בית יצחק חושן משפט· רבי יצחק יהודה שמלקיש
מפתחות · סימן י
ישוב קו' הגאון מ' חיים בערלין נ"י מש"ס דביצה ל"ה. (הערה בתחלה הי' נראה לי לחלק בין תרומת דגן תירוש ויצהר. דהוא מדאורייתא. ע"כ לא אמרינן רוב ע"ה מעשרים אלא לאחר מירוח, דלא יעשר קודם מרוח דאינו מחויב מדאוריתא. בעוד שבידו לעשר אחר מירוח שמחויב מדאוריתא ואף שכ' מג"א בסי' רס"ז סק"א בשם המרדכי פ"ב דמגלה דלמ"ד תוספת שבת דרבנן אפי"ה יוצא משחשכה בקדוש שעושה בזמן התוספת וא"כ י"ל דיוצא בהתרומה שתרם בעוד שלא נגמרה מלאכה והתבואה מתוקנת אף לאחר שתגמר מלאכתה מ"מ הרי אמרינן במתניתין דתרומות דאין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכים ע"ד שלא נגמרה מלאכתו וכאשר הביא מו"ח הגאון ז"ל בפנים. משא"כ בתרומה של תאנים דעיקר החיוב הוא מדרבנן. כאשר כ' רש"י בפ' כיצד מברכין דמעשר פרות האילן היא מדרבנן. שהתורה לא חייבה לעשר אלא דגן תירוש ויצהר. וע' רמב"ם פ"ב מה' תרומות ובמל"מ שם. לכן אמרינן דאף קודם גמר מלאכה מפריש ממנה אכן מצאתי בירושלמי פ"ב דמעשרות ה"ב. שהביא דברי התוספתא וז"ל הלוקח תמרים והוא עתיד לדורסן. גרגרות והוא עתיד לדישן אסור לוכל מהן עראי ומתקן דמאי דברי ר' מאיר וחכ"א אוכל מהן עראי ומתקן ודאי. ופי' בפ"מ דבלוקח מע"ה מיירי. ונראה שהתוספתא הזאת הובאה בש"ס בבלי בביצה ואף דבש"ס דידן גרסינן אוכל מהן עראי ומעשרן דמאי ובתוס' גרסינן בר"מ אסור ליכל מהן ארעי. נראה דש"ס דילן גריס ככתוב בפנקס דחלפי אוכל מהן ארעי ומתקנן דמאי. וכמ"ש בירושלמי שם. ולפ"י המסקנא גרסינן בדברי חכמים ויתקנן ודאי. וא"כ דבר זה במחלוקת שנוי בין ר"מ לחכמים. ולחכמים מתקנן ודאי דאמרינן כיון שלא נגמר מלאכתן לא תיקנן ע"ה וזה כדברי התוס' בבכורות הנ"ל אולם בכ"ז לא ניחא לי דהתוס' הוכיחו את דבריהם דמיירי במנחות ל"א לאחר מירוח מדאמרינן רוב ע"ה מעשרין. וקודם מירוח אין מעשרין. ומנא להי דהסוגיא אזלא אליבא דחכמים. דלמא כר"מ ס"ל דאי"ל דמעשרן דמאי ומעשרן קודם שנגמרה מלאכתן. ובאמת רש"י גופא הרגיש בקושי הדברים. וע"כ כ' בד"ה ומעשרן דמאי:
ולא אמרינן הני ודאי לא מעשרי דקודם גמר מלאכה לא עשרנהו ע"ה דקסבר האי תנא יש שמעשרין קודם גמר מלאכה ומדה הנהגת היא ותלינן בה לקולא. אולם לא נדע הטעם למה באמת נתלה לקולא מטעם רובא. כיון דכל עיקר המעשר הוא מן המיעוט. ומצאתי בדקדוקי סופרים שהביא בשם הש"ס שינצונא ובאסיליאה שהגירסא וש"מ מעשרין אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו. ולא קאי על ע"ה. רק על כל העולה. שכל העולם נהגו כן בתאנים העומדות לדורסן שמעשרין אותן קודם שתגמר מלאכתן ושונות הן מותר המינים שמחויבים לעשר. שאין מעשרין קודם שיגמר מלאכתן דבתאנים מעשרין אף מקודם גמר מלאכתן. ובירושלמי פ"ב דמעשרות איתא ומעשרן ודאי מתוך שיודע שביתו טיבל אף הוא מפריש תרומה משעה ראשונה ואין הבנה לדברים האלה ועכ"פ רואים אנחנו דאיכא טעם פרטי בתאנים האלה אשר עי"ז אנו אומרים שתיקנן ע"ה קודם גמר מלאכתן וע"כ אין תימה על התוס' בבכורות הנ"ל שביתר המינים הניחו הדבר על סברא החיצונה דקודם גמר מלאכה ל"א דרוב ע"ה מעשרין:
ובעמדי בזה ראיתי בתשו' מהרי"ט סימן פ"ה בסוף התשובה שכ' לתמוה על הגמרא דבכורות י"א. דריב"ל למד מקרא דלוקח טבלים ממורחין מן העכו"ם פטור מתרומת מעשר. ומשמע דתרומה גדולה נותן לכהן. ואמאי נימא אתינא מכח גברא דלא מצות לאשתעוי דינא בהדי' ויקח תרומה לעצמו וימכרנה לכהנים ועוד כיון דאיכא סברא דאתינא מכח גברא למ"ל קרא לפטור מתרומ"ע. וכן תמה על הרמב"ם שם. והפלא שנעלמו ממהרי"ט דברי התוס' במקומם ד"ה טבלים שכ' בפי' דברי הש"ס. דקרא אתי למעשר שעומד כוכבים מפריש ונותן ללוי. אין הלוי חייב לתת ממנו תרומ"ע. ולכן אמרינן בקונה טבלים ממורחים מן העכו"ם. והפריש הלוי מהטבלים האלה מעשר שפטור הלוי להפריש ממעשר שלו תרומ"ע משום דא"ל אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעוי דינא בהדי'. וגוף הקרא אתי לעכו"ם שהפריש מעשר וסברת דאתינא מכח גברא בעינא היכא דהפריש הלוי בעצמו המעשר פטור הלוי מלהפריש תרומ"ע. וזה לא ידענו מקרא. ותרומה גדולה ומעשר באמת מחויב הלוי להפריש כיון דגם תבואת העכו"ם מחויבת בהם, ורק תרומ"ע דפטורה תבואת העכו"ם פטר גם הלוי משום דאמר אתינא מכח גברא. ולפי"ז אין צריך לחלק ביז תרומה למעשר לענין לקוח, ולקוח פטור מן התורה בין מתרומה ובין במעשר ורק מדרבנן חייב כדאיתא בפ' הפועלים. ורק בתרומ"ע פטור לוי הלוקח משום סברא דאתינא מכח גברא. וע' מל"מ פ"א מתרומות מה שתמה על מהרי"ט בחלוקו בין תרומה למעשר לענין לקוח. ומו"ח הגאון ז"ל בגליון המל"מ הוכיח מתוס' גיטין ס"ה ד"ח שני לוגין. שכ' דכותים סמכו על קרא דתבואת זרעך ולא ליקח. והתוס' כ' זאת גם לענין תרומה ומוכח דלא כמהרי"ט. ולדידי צ"ע טובא על דברי מהרי"ט דתרומה חייב אף בלקוח ומיעוטא דתבואת זרעך ולא לקוח לא קאי על תרומה. דא"כ מה מ"ק ב"מ פ"ח מלוקח מדאוריתא מי מחייב. ומכח קושיא זו מסיק דקרא כנפשך כך נפשי של פועל הא לוקח חייב הוא אסמכתא בעלמא. דלמא הדרשה היא עקרית ולוקח חייב בתרומה דלא אמעיטה מתבואת זרעך וע"כ דלקוח פטור אף מתרומה: