אור ברסלב
בית יצחק אורח חיים צלעות הבית › סימן א

בית יצחק אורח חיים· רבי יצחק יהודה שמלקיש

צלעות הבית · סימן א

צלעות הבית

דרוש לשבת שובה:

א שובה ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעוניך, קחו עמכם דברים ושובו אל ד' (הושע י"ד) נ"ל לפרש בהקדם מקראי קודש ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם ממני באמרי לרשע מות תמות ולא דברת להזהיר רשע מדרכו הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא בעונו ימות ואתה נפשך הצלת (יחזקאל ל"ג) ויפורש עפ"י מדרש סוף איכה רבתי פיסקא השיבנו ד' אליך ונשובה אמרה כנ"י לפני הקב"ה רבש"ע (התשובה) שלך היא השיבנו. אמר להם שלכם הוא שנאמר שובו אלי ואשובה אליכם. ובראשית ההשקפה לא נודע הויכוח. אמנם יובן אחרי התחקות על שרשי האזהרות אשר נצטוינו מפי אדונינו יתברך בתוה"ק אם המה בתורת גזרה כמו שר ומלך אשר פוקד לעמו או אך בדרך עצה כרופא נאמן אשר יזהיר לאיש עמוס מכאובות לשמור דרכו לבל יהי למכשול ולפוקה וההבדל בין שתים אלו הוא אם לא ישמור הפקודה ויטה עני דרך אז כאשר הוא בפקודת המלך בידו למחול ולסלוח את אשר חטא כנגדו. ואם הוא בפקודת רופא כאשר לא ישמע לעצתו ויאכל מאכלים גסים מזיקים למצבו לא יועיל לו אשר יסלח וימחל לו. ולא בזה שב ורפא לו הלא מה יעשה רופא חכם יועץ נאמן הוא יצוה להחוצה שיטעום סמים המריקים להריק אוכל תתעב נפשו. ומזה יגהה לו מזור ורפאות תעלה. והנה אם אמנם היטב נדעה שהקב"ה נתן לנו התורה והזהירנו לשמור ולעשות פקודי' וחוקתי' אך לטובתינו כרופא נחמן ויועץ חכם כמ"ש אם שמוע תשמע לקול וגו' כל המחלה וגו' כי אני ד' רופאיך. עכ"ז עלינו לשמור חקיו ומשפטיו לא למענינו אך לאשר אנחנו עבדי' למלך נגיד ומצוה להעומדים תחת פקודתו. וזה ביאור מקרא קודש (דברים ו') ויצונו ד' לעשות את כל החקים וגו' לטוב לנו כל הימים (אמנם) וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ד' אלקינו כאשר צונו שאף אמנם הקב"ה צוה לטובתינו עלינו לשמור חקיו בתורת גזרה כעבד שומר פקודת אדונו:

ובהשכלה זאת נתוכחו כנ"י הובא במדרש שאמרו לפני הקב"ה אחרי שאנו עושין מצותיך ושומרים חוקיך כעם ככהן מיראתך כעבדים שומרים פקודת אדונם עברנו על מצותך מחל לנו סלח לנו התשובה שלך הוא ובידך כי אתה מרבה לסלוח והקב"ה השיב שהוא צוה לנו לשמור פקודיו כעצת רופא נאמן לטובתם. ומה יסכן אם הוא יתברך ימחול לנו ולכן אמר שובו אלי ועשו מצות ומע"ט רחצו הזכו להריק חלאת החטאים והעונות ואשובה אליכם. וע"ז אמרו חז"ל גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם שנאמר ארפא משובותיכם. והכוונה איזה תשובה גדולה כשהוא שב להסיר חלאת החטאים ויגהה מזור ותרופה לנפשו ע"ד האמור למעלה:

ב עוד יבדלו ב' האזהרות פקודת המלך ועצת הרופא בדבר העונש אם יעבור על אזהרתם שבפקודת המלך הצורך להגביל העונש כי אינו מוטבע בטבע המעשה. לא כן אזהרת הרופא אם לא ישמור עצתו המחלה גוברת עליו. והעונש בוא יבא מטבע אשר לא שמר פקודתו וע"ז רמזו במדרש בחוקותי אסוף והספר נתנו מכורכים מן השמים שהעונש מוטבע בטבע האזהרה. וזה ביאור מקראי קודש ביחזקאל ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעתי מפי דבר והזהרת אותם ממני באמרי לרשע מות תמות. והכוונה שאתה הזהרת לשמור מצותי כמלך פוקד לעדתו והעונש גם הוא אך אשר לא שמר מוצא שפתיו ואינו מוטבע בגוף האזהרה ולכן אינם יודעים לטוב מדרכם להסיר חלאת החוטאים ולא דברת להזהיר רשע מדרכו שיזהר למענו כי דרך הרע אבדון ומות בעצמו הוא שטן הוא יצה"ר ולכן הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה. הודעת לו שהחטא בעצמו סיבת חליו. והצורך לשוב בתשובה לא לבקש הסליחה לבד אך להסיר גילולי תועבותיו להריק זוהמת טומאת נפשו ולא שב מדרכו הוא רשע בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת:

ומזה ישמע חכם ויוסיף לקח איך לשוב בתשובה לפניו יתברך והוא לחתור חתירה מקודם למצוא מרפא לנפש ואח"כ לבקש הסליחה מה' אשר לא שמר פקודתו וזה תוכחת הושע שיבה ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעוניך שבראשונה ישוב להסיר כשלון העון להרים מכשול מדרכו מבלי השקפתו על אשר לא קיים פקודת ד' כי החטא מעצמו מטבעו להזיק לנפש ואח"כ קחו עמכם דברים ושובו אל ד' לבקש הסליחה אשר לא שמרתם מצותיו וחוקותיו:

ג ואמרו ביומא פ"ו גדולה תשובה שמגערה עד כסא הכבוד וגי' הילקוט וכן בע"י ר' יוחנן אמר עד ולא עד בכלל ומקשה והא אר"י גדולה תשובה שדוחה ל"ה שבתורה שנא' הן ישלח איש את אשתו וגו' הישוב אלי' עוד ובאין מבין הקושיא נ"ל לפרש בדרך הפלפול לפמ"ש בכפ"ת להקשות דמה גדולה תשובה שדוחה ל"ת והרי בכ"מ עשה דוחה ל"ת אך דעשה לישראל והל"ת נדחה אצל הקב"ה ומ"מ נדחה כמ"ש תוס' בשבת ד' דכהנים עוברים בעשה דהשלמה ובשביל רבים אף היכא דפשע והנה במה שאמרו ישראל השיבנו ד' אליך ונשובה לכאורה ל"ה בעידנא דמקיים עשה נדחה ל"ת וכ"כ בפנים יפות דהקב"ה יחזירנו מקודם שנשוב. אך אם תשובה מגעת למעלה מכסא הכבוד ושם הוא למעלה מהזמן ול"ש בעידנא. ולכן מקשה אר"י שאמר עד ולא עד בכלל וא"כ איך העשה דוחה הל"ת. ומשני דבציבור העשה דוחה לל"ת ול"ב בעידנא כמ"ש המג"א סי' תמ"ו ויחיד באמת צריך לשוב קודם שיחזירו הקב"ה ע"ד מ"ש חז"ל אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים אתכם והכונה קודם שהקב"ה יטהר אתכם ושמעתי כעין דברינו בפי' הגמ' דב"מ פ"ו בספק אי בהרת קודמת לשער לבן אמרו קב"ה אמר טהור ומתיבסא דרקיע אמרו טמא ואמרו מאן יוכיח רבה בר נחמיני. ולכאורה איך לא ידעו בשמים להכריע. אולם למ"ש התוס' בטעמא דספק טהור משום דמוקמינין אחזקת טהרה וחזקה הוא ענין מציאת זמני כמו שהי' מקודם כן הוא עתה ובשמים למעלה מהזמן לא הכריעו אך אמרו רבה בר נחמני שהוא בעולם הזמני ושייך ענין החזק' יכריע לטהרה וזה דבר יקר:

ד ובגמ' שם אר"ל גדולה חשובה שזדונות נעשית לו כשגגות ומקשה והא אר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשה לו כזכיות שנחפר בשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם חי' יחי' ומשני כאן מאהבה כאן מיראה. נ"ל להבין דהנה בעקרים ח"ד פכ"ז מעורר ספק גדול בענין התשובה בחרטה ובוידוי תחשוב נפש הנרצח או השבת המחולל הישוב נשמר מזה והשיב שהפעולות אשר עליהם ישובח האדם או יגונה הן הפעולות הרצונות הנעשית בבחירה והפעולות שאדם עושה בלי רצון לא ישובחו ולא יגונו. ולכן הבע"ת כשמתחרט וגומר בלבו שרוצה שהעבירה הנעשית ע"י לא היתה נעשית ושאם תבוא לידו פעם אחרת לא יעשה אותה יורה שהפעל שעשה בראשון הי' בטעות ובלי ידיעה. ואין ראוי שיענש על עבירה כזו עיי"ש ויבואר יותר שאחרי שיצייר בנפשו יראת ד' וגדלותו ולו הי' יודע ומבין בעת עשותו גדולת הבורא ית"ש לא הי' עובר על דבריו לכן עשיתו בטעות אולם בזה הזדון נעשה כשוגג ובמה איפוא יכופר השוגג שלפי חוקי תוה"ק להביא קרבן לכפרה אולם אם פעולה בלי רצון לא יגונה על מה צורך לכפרה אמנם אשמת השגיחה הוא לפ"ע יוקר הענין עד"מ אם ינתן לו למשמרת הון יקר אודם פטרה וברקת ולא ישום עינו לשמרו יקרא זאת מרד ומעל. וכן במצות לו יקר בעיני' מצותיו כשאכל חלב וסבר שהוא שומן הי' שואל וחקר ודרש מה הוא נמצא שחטא השוגג הוא אשר לא שאל וחקר והנה ההבדל שבין עובד מיראה לעובד מאהבה שהעובד מירא' לא יעבור על אזהרה. אבל אין האזהרה יקרה להטריח ולדרוש ולחקור לא כן העובד מאהבה בכל מאמצי כחו יתגבר למלאות רצון אוהבו. וע"כ כ' הרמב"ן דל"ת כנגד יראה. והעשה מורה על אהבה דמי שאינו עובר על האזהרה הדבר לאות שירא ממנו ומי שעוש' בפועל כרצון רעהו או רבו הפעולה לאות על אהבתו ואחרי שחטא השוגג יגונה אשר לא תטריח בפועל לשאול לא יועיל תשובה מירא' דגם אם הי' ירא בעת שעשה העון כיראתו עתה לא הטריח בפועל ולכן זדונות נעשו כשגגות אולם תשובה מאהבה מועיל גם משוגג דאם הי' בעת הפעולה שוגה באהבתו כמו שהוא עתה נא זאת שלא יקרה חטא במרד ובמעל אף גם שוגג לא יאונה לו כי אז הי' הטריח בפועל לשאול אם הוא חלב או שומן וגם השוגג הי' בטעות ולכן בתשובה מאהב' זדונות נעשין כזכיות כי גם השוגג בטעות אשר לא חקר (ובענין זה נ"ל לפרש מה שאמרו חז"ל בברכות ו' גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים. הכונה דהנהנה מיגיע כפו בלי תפונה נותן תודה להש"י הנותן לו כח לעשות חיל ונחפור אכל לב"ב ותמזמין לו די הוצאות שבת ויו"ט שמח בחלקו ועובד מאהבת המקום לא כן מדת השועים לא ישמחו בהונם כמו שאמרו חז"ל יש לו מנה רוצה מאתים אך עובדים מירא' וזה שאמרו גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים כי הוא עובד מאהבה):

ה ואמנם להבין דבריהם ז"ל שזדונות נעשה כזכיות ואיך יעשה מדבר היפוכו אשר מחולף במהותו נ"ל דהנה הנפש בעל כחות שונות מרוב הפעולות תתחזק ותתעצם. וע"י ההתרגלות בהפעולות נקנות לה לנחלה ולטבע קיים עד"מ מי שנותן צדקה והועל על עניים ודלים נעשית לו החמלה לתכונת הנפש לפעול מהרה מבלי להתיעץ כי מצאה מדה זאת קן בנפשו מרב הפעולות. וכן בכל פעולה וכל מדה ומדה להטיב או להרע והנה הבע"ת לפרקים ההכרח שיתהפך כחומר חותם בתכונותי' ולפעמים אין הצורך אך לסבב אותן התכונות בעצמן מרע לטוב עד"מ מי שחטא ורצץ דלים או הכה עמיתו באבן או באגרוף והי' לו זאת למכשול ולפוקה ולתכונת הנפש לכעוס ולארוב לדם לצפון לנקי לדכא חלכאים בעת שישוב בתשובה ילבוש למדה זאת הגרועה מחלצי טהרה ויכהן פאר להשתמש בה לעבודתו יתברך לרצץ עושק ולשבר מלתעות רשעים ולעשות משפט לעניים ודלים ואם חטא במה שפזר הון ועושר לעבירות למלאות בולמוס תאותו במדה זאת יפזר לתמוך אותם אשר מטה ידם להלביש יתום ולהרנין לב אלמנ'. ואמנם לעתים הצורך לגבור על מדתו ולהפכה תחת מדת הכעס יתהפך לחמלה ולענות רוח. והנה את אשר יעשה האדם כפי תכונת נפשו יעשה בשמח' והעושה נגד תכונתו ולימודו אין שמחה במעונתו וכן אמרו חז"ל (תענית ט"ו) לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה אלא צדיקים לאורה וישרים לשמחה שנאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. והכוונה שצדיק נקרא מי שעובד עבודתו בכח אמיץ וחזק לפום צערא אגרא וזה היעד לאור גדול והישר לב אשר עובד כפי תכונת נפשו יש לו שמחה. (וע' שמנה פרקים להרמב"ם אי הכובש עדיף מהחסיד המעולה) והנה השב ומשתמש בכחות כפי תכונתו לפועל וחפץ טוב עד"מ מפזר לנדיבות נעשה מעונות זכיות. וזה לפי שבכל מה שפעל בעת רעתו נתעצם נפשו בתכונה זאת אשר על ידה פועל במהרה עתה פעולת צדקתו וישדד זרעו לצדקה ורוב הפעולות הן הנה הי' בעזר הנפש לכהן פאר בתכונתה להשתמש עתה לטוב. לא כן מי שההכרח יאלצהו להפך מדותי' ולכבוש יצרו ובצדק אמרו בתשובה מאהבה והוא העוש' כפי תכונת נפשו וכפי לימודו אשר נעשה לו טבע שני' אך יהפך הפעולה מרע לטוב זדונות נעשין זכיות לא כן השב מיראה והוא אשר ההכרח יביאהו להפוך מידותיו כאמור:

וזה שאמר ביחזקאל ל"ג בשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה שבאותן מדות ותכונות אשר הרשיע בהנה יעבוד עתה מלך הכבוד והי' לו הצנינים לפנינים והקמשונים לשושנים ובמדת גבורתו יתגבר עתה לעשות משפט ואשר לא חסה על צרור כספו ופיזר לעבירות עתה על נדיבות יקום עליהם חי' יחי' כאמור והענין יקר. ומזה החי ישום על לבו איך לעשות תשובה ולעבוד אדונינו יתברך בכל מדה ומדה כאשר פי' חז"ל ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך בשני לבבך בכונה הנ"ל שכל מדותיו שהרע יהפוך לטובה לעבודתו ולאהבתו יתברך:

ו והנביא ישעי' כרוזא קרא בחיל הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע התר אגודות מוטה ושלח רצוצים חפשי וכל מוטה תנתקו. והכונה לדעתי דהאדם בעת אשר ישום על לבו לשוב בתשובה ההכרח לחדור פנימה במשכיות נפשו איך נצמחו בלבו תכונות הרעות לשרש אחריהם עד"מ רחש לבו אהב' ותשוקה להרע לעמיתו או לשמוע חרפת חבירו ועלבונו הוא לעת יתחקה על פעמי מגמתו יבחן לו כי יתאוה לזה למען אשר בקרבו יסתמר מדת הנאה והגאון להשתרר על רעהו אשר ישפילו וידכאהו בשער ולעת יחדור יותר פנימה יראה כי כל זה בעון בצעו אשר יגבה לבו לשום סבלו ועלו על שכם רעהו לאסוף ע"י זאה הון ועושר אשר ע"כ העצ' יעוצ' להתיר כל שרעפי' ועשתנותי' וזאת עצם התשובה והחרט' ובצדק אומר כי ענין צום הוא עצירה מאכיל' והנא' ואת אשר יבחר ד' הוא לעצור ברוחו משאון המית תשוקותי' אשר ישתקשקו בסאון בקרבו התר אגודות מוטה והוא קישור המחשבות לרע אשר השתרגו בקרבו ויסתעפו מרע אל רע ומדחי אל דחי והם אבני נגף במסילת לבבו ונפשו וכן ד' יהי' בעוזרינו לשוב בתשובה שלמה לפני' יתברך:

ז ובמדרש בראשית פ' כ"ב ויצא קין מלפני ד' יצא שמח וכו' פגע בו אדם הראשון א"ל מה נעש' בדינך א"ל עשיתי תשובה ונתפשרתי התחיל אדה"ר מטפח על פניו אמר כך הוא כחה של תשוב' ואני לא הייתי יודע מיד אמר מזמור שיר ליום השבת. והכונ' לדעתי עפ"י מה שפירשנו מדרש וירא פ' מ"ט ואברהם הי' יהי' לגוי גדול וכו' מעמיד אני ממך ע' זקנים בזכות המילה שנאמר סוד ד' ליריאי' אמר הקב"ה לאברהם די לעבד שיהי' כרבו יבואר עפ"י מקראי קודש במצות מילה שאמר הקב"ה אני אל שדי התהלך לפני שקש' להבין למה אמר הקב"ה לאברהם מצות מילה בשם הקודש הזה ופירשתי לפי שכל כחות הרוחניות שבאדם הכל מושפע ונאצל מכח העליון והנה מצות מילה תכליתה להסר חרפת תאוה החומריות ועמה המון תאות הלב וכח המתעורר עם כל מספר צבאי' וסוד המצוה הוא לצמצם תשוקת לבבו ולעצור ברוחו ומאין נשפט לאדם כח זה וזה בא מכח עליון אשר ד' עצר בכח בריאתו ואמר לעולמו די ולכן הזכיר שם זה שביארו במדרש אני שאמרתי לעולמי די וזה כוונתם במדרש הנ"ל במצות מילה די לעבד שיהי' כרבו שאם הקב"ה קרא מעצור לכחו יתברך מזה ילמד האדם איך יכלכל ברוחו:

והנה מצות תשובה היא גם היא כח המעציר לצמצם רוחו וכליון כוסף נפשו וכח זה נשפע ביתר שאת בבוא יום שבת קודש אשר בו עצר אדונינו בכחו יתברך לשבות ממלאכתו ואמר לעולמו די ולכן התחיל אדם הראשון ואמר כך הוא כחה של תשובה פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת כן יהי' ד' בעזרינו לשוב בתשובה שלימה לפניו יתברך:

תוכן העניינים

בית יצחק אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה