בית יצחק אורח חיים· רבי יצחק יהודה שמלקיש
בית יצחק אורח חיים · סימן קיז
ב"ה פרעמישלא ל"ג למב"י ברכת אהבה לפ"ק:
שלום וברכה לידידי הרב החריף ובקי ירא וחרד לדבר ד' מושלם במעלות ומדות מוה' זאב פאפרש נ"י מפה"ק.
ע"ד השאלה אם יש איסור למכור משקאות בבית המרחץ בבתי גואי הואיל ושם אין מברכין המוכר מכשיל הקונים ועובר משו' לפני עור ולדעת ס' מנחת חינוך בהשמטות סי' רל"ח במכשיל באיסור דרבנן עובר מדאור' בלפ"ע. ואף שכ' הטו"ז שי' ס"ב דבצמא בליל' ואין לו מים ליטול ידיו מותר להרהר הברכ' ולשתות מ"מ בבית המרחץ גם הרהור אסור. ועוד דל"ה אונס שיכול לצאת לבית החיצון ואין לתלות שבירך מקוד' שבא להמרחץ עוד שכ' המג"א סי' קס"ו בשם האגוד' דהמון עם אין יודעי' מזה והמג"א שם והפמ"ג ג סי' פ"ד כ' דבעי דוקא לשתות מקור' באותו בית והאריך בפלפולו:
א
תשובה הנה לפ"ע אין כאן דלית בתרי עברי דנהרי דאף דשם אינו מצוי לקנות מ"מ יכול לישחות מים ויעבור באיסור זה וע' לעיל סי' כ"ט הבאתי דברי המ"א והפ"מ מ סי' קס"ג דהא דאסור ליתן למי שלא נטל ידיו דוקא בנותן לו משלו דהוי כתרי עברי דנהרא כיון שנותן לו בחנם אבל אם מושיט לו אין כאן לפ"ע רק מסייע ידי עוברי טביר' וכ' הפמ"ג דבדרבנן ל"ג משו' מסייע ידי עוברי עביר' והא דאסור ליתן לשמש שלא נטל ידיו בסי' קס"ט דוקא לתוך פיו אסור אבל לא לידיו. והנה בנ"ד כיון שיכול לשתות מעצמו מים ל"ה כתרי עברי. ודוקא בפת שהאכיל משלו דא"י לעבור על איסור זה זולתו דבחנם נותן לו עובר משא"כ במשקה דיכול ליטול מים ויהנה בלא ברכ'. מיהו לעיל כתבתי דמה דבדרבנן ל"ה איסור לסייע לידי ע"ע איני מוסכ' ושם הבאתי כמה ראיות דאסור לסייע. גם מדברי הטור סי' קס"ו מבואר דאפי' לתוך ידיו אסור ליתן אלא ביודע שנטל ידיו ואין להקל רק היכא שיש לתלות בהיתר וכאן אין לתלות שבירך מקוד' דבודאי לא בירך בבית הבלן דזולת זה אין היתר וגם בגוף הסברא הואיל ויכול לשתות מים יש לפקפק כיון דדבר זה בעצמו לא נמצא אולי הוי כתרי עברי דנהרי על כן אין היתר למכור בבתי גואי. אך בבתי בראי הואיל והרהור מותר ובמקום אונס יעשה כמ"ש הטו"ז סי' ס"ב והיכא דלא אנוס מברך במקו' שעומדי' כולם לבושי' על כן רשאי למכור שם והקונים יזהרו בעצמם שלא ליהנות בלא ברכה:
ב והנה לכאור' י"ל אם הוא צמא מאוד בבית המרחץ שיהי' מותר להרהר הברכ' כמו שכ' הטו"ז סי' ס"ב בצמא בליל' ואין לו מים ליטול ידי'. ואף דבית המרחץ אסור להרהר מ"מ לפ"מ דאמרי' בקדושין ובזבחי' לאונסו שאני ומשמע שם דכיון דאונס הוא. שרי בהרהור ואין כאן איסור וכן משמע מדברי הר' מנוח בב"י סי' פ"ה ולדעת דרישה אף לבטא בשפתי' שרי. א"כ היכא דאנוס בשתי' יהי' מותר להרהר. אך להיפך משמע מדברי הב"י סימן פ"ה. דבמקו' מטונף אסור בהרהור אף באונס והחילוק מבואר דכיון דמשמע בב"י סימן ס"ב דהיכא דאנוס הרהור כדיבור דמי. שוב כש"כ דאסור להרהר ועדיף יותר שישת' בלא ברכה כיון דממנ"פ עביד איסורא ולא הותר בש"ס רק היכא דאנוס בהרהור משא"כ לברך בהרהור אם הוא אונס לא יברך כלל. ועיין בשאג"א סימן ו' שכתב דאלם שאינו מדבר א"י ידי ק"ש עד שישמע מאחר וצ"ע דהב"י כ' סי' ס"ב דהיכא שהוא אונס יוצא בהרהור א"כ אין לך אונס גדול מאלם. ושמא הב"י ס"ל דמדאורייתא הרהור כדיבור דמי ורק מדרבנן לכ"ד לכן במקום אונס אוקמא אדאורייתא והשאג"א קאי למאן דס"ל הרהור לכ"ד. ושוב מצאתי בישי"ע סי' פ"ד שכ' באמת דת"ח מותר להרהר גם בק"ש במבואות המטונפות מטעם כיון דבלא"ה מותר להרהר לאונסו אך שכ' כיון שאפשר לקרוא אח"כ אסור להרהר עיי"ש. ולפ"ז היכי דת"ח אונס בשתי' מותר להרהר ולא נהירא וע' ביו"ד סי' א' בש"ך דערום אסור לכוין לצאת מאחר וה"ה דאסור להרהר הברכ' וז"ב:
ג ודרך אגב נ"ל במ"ש בשאג"א אהא דבעל קרי מהרהר בק"ש והקש' בשאג"א כיון דיוצא בזה ת"ת אמאי לא יהרהר ברכת התור' דהיא דאוריי'. וכ' במלוא הרועים אות הרהור דאהרהור אין לברך כמ"ש הב"י סי' תל"ב דאביטול חמץ כיון שהוא בלב אין מברך. הנה בני החריף מ' אהרן זצ"ל העיר בטעם הב"י דאמחשב' אין מברכין משום דכל הברכות בעי עובר לעשייתן. וכשיש לו מחשב' לבטל חמץ כבר ביטל ואיך אפשר לברך דל"ה עובר לעשייתן. והובא בתשו' ליו"ד בשמו א"כ זה אינו שייך במצו' שיש לה משך זמן כגון בהרהור דק"ש ושפיר הקש' השאג"א. אמנם בגוף קושיתו. גם מה שהקש' בטורי אבן מגילה י"ט אהא דשומע מפי שאין מחויב בדבר א"י כגון בהלל ולמ"ד הרהור כדיבור הכי שמיעתו גרע מהרהור אין וודאי גרע דנ"ל אף אם מצות א"צ כונה דוקא היכא שהיא בדיבור עכ"פ דמחשב' אינה מוציא מידי דיבור אבל במצוה שיוצא בהרהור ודאי בעי כונ' דמחשב' מוציא מידי מחשב'. ושוב מצאתי כן בישי"ע סי' ס"ב א"כ בשומע מפי אחר ונתכוין שחבירו יוציאו בקריאתו א"י בהרהור דלא נתכוין לצאת בהרהורו אך שחבירו יוציאו בקריאתו. ולפי"ז גם בעל קרי שמהרהר בק"ש א"י במצות ת"ת בלא מתכוין וא"צ לברך ודוק:
ד והנה כ"ת הביא ראי' מדכתב הטור סי' קס"ט דלא יתן לשמש אלא א"כ יודע שנטל ידי' ולא כתב דלא יתן לתוך פיו כדאיתא בגמ' משמע אפילו שלא לתוך פיו אסור משום לפ"ע ואף בספק אסור דמכשיל לחבירו בדרבנן עובר מדאוריי' משום לפ"ע כדברי המ"ח. דאס"ד דלפ"ע דרבנן הו"ל ספק דרבנן להקל ולישב קו' ע' לקמן:
אמנם לפענ"ד יש ראי' מסנהדרין כ"ה דאהא דבר בניתוס דאסהיד חד לדידי' אוזיף בריבותא מקשה והא"ר לוה בריבית פסול לעדות והו"ל רשע קשי' דילמא העיד שהלו' ברבית דרבנן ורצה שיכריזו עלי' לפסלו דאפי' ברבית דרבנן פסול לעדות ומ"מ ל"ש לומר א"א מע"ר לשיטת הפני משה הובא בתומים פ"ב ס"ק ק"ה דבדרבנן אדם מע"ר ולשיטת הרשב"א הובא במ"ל הלו' א"ע ברבית דרבנן רק בל"ע עיי"ש. וא"ל דנהי דמע"ר מ"מ פסול לעדות דז"א דאין אדם נפסל לעדות עפ"י עצמו. אמנם אם נאמר דהיכא דהכשיל לחבירו בדרבנן עובר מדאורייתא בל"ע ניחא דאף ברבית דרבנן הלו' עוש' איסור דאור' וא"א מע"ר באיסור דאור' וכבר כתבתי בכיוצא בזה לעיל סי' ס"ה עיי"ש. אמנם עם כ"ז גוף הדבר לא ניחא לי דא"כ מי שעבר העבירה עבר מדאור' אלפני דלפני ולחד תי' בתוס' ע"ז ט"ו ד"ה לנכרי דוקא בנכרי א"ע אלפני דלפני כיון שהנכרי א"ע אלפ"ע אבל בישראל עובר אלפני דלפני א"כ מי שעובר עבירה דרבנן מה שנתן לו אחר במזיד עבר אדאור' וזה לא מצינו:
ה והנה כת"ה הקש' לפמ"ש המעדני יו"ט דהרי"ף ל"ג בחולין ק"ז לתוך פיו אך לא יתן אדם פרוסה לשמש. א"כ ע"כ בדברי רב נמי ל"ג לתוך פיו דהרי בברייתא לא מוזכר לשון זה אלא אם כן יודע שנטל ידיו רק בדברי רב ומנ"ל דבנותן לידו נמי בעי שיודע שנטל ובספק אסור וע"כ ל"ג בדברי רב נמי לתוך פיו ומנ"ל לגמ' לפשוט מדברי רב אוכל מחמת מאכיל צריך נט"י וכ' לתרץ זה דקשי' קו' מהרש"א למה הוקדם בגמ' בשלמא דרב ור"י ל"פ ומה זה ענין להוכחת הגמ'. ומ"ה כ' לישב דקשי' אדברי רב למה אשמועינן דין זה בנט"י ולא אשמועינן דאסור ליתן לו אלא א"כ יברך. וע"כ מוכח דרב מיירי תוך פיו א"כ בברכה אין כאן חידוש דהרי רוא' שאינו מברך. ולא אשמועינן רק בנט"י אף דהו' ספק שמא נטל מקודם. אמנם אם נאמר דרב ס"ל א"צ לברך על כל פרוסה א"כ עדיין גם בברכה שייך הך חידושא שמא ברך מקודם. ולכן הקדימו דבליכא אדם חשוב גם רב מודה דצריך לברך על כל פרוסה ושוב ל"ה חידוש בברכה. וזה דוקא אם רב מיירי בלתוך פיו דרואה שאינו מברך אבל בנותן לידו שוב גם בברכ' ס' שמא יברך ומזה הוכיח הגמ' דאוכל מחמת מאכיל בעי נט"י ומכ"ז הוכיח הרי"ף דבודאי גם בנותן לידי' אסור מספק דאס"ד דוקא לתוך פיו אסור למה לגמ' להקדים הך בשלמא לרב להוכיח דרב מיירי לתוך פי'. והרי ע"כ בלא"ה מיירי דוקא לתוך פיו מדאסור מספק. וע"כ הדין אמת דגם לידיו אסור מספק ומוכח שכיר דין דהרי"ף והטור דאף לידיו אסור מספק ע"כ. הנה ע"ד פלפול יפה כתב אבל הדבר רחוק שהגמ' יוכיח מזה דין דאוכל מחמת מאכיל צריך נט"י מדיוק ק רחוק ועל כרחך הרי"ף ג"כ גרס בדברי רב לתוך פיו והרי"ף כ' דגם לתוך ידיו אסור דרב רבותא נקט לתוך פי' דקמ"ל אוכל מחמת מאכיל צריך נט"י והרי"ף שכבר הביא בתחל' אוכל מחמת מאכיל צריך נט"י נקט סתם בדברי רב וז"ל הר"מ אסור להאכיל למי שלא נט"י ואע"פ שנותן לתוך פיו וכ"כ בב"ח:
ו ומה דק"ל למה אסור ליתן אלא ביודע שנטל ידיו ובספק אסור והלא בדרבנן הו"ל ספק דרבנן וכבר הרגיש הפמ"ג נ"ל דכיון דעיקר לפ"ע אסרה תור' מספק כפירש"י ע"ז ו' ע"ב לא יושיט כוס יין לנזיר שמא יבא לשתותו וכיון דעיקר הקרא על הספק אסור גם באד"ר מספק כמ"ש הכ"מ פ"ב מחמו"צ ה' י' על קו' הראב"ד בט' צבורין דבדיק' אחר ביטול הו"ל סד"ר שכ' הרא"ה אע"פ דסד"ר הוא כיון שבדיקת חמץ תחילת' על הספק החמירו בספיקו יותר משאר ס' דדבריהם וז"ב. איברא דזה סותר למ"ש לעיל סי' כ"ט אות ג' בשם תשו' פ"י דהיכא שהדבר ספק אם יעבור חבירו א"ע בלפ"ע. וכבר כתבתי לעיל לסתור דבריו מרש"י ע"ז כ"ב ולפמ"ש צ"ל הא דאמרינין בע"ז ט"ו כל היכא דאיכא למיתלי תלינין עדיף מספק לא נטל ידי' דבספק לא נטל ידי' מוקמינין אחזק' שלא עשה מעש' ודוק ולפ"ז בנ"ד כשיטא דאסור:
ז והנה הרב החריף ובקי מ' מתתיהו שוועבר מפה"ק העירני במ"ש הפמ"ג בס' גו"ר כלל מ"ג דכפי הנרא' נכרי נמי עובר בלפ"ע ותמה עלי' מתוס' ע"ז ט"ו ד"ה לנכרי שכ' להדיא דנכרי א"ע בלפ"ע דזה עיקר סברתם דאלפני דלפני לא מפקדינין עיי"ש ויפה תמה. אמנם למ"ש לעיל סי' ס"ד סוף אות י"ז דלתי' הב' מתוס' שם גם בישראל אמרינין אלפני דלפני לא מפקדינין. ול"ש לומר חד לפני הוא דמכשיל לחבירו בלפ"ע דלפ"ע לאו שאין בו מלקות וא"ע בלאו ע"ז עיי"ש. א"כ שוב י"ל דתוס' ס"ל נכרי ג"כ עובר בלפ"ע דא"ר מהך דלפני דלפני וזה סברת הפמ"ג אלא שקיצר כדרכו.
אך מה שהביא הרב הנ"ל ראי' מתוס' חגיג' י"ג שכ' דיכול ללמוד אצל נכרי אחר ולא כ' אצל ישראל ע"כ התוס' ס"ל דהיכא שממנ"פ אחד יעבור אלפ"ע הוה כתרי עברי דנהרי ורק שהנכרי ילמוד והוא לא יעבור בלפ"ע וכ"כ המ"ל פ"ד ממלו' ומזה מוכח דנכרי א"ע בלפ"ע הנה בתוס' קדושין נ"ו ד"ה אבל במתכוין מפורש דאפי' יוכל ליקח אצל ישראל א"ע אלפ"ע ול"ה כתרי עברי דנהרי. וזה הי' בהעלם עין מהמ"ל ומהברכ"י ח"מ סי' ט'. אך המ"ל יתרץ זאת דכונת התוס' דהמוכר הב' לא ידע שמעותי' מעות מעשר. ולפ"ז גם כונת תוס' בחגיג' דהנכרי המלמד לא ידע שיש איסור בדבר. וה"ה שהי' יכול לנקוט ישראל שא"י מהאיסור אך ניחא יותר לומר בנכרי. וא"ר מתוס' לפמ"ש בפי' תוס' קדושין ודוק:
ח ומה שתמה הרב הנ"ל על ס' יד מלאכי סי' שס"ז שנסתפק בלפ"ע אי עובר בשעת הושטה או בשעת המכשול והיד מלאכי מייתי ראי' ממ"ש המהרא"ש סי' קס"ב דאיסור הרבית הוא בתחלת הלוא' אע"פ שהלו' לא יתן הריבית יפה תמה דשם תיכף בשעת הלוא' הוא מכשיל דעביד לי' שומא כמ"ש מהרא"ש דאפי' במע"פ עובר תיכף. אמנם מה שהרב מ' מתתיהו הביא ראי' מדברי הש"ס סוף פ' הריבית המלו' לחבירו בלי עדים עובר בלפ"ע שמא יכפור י"ל הכונ' שאם יכפור יעבור אז ולע"ע אסור שמא יביאהו לידי מכשול ויעבור אז. אך מרש"י ע"ז ו' שכ' מנין שלא יושיט כוס יין לנזיר שמא ישתה משמע דעובר תיכף. אמנם לפמ"ש תוס' שם דמסתמא למשתא קבעי לי' שוב י"ל דרש"י ג"כ ס"ל כן ולפ"ז אין ראי' למ"ש לעיל דכל איסור לפני עור נאמר על הספק דבכוס יין קרוב לודאי שישתה. ולפי"ז גם מ"ש דספק דרבנן אסור יש לפלפל ותן לחכם:
ט ואין בהמ"ד בלא חידוש על דברי המג"א ס' קס"ו מ"ש על תו' סוט' דהלוך כ"ב אמה הוי הפסק והמג"א הוכיח דממקום למקום הוי הפסק בכ"ש דאל"כ למאי דס"ד בזבחים ל"ג כרבי דכל העזר' כשר לשחיט' יקחו הבהמ' ללשכה ויסמוך וישחוט בסמוך אצל הפתח. וע"כ מחדר לחדר הוי הפסק. הנה לא ביארו החילוק בין חדר לחדר ובין אותו חדר גופה ונ"ל המקור טהור מזבחים ק"ה דאמרינין התם מחוסר יציא' כמחוסר מעש' ומחוסר קריב' לאו כמחוסר מעש' ומ"ה פריס הנשרפי' אין מטמאין אוכלין ומשקין מבפנים רק מבחוץ משא"כ נבלת עוף טהור מטמא קודם אכיל' ולפ"ז שפיר כ' המג"א דאסור להביא הבהמ' ללשכה לסמוך דאז יהי' מחוסר יציא' כמחוסר מעש' והוה הפסק משא"כ במקום אחד הוה רק מחוסר קריבה ולפ"ז יש מקום לומר למה דפסק הר"מ פ"ג משאר אה"ט דפרה ופרים אין מטמאין אוכלין ומשקים אף בחוץ דלא כש"ס דידן. (וע' מש"ל ל סי' מ"ה אות ב') לא יסבור הר"מ מחוסר יציא' כמחוסר מעש' ואף ממקום למקו' ל"ה הפסק וש"ס דזבחי' ל"ג כשי' הש"ס ס דזבחי' ק"ה דמחוס' יציא' כמחוס' מעש' והר"מ לא פסק הכי ולפ"ז אולי י"ל דברי הש"ע ה' חנוכ' סי' תרע"ה שכ' הדלק' עוש' מצו' שאם הדליק' בפנים והוציא' בחוץ ל"י שהרוא' אומר לצרכו מדליק' והט"ז תמה דאם הדלק' עוש' מצוה בלא"ה ל"י דהדלק' במקומ' בעינין כדאית' בגמ' להנ"ל דבגמ' אמרי' אא"ב הדלק' עוש' מצו' הדלק' במקומ' בעי' כסוגיא דזבחים ק"ה דמחוסר יציא' כמחוסר מעש' דמי והמחבר כ' אפי' אם נאמר דלאו כמחוסר מעש' דמי כמ"ש לעיל מ"מ ל"י שהרוא' אומר לצרכו מדליק'. ולפ"ז אולי יש לישב מה שהקש' המג"א סי' קס"ו אדברי המחבר ביו"ד לענין בית המטבחים וגם בסי' רע"ג לענין קידוש יש לפלפל וקצרתי לפי שאין לי ראי' דהרמב"ם ל"פ מחוסר יציא' לאו כמחוסר מעש' וגם בפי' דברי ירושלמי פ' ש"ש שהבאתי לעיל ס' מ"ה אות ב' יש לפ' כונתו דמחוסר יציא' כמחוסר מעש' ודוק:
והנני ידידו וד"ש באהבה יצחק שמעלקיס אבדפה"ק:
להשלמת בנין הבית אעתיק מה שדרשתי בשבת פ' נצבים כ"ה אלול אורייתא לפ"ק בבהמ"ד שנבנה ונתחדש בק' ברעזאן:
ותשלם כל המלאכה. המלאכה אין כתיב כאן אלא כל המלאכה מלאכת ששת ימי בראשית מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות מעשה אין כתיב כאן אלא לעשות עדיין יש מלאכה אחרת כיון שבא שלמה ובנה בהמ"ק אמר הקב"ה עכשיו שלמה מלאכת שמים וארץ לכך נקרא שלמה שהשלים הקב"ה מלאכת ששת ימי בראשית בתוך מעשה ידי' (פסיקתא פסקא ותשלם כל המלאכה):
אדונינו דוד המלך ע"ה אמר בעת שצוה לשלמה בנו לבנות בהמ"ק שלמה בני אחד בחר בו אלהים נער ורך והמלאכה גדולה כי לא לאדם הבירה כי לד' אלהים. ובכל כחי הכינותי לבית אלהים הזהב לזהב וגו'. ועוד ברצותי בבית אלהים יש לי סגולה זהב וכסף וגו' למעלה מכל הכינותי לבית אלהים (דברי הימים א' כ"ט) להבין במה שאמר שלמה בני נער ורך והמלאכה גדולה. כי לא לאדם הבירה אשר שטחית המאמר יורה איך מהנחוץ לזרז ולהתחזק בכל כחו לבנין בית אלהינו וכן אמר ובכל כחי הכינותי לבית אלוהי. ומי לא ידע בכל זה שיד ד' עשתה כל זה. ומה כח אדם מעפר יולד לבנות בית לאלוהינו ואי אפשר לבוא עד תכליתו זולת עזר אלוהינו. ומה קול החרדה אשר החריד עלינו המלך החסיד וגם מה זה שאמר כי לא לאדם הבירה כי לד' אלהינו כש"כ דהוה לי' לבטוח בשם ד':
נ"ל בהקדם מה שהציבו היראים גבול באיזו פעולה ומלאכה יבטח האדם בשם ד' ובמה יחלוץ מתניו בכל כחו בחריצות והשתדלו' מבלי שישליך יהבו באדונינו יתברך ואמרו כי בפעולה הנוגע לטובת הגוף מהראוי לחסות בד' ע"ד מאן דיהיב חיי יהיב מזונא. אמנם בדבר הנוגע לטובת הנפש או מצוה מהמצות אין מקום לבטוח בד'. אך האדם יתאמץ בכל מאודו לבא לידי תכליתו לעשו' המצוה עיין אפיקי יהודה דרוש פרת עלי עין מה שפי' מאמר הלל אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני והכונה דתיבת לי הונח על מדבר בעד הנפש המדברת ברת וכשמדבר בעד הגוף נושא הנפש הונח תיבת לעצמו לכן אמר אם אין אני לי. אם אנכי לא אשקוד לטובת הנפש מי לי. כי בזה אין מבוא לחסות בד' כאשר כבר אמרו חז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וכשאני לעצמי ובאם אני שוקד בכל חריצו' והשתדלו' לטובת הגוף מה אני כי בזה עלי לחסות בד' ולהשליך עלי' יהבי ובמדרש ויקרא רבה פ' כ"ח מה יתרון לאדם בכל עמלו בעמלו אינו מועיל אבל מועיל הוא בעמלו של תורה ומה נחמד מה שאמרו שם אמר ר' יודן תחת השמש אין לו למעל' מהשמש יש לו הכונה בפעולת הנוגעים לגוף הנקראי' בשם תחת השמש אין לו כי בזה עליו לחסו' בד' למעלה מהשמש והוא בענינים הרוחנים העומדים ברומו של עולם יש לו כי בזה מועיל חריצו' והשתדלו':
ב וכן הכונה בתהלו' המלך היכא בטח בד' ועשה טוב שכן ארץ וראה אמונה וכו' גול על ד' דרכך ובטח עליו והוא יעשה בטח בד' ועשה טוב דבמצו' ומעשים טובים עשה בעצמך בכל כוחך שכון ארץ ורעה אמונה האמינה אתה בעצמותך רעה במועצו' ודעת גול על ד' דרכך צרכי הגוף ובטח עליו והוא יעשה דבמה שנוגע לגו השלך יהבך על ד' ובזה נ"ל לפרש דברי הגמ' ברכו' ו' ע"ב כל הרגיל לבא לבהכ"נ ולא בא יום אחד הקב"ה משאיל עלי' שנאמר מי בכם ירא שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נוגה לו אם לדבר מצוה הלך נוגה לו ואם לדבר הרשו' הלך אין נוגה לו יבטח בשם ד' מ"ט משום דהו"ל לבטוח בשם ד' מה שקשה איך הוציאו דרוש זה דאם לדבר מצוה הלך נוגה לו דהרי הלשון הלך חשכים הכונה שבלך בעוד שהחשיך אמנם להנ"ל דבריהם מזוקקים דכיון דכתב יבטח בשם ד' זה לדבר רשו' דהוה עלי' לחסות בד' ולהתחנן לפני' ולמה השכים והלך קודם התפלה אמנם אם לדבר מצוה הלך עליו עמוס ועל כתפו ישתרגו כל ההתאמצו' ומ"ה אמרו אם לדבר מצוה נוגה לו וכן מטעם זה דרשו חז"ל דהעוסק במצוה פטור מק"ש משום דכתיב ובלכתך בדרך בלכת דידך הוא דחייב והכונה לפי שמצו' ק"ש הוא הציור הרוחני לאהבתו יתברך ולדבקו בו ולחסו' בו בלכתך בדרך ובכל עניניך. אמנם העוסק במצוה עלי' לעבוד בכל כחו ואונו כן בצדק החריד אדונינו דוד כל החרדה לאמר שלטה בני נער ורך והמלאכה גדולה כי לא לאדם הבירה, כי לד' אלקים ובזה אין מקום לבטוח בד' ע"כ בכל כחי הכינותי לבית אלקים:
כן ראיתי אחי ורעי רב עבודתכם בבנין בית המדרש החדש ואת אשר כבדתם ד' מהונכם אל תקרא מהונכם אלא מגרונכם (והיא אשר קמצתם מצרכיכם) לבנין בית אלהינו:
ג והמלך מחכם אמר אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון עמודי' עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים ופי' האלשיך הקדוש שהמלך התפלא שעשה הקב"ה בהמ"ק מעצי לבנון כסף זהב ולא עשה מאורו' עליונו' רוחניו' ואמר תוכו רצוף אהב' מבנו' ירושלים פי' המפו' הכונה לפי שבנו' ירושלים נטוי' בלבם אהבת הממון וחפץ הקב"ה לזכו' ישראל שיתנו לד' חלק מהדבר אשר אהב נפשו ונושא המאמר סובל גם כונה זאת שהקב"ה רצה שיהי' כל ישראל מתאחדים כמ"ש במדרש בונה בשמים מעלותי' אימתי בזמן שאגודתו על ארץ יסדה ועל כן צוה שיתנו כ"א תרומה וישתתפו לבנין ב"ס אלקינו למען יתיחדו באהבה. ולכן אמר תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלם ומה"ט ירושלם לא נתחלקה לשבטים לבד הטעם הזה שהנהגו' דרך הניסי אשר הבהמ"ק מתנהג עפ"י השגחת אלהי הפרטי מקורו עפ"י הי"ב שבטי ישראל כמ"ש בעל העקידה פ' ויגש וכ"כ בכלי יקר בטעם שמתחילה הי' אבנים הרבה במקום שכיבת יעקב אבינו וכל אחת אומרת עלי יניח צדיק את ראשי לרמוז על בהמ"ק שכל אחד מהשבטים ישתוקק שיבנה בהמ"ק בגבולו ונעשה מכל אבנים אבן אחת שנתגלה לדוד מקום המקדש בגורן ארנן היבוסי שקנה במעות כל השבטי' כמבואר בסוף זבחים:
ד ומזה יראה גודל המצוה כי רב שישתתפו רבים מישראל בעשית מצוה כהיום הזה ומצוה שרבים נשתתפים בעשיתה מהדברים שהקב"ה משלם השכר בעה"ז כמ"ש בעל העקידה דבעולם הבא כל אחד נכוה מגחלתו של חבירו וזה נ"ל בביאור מקרא קודש אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם וכו' וכבר תמהו רבים דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא ואמנם מקראו' אלו נאמרו על רבים שיעשו מצוה בהשתתפו' ובזה הקב"ה משלם שכר בעה"ז וזה שנאמר צדק צדק תרדוף למען תחי' וירשת את הארץ ופירש"י כדאי היא מינוי הדיינים להחיות ישראל ולהושיבן על אדמתן דמינוי הדיינים היא מצוה שרבים ישתתפו ברצון ופעולה ובזה יש שכר בעמלו בעה"ז וכן ישלם שכרכם מן השמים:
ה והנה עתה עת שמחה עת הלל והודאה ובד"ה שם וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לד' וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה והכונה לדעתי דהנה אם ד' בעזר בעה"ב אינו עשיר שיפיק זממו לעשו' מצוה רבה ולכבד ד' מהונו שקבץ בזעת אפים ישמח יותר מגביר נדיב ושוע ולכן בצדק נאמר וישמחו העם על התנדבם וגם דוד שהי' מלך שמח שמחה גדולה בהתנדבו עוד נ"ל ביאור מקרא זה מה שאמר וגם דוד לפי שדוד המלך ידע שימות מקודם שיבנה בהמ"ק וד' אמר ששלמה יבנהו אשר ע"כ השמיע החסיד ענינו בדברי קדשו שמחתי באומרים לי בית ד' נלך כמ"ש במדרש פ' ראה דשונאי דוד אמרו בית ד' נלך למען ידע שקרוב קיצו והוא אמר שישמח מאוד בזה. וע"כ אמר וגם דוד שמח:
והנה אז אמר המלך החסיד (דה"י שם) לך ד' הגדול' והגבור' וגו' וכי מי אני ומי עמי כי נעצור כח להתנדב כזאת כי ממך תכל ומידך נתתי לך והכונה עפ"י מה שפירשתי מקראי קודש בנחמי' ח' לכו אכלו משמנים ושתו ממחקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי חדות ד' היא מעוזכם (ע' לעיל פתח הבית אות כ"ב עד כ"ה) שקשה להבין לשמחה מה זו עושה בר"ה יום אשר בחרדת קודש הועד להתיצב ופירשתי לפי שבעת שהנפש תשמח ותגל מאהבת צדקה וחסד אז השמיע הוד קולה כי בת מלך היא מעולפת ספירי כוחו' עליונו' למעלה מטבע אנושי:
והנה בראש השנה עת להתרפק על דודינו להמליך עלי אלהי הכבוד להתבונן במציאתו יתברך. ובהשגחתו כאשר תיקנו לומר מלכיות לאות על מציאתו וזכרונות על שכר ועונש ושופרות על תורה מן השמים שהם ג' עיקרי הדת ועל כן הי' בוכים בשמעם את דברי התורה הזאת. כי לב האדם ישח וישפל בהתבונן על שפל מצבו לחקור בענינים האלו ע"ד החקר אלהי תמצא. אז אמר הנביא אל תעצבו. אכלו מעדנים ושתו ממתקים. אך שלחו מנות לאין נכון לו וע"י השמחה מאהבת צדקה וחסד ורגשות נפשותיכם הרוחניות תכירו שיש מקור השלמות והטוב והוא אדונינו יתברך ותמליכוהו עליכם וע"ז אמר כי חדות ד' מעוזכם. כי השמחה מאהבת הטוב היא כח אלקי תזרח משמים על נפש מטוהרה. וזאת מעוזכם לחסות בצל כנפי' להמליך עליכם מלך ולהכיר גדולתו יתברך. בהחג הקדוש יום הזכרון:
ז ולדעתי שמחה זאת מאהבת הטוב והדעת מה שישקוף על השמחה וישתומם עלי מראות אלהים אשר יחזה בשמחה נקרא שמחה גדולה על דרך ההפלגה. וזאת כונת מקרא קודש וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני ד' וישישו בשמח'. כי הם יתענגו משמחה זאת ועל השמחה יתפלאו וישישו על דרך החקירה הנ"ל האמתית:
וזה ביאור המקראות בדה"י הנ"ל. וישמחו העם על התנדבם הם שמחו על כח נדבתם וגם דוד שהרגיש בשמחה זאת כח אלקי ויתרון הנפש המשכלת שמח שמחה גדולה כאמור למעל' כי ההשקפה וחזיון הכח האלהי בכח הנדיבות נקרא שמח' גדול' ולכן אמר ויברך דוד וכו' לך ד' הגדולה והגבורה. כי גם כל כח הנדיבות וכל מדות טובות והרגשות קודש הכל מאדונינו יתברך כי מי אנכי ומי עמי כי נעצור כח להתנדב כזאת אין זאת אך כי ממך הכל ומידך נתנו לך כי ממך מקור השפע והחסד נשפע לנפשינו אהבת הטוב. ומידך היינו מכחך נתנו לך. שכח אלהי תעדה נפש האדם כח ועוז לנדב לבית אלקינו כסף וזהב וכל אבני חפץ. כן הביטו וראו כמה גדול כח החסד והצדקה לבנין בית ד':
ח ובדברי הימים א' כ"א כתיב וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ד' עומד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו וגו' ומלאך ד' אמר אל גד לאמר לדוד כי יעלה דוד להקים מזבח לד' בגרן ארנון היבוסי להבין כונת הקרא וירא את מלאך ד' עומד בין הארץ ובין השמים גם קישור נבואה זאת עם הנבואה אל גד לבנות בהמ"ק נ"ל עפ"י הפסיקתא שהצגנו בראשית הדרוש. וביאור המאמר דהנה הקב"ה ברא ברצונו יתברך עולם העליון עולם האמצעי ועולם השפל. והאדם הועד לקשר העולמות. דנפשו מהעולם העליון וגוו מהעולם השפל והשיתוף והקישור התחיל בשעת מ"ת כדאמרינן במד' הובא בעקיד' פ' יתרו הדא הוא דכתיב וירד ד' על הר סיני משל למלך וכו'. ואמנם לא גמר עד בנין בהמ"ק שבנה דוד. דחז שם ד' מכון לשבתו בארץ ונגמר הסלם המקשר העולמות. וזה כונת הפסיקתא שבעת שנגמרה מלאכת בהמ"ק אז נגמר מלאכת שמים וארץ שהוא קישור העולמות והנבואה הזאת הראה מלאך ד' שעמד בין הארץ ובין הס השמים לאות ולמופת. שעוד לא נגמר השיתוף וע"כ יש מסך מבדיל בין השמים ובין הארץ ועל כן הי' חרבו שלופה בידו נטוי' על ירושלים. ומלאך ד' אמר אל גד לאמר לדוד בפירוש הנבוא' להקים מזבח לד' בגרן ארנן היבוסי ואז חשיב חרבו לתערה. ויתקשרו העולמות. כן ד' ישקיף משמים ויריק גשמי ברכה משמי על בזכות המקדש מעט שבנו אנשי עירנו:
ט אחי ורעי עתה עת דודים לשפוך שיח לב ונפש לפני אדונינו יתברך כאשר בכ"ה אלול החל ד' להאציל מרוחו הטהור לברוא העולם נשים לבינו על כפים לשוב בתשובה שלימה לפניו יתברך ולקבל עלינו להתפלל בכונה שלימה בבהמ"ד הזאת כאשר עיקר התפילה בלב ורחמנא לבא בעי:
והעיקר הוא בימים האלו לשוב בתשובה בלב שלם ולקבל עליו עול מלכות שמים. ואמרו בספרי ותקעתם בחצוצרות הרי שופרות והי' לכם לזכרון הרי זכרונות אני ד' אלהיכם הרי מלכיות. א"כ מה ראו חכמים לומר מלכיות תחילה אלא המליכוהו תחלה ואח"כ בקש לפניו שיזכור לך ובמה בשופר והספרי צריך הבנה דאם צוה הקב"ה מלכות תחלה למה לא נכתב בקרא מלכות תחלה אך שופרות. ונ"ל דהנה מלכות הוא דבר הנוגע לכבוד הקב"ה להמליכהו ביום הבריא'. וזכרונות ושופרות הוא לטובתינו שנבקש מלפניו שיזכור זכות עקידת יצחק ומתן תורה. ומעתה להקב"ה חביב יותר המצוות שאנו עושין לטובתינו שיזכור זכותם ליצא בדימוס. ועל כן צוה קודם ותקעתם בחצוצרות ואח"כ צוה על זכרונות ואח"כ להמליכו עלינו. אמנם עלינו חביב יותר המצות שאנו עושין לכבוד הבורא ית"ש ועל כן אנו אומרים מלכות קודם ואח"כ זכרונות ושופרות. ע"ד שמפרש האלשיך הקדוש מה שאמר הקב"ה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים:
ומשה אמר לישראל לתת נקמת ד' במדין:
אמנם מה שאמר המליכוהו לדעתינו אין הכונה לעשות אותו מלך כי אדון עולם מלך בטרם כל יציר נברא. אך לעשות אותו יועץ עליך על דרך הקרא מלכי ישפר עליך. ביאור הדבר שיקבל עליו לבלי לעשות שום דבר פעולה עד שיבחין אם הדבר הוא לרצון לפני אדון כל. ע"ד הקרא ויהי דוד בכל דרכיו משכיל וד' עמו. שבכל דרכיו התיעץ עם ד' כמו דאמר יתרו צא והמלך בגבורה. והוא מוסר השכל שאלמלי האדם יקיים כזאת לא חטא מימיו:
עוד נ"ל לפ' דברי הספרי המליכהו תחל' ואח"כ בקש לפני' שיזכור לך ובמה בשופר דהנה אפשר להכיר גדולת הבורא ית"ש ממציאו' העולם והוד תפארתו וסידורו. אמנם אנחנו עם תורת ד' בלבנו נכיר ונאמין באדונינו מכח התור' ומצותי' ע"ד שנאמר באברהם אבינו והאמין בד' יותר ממה שהשיג בכח השכלתו האמין בו יתברך. ושמעתי לפרש דברי התנא ר' יעקב בפ"ג מאבו' המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה הרי זה מתחייב בנפשו הכונה שהוא הולך במהלך השלמות בהכרת הבורא מלימוד התורה ומפסיק ממשנתו להתלונן בההכרה מצד הטבע ואומר מה נאה אילן זה אשר מזה ירא' שמואס בדברי התור' הרי זה מתחייב בנפשו. וזאת דברי הספרי המליכהו תחלה ובקש מלפני' שיזכור לך ובמה בשופר שהזכירו במתן תור' ותמליכהו מפאת האמונה והכרה התורית:
יא ואמרו בסנהדרין דף. מלמד שתפס הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לי' חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן אמר לי' מי בראש בן ישי בראש א"כ לא בעינא ומאמר זה אומר דרשוני דאם יעשה תשובה איך ישגיח על כבוד המדומה דבשביל שבן ישי ילך בראש לא יעשה תשובה. אבל יובן בהקדם מה שכתבו ספרי מוסר וספרי מחקר דבעל תשובה צריך להתהפך מהקצה אל הקצה אם הי' בעל תאוה ישב בתענית ויצער גופו. אם הי' פזרן יצמצם בהוצאה וכן כתב הרמב"ם בשמונה פרקים א"כ ירבעם שחטא בחטא ע"ז והי' רחוק מד' בתכלית הריחוק עתה יתקרב ביתר שאת באהבת המקום. ואם הוא יתקרב לאדונינו גם ד' יתקרב אליו ע"ד אני לדודי ודודי לי לא כן דוד שחטא בחטא א"א אבל לא בחטא ע"ז ולא נתרחק כ"כ עד שיתקרב הפעם ביתר שאת. כן שאל ירבעם לפי רב הריחוק שנתרחק מד'. אם תהי' תשובתו שלימה כל כך שיתקרב כל כך לאדונינו שלא יהי' נשאר שם מקום עבור אחר כי יהי' ההתקרבות במדריגה היותר גדולה. ולכן שאל מי בראש אם ילך בן ישי בראש היינו שיתקרב בן ישי ביותר ממנו הוא לאות ולמופת שלא יהי' תשובתו שלימה כי לפי ערך הריחוק עמוס עלי' ההתקרבות היותר אפשרי. וכשאמר הקב"ה בן ישי בראש אמר לא בעינא דלא יהי' התשוב' בתכלית השלמות:
יב אחי ורעי עוד הבהמ"ד לא נגמר בכל הצורך בכל התפארת וההוד ומהראוי לפזר ממון ליפותו ולהדרו כדת ע"ד התנאה לפני' במצות וכן פירשתי דברי המדרש המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת. ואמרו במדרש אכלתי ואוכל עוד והכונה. לפי מה שביאר הרמב"ם במורה על מה שהקשה איך צוה ד' לבלתי אכול מעץ הדעת והלא אך הדעת הוא מותר האדם מן הבהמה. ולולא הדעת הי' האדם כבהמות וחית השדה. וביאר דהעץ הדעת לא הי' לדעת ההפרש בין טוב לרע אך בין נאה ומגונה. ובאמת בקשת הנאה הוא ראשית כל עון ונבלה ועל כן צוה ד' שלא לאכול ושלא לעורר בלב האדם תשוקת הנא':
אמנם אחר שאכל אדם הראשון ונתעורר בלבו תאות הנא' מהראוי להשתמש בתשוקה זאת לדבר טוב להדר בית אלקינו או לכבד השבת במאכל ומשתה וכסות נאה פה אמר במדרש אכלתי ואוכל עוד. היינו שאשתמש בתשוקה זאת לדבר טוב להדר בית אלקינו ולכבד את השבת. כן יפורש המדרש ששאל אדם לקין מה נעשה בדינך אמר עשיתי תשובה ונתפשרתי עם קוני פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת. הכונה דבשבת יכול לעשות תשובה על חטא מעץ הדעת וישתמש בתשוק' זאת לשם קדושת שבת כמבואר ד' יקבל תפילותינו ותפלת כל ישראל בימים הקדושים ונעשה תשובה בלב שלם אמן: