בית יצחק אורח חיים· רבי יצחק יהודה שמלקיש
בית יצחק אורח חיים · סימן קז
ב"ה ט"ו חשון רני עקרה לפ"ק:
שלום וברכה לכבוד ה"ה הרב החריף מ' יצחק טרויא נ"י מסאמבור.
ע"ד השאלה באחד שמכר אתרוג בין יו"כ לסוכות ונתן דראהן. ויותר המעות הבטיח ליתן ביום ב' וביום ב' תבע המוכר המעות ואמר הלוקח שזמנו כל היום ואמר המוכר שימכור לאחר האתרוג והשיב הלוקח מכור בדרך כעס. ואח"כ זירז הלוקח הא' את הלוקח הב' שלא יקנה ולא חשש לזה וקנה אם יצאו רבים ידי חובת אתרוג כי הקונה הא' והב' קנו לצורך רבים. והנה המוכר אמר שהקונה לא אמר מתוך כעס:
א תשובה מ"ש כת"ה שבין יו"כ לסוכות קונין אתרוג בכסף לבד וחילי' מדברי מהרי"ל הובא בח"מ סי' קצ"ט דביין לקידוש קונין בכסף וה"ה באתרוג הנה במג"א סי' שס"ט הקשה על המהרי"ל אמאי בעירוב דהוה ג"כ מצוה ל"ק בכסף לבד. ובנתיב חיים תי' דעירוב אין לו סמך במקרא משא"כ קידוש על היין. ולפ"ז כש"כ אתרוג דאור'. אמנם בא"ר תי' דאין מדמין מצות זו לזו. ואמנם מכח כש"כ יש ללמוד. אבל תמהני על המג"א בעיקר קושיתו דהרי בפהמ"ש בעירובין כ' הר"מ הטעם דרבנן לא ס"ל בעירוב דמעות קונות דחיישינין שמא יפשע החנוני ולא מערב וכן הוא בירושלמי דחכמים מודין לר"א דהעמידו על ד"ת אך מטעם שמא יפשע ל"מ בחנוני מעות לבד. ומעתה זה דוקא בעירוב דהבעלים אין עושין כלום חיישינין שמא ישכח החנוני ולא מערב משא"כ היכא שהבעלים בעצמן עושין המצוה כגון קידוש ואתרוג שפיר קאמר מהרי"ל מיהו י"ל דהמג"א שפיר הקשה לשיטת הרא"ש דמבואר בדבריו דרבנן לא ס"ל כר"א דהעמידו דבריהם על ד"ת בעירוב ואין הטעם שמא יפשע דאף בבעה"ב ל"מ רק בקנה אצל אחר ולפ"ז י"ל דמהרי"ל יסבור כשיטת הפ' המשניות וכירושלמי ולכן פסק בקידוש קונה בכסף ועל מה דפסק ברמ"א סי' קצ"ט כמהרי"ל בזה ק' קו' מג"א. אמנם גם לשיטה זו י"ל. דנ"ל הסברא דבד' פרקים העמידו על ד"ת דהתוס' בעירובין פ"א ד"ה שמא יאמרו כ' דאם לא שכיח שישתה המשיכה אחר נתינת המעות ל"ה שמא יאמר נשרפו חיטך. וא"כ צ"ל דמה"ט עקרו קנין כסף דשכיח שישהה משא"כ בד' פרקים אלו דבודאי הבעלים ימשכו תיכף דצריכין לבשר משום חד יומא נ"ח שיאמר נשרפו חיטך ומ"ה פליגא רבנן על ר"א בעירוב דבעירוב כיון דהפת כשאר אצל החנוני והוא מערב בו ואם אחר השבת ישרף לא טרח ומציל ושייך הטעם שמא יאמרו וא"ד לד' פרקים. משא"כ ביין לקידוש דבודאי ימשך תיכף משום חד יומא ל"ג ושפיר קאמר מהרי"נ ולפ"ז כש"כ באתרוג וכן כ' בפמ"ג סי' תרמ"ו דקונין אתרוג במעות לבד אבל כ"ז בעיו"ט דל"ה אלא חד יומא. משא"כ כשיש יותר מיום אחד דשייך הגזירה דרבנן מי יהין לומר זאת מעצמו. ואנו אין לנו לתקן חדשות ובמהרי"ל איתא כשקנה קידוש בע"ש וה"ה אתרוג בעיו"ט משא"כ קודם עיו"ט אין ספק דל"ק וע' בקהלת יעקב אלגאזי אות מ' מביא בשם מוצל מאש דאפי' במקום מצוה העמידו דבריהם ולא הביא דברי מהרי"ל ואין לפני ספר הנ"ל:
ב ודע די"ל דדבר שדרכו להגביה דאינו קונה במשיכה קונה בכסף אחר משיכה דהרי התוס' הקשו ומה הועילו שאמרו מעות א"ק הרי יאמר המוכר נשרפו מעותך בעלי' ותי' דעל המעות חייב באונסין כשואל או דכספים אין שמירה אלא בקרקע. ולפ"ז במשך דבר שדרכו להגביה ונתן כסף אם נימא דל"ק ואמר המוכר נשרפו מעותך דכמו שהוא שומר על המעות הלוקח שומר על החפץ כמו ליקח כלי לבקרו דלענין שומרין א"ח בין דרכו להגביה וכן משמע בתוס' גיטין נ"א וכיון דשניהם נעשין שומרין זל"ז הוי שמירה בבעלים ובמשך קודם ונתן מעות אח"כ בשעת קבלת מעות הי' בעל המעות שומר שלו ופטור ושייך לומר כשרפו מעותך:
ומצאתי בשערי משפט שהקשה בדבר שדרכו להגביה ונתן מעות ואח"כ משך ניקני דל"ש כשרפו חיטך כיון שהוא ברשות לוקח. וזה ניחא דכיון דבשעת נתינת מעות ל"ק דאז שייך הגזירה במה יקנה אח"כ. אך במשך קודם ואח"כ נתן מעות לדעתי קונה הן מטעם דל"ש נשרפו חיטך כיון שהוא ברשות ליקח ואף אם נאמר דלא חילקו חכמים מ"מ שייך הסברא שכתבתי דאם לא יקנה יאמר נשרפו מעותך דהוה שמירה בבעלים ולפ"ז קשה לי בגמ' דב"מ ד' מ"ט ע"ב דאמרו שם כסף ביד מוכר ופירות ביד לוקח אינו יכול לחזור מפני שדמי כספו בידו ומקשה פשיטא ופירש"י הרי משיכה יש ומ"ט פלוגי רבנן וקשי' דנוקי בדבר שדרכו להגביה דל"ק במשיכה וקמ"ל ר"ש דקני בכסף דל"ש נשרפו חיטך מב' טעמי דכתיבנא ודא קו' רבתי ושמא י"ל דאה"נ דהמ"ל הכי אך מוקי בגונא אחרינא דל"ש נשרפו חיטך:
ג ושוב נ"ל במ"ש לעיל דבמשך דבר שדרכו להגביה הו"ל ש"ש כמו שכ' תוס' גיטין נ"א ליתא דשם יש רשות ללוקח לעשות מה שירצה משא"כ בזה והכי מוכח מסמ"ע סי' קצ"ט ס"ק ט' שכ' דל"ת משום חשש נשרפו חיטך רק היכא שיש חשש לשאר היזקות משא"כ אם הוא ש"ש. וא"כ קשי' אתי' ריב"ן בתוס' ב"מ דמ"ה ל"א משיכה ג"כ לא יקנו שא"כ יאמר הלוקח נשרפו חיטך והרי ה"ל ש"ש וע"כ ל"ה ש"ש היכא דל"ק רק ש"ח הוי וע"כ ל"כ התוס' בגיטין דהוי ש"ש רק ביתומים דלענין זילא המקח קיים ורק כשנתיקר יכולין היתומים לחזור ע"כ הלוקח מותר להשתמש בהמקח והוי ש"ש משא"כ אם משיכה ל"ק ל"ה רק ש"ח כן נ"ל בישוב שני דיבורי התו' (ומצאתי בתשו' נטע שעשועים סי' מ"ט שהרגיש בקו' זאת על שני דיבורי התו' ולא העלה דבר ברור) ולפ"ז דל"ה רק ש"ח י"ל דל"ה שמירה בבעלים כיון ששימר א"צ להטריח א"ע רק שלא יפשע וכ"כ המחנה אפרים ה' שומרים סי' ל"ח עיי"ש (הגם שיש לדון בדבריו דכיון דש"ח שהי' לו לקדם ברועים ומקלות בחנם ולא קידם חייב הרי דצריך להטריח עצמו) ולפ"ז דל"ש שמירה בבעלים ול"ש נשרפו מעותך נ"ל אף בדבר שדרכו להגביה ל"ק במעות ומשיכה דלא חילקו בתקנתן ודוקא אם הי' שייך לומר נשרפו מעותך שפיר קנה משא"כ אם ל"ש נשרפו מעותך ומיושב הקו' הנ"ל:
ד ואמנם אף אם נחליט דאין אתרוג נקננ בכסף רק בעיו"ט בנ"ד שקנה ממעות הקלויז שהוא מעות צדקה וקנה לצורך הקלויז י"ל דקונה לצדקה יקנה בכסף כמבואר בסי' קצ"ט. ועיי"ש בקצה"ח שהקשה ע"ז ובנתיבות פסק כדברי רמ"א ולזה העירני החריף מ' משה רעבהאן מפה"ק והנה אף דמה שיוצאין באתרוג של הקהל הוא מטעם דהוה כאלו התנה שיהי' לכל אחד מתנה ע"מ להחזיר מ"מ כיון דגוף האתרוג הוא משל צדקה ובתנאי שיהי' לכ"א ע"מ להחזיר קונין בכסף. ואפי' אם הי' בדבר ספק אם הוי זאת צדקה מ"מ לפמ"ש הה"מ בפ"ד מגזיל' בהא דפסק הר"מ דשכירו ולקיטו א"כ ואם תפס מוציאין מידו הואיל דהוי ספק בהקנה ה"ה בספק קנין כסף הואיל דמדאו' קנה וספק אי עקרו חכמים מוציאין מיד המוכר. וכן פסק בשערי משפט סי' קצ"ט מה"ט. אך דלדעתי ל"נ כן דא"ד להך דשכירו ולקיטו דתפס לאחר שנולד הספק משא"כ להוציא מיד המוכר מספק שמוחזק מקודם אין לנו דכיון דרבנן עקרו לקנין כסף איך מוציאין מספק אך בנ"ד דהוי ודאי ממעות צדקה ע"כ הדין דקנה האתרוג:
ה והנה אם קנה אחד אתרוג לצרכו בקנין כסף באופן דהמוכר א"צ רק נקבל מי שפרע נ"ל דהמוכר בעצמו אינו יוצא אח"כ באתרוג זה דהוי מהב"ע כיון שצריך לקבל מ"ש והלכה כרבא דמילט ליטינן לי' אף דכתיב ונשיא בעמך לא תאר משום דאינו עושה מעשה עמך כדאיתא בב"מ מ"ח א"כ הוי דבר עבירה. ובזה יש לפרש בגמ' שם חא"ב מעות קונות משום הכי קאי בחבל והיינו דמותר לקללו דאינו עושה מעשה עמך אא"א ח"ק אמאי קאי באבל והיינו איך מותר לקללו ומשני משום דברים והיינו דאפי' עבר מדרבנן הו"ל אינו עושה מעשה עמך ומותר לקללו (ומ"ש תוס' מ"ק י"ד ע"ב ד"ה מהו שינהוג דנדוי דאי לאו דמקלל חבירו צ"ע דאינו עושה מעשה עמך) ועכ"פ מוכח דהוי עבירה. וא"י דאף מדרבנן הוי עהב"ע כמ"ש רש"י פסחים ל"ו וע' בהר הכרמל סי' ל"ו דהעובר על מי שפרע פסול לעדות ולפ"ז פשיטא דהוי מה"ב אלא אפי' להחולקים הוי מה"ב ודוק מיהו במכרו לאחר יוצא בו דלאחרים ל"ה מה"ב כמ"ש המג"א סי' תרמ"ט ס"ק ג' ואף להפוסקים דלפני יאוש אף אחר א"י בו אף בשאר ימים היינו משום דל"ה שלו וכל רגע הוה גזילה חדשה משא"כ היכא דהוי של המוכר רק שעבר עמ"ש לכ"ע אחרים יצאו אך המוכר א"י. ובקנה ק"ג גם אחרים א"י:
י אמנם בנ"ד שהמוכר אמר שימכור והלוקח אמר ג"כ מכור אם אמר בדרך כעס ל"מ כמ"ש כת"ה כמבואר בסי' של"ג בפועל אך אם לא אמר דרך כעס מהני אמירתו כמ"ש הש"ך סי' ע"ב ס"ק ק"ד. ואף להתומים דפליג על הש"ך שם זה דוקא באמר לו למכור משכון דלא חשיב בעל המשכון שהמלוה ימהר וימכר כמ"ש בתומים שם משא"כ באתרוג שהמוכר אמר שימכור ובודאי ימהר למכור שלא ישאר בידו עד אחר יו"ט ל"ש לומר דהוי קמדחי לי'. ואם יש הכחשה אם אמר בדרך כעס המוחזק נאמן בשבועה וכת"ה כ' דהגבאי לא הי' לו רשות למכור וזה ליתא דכיון שהי' עוד אתרוגים לקנות יכול להיות שמצא אחר יותר הדור. ולכן לא רצה לפדות האתרוג והי' בידו למכור זה עוד י"ל דשארית ישראל לא יעשו עולה ובודאי מחלו ונתיאשו מהאתרוג כשקבל הלוקח הא' המעות בחזרה והם קנו אתרוג אחר ול"ש לומר דהוי ש"ר ואח"כ יאוש דכיון דכל מי שבירך על האתרוג זכה אז בהאתרוג במתנה ע"מ להחזיר הי"ל לדידי' יאוש ואח"כ ש"ר. ואף דבתשו' הרשב"א סי' ס"ב כ' דמטעם ברירה יוצאין באתרוג השותפין (וצ"ל דאף דבדאור' א"ב מ"מ בשותפין אמרינין יש ברירה כמ"ש הר"ן פ' השותפין דהלכה כראב"י עיי"ש ולפמ"ש בנתיבות סי' ס"א דהיכא דל"ב שיקנה למפרע אמרינין ברירה וקונה אף למפרע ניחא בלא"ה) ולפמ"ש דהוברר למפרע שהוא שלו הו"ל ש"ר ואח"כ יאוש מ"מ צ"ל דכונת הרשב"א לא דלמפרע שלו דאל"כ איך יצא חבירו. אך שהוא עתה שלו. ע"כ הו"ל יאוש ואח"כ ש"ר ובלא"ה אין לומר דיוצאין מטעם ברירה דל"ה רק קנין לזמן והו"ל קנין פירות אך דיוצאין מטעם מתנה עמ"ל כמ"ש בנתיבות סי' רמ"א. אך מ"ש שם דגם הרשב"א בתשו' כ' כן ליתא דהרשב"א כ' בתחלה כן ולבסוף כ' מטעם ברירה אך דלהלכה צדקו דברי הנתיבות סי' רמ"א הגם מ"ש שם דהכונה באתרוג אחריך לפלוני היינו לאחר שיצא בו לא משמע כן ויש להאריך בזה מ"מ לנידון דידן צדקו דברינו דהו"ל יאוש ואח"כ ש"ר ע"כ הדבר פשוט דיצאו הרבים ודוק:
ומצאתי במח"א ה' קנין משיכה סי' ב' לאחר שכ' דבקנין דרבנן א"י מדאור' כ' ולענין שאלתינו (בקנה דבר מדרבנן וקידש אשה) מקודשת מה"ת דאיכא ש"ר וה"ה לענין אתרוג כה"ג בנתנו לחבירו ונ' כונתו דנהי דל"ק רק מדרבנן מ"מ הבעלים נתיאשו וקנה מדאור' ביאוש וש"ר וצ"ע אף דל"ה גזילה ויקנה ביאוש לחודי' כיון דאתי לידי' קודם יאוש ל"מ ורק אחר יוצא בו ודוק:
ז ואשוב לדברי כת"ה מ"ש דלדברי המח"א דכ' שלא לקנות אתרוג בהקפה דמשיכה ל"ה רק קנין דרבנן ול"מ לדאור' ה"ה במכר לאחד בכסף וחזר בו השני אין לו רק קנין משיכה וא"י מדאור' וזה ליתא דאף לדברי המח"א חכמים הפקיעו קנין הא'. והשני קונה בכסף ובמשיכה דאף להמח"א יש כח לחכמים להפקיע קנין. אך אין להם כח לעשות קנין מדאור' וז"פ וראיתי במכתבו מביא דברי הגאון מלבוב להשיג על המח"א שכ' דאין לקנות אתרוג בהקפה מתוס' ע"ז ס"ב ע"ב ד"ה יאות שכ' דאם הי' ע"ה רוצה להקיף האתרוג ל"ה איסור דמי שביעית הרי דיוצאין באתרוג בהקפה. וא"ר משם די"ל דקנה האתרוג בקנין חצר כמ"ש הרמב"ן הובא בשטמ"ק ב"מ שהקשה לר"י איך קונה במציאה והפקר ותי' בקנין חצר עיי"ש. ובקצה"ח סי' קצ"ח הקשה עלי' דהרי חצר משום יד איתרבי ואם יד א"ק גם חצר א"ק. וכבר הקשה זאת המח"א בהגהות הובא בקהלת יעקב אות מ' וברי"ט אלגזי בכורות ד' י"ד ע"ב ד' פ"ב ותי' דיד ודאי קונה גם לר"י ור"י ל"ק אלא במשיכה שאינו נוטל לידו כגון בדברים כבדים וגדולים. וגם הרמב"ן לא הקשה רק בדברים גדולים איך קונה ותי' דחצר קונה דהוי יד אריכתא. אמנם לפ"ז בפשיטות יוצא באתרוג בהקפה כיון שנוטל בידו. ולפ"ז צ"ל הא דמקשה בע"ז ע"א מהני סביותא ואס"ד משיכה בנכרי קונה מדמשכה נכרי קני' יי"נ ל"ה עד דנגע כו' והרי בס"ד דגמ' מיירי דנקט לי' נכרי בידו וקני' לכ"ע מטעם יד. וצ"ל דהכלי גדולה מידו ואין מחזיק כולה ביד. ול"מ רק מטעם הגבהה או משיכה ולדברי הרמב"ן ניחא מה שקשה לדברי התוס' ע"ז ע"א ד"ה ומאי לא ניתן להשבון. דאף דהיכא דליכא מעות קונה במשיכה מ"מ היכא דבאיסורא אתי לידי' אי אינו קונה במקח אינה קונה בגזילה וגניבה וא"כ לר"י דמשיכה אינה מה"ת איך משכחת גזילה וגניבה שיקנה מה"ת להתחייב באונסין כיון דמשיכה א"ק וגם ק' איך מהני חצר בגניבה דהוא מתורת יד וידו א"ק מה"ת. אמנם להרמב"ן לפמ"ש מח"א ביאורו ניחא. וכ"ז דלא כקצה"ח ח סי' קצ"ח וסי' שס"א ס"ק א' ודוק. ומ"ש כ"ת על הראי' מתוס' ע"ז ס"ג דמותר לצאת באתרוג דהקפה דשם כיון שאסור למסור המעות לע"ה הוי כליכא מעות ומשיכה קונה מה"ת ליתא דלא מיקרי זאת ליכא מעות דבודאי מה שאסור למסור המעות לע"ה הוי רק אד"ר דל"ה רק ספק אם יעבור אלפ"ע. ומדאור' איכא מעות. ועוד לא מיקרי זאת ליכא מעות. דרק ארי' רביע עלי'. ודע דמדברי הרמב"ן הנ"ל שכ' דקונה באגב או בחצר מוכח דסבירא ליה אגב הוא קנין דאורייתא דלא כשיטת התוספות ב"ק י"ב:
ח וד"א נ"ל במה שהקשו התוס' בע"ז ע"א ד"ה שקולי זוזי דאם משיכה קונה א"כ מעות א"ק ומה מועיל שיקח מעות מקודם הרי הוי יי"נ ברשות ישראל קודם שימשכנה ושמא י"ל לפמ"ש הבעה"ת הובא בתומים סי' ק"ג דבהגיע זמ"פ גם לרבא למפרע גובה ואף במטלטלין לענין איסור למפרע גובה כמ"ש מהרש"א שם פסחים א"כ כשנתן הגוי מעות הוי בע"ח על היין והיין כאפותיקי וגובה למפרע ומ"ה ל"ה יי"נ ברשות ישראל דתיכף כשקבל מעות הגיע זמ"פ מהיין. וכיוצא בזה כ' בנתיבות סי' קצ"ט ס"ק ב' לישב דברי הר"מ והרבה יש לעיין בזה ולא באתי רק לעורר ואולי י"ל בזה דברי הרשב"א הובא בב"י סי' שנ"ד שהביא ראי' מהא דאוונכרי ביאוש וש"ר א"צ להחזיר הדמים דאל"כ האי אסא לא מיקני' קנין הגוף דהא אינו אלא ככין משכון דדמים בעי לאהדורי ואנן בעינין לכם. וזה תמוה דהדמים ל"ה אלא כחוב וגוף החפץ של הלוקח וכבר תמה עלי' בכ"ת בשם גד"ת וראי' מגמ' שאמרו פעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים וע' בקצה"ח שנ"ד להנ"ל י"ל שמא אח"כ לא יפרע ויגבה החפץ ויקנה למפרע כיון שהגיע זמ"פ לשיטת בעה"ת. ולענין איסור אף במטלטלין קונה למפרע ול"ה למפרע של הקונה משא"כ בהך דסוכה דל"ב שיהי' שלו רק שלא יהי' גזול. אף דכשיגבה יהי' למפרע של הנגזל כיון דלע"ע הוי שלו דקני' מתקנת מריש מדרבנן הוי עכ"פ כשאול ומ"ה אמרו דיצאו רבנן. והנני ידידו וד"ש: