בית יצחק - דיני ברירה· רבי יצחק אייזיק חבר
חלק שני · סימן כ
דין אם תלה הדבר שיחול אחר שיתברר אם שייך בזה דין ברירה.
א) בתשובת נודע ביהודה חלק א"ע סי' צ"א חקר באשה שאומרת את מי שיבחר פלוני שיהי' שליח בחריקאי לקבל גיטי, אם מהני למ"ד אין ברירה כיון שאינה מזכרת השליח בשמו רק תלתה ברצון פלוני מי שיבחר, והעלה שם דדיני ברירה לא שייך אלא בדבר שצריך שיחול מיד קודם שהוברר, כמו הא דכתוב גט לאיזה שארצה אגרש כו' שצריך לכתוב הגט מיד לשמה, ובזה צריך לומר הוברר למפרע שנכתב לשמה, והא דב' לוגין שאני עתיד להפריש דשותה מיד קודם שמפריש, שצ"ל הוברר הדבר למפרע שחל תרומה על ב' לוגין אלו, וכן בהריני שוחט את הפסח כו' שהשחיטה צ"ל לשם בעלים, אבל מנוי השליחות א"צ השליח להיות שלוחה רק בשעת קבלת הגט ואז כבר הוברר כו' יעו"ש. והנה הראיות שהביא שם יש לסתור הא דאמר לעשרה כתבו גט שא' כותב כו' כבר כתבתי בסי' הקודם דשם אין שייך ברירה, כיון שאז חל השליחות על א' מהם בתערובות, כהא דפרוטה בכיסי הקדש כו' וכמש"ל באריכות. והא דהביא ראי' ממה שאדם עושה [שליח] להולכה ונותן לו רשות לעשות שליח אחר איזה שירצה, כבר דחה זה בעצמו, דש"ה דשליח ראשון במקום בעל קאי ויכול לעשות שליח וחל השליחות בעת שעושה אותו לשליח. אמנם הגאון הנ"ל אף שכתב זה מסברת עצמו וגם לא החליט הדבר לדינא יעו"ש, מ"מ נעלם מעיני כבודו שכבר קדמו לזה הר"ש בפי' לפ"ה דמס' מעשר שני בהא דתנן הצנועין כו' כל הנלקט כו', וז"ל מהכא פריך בפ' מרובה לר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' דהכא חזינן אף על גב דליתא ברשותו פריק ליה, ולא לאחר שנלקט היו עושים כן, דא"כ לא הי' תקנה למה שנאכל כבר, אלא מניח המעות קודם לקיטה ואומר כרם רבעי זה לכשיהי' נלקט יהא מחולל, ולא שייך ברירה בענין זה, הואיל ואינו חל החילול עד שיתלקט דדוקא כל המתלקט חשיב ברירה דקאמר מעכשיו יהא מחולל מה שילקטו אח"כ ע"ש. ודברים אלו הם בעצמם דברי התוס' פ' מרובה (ד' ס"ט ע"א) ד"ה כל הנלקט כו' הרי דגם התוס' ס"ל כן, וכן כתב מהרי"ט בתשו' בהא דהמבשרני במה נפטר כו' יטול מנה כו' דפ' מי שמת (ד' קמ"ג ע"ב), ובהא עובדא דשאול כל מי שיכה כו' יעשרנו המלך כו' ע"ש.
ב) אך יש לתמוה לפ"ז בסוגיא דמרובה שם דמשני לא תימא כל הנלקט אלא כל המתלקט, ופריך והאר"י צנועין ור' דוסא אמרו דבר א', דתניא ר' יהודה אומר שחרית בעל הבית אומר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר, ר' דוסא אומר לעתותי ערב אומר כל שלקטו עניים כו' ומשני איפוך ר"י אומר כל שלקטו כו', ושם ע"ב מוכיח דע"כ צ"ל איפוך דהא ר' יהודה לית לי' ברירה, וע"כ צ"ל אליבי' כל שלקטו כו', ולפי מ"ש קשה דלא הי' צריך להפך והי' יכול לפרש דמ"ש כל שילקטו יהא הפקר, היינו שיחול ההפקר אחר שילקטו, דהא כיון שבגזילה הוא ביד עניים עדיין ברשות בעלים הוא להפקירו וא"כ בכה"ג א"צ לדין ברירה. ואפשר לומר דכמו שאין אדם יכול להקדיש מה שביד אחרים כדאמר ר"י גזל ולא נתייאשו כו', כמו כן אינו יכול להפקיר הגזילה שביד אחרים, וסמך לזה מהא דקיי"ל דיאוש לחודי' לא קני מטעם דבאיסורא אתי לידי' כדאי' שם (ד' ס"ו ע"א ע"ב), ויאוש מבואר בכ"מ דמטעם הפקר הוא דלכך מהני יאוש באבידה וכמו שיאוש לא קני אם אתי לידי' באיסורא כמו כן לא מהני הפקר בכה"ג, וא"כ ע"כ צ"ל דכוונתו שיהי' הפקר מעתה וא"כ צריך לדון בזה דין ברירה. והא דקאמר התם ר' דוסא כל שלקטו עניים היום יהא הפקר, אלמא דמהני הפקר אעפ"י שכבר הוא ברשות העניים, היינו לר' דוסא, דלדידי' אמרינן דגם בגזל ולא נתייאשו הבעלים יכולים הבעלים להקדיש, דהא פריך מיני' על ר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש:
ג) אמנם אין דין זה מוסכם לכ"ע, דהרשב"א הנ"ל שהבאתי בסי' הקודם חולק בהדיא, שכתב באשה שמינתה שליח ואמרה כל מי שירצה בעלי לתנו לו יהי' שלוחי דאין ברירה, אף על גב דהשליחות חל בעת שנותנו לו ואז הוא מבורר, וע"כ צ"ל דבעינן שיהא מבורר בעת שעושה אותו המשלח וממנה אותו להיות שלוחו ולא בשעה שעושה שליחותו, ועיין בס' קצוה"ח שדימה דין זה לדין מקנה דשלב"ל, דלמ"ד דיכול להקנות אם אומר לכשיהיה בעולם יקנה אף שעתה אינו בעולם וא"י להקנות, כמו כן יכול לעשות שליח אף שעתה אינו מבורר כל שחל אחר שיתברר, ולמ"ד אף אם אמר לכשיהיו בעולם לא קנה, א"כ גם בדין ברירה דינא הכי דלא מהני כיון שעתה אינו מבורר אף שיתברר לאחר זמן בעת שחל הדבר, וא"כ לפי מאי דקיי"ל לדינא דל"מ אף אם אמר לכשיהי' בעולם, לא מהני גם בברירה. אבל לענ"ד אין נראים דבריו דאין לדמות דין ברירה לדין דשלב"ל, דאל"כ קשה הא ר"מ ס"ל אדם מקנה דשלב"ל כדאי' פ"ג דקדושין (ד' ס"ג ע"א), ואעפ"כ ס"ל אין ברירה. ועיין תוס' פ' בכל מערבין שם שהקשו מר"מ דלוקח יין כו' דאית לי' ברירה ובפ' יש בכור ס"ל דאין ברירה גבי אחין שחלקו, ותי' שם דר"מ ס"ל דבמברר דבריו יש ברירה, א"כ יש ליישב דגם בדשלב"ל מברר דבר ואומר שיקנה ולכן ס"ל דשווים הם לדינא, וכן יש ליישב דהא רבי ס"ל ג"כ אדם מקנה דשלב"ל כדאי' בקדושין שם, והוא ס"ל אין ברירה כדאי' בפ' השולח בהא דישראל ועכו"ם שקנו שדה בשותפות. אך עדיין קשה דרב ס"ל ג"כ אדם מקנה דשלב"ל ובפ' כל הגט ס"ל דאין ברירה גם במברר דבריו כגון באומר לאיזה שארצה אגרש כו' דקאמר שם כולם פוסלין לכהונה כו', אם לא שנאמר דבאמת ס"ל יש ברירה בכ"מ, וגט שאני דבעינן שיהי' מבורר בעת כתיבה לשמה כמ"ש ר"י בתוס' וכמ"ש למעלה במקומו. ומ"מ [נראה] דאין לדמות דין ברירה לדשלב"ל, דדבר שאינו מבורר גרע טפי ואינו ענין כלל לדשלב"ל, דדשלב"ל הטעם דאין הקנין נתפס בו אבל דבר שאינו מבורר הטעם דלא מהני משום דשמא לא אליו הי' כונתו בתחילה כי אם לאחר, וכמו הא דלאיזה שארצה אגרש דדילמא הי' רצונו להאחרת, וא"כ לא נכתב לשמה, ולכן אפי' מאן דס"ל דשלבל"ע נקנה, בדבר שאינו מבורר מודה דל"מ, וכן להיפוך אם אומר שיחול אחר שיתברר אף דדשלב"ל לא מהני משום דלא חל הקנין בתחילה וכיון שאינו חל עכשיו היאך יקנה אח"כ, משא"כ דבר שאינו מבורר אם אמר בתחילה שיחול כשיבורר כיון שבאמת הוא עצמו בעולם מהני שפיר, וי"ל ג"כ להיפוך כיון שעכשיו אינו מבורר שמא הי' ראוי לחול על אחר אינו חל ג"כ לאח"ז, דעיקר הדבר בעת שעושה הדבר ואומרו, אז חל השליחות ולא לאחר זמן, גם אין לדמות זה לדשלב"ל דש"ה דכיון דעכשיו אינו חל עליו הקנין גם לאח"ז לא יחול, דכל מידי דלא מצי למעבד השתא לא מצי למעבד לאח"ז, משא"כ בדבר שאינו מבורר, דהא אם היתה עכשיו ממנה אותו השליח בשמו הי' מעשי' קיימים לכך יחול ג"כ לאח"ז כשיהי' מבורר, ועי' תוס' פ"ב דנזיר (ד' י"א ע"א) במה שהקשו שם היאך יכול אדם לעשות שליח להפריש חלה כ"ז שלא נתגבל ועדיין הוא קמח, כיון שאינו יכול להפריש בעצמו חלתו קמח וכמ"ש שם בש"ס דכל מאי דלא מצי למעבד השתא לא מצי לשווי' שליח, ותירצו שם דיכול להפריש ע"י שיעשה עיסה אחרת יעו"ש, הרי דכל שיש איזה תקנה מיקרי בידו לעשות:
ד) ומ"מ הי' נראה לענ"ד לומר דגם הרשב"א מודה דבאם אמר בפירוש שיחול השליחות אחר שיתברר מי הוא דמהני, וכדמוכח מדברי התוס' דפ' מרובה והר"ש במס' מע"ש כנ"ל, והרשב"א מיירי בסתם באמרה שמינתה שליח את מי שירצה בעלה ליתן לו הגט יהי' שלוחי אף שיש לפרש דברי' שכיונה שיהיה נעשה שלוחה בעת שיתן בעלה הגט בידו, מ"מ כיון דלא פירשה דברי' אמרינן דמסתמא כוונה שמיד יהי' שלוחה, וא"כ צריך לדון בזה לדין ברירה שבעת שנתרצה בעלה ליתן לו הגט אז למפרע נעשה שלוחה ע"י אמירתה, ואין שייך כאן לומר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכיון שעכשיו אינו מועיל מטעם א"ב מסתמא כוונה שיהי' חל לאחר זמן, דזה לא שייך רק באומר הרי עלי מנחה מן השעורים דאדם יודע שאין מביאין מנחה מן השעורים כו', משא"כ בזה דלאו כ"ע דיני ברירה גמירי לידע אם חל ע"פ דין או לא, אבל באם בפי' אמרה שיחול אח"כ, אפשר דגם הרשב"א מודה דבכה"ג לא שייך ברירה, ועי' א"ע סי' קמ"א סעי' מ"ד ובב"ש שם שהביא דברי הרשב"א הנ"ל. והנה לדינא כבר האריך בזה הגאון בעל שאגת ארי' בספרו להביא ראי' דבאם התנה שיחול אח"כ מהני, הא', מהא דאי' פ"ג דקודשין (ד' ס"ב ע"א) האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי כו' לאחר שימות בעליך כו' דאינה מקודשת, ומפרש טעמא משום דאין אדם מקנה דבשלב"ל, וקשה מנלי' דטעמא משום הכי הוא, דילמא משום דאין ברירה וכאן תולה בדעת אחרים הוי, וכן הוי תולה במי שחייו ומותו תלוים בידו, כהא דאמר לאחר שימות בעליך והוי זה דומיא דזה גיטך אם מתי כו', אע"כ כיון דא"א לקדושין לחול עכשיו דהא עכשיו אינם בני קדושין כלל וע"כ א"א לקדושין אלו לחול כי אם אחר שתתגייר או לאחר מיתה ושיחרור ולכן מהני דאז הוא כבר מבורר, אבל בזה גיטך אם מתי והריני בועליך ע"מ שירצה אבא כיון דא"א לגט או הקדושין להיות חלין אח"כ דאין גט לאחר מיתה וכן בהריני בועליך כו' כבר כלתה הביאה בעת שירצה האב, וצריך לומר הוברר הדבר למפרע שחלו הקדושין והגט למפרע, לכן שייך זה בדיני ברירה. ולענ"ד אין ראי' זו מכרחת לפי מ"ש למעלה בסימני' הקודמי' וגם הגאון הנ"ל כתב שם כמ"פ בספרו כן, דדין ברירה בספק הוא, לפי מאי דקיי"ל לחלק בין דאורייתא לדרבנן, א"כ היאך תני דאינה מקודשת דמשמע דאפי' ספק קדושין ליכא, והרי יש בה חשש קדושין דשמא יש ברירה וצריכה גט, ולכן הוצרך לפרש מטעם דבשלב"ל דמה"ט אין בה חשש קדושין כלל, וגם לפי מ"ש למעלה בשם הרמב"ן דבתולה בדבר א' לכ"ע יש ברירה אם לא שתלה בדבר שהוא ברצון כמש"ל ג"כ אין ראי', גם למ"ד דתולה בדעת אחרים ג"כ יש ברירה ג"כ אין ראי', ובהא דאם מתי שם הטעם משום דתלה בשעה אחת סמוך למיתתו ואין השעה מבוררת כמ"ש כל זה למעלה באריכות, גם מה שתירץ שם בזה דברי הרמב"ם פ"ז מה' אישות, מ"ש האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת כו', דקשה הא אין ברירה בדאורייתא, ובש"ס למד משם לר"ש דאית לי' ברירה בתולה בדעת אחרים, ותי' שם כיון דנקט סתמא מיירי בקדושי כסף או שטר דיכול לחול אח"כ וא"כ לכשיבורר שירצה האב הרי זו מקודשת, משא"כ בפ"ג דגיטין בר"ש דמיירי באמר הריני בועליך כו' דהביאה כבר כלתה, ומ"מ קשה להפוסקים האחרונים שכתבו דין זה וכמ"ש בש"ע סי' ל"ח למה לא חילקו בין קידשה בכסף ובשטר או קידשה בביאה, גם קשה דבשטר ג"כ אם נקרע השטר בינתיים קודם שנתגלה רצון האב אין בקדושין כלום וכ"ז הי' להם לפרש:
ה) ובס' פתח הבית שם בדיני ברירה הקשה על הגאון ש"א מהא דפ"ג דגיטין דאותבי' רב הושעיא לר"י מהא דהריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כו', כיון שהוא הי' סובר דאף לאחר שחיטה יכול להמנות א"כ מאי ראי' משם דכיון שחל אח"כ כשיבורר לכ"ע מהני, ולענ"ד ל"ק מידי דודאי א"א לומר דהי' ס"ד דר' אושעיא דיכול להמנות על הפסח לאחר שחיטה כיון שמשנה מפורשת היא בפ' כ"צ בפסחים וכמ"ש התוס' בכ"מ, דאין סברא לומר דאשתמיט לאמורא משנה מפורשת, ולכן הי' צ"ל שזיכה עכשיו קודם שחיטה, והא דמזכה אחיו עמו כבר כתבנו בסי' י"ז באריכות מה שיש לפרש בכוונת הש"ס בזה. עוד הקשה שם מהא דמביא בפ' בכל מערבין, מע"ש זה מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס כו' דפריך שם דהא אין ברירה, ומאי מקשה דילמא כוונתו שיחול החילול אח"כ כשיעלה מן הכיס ובאמת לא יאכל המע"ש קודם לכן, ולפי מ"ש למעלה דדינו של הרשב"א באשה שמינתה שליח למי שירצה בעלה ליתן הגט דכוונתו כיון שאמרה סתם כוונתה שיהי' שליח תיכף, שכן משמעות לשונה, א"כ א"ש כאן דכיון שאמר מ"ש זה מחולל ולא אמר יהי' מחולל ודאי כוונתו שיהי' מחולל עכשיו וע"כ צ"ל כן, דאל"כ תקשה למה פליגי רבנן ואמרי לא חלל, אלא ודאי דכן כוונת דבריו אם לא כשפירש להדיא, וראי' לזה בהא דפליגי ר"נ ורב הונא באומר מה שבמעי' של פרה זו ל"ק ואם אמר לכשתלד קנה כדאי' בפ' מי שמת (ד' קמ"ב ע"ב), ולמה לא נאמר דגם כשאמר סתם מכור לך הי' כוונתו שיהי' חל המכירה אח"כ לכשתלד אלא ודאי דסתם לשונו משמע מיד:
ו) וע"ש בשאגת ארי' שהקשה בהא דאיתא פ"ק דיומא בהא דתנן ר"י אומר אף אשה אחרת מתקינן לו, ומסיק הש"ס ע"ז דמגרש לתרווייהו, לחדא אמר לה הרי זה גיטך על מנת שלא תמות חברתך, ולחדא אמר לה ע"מ שאכנס לבהכ"נ, וא"כ טורח זה למה ולמה יפסול אחת לכהונה בחנם, והא יכול לקדש אשה אחת על תנאי שאם תמות חברתה יהי' הקדושין חלין מרגע זו שתמות יעו"ש מה שתי' ע"ז בפלפול עמוק. ולענ"ד הי' נראה ליישב בפשיטות דהש"ס שלנו ע"כ סובר דאסור לקדש ביוה"כ עצמו אף דאין שבות במקדש דלא כמ"ש בירושלמי הובא בתוס' שם משום דהוה קונה קנין בשבת, א"כ י"ל דלכך לא תקנו שיקדשנה קודם יוה"כ שיחולו הקדושין ביוה"כ דא"כ ע"כ יהי' קונה קנין בשבת, דודאי אסור למכור חפץ לחבירו בע"ש ולהתנות שיחול המכירה בשבת מטעם הנ"ל, דכיון דיכול לחזור בו קודם חלות המכירה, נמצא שהקנין נעשה בשבת אעפ"י שנעשה ממילא. וראי' לזה ממה דאיתא בא"ח (סי' רנ"ב) בשם המרדכי פ"ק דשבת דביחד לו הישראל לנכרי החפץ שמכר לו מבע"י דאסור להניח לעכו"ם שיוציאם משם בשבת, וכתב המ"א שם ס"ק ה' הטעם מבואר בהגהת מרדכי שם משום דאכתי לא קנהו עכו"ם עד שיוציאו, וא"כ הוה לי' כמוכרו בשבת ואפי' ליש מתירין דשם היינו משום דס"ל דיחד לו מקום כבר קנהו מאתמול יעו"ש, הרי אף דאין הישראל עושה מעשה בקניינו כלל בשבת והקנין חל ממילא כשמוציאו העכו"ם הוי כמוכרו בשבת וה"ה בנדון זה כשחל הקדושין ביוה"כ, והא ל"ק דא"כ היאך עביד באי מייתא בפלגא דעבודה דקדים איהו ועייל לבהכ"נ ומשווי לה גיטא למפרע מעיו"כ ולא הוה כמגרש ביו"כ כיון דחל מעיקרא הגט:
ז) וע"ש בתשובת ש"א שכתב שיש מקום לפקפק ע"ז מסוגיא דסוף מעילה, וכ' שם שבחיבורו האריך בזה יעו"ש ולא זכינו לאור חיבורו בזה, ובאמת לענ"ד יש לעיין בזה בדברי התוס' שם (ד' כ"א ע"א) בהא דתנן שם, באומר פרוטה בכיס זה הקדש פלוגתא דר"ע וחכמים, דר"ע ס"ל כיון שהוציא הראשונה מעל וחכמים אומרים עד שיוציא כל הכיס, ומודה ר"ע לחכמים באומר פרוטה מן כיס זה הקדש שהוא מוציא והולך עד שמוציא כל הכיס, ושם בש"ס כי אתא רב דימי אמר כו' ר"פ אמר כיסין אלוגין רמי ליה, דתנן הלוקח יין כו', אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו', א"ל סיפא באומר לא יפטור כיס זה מן ההקדש כו', ועי' תוס' שם שכ' וז"ל, דס"ד דטעמא דמתני' משום ברירה אעפ"י שאינו מפרש שום דבר ולכך פריך מלוגין דאפי' למ"ד יש ברירה מ"מ דוקא משום שפירש שאני עתיד להפריש אבל בסתמא לא, ומשני באומר לא יפטור כיס זה כו' והוה כמפרש בלוגין ומהני מטעם ברירה, א"נ מטעם זה יועיל אפי' למאן דלית לי' ברירה עכ"ל התוס' שם. ודברים סתומים [עי' מ"ש למעלה סי' ח' סעי' ו' באריכות ביאור הסוגיא שם למה לא הי' קשה בלאו"ה רישא לסיפא]. ונלע"ד דכוונתם דר"ל דרמי לי' לר"י כיסין אלוגין הי' מפרש המשנה דברישא באומר פרוטה בכיס זה הקדש הקדיש עתה פרוטה א' ולא שייך בדין ברירה וכמ"ש למעלה סי' ח' יעו"ש, ולכן ס"ל לרבנן דכולם בספק, ור"ע ס"ל דחייב אש"ת על ספק מעילות כמ"ש התוס' שם, אבל בסיפא באמר פרוטה מן כיס זה כו' הי' כוונתו מה שישאר אח"כ בשביל הקדש יהי' חל הקדש עליו, ומה שיוציא תחילה יהיו חולין להוצאותיו, וס"ל לתנא דמתני' יש ברירה שאותו פרוטה הוא הי' ראוי להיות נשאר באחרונה וחל עליו הקדש מתחלה בעת אמירתו ולכך מוציא והולך כו', וע"ז מקשה שפיר מהא דב' לוגין כו' דר"י ור"י ור"ש אוסרים וס"ל אין ברירה, וע"ז כתבו התוס' דאפי' ר"מ דס"ל יש ברירה היינו במפרש דבריו ומבררם שאמר ב' לוגין שאני עתיד להפריש בזה ס"ל די"ב וכמ"ש התוס' בפ' בכל מערבין ובכ"מ, אבל בגוונא דמתני' דאמר פרוטה מן כיס זה הקדש אינו מברר דבריו שמה שעתיד להוציאו באחרונה רק סתם כוונתו הי' כן, וא"כ בכה"ג מודה ר"מ דאין ברירה, וע"ז משני הש"ס באומר לא יפטור כו', ר"ל שאמר בפי' שלא יחול ההקדש עד שיוציא האחרונה שבכיס וכ"ז שלא יוציא האחרון לא יחול ההקדש כלל וא"כ הרי זה מברר דבריו ומהני לר"מ דאית לי' ברירה בכה"ג, וע"ז כתבו א"נ, דמהני אפי' למאן דלית לי' ברירה, והוא כמ"ש הגאון הנ"ל דאם פירש שלא יחול הדבר עד שיתברר אז לא שייך בדין ברירה כלל ולכ"ע מהני וכמ"ש התוס' בפ' מרובה וכנ"ל, הרי דלפי"ז לא ברירא להו להתוס' הך דינא, כי לתי' הראשון של התוס' לא מהני, או שיש לפרש שבתי' הראשון כוונתם שלא הי' כוונתו שיחול ההקדש אחר שיוציא האחרונה אלא יחול מיד לכשיוציא האחרונה והוי מברר דבריו, דומיא דהא דב' לוגין שאני עתיד להפריש דמהני למאן דאית לי' ברירה כנ"ל לפרש דבריהם, ואפשר שלזה כוון ג"כ הגאון הנ"ל:
ח) עוד כתב הגאון בעל שאגת ארי' במה דכתב הרוקח הובא בהגהת מיימוני (פ"ו מה' חמץ ומצה) שטוב לומר כל מי שיגיע מצתי לידו הרי הוא שלו במתנה דומיא דמה ששנינו בסוכה, ומלמדין אותם לומר כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא שלו במתנה, דאף למ"ד אין ברירה ג"כ מהני, משום דכוונתו להקנותו בעת שיגיע לידו ואז כבר מבורר הוא, וכבר קדמו בזה הגאון מהרי"ט בתשובה, ואף שכתבתי למעלה דאם אומר סתם לא אמרינן דהי' כוונתו שיהי' חל לכשיתברר, משום דלאו כ"ע דיני גמירי, מ"מ כאן נראה כמ"ש מהרי"ט שם משום דודאי לא גמר להקנות עד שיגיע לידו דודאי למחר אם הי' מכיר לולב שלו הי' נוטלו, ואם בא אחר ללוקחו [הי'] מעכב בידו, וא"כ ודאי דלא גמר להקנות לו כי אם אחר שיגיע לידו, ולפי מ"ש למעלה בסימנים הקודמים דלדידן דין ברירה ספיקא הוא א"ש בלאו"ה בהך דינא דרוקח, דכיון שיבוא ליד חבירו מצה שלו הוה ספק אי קנה או לא, וא"כ בספיקא דדינא אין מוציאין מיד המוחזק, ובכה"ג לא מקרי גזל כלל דספק גזל לא אסר רחמנא כמ"ש באו"ת סוף דיני תפיסה. [ובמ"א כתבתי טעם לזה אף להפוסקים בכל ספק איסור תורה דאסור מן התורה, מ"מ בספק גזל מותר לגמרי כל שהוא ספיקא דדינא, והטעם דכמו שיש ספק למוחזק, כמו כן יש לתובעו וא"כ א"א לומר דמשום ספק איסור תורה הוא מחויב להחזיר, דמה יועיל דהא אם יחזיר לחבירו יהי' אצלו בספק איסור גזל והארכתי בזה במ"א]:
הג"ה. ועי' פ"ג דקדושין (ד' ס"ג ע"א) דמביא ברייתא דר' ס"ל אדם מקנה דבשלב"ל, דתניא לא תסגיר עבד אל אדוניו בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכ' מדבר, ה"ד אמר ר"נ בר"י כגון דכתב לי' לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו. והנה רבי ס"ל דאין ברירה, כדאי' בסוגיא דפ' השולח הבאתי למעלה. וא"כ קשה היאך מהני השחרור למפרע, וצ"ל דמיירי שהשטר שחרור הוא עדיין אצל העבד עד אחר שקנאו, והרי זה דומה למקדש בשטר מעכשיו ולאחר ל' יום כל שלא נקרע השטר נגמר הקנין אח"כ, וא"כ אף דהוה מתנה על מה שאין בידו שתלוי בדין ברירה כמ"ש רש"י בהא דע"מ שירצה אבא, ובהא דמה היא באותם הימים, מ"מ מהני דהוה כאלו מקנה אחר שיתברר דמהני לכ"ע כמ"ש, ולפי שיטת הרמב"ן דבמתנה על דבר א' לכ"ע יש ברירה א"כ בלאו"ה. ע"כ הג"ה: