס לומר דתבעו הבעלים וכפר דאם הודה גם לפני הבעלים אם כן ממ"נ הוה מודה בקנס ואחר כך באו עדים או ע"י הודאה להשומר או ע"י הודאה להבעלים. ומה דאמרו שכיון שהודה כבר להשומר ומהני הודאתו לענין קרן כמ"ש בקצוה"ח אם כן לא הועילה הודאתו בכלום ול"ה דינו כמודה בקנס ואחר כך באו עדים. דשאני הכא כיון שכבר הודה לפני השומר ואז הועילה הודאתו והוה השומר עד על זה שבפניו הודה שגנב ואז הועילה הודאתו שוב אף ההודאה לבעלים מהני דל"א אאמע"ר כיון דהשומר הוא עד וכדעת הראב"ן. וזהו ישוב נחמד לקו' בש"א.
ויש להעיר בהך דאמר רב המנונא מסתברא מלתא דרב באומר גנבתי ובאו עדים שגנב פטור שהרי חייב עצמו בקרן אם נאמר דמהני תפיסה בהודה בקנס. אם כן בע"כ ישלם אף הכפל דאם ישלם לו הקרן יתפס הבעלים את מה ששלם בעד הכפל ויתבע את הקרן וכמ"ש במנ"ח בריש פרשת עבפטים לענין עבד עברי יעו"ש. ולא אוכל להאריך יותר.
סימן כו
פלפול בש"ס ב"מ ו' ע"א בסוגיא דחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא. בהך דתני ר"ח שניהם נשבעים ונוטלים מבעה"ב ובישוב קושית פנ"י בהא דא"ר מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע למה דאמר אביי ספק מלוה ישנה יש לו עלי' ופלפול בדברי מהרש"א בפסחים כ"ו בתוס' ד"ה שאני היכל:
סימן כז
ישוב קו' השואל ב"ב קנ"ז בסוגיא דאקני מדידיה לא קמבעיא לך דאפילו מגלימא דעל כתפי' ותירוץ לקו' במנחות ו' קרא דמן הבקר למעט טרפה ות"ל ממשקה ישראל מן המותר לישראל.
סימן כח
בשמעון שהשליש טראטין באופן המועיל אם ישבע ראובן שלא אמר לו שמעון הנתבע בחיי אבי ראובן שאינו חייב לו רק סך מועט ממה שתבעו עכשיו ישלם לו כפי התביעה של עכשיו והשבועה הזאת היא ללא הועיל שאינה מעלה ולא מורידה אם הוה כמתנה על מה שכתוב בתורה:
סימן כט
בדין חלוקי מחיות דהחיובים שנתחייב איש לרעהו אין להם כח ועוז נגד יורשים ובאי כחם דשיור לא מהני אלא לעצמו אם לא שהתנה בפירוש שחל החיוב גם על יורשים אחרים דחיובים כאלה הוה כדבר שאינו מסוים.
(הערה ע' בית יוסף חו"מ סימן ר"ט שהביא בזה מחלוקת הרשב"ם והרמב"ן. דעת הרשב"ם כיון דמשום יתור לשון הוא די לנו אם אהני יתורא למה שפירש דהיינו לעצמו והרמב"ן כ' דלא יוחזר שאין הדבר משום יתור לשון אלא משום דהוה כתנאי ובתנאי כל האומר לי ולא ליורשי משמע כעין שאמרו בגטין וקדושין דבתנאה לי ולא ליורשי משמע. והר"ן כ' דאפילו לרשב"ג דפליג התם ואמר לי ואפילו ליורשי משמע מודה הכא דלא קאמר רשב"ג אלא בדבר שהוא קצוב ומסוים. אבל במשייר לעצמו פרות היוצאות בכל שנה ושנה אפילו לרשב"ג לי ולא ליורשי' משמע. אכן ביד רמ"ה כ' בפ"י דברי הש"ס ב"ב ס"ג דמש"ה בבן לוי שמכר לישראל ואמר על מנת שהמעשר שלי לא יתן לבני אחרי רק אם פי' לי ולבני משום דכי שיירי' למקום מעשר לאו לגמרי שיירי' לעצמו דאל"כ האיך נפיק הלוקח ידי חובת מעשר דהא דקא יהיב ללוי כי קא יהיב מספקא דארעא דשביק לנפשיה יהיב ליה אלא ע"כ כי שיירי' למקום לא לגמרי שיירי' אלא שעבודא בעלמא הוא דשיור וטובת הנאה אינה ממון להורישה לבני'. ולפי"ז בחלוקי מחיות י"ל אף בלא אמר לי ולבני ולב"כ מחויבים היורשים לקיים. אכן לא זכיתי להבין דבריו דמה שייך טובת הנאה גבי לוי הרי המעשר הוא שלו לגמרי. בשלמא בישראל שייך לומר טובת הנאה. ומה שהקשה איך יצא ידי חובת מעשר עיין בש"מ מה שתירץ בזה וגם דבריו דחוקין. וע' רש"י חולין קל"ד והארכתי בזה בחדושי. ועכ"פ אין קו' על התוס' ב"ב ס"ג שכ' דהי' יכול לאוקמי כר"מ דאדם מקנה דשב"ל דא"כ מדוע לא יהיה המעשר לבני' אחרי' דהתוס' אזלו בשטת הרמב"ן או יד רמ"ה ודוק. והנה לדעת הרמ"ה דבמעשר ע"כ לא שייר אלא טובת הנאה ושעבודא. דאל"כ איך יצא הלוקח ידי חובת מעשר. מיושבים דברי הרמב"ם דב"פ כ"א מה' מכירה כ' אבל אם מכר אילן ושייר פרותי' לעצמו הרי שייר מקום הפרות אעפ"י שלא פירש ומשמע דאפילו ליורשים אחרי' שייר מקום הפרות מד"כ סתמא ולא חילק ובפ"ו מה' מעשר כ' דוקא בהתנה לי ולבני נותן לבני' ובסתמא אין לבני' חלק בהמעשר ובית יוסף בסי' ר"ט תמה בזה ולהנ"ל נכון דבפרות דקל הוה שיור גמור ושייך לבני' היורשים אתו. אבל מעשר דע"כ ל"ה שיור גמור דאל"כ לא יוכל הלוקח לצאת י"ח מעשר ל"ה אלא טובת הנאה ולא יכול להורישו לבני' כדעת הרמ"א סוף סי' רע"ו ובזה תתישב ג"כ סתירת הרמב"ם שפסק גבי מתנות באמר ע"מ שה שהמתנות שלי אינו תנאי ויכול לתנם לכל כהן שירצה כדברי הש"ס חולין קל"ד יעוין בדברי' פ"ט מה' בכורים הי"א. וכ' בטעמא דע"מ לאו שיורא הוא. וע' יו"ד סי' ס"א סכ"ט ובפ"ו מה' מעשר הי"ט פסק דע"מ שהמעשר שלו המעשר שלו והטעם דשיורי שיירי למקום מעשר וכבר תמה בזה בטו"ז ביו"ד סי' ס"א ולהנ"ל נכון דלכאורה ק' אם ברצונו לשיור מדוע לא אמר בפירוש חוץ מהמתנות ואשר ע"כ אמרינן בחולין באמת גבי מתנות דע"מ לאו שיורא הוא מדלא שייר ואמר חוץ מהמתנות אכן כאן במעשר לא הי' יכול לומר חוץ מן המעשר דלו אמר כן לא הי' המעשר של לוקח ולא היתה תבואתו נפטרת במעשר הזה ורק מדלא שייר בפירוש ורק דאמרינן כדי לקיים דברי' שיורי שיירי והשאר הוא רק שיעבוד וטובת הנאה מהני המעשר ללוקח וכוון דלא הי' יכול לשייר בפירוש שפיר אמרינן דעכ"פ ע"מ שיורא הוא כשיעבוד וטוה"נ והמעשר לבן לוי וע"כ אין כאן סתירה בדברי הרמב"ם ועולים יפה עפ"י דברי הרמ"ה. ואם רק מדקדק הלשון שאמר לי דייקינן שכיון רק לעצמו ולא ליורשי' או אפילו אם לא אמר מלת לי נמי אמרינן דלא כיון ליורשי' ע' שעה"מ פ"ז מאשות ה' יו"ד שהוכיח מירושלמי גטין פ' מי שאחזו שכ' כמו שנחלקו רבנן ורשב"ג לענין גיטין אף בקדושין כל האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז לרשב"ג אפי' לאחי' נותנים והוא זקוקה לחליצה וליבום ולרבנן אינה זקוקה לחליצה וליבום אלמא דלאו משום יתורא דלשנא אמרינן דלא כיון ליורשים וע' ר"י סד לאברהם סי' ל"ז שהעיר בזה ואכמ"ל:
סי' ל בהכ"נ שהי' עזרות של נשים בנות ג' מעלות תחתיות שניות ושלישיות ועפ"י פקודת המגיסטרט נעשו מהשלש שתים כי ראו בהן תוהא והגביהו התחתונה והשפילו העליונה ועי"ז נאבדה אחת מהעזרות ונולד ספק למי המה המקומות בעזרות האלה. גם חקקו בכותל במקום החלון והסירו מעבי' ונעשו מקומות חדשים לשבת ושאלו ראשי הקהל למי המה המקומות אם להקהל או לבעלי המקומות סמוך החלון:
סי' לא אם אחר הזמן שקנתה המדינה את זכות הפראפינטיאן יש בה דיני חזקה. ואם יכול משיג גבול החזקה לטעון שלא יחזיר החזקה עד אשר יסלק נזק הבא מחמת המחזיק הראשון:
סי' לב בהוספה שהוסיף השוכר ה"ב אם צריך השוכר הראשון לקבלה עלי' ענין חזקת הארנדות אחרי שבאה לרשות הארינדר:
סי' לג עוד בענין הנ"ל:
סי' לד אם שייך בגראלנא דין חזקה. (הערה ע' ישוי"ע חו"מ סי' קנ"ו תשו' מנכד המחבר אם שייך בשכירות נהר עם דגים דין חזקה והביא ג"כ דברי הב"ח בתשו' סי' ס' שבחזקה לא עשו התקנה רק באוראנדים ורחיים וע' שו"מ מהדו"ק ח"א סי' ל"ב בדין רחיים אם נתקנה בהן התקנה מחזקה:
סי' לה אם יש לחוכרי הפראפינאטיאן חזקה במס הקאנזום שנעשה מחדש. (הערה מה שרצה מו"ח הגאון זללה"ה לחדש דיש בזה דינא דבר מיצרא כמו בקונה חוב של חברו שיכול הלוה לסלק להלוקח לשטת המבי"ט. וכיון שהטילה המדינה חוב על שוכר האראנדא הוא קודם לקנות החוב שלו יש לפקפק בזה כי החוב הזה אינו על שוכר האררנא כ"א על השותה וכשמו קאנזאם שטייער שהמכס הוא על הקאנזום וא"כ אין החוב על שוכר האראנדא. אכן לאשר נאמר בהחוק של הקאנזום שמשפט הקדומה לשכר הפרופנטיאן לשכר הקאנשומטיער א"כ מכח המלכות יש לשוכר הפריפנטאן כדין חזקה אולי אין אחר רשאי לשוכרו ואין המקום כאן להאריך בזה ולא באתי רק להעיר כי י"ל ביען שאין רשות לאדם אחר לשכור רק לשוכר הפיאפינאטאן א"כ חל חוב הקאנזים רק עלי' ושוב יש בו דינא דב"מ:
סי' לו שוכר שרצה לשכור אצ"ל האדון בפחות מדמי השכירות שהי' משלם עד עכשו' ומברר שאינו שוה כמו שנתן מקדם אם יש בזה דין חזקה. (הערה בתשו' מהריב"ל ס"א סי' ע"ז נסתפק בזה. וכ' שבתקנת סאלוניקה כ' בפ"י בהסכמותיהם אפילו רצה השוכר שופחתו לו השכירות גם בזה לא יוכל שום אדם לכנס באתו החצר. אך בהסכמת קיסטנטינה אין הדבר מבואר ובכה"ג עי' ק"ח אות כ"ט קיצר בהעתקות וע' שם אות קנ"ד שהביא בשם הראנ"ח ג"כ כענין הזה
סי' לז באחד ששכר אראנדא באלמות ושב"ח והניח בן וכאשר רצה לשכור מחדש התפשר עם נכדי בעל החזקה לתת להם חלק בהאראנדא והשלישו שטרות ע"ס חמש מאות כסף ונעשה בקנא"ס וכעת חוזר בו השוכר ואין רוצה לקיים כפי הפשרה. (הערה מה שנסתפק מו"ח הגאון ז"ל אם יש לבן השוכר דין חזקה צ"ע כי במקום שעשה אבי' אסור להשיג גבול שגבלו ראשונים בתקנות החזקה. לא תקנו לי' חזקם וכעין שכ' בתשו' הר"ן סי' מ' והובאו דבריו בחו"מ רל"ה ברמ"א דבמקום שעשה שלא כהוגן לא תקנו חכמים ומצאתי בשו"מ מהדו"ק ח"א סי' ל' שכ' כן וע' תוס' כתובות ל"א ב' ד"ה אי דנפקי דלגנב לא תיקנו ד"א והדבר מבואר ב"מ צ"ו ב' כי עבדו רבנן תקנתא ואמרו בעל לוקח הוה להתירא לאסורא ל"ע רבנן תקנתא וע' מל"מ פ"ט ה' זכי' ומתנה ה' יו"ד מה שהעיר בדברי הר"ן ומדברי הש"ס דב"מ צ"ע מה שחידש הנתבות בסי' רל"ה דדין זה דבמקום שעשו שלא כהוגן לא תקנו רבנן הוא רק בקטן שקנין דרבנן ל"ה רק כדי חיי' ולא תקנו שיחי' עצמו בדבר אסור. אבל כגדול מהני קנין דרבנן אפילו במקום אסור דהרי בב"מ הוא לענין התקנה שהבעל זוכה בנכסי אשתו אמרינן דבאסורא לא עבוד רבנן תקנתא וגוף דברי הש"ס שם צע"ג דמה קמבע"ל בעל בנכסי אשתו מי מעל ופירש"י כגון שנפלו לה נכסים מאבי' משנשאת ועמהן מעות הקדש וכו':
דמה מספקא לי' אטו אם יהי' מעות אחרות בפקדון ביד אבי' יהי' של הבעל במות אבי'. והרי כשהקדישן אבי' שוב אינן של אבי' והם כמעות של אחר. והתקנה היתה במעות של אבי' ולא בשל אחר ורציתי לומר שזאת היא כוונת התוס' שם בד"ה אמר רבא וזאת הוא קושית. אכן מדכתבו דלא תקנו חכמים מוכת דכוונתם דבאסורא לא תקנו חכמים. אכן מתירוצם שתרצו לפי שגבי ב"ד הוצרך להאי טעמא נקטי נמי הכא נראה שהיתה כוונתם למה דאמרן ולכאורה צ"ע במה דאמרו בש"ס שם בעל דהתירא ניחא לי' דלקנו אסורא לא ניחא לי' דלקני והרי אף אם ניחא לי' לבטל דלקנו לא ימעל כיון דבאסורא לא תקנו חכמים א"כ אין כאן קנין כלל ובמה יקנה ע"כ נראה כדברי הנתיבות דאף במקום אסור קנה בקנין דרבנן ורק משום דלא ניחא לי' אמדינן לדעת דלא רצה לקנות ורק גבי ב"ד דהם מבחוץ ותקנו רק לגבי היתר לפי שלא הי' דעתם על אסור ואף דממילא אחרי התקנה שתיקנו יקנה הבעל גם במקום אסור אין בידינו לחייבם ע"ז כיון שהם לא עשו מעשיהם במקום אסור ורק תיקנו בכללות ואין כוונתם על אסור אבל הבעל באמת קנה אף במקום אסור ורק משום דלא ניחא לי' לא מעל ויהי' מכאן ראי' לדברי הנתיבות דבקנין דרבנן מהני אף במקום אסור:
ובמל"מ פ"י מה' זכי' כ' המגיה לישב הקו' מב"ב קל"ז מתנת שכ"מ אינה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך ותיפוק לי' דמתנת שכ"מ אינה אלא מדרבנן ובמקום אסורא לא תקנו דהר"ן לא אמר אלא דוקא גבי האי דפעוטות דאי לאו תקנת חז"ל לא הי' בהם כח למכור אבל במתנת שכ"מ בלעדי תקנות חז"ל הי' יכול לחתנה במתנת בריא לאחר מיתה. גם במקום אסירא קנה בקנין דרבנן. וכעין זה תירץ בסמ"ע סי' ר"ח הק"ו על המרדכי מנשבע שלא למכר ומכר דאין במעשי' כלום מדברי הרא"ש במוסיף על המקח בשביל המתנת המעות דמקחו מקח וכ' לחלק דבנשבע אי אפשר באופן אחר ע"כ המקח בטל משא"כ היכא דאפשר באופן המותר. אז אף אם נעשה באופן האסור המקח קיים וע' נוב"ת אה"ע סי' קכ"ט שכ' ג"כ כסברא הזאת ותלי בה כיפי ומצאנו ג"כ כעין סברא זאת לענין מהב"ע בתוס' סוכה ל' וה דברים עתיקין:
סי' לח שמחזיק האוראנדא צריך לעמוד לד"ת עם מוכרי י"ש שהביאוהו מחוץ ולא שלמו המכס והב"ד דנין כפי הכח והמשפט אשר למחזיק עפ"י חוקי המדינה ודלא כהרמ"ץ שכ' דבענין זה אמרינן עביד אינש דינא לנפשי'.
סי' לט קושיא בש"ס כריתות כ"ב דס"ל לר"ע דחייב על ספק מעילות אשם תלוי ור"ע ס"ל מייתי משם ודאי ומתני ואר"ע נראים דבריך במעילה מועטת אבל לא במעילה מרובה דאינו חיוב לתת הקרן מספק והרי ר"ע ס"ל באומר לשנים גזלתי מאחד מכם ואיני יודע מאיזה מכם דחייב לצ"ש אפילו בשמא ושמא א"כ כאן בספק גזל מהקדש ספק גזל מהדיוט צריך לשלם לשניהם לצי"ש וכיון דעיקר דין חיוב אשם הוא לצ"ש דחייבי אשמות אין ממשכנין א"כ בלא"ה צריך לשלם הקרן הן להקדש והן לחולין והאריך בדברים נעימים ומתוקים ונראה לי לישב קו' מו"ח הגאון זלה"ה דעד כאן ל"ק ר"ע דחייב לצ"ש על הספק אלא היכי דחייב על הודאי מצד הדין כמו בגזל דבידע למי גזל חייב בדיני אדם א"כ בספק חייב עכ"פ לצ"ש. אבל בהקדש דגם בודאי אין חייב רק לצי"ש דחייבי אשמות אין ממשכנין א"כ בספק פטור אף לצ"ש דנחית דרגא ומשו"ה פטרו ר"ע:
סי' מ ב' שותפים בבית שאין בו דין חלוקה ורצה אחד להשכיר חלקו ועי"ז מחייב את חברו לשלם מס מהבית והשותף טוען שישלם לו היזקו:
הערה. מו"ח הגאון זצלה"ה הביא דברי הש"ס ב"ק נ"ה בפורץ גדר לפני בהמת חברו דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ודברי רמ"ה דעל הבהמה שנאבדה חייב בד"א והא דאר"י דפטור מד"א וחייב בד"ש קאי על מה שהזיקה הבהמה. וכ' דהרמ"ה בחו"מ סימן קנ"ה סמ"ד לשטתי' והנה הרמב"ם בפ"ד מה' נזקי ממון ה"ב כ' דחייב על מה שהזיקה הבהמה ג"כ בדיני אדם ותמהו עליו חכמי לוניל ממתניתין דפרצוה לסטים ויצאה והזיקה פטור. ובעל מגדול עוז הביא תשו' הרמב"ם להם וחילק בין פרצוה לסטים שכוונתם לגנוב הבהמה לפיכך כל זמן שלא הוציאוה מרשות בעלים לא נתחייבו בנזקי' שהרי לא נעשה הנזק שנתכוונו לו. אבל הפורץ גדר חברו אין כוונתו לגנוב ולא נתכוון אלא שתצא הבהמה ותזיק ויתחייבו הבעלים בנזקי' ולפיכך חייב הפורץ כדין מזיק והמחבר פסק כדברי הרמב"ם בסימן שצ"ו. ובאמת הדברים תמוהים דמה לנו בכוונתם אם כוונו לגזול הבהמה או כוונו שתזיק לאחרים אטו אנן דנין על הכוונה והרי המעשה הוא העיקר. ואם כי בירושלמי מחלק בין כוונתו לגזול או לאבד. גם שם לא נוכל להבין החילוק בזה והנה רש"י פי' בדברי הש"ס אי בכותל בריא בדיני אדם נמי לחייב דכוונת הש"ס דאכותל לחייב עכ"פ. והקשו בתוס' דלמא באמת חייב על הכותל בדיני אדם והא דפטר ר' יהושע מדיני אדם קאי על הבהמה ואולי משום הכי פסק הרמ"ה דחייב אף על הבהמה והרמב"ם חייב אף על נזקי' משום קו' זאת דאם נמצא איזה דבר דפטור מדיני אדם כגון לרש"י על הבהמה ולהרמ"ה על נזקי' נימא דהא דפטר ר"י קאי על הבהמה או טל הנזקים ומה מקשה בדיני אדם נמי לחייב. והתוס' כ' ב"ק ובסנהדרין דלא שייך למתני פטור מדיני אדם אם הי' שום חיוב בבהמה או בכותל. והדברים סתומים מדוע לא שייך למתני פטור מדיני אדם אשארא. ונראה לישב עפ"י שחידש בספר מנחת חנוך מצוה מ"ב דהיכא דחייב לחברו חמשים זוז מצד הדין וחמשים לצי"ש ומהני בהו תפיסה מחויב לשלם הכל מצד הדין דהחמשים שישלם מצד הדין יתפוס עבום החמשים לצי"ש ונ' אחרים ישלם לו מן הדין. וא"כ שפיר מקשה הש"ס אי בכותל בריא מדיני אדם נמי לחייב. ואין כוונת הקו' דרק עבור הכותל מחויב לשלם רק כוונת קו' דמחויב לשלם גם על הבהמה דיתפוס תשלומי הכותל עבור החיוב שיש מתשלומי הבהמה וע"ז משני בכותל רעוע דאין מחייב לשלם כלל רק לצי"ש. ושפיר מיושבת קושית חכמי לוני"ל על הרמב"ם במתניתין דפרצוה לסטים דשם לא נאבדה הבהמה ומשו"ה פטור על נזקי' ג"כ ורק לצי"ש חייב בנזקי' משא"כ בברייתא דחייב על הבהמה מדין חייב גם על נזקי' מצד תפיסה וכדאמרן. ועיין תוס' ב"ק צ"ח נ"א ד"ה מתיב כיון דיש חסרון באותו קלקול חייב על כל הקלקול. ונראה מדבריהם אם במקצת הוי היזק ניכר וחסרון חייב לשלם אף על ההיזק דלית ביה חסרון ומגלגלין עליו את הכל. וע' תוס' כתובות ל' ע"ב ד"ה לא צריכא דאף דזה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון דשוה כ"ש אז מחויב בכל. והוא כעין סברת מנ"ח שהבאתי למעלה. ואולי זאת סברת ר' נתן ב"ק נ"ג ע"א בשור שדחף את חברו לבור דאמר כל היכי דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי דאף דא"ר קסבר האי כולי הזיקא עביד מ"מ כיון דשניהם השור והבור עשו ההיזק כל אחד הוה מזיק בחצי ובחצי השנית גורם להזיק ומחיוב לשלם המחצה מצד הדין והחצי השנית לצי"ש וכל היכא דאיכא לאשתלומי מאידך אין צריך להשתלם ממנו. אבל כי ליכא לאשתלומי מאידך אז משתלם מהאי כיון דחייב לצ"ש מהני תפיסה וכדאמרן וע"ז אמר ר"נ דינא הוא ונחית לעומקא דדינא וכאמור. ואין המקום להאריך כאן: