אור ברסלב
בית יצחק אורח חיים בית יצחק אורח חיים › סימן צט

בית יצחק אורח חיים· רבי יצחק יהודה שמלקיש

בית יצחק אורח חיים · סימן צט

סימן צח

בסוכה ד' ל'. (א) לישב קו' התו' סוכה ל' אהא דאמרינין בשלמא לפני יאוש מכם אמר רחמנא והקשו למה בב"ק הקשה אביי לרבא אילימא לפני יאוש למ"ל קרא והכא צריך קרא. ונ"ל דהנה בים התלמוד ב"ק ס"ו הקשה למ"ל קרא ת"ל דזבח רשעים תועבה ול"ל כמ"ש תוס' חולין שעשה תשובה דהרי כל עוד שלא החזיר הגזילה ל"מ תשובה. ונ"ל דמיירי שגזל קודם יוה"כ והר"מ פ' אקלות דהיינו עשה ול"ת יוה"כ מכפר בלא תשובה אך אעבירו' שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר וי"ל דאעבירות נגד נכרי אף דגזל נכרי דאור' מ"מ יוה"כ מכפר דבמשנה איתא עבירות שבין אדם לחבירו ונכרי ל"מ חבירו כמ"ש תוס' סוכה מ' אעפ"י דמייתי להך דשבת קנ"א דמשני מאן חבירו נכרי מ"מ בסתם ל"מ חבירו. מיהו מזה אין להוכיח דגם בנדרים ס"ה איתא המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו וגם בנכרי הדין כן כדמוכח מגמ' והר"ן שם וע' תשו' ר"ע איגר ס' צ"ה לענין מעוברת חבירו ומנדרים ראי' לדברי' שם מיהו י"ל לפמ"ש ז' הח"ץ דגזל נכרי אסור משום שנצטוינו שלא לקנות לנפשינו מדות רעות ואין האיסור בעבור הפעול אך בעבור אנחנו הפועלים א"כ עיקר החטא הוא לד' ובזה יוה"כ מכפר ומעתה משכחת לה בגזל נכרי דאזה יוה"כ מכפר ומ"מ הקרבן ל"ה שלו כמ"ש היראים הובא במג"א סי' תרל"ז:

אמנם אף אם לא נחליט סברא זאת י"ל לפמ"ש הכפ"ת ר"ה כ"ח דגזל נכרי א"ח בהשבה משכחת לה בעשה תשוב' והנה אביי ורבא פליגי בב"ק אי הפקעת הלואתו מותר וגוף מחלוקתן אי גזל נכרי אסור מה"ת וכ"כ במלה"ר עיי"ש ולפ"ז שפיר הקשה אביי לרבא בב"ק אי לפני יאוש למ"ל קרא והיינו דהו"ל זבח רשעים תועבה ול"ל דעשה תשובה דא"כ הי' צריך להחזיר ול"ל בגזל נכרי דהרי רבא ס"ל גזל נכרי מותר מה"ת והקשה לשיטתי' דרבא משא"כ בסוכה י"ל דהי' ס"ל גזל נכרי אסור מה"ת ומיירי בגזל נכרי ולכן צריך קרא דאינו שלו ובעי מכם ודוק:

ב לישב דברי רש"י שכ' דסתם עכו"ם גזלי ארעתא מישראל נינהו והלא גם גזל עכו"ם אסור מה"ת. נ"ל דרש"י כ' דא"נ דיאוש קני אם הם יחתכו בעצמם יהי' מה"ב. ובירושלמי דשבת פי"ג מבואר דקורע בשבת יצא ידי קריעה והקשה ממצה גזולה דא"י בפסח ומשני תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה כך אני אומר הוציא מצה לר"ה א"י י"ח בפסח (בתמי') ופ' המפרש דירושלמי כיון לסברת התוס' דהיכא דמצוה הי' יכול להיות בלי עבירה ל"ה מה"ב. וזה ליתא דזה דוקא היכא שבשעת המצוה לא נעשה העבירה כגון בלולב של אשירה. משא"כ היכא שבשעת מצוה נעשה העבירה גם התוס' מודה כדמוכח ממה שהקשו ממצה של טבל והפירוש המובחר דירושלמי מחלק בין איסור חפצא לאיסור גברא:

דגזילה הוה איסור חפצא ונעשה בחפץ זה עבירה ומאוס לגבוה. משא"כ איסור שבת ל"ה רק איסור גברא כמ"ש כמה פעמים ולכן החפץ שנעשה בו איסור אינו מאוס לגבוה. וזה הפי' תמן היא גופה עבירה. ברם הכא הוא עבר עבירה ועל החפץ לא מיקרי איסור ואינו מאוס למצוה ולכן יוצא. והנה מהרש"ל הקשה על הר"מ דגזילת נכרי אסור בלאו והרי התורה בכללה ופרטה לישראל ניתנה וכ' הח"ץ סי' כ"ו שאנחנו נצטוינו שלא להרגיל עצמנו לגנוב ואף בבע"ח בלתי מדברים נצטוינו על צערם וכ"ז אינו בעבור הפעול אלא בעבורנו אנחנו הפועלים לקנות בנפשינו מדות טובות עיי"ש. ולפ"ז יש חילוק בין גוזל לישראל דהוא איסור חפצא דהממון אסור עלי' ובין גוזל לנכרי דאינו איסור בשביל שהוא ממון חבירו אך במה שמרגיל עצמו לאחבת הממון. ע"כ ל"ה רק איסור גברא ול"ש מה"ב ולכן פירש"י סתם עכו"ם גזלי ארעתא מישראל דבגוזל מנכרי אף שאסור מה"ת ל"ה מה"ב (וע' מ"ש לעיל סי' ל"ד אות ו' על הוציא מצה לר"ה):

ג עוד נ"ל בישוב דברי רש"י עפ"י דברי הנתיבות בסי' שנ"א שכ' בגנב טלה והוציאו באיסור שבת אינו קונה בשינוי כיון שאינו בוהשיב את הגזילה וליכא עלי' חיוב חזרה רק הנגזל בא ונוטל את שלו. שינוי אינו קונה למעליותא ולדברי' גם גזל נכרי אינו קונה בשינוי לפמ"ש בנתיבות סי' שמ"ח דאף אי גזל גוי אסור מה"ת אינו מחויב בהשבה דעשה דוהשיב בישראל כתיב עיי"ש (וכבר קדמו בזה בכפ"ת ר"ה כ"ח ובנ"ב קמא חיו"ד סי' פ"א) ומ"מ ל"ה שלו. א"כ כיון דלא קאי בוהשיב א"ק בשינוי וקשי' לרש"י מתא דהקשה וליקנייה בשינוי מעשה. ולכן פי' סתם עכו"ם גזלי ארעתא מישראל וקאי בוהשיב ולכן קונה בשינוי. כ"ז כתבתי לדברי הנתיבות אבל גוף הדין שלו ל"נ וראי' מתוס' רי"ד לסוכה מהדורא תנינא הנדפס מחדש שכ' מהא דערבה גזילה פסולה אע"פ דלית בה ש"פ ואינו יכול להוציא' בדיינים מ"מ הגזלן במה קנאה ואע"פ דלגבי גזלן לא חשיבה גזילת אצל הבורא חשובה גזולה כיון שלא קנאה בכלום ולא קרינא בי' לכם. אבל אם עשה בה שינוי אע"פ שאין חייב ליתן לנגזל כלום שהרי אין בו ש"פ דכיון דאי הוה ש"פ הוה קני לה השתא נמי קני לה. אבל אם לא שינתו כיון דאלו הוה ש"פ ל"ה קני לה השתא נמי לא קרינא לכם ע"כ. הרי דפחות מש"פ דלא קרינין והשיב מ"מ קני בשינוי ה"ה היכא דאמרינין קלב"מ דלא קרינין והשיב מ"מ קני בשינוי. ולכאורה י"ל דדוקא בגוזל פחות מש"פ כיון דאם נתיקר חייב בהשבה לשיטת הר"מ דס"ל במחל הגזילה חוץ פחות מש"פ ונתיקר חייב. ומשמע ה"ה בגוזל פמש"פ. ולכן משכחת לה והשיב משא"כ היכא דקלב"מ דלא משכחת חיוב והשיב אבל ז"א לפמ"ש מח"א ריש ה' גזילה דוקא בהי' בתחילה גזילה גמורה ומחל חוץ מפש"פ ס"ל להר"מ בנתיקרה חייב בהשבה אבל לא בהי' בתחלה פמש"פ. ולשיטת ר"י גם במחל אף בנתיקרה א"ח בהשבה. וא"כ אין לחלק:

ד וע' בישי"ע ה' סוכה תרמ"ט שהאריך בגזילה פמש"פ אי יוצא המצוה והנה לפנינו דברי התוס' רי"ד שוב מצאתי בישי"ע סי' תק"א לה' פסח בשם בנו שהאריך בזה דפחות מש"פ א"ק בשינוי. וכבר כ' דברי התוס' רי"ד שכ' להיפך. (ומ"ש שם דבסי' ש"ס מבואר בגוזל פמש"פ ונתיקר מחויב בהשבה ליתא אך בסי' שס"ז במחל חוץ מש"פ וכבר הבאתי דברי המח"א שמחלק) איברא די"ל בדרך זה בהא דגוזל פמש"פ דא"ח להחזיר משמע בסנהדרין נ"ט משום מחילה וצ"ל דלאו ודאי מחילה היא אך מספק הב"ד אין נזקקין לו ואף עומד וצות דאינו מוחל אינו נאמן ואף בגזל מיתמי וקטנים א"צ להחזיר לרבא מטעם כיון דלכי גדלי מיאשי השתא נמי הוי יאוש כמ"ש התוס' ב"מ כ"ב ד"ה דלאו ב"מ (ע' לעיל סי' י"ד אות ו') ולאביי אולי באמת בכה"ג צריך להחזיר ומ"מ ל"ה אלא ספק רק דאינו יכול להוציא בדיינים דבפמש"פ ליכא חזקת מ"ק ומ"מ אינו יוצא המצוה בגזל פמש"פ כדברי התרי"ד דלמא לא מחל ובהכי ניחא דאסור לגזול פמש"פ מה"ת ובהכי ניחא הא דמשמע מהר"ם דוקא במחל הגזילה חוץ מפמש"פ בנתיקר חייב להחזיר ול"כ בגוזל פמש"פ בנתיקר חייב להחזיר כדיוק המח"א. דדוקא בגזל פרוטה דאיכא חזקת חיוב כשנתיקר חייב להוליך למדי אבל בגוזל פמש"פ דליכא חזקת חיוב ל"מ נתיקר דמסתמא מחל מקודם ודוק:

ומעתה שפיר כ' התרי"ד דבשינוי קנה ממנ"פ דאם לא מחל חייב בהשבה וקנה בשינוי ואם מחל א"צ לשינוי. משא"כ בקלב"מ דודאי א"ח בהשבה ל"מ שינוי. וגוף סברת הנתיבות נכונה דהרי דעת רש"י בסנהדרין נ"ז דבפחות מש"פ א"ע בלא תגזול הואיל וא"ח בהשבה (הגם דדברי רש"י צ"ע דהרי פמש"פ גרע מגונב ע"מ להחזיר דאסור מה"ת והעיקר דשיעורין הלכה למשה מסיני וכמו שא"ח מלקות אחצי זית ה"ה אגזילה פחות מש"פ. והא דמקשה בסנהדרין נ"ט והרי פמש"פ דבישראל אינו אסור והקש' הלח"מ הרי ח"ש אסור מה"ת י"ל דסוגיא זו ס"ל דח"ש אינו אסור מה"ת רק במידי דאכילה ואכ"מ) מ"מ ה"ה די"ל כיון דאינו בהשבה ל"ק עלי' קרא דכעין שגזל ול"ק בשינוי:

ה וד"א נ"ל בישוב ק' הלח"מ פ"א מגזילה בהא דהקשה בסנהדרין נ"ט והרי גזל פמש"פ דלישראל שרי והרי ח"ש אסור מה"ת כשיטת הר"מ ולא ניתנו שיעורין לב"נ. ונ"ל דזה דאסור לגנוב פמש"פ אף דל"ח לאצטרופי דתיכף הו' מחילה מ"מ משכחת לה צירוף בלא ידע שגנב ויאוש של"מ ל"ה יאוש. אח"כ כשיגנב יצטרף . וזה לדידן דפסקינין כאביי. וסוגיא דסנהדרין יהי' לרבא דהוי יאוש ול"ח לאצטרופי:

ו והנה בעניותי נ"ל ראי' מש"ס דכתובות ל"ד דקונה בשינוי אף במקום דאמרינין קלב"מ דאמרינין שם אף לר"מ דבקנס ל"א קלב"מ גנב וטבח בשבת פטור שאם אין גניבה אין דו"ה. וכ' התוס' ד"ה משום דאע"ג דמשעה שמתחייב עדיין הממון בעין ול"ש קלב"מ מ"מ כיון דטבח אח"כ מיפטר על הגניבה. וזה אין מובן דמ"מ הרי הבהמה בעין רק שנטבחה ומאי בכך הרי חייב לחזור הבהמה. ויש כאן קרן ולישלם עוד ג' וד'. וע"כ כונת התו' כיון דגמר שחיטה ודאי הוה שינוי. (דע"כ ל"כ התוס' ב"ק ע"א דשחיטה ל"ה שינוי רק תחילת שחיטה) א"כ קנה בשינוי. וא"צ לחזור הקרן. ולכן אין ג' וד'. הרי מוכח דגם בקלב"מ קונה בשינוי. אמנם יש לישב זאת דבנתיבות סי' שמ"א ס"ק ט' מחדש שם דהיכא דא"ח לשלם קרן עבור כל הבהמה רק שנותן הבשר כמו שהוא ומשלם פחת השחיטה. ל"ה שם גניבה שיתחייב דו"ה דהוה כחמשה חצאי בקר. ובעינין שיהי' שם גניבה שיתחייב בעד כל הפרה וזה ליתא דהרי ר"א ס"ל שמין לגנב ולגזלן ולתי' הב' בתוס' ב"ק ס"ח ד"ה מה טביחה ס"ל דאף בטביחה שמין לגנב וא"צ לשלם רק עבור פחת שחיטה ומ"מ חייב דו"ה. וא"כ מנ"ל דלמ"ד אין שמין דס"ל שינוי קונה לא מיקרי זאת שם גניבה. אך עכ"פ נקיטנא כדברי' במקצת. דהיכא דא"צ לשלם אפי' פחת שחיטה לא מיקרי שם גניבה. והוה כחצאי בקר ושפיר כ' התוס' דכשטבח בשבת כיון דא"צ לשלם פחת שחיטה נהי שיחזיר הבשר א"ח דו"ה דלא מיקרי קרן:

ובזה מיושב מה שתקשה בריטב"א ושמ"ק בשם רש"י דלמה נקט גנב וטבח בשבת אפי' גנב בשבת וטבח בחול פטור שאם אין גניבה אין דו"ה. להנ"ל נכון דכיון שהבהמה בעין וכפטבח בחול חייב לשלם מה שהפחית השחיטה. שפיר חייב דו"ה כיון דליכא חיוב שבת בהטביחה וז"ב. (ודע דזה שכ' הריטב"א בשם רש"י דאם טבח בחול חייב על הטביחה דהוה גנב' חדשה זה כשיטת הר"ן והרמב"ן בסנהדרין דבא במחתרת ושיבר כלים פטור דוקא כששיבר במחתרת אבל אם שיבר אח"כ חייב. אמנם שיטת בעה"מ ורש"י ותוס' בסנהדרין ורמב"ם דאפי' שיבר אח"כ פטור. א"כ איך כ' הריטב"א והשטמ"ק בשם רש"י דבגנב בחיוב מיתה בשבת וטבח בחול חייב קרן . והרי רש"י ס"ל בסנהדרין דאף שיבר אח"כ פטור וצ"ע ויותר קשה על הש"ך סי' שנ"א שכ' דאף הטור לא ס"ל דחייב בשיבר אח"כ רק במחתרת אבל בשבת דעדיין חיוב מיתה עליו לכ"ע פטור והנה לפנינו דברי הריטב"א והשטמ"ק דאף בגנב בשבת וטבח בחול חייב. וצ"ע וע"ע בקצה"ח שנ"א) והנה על הי' הריטב"א דאם טבח בחול חייב דו"ה דהוה גניבה חדשה צע"ג דאין הגונב אחר הגנב משלם כפל משום דבלא"ה לא הי' ברשותו וה"ה כאן כיון דעל גניבה הראשונה פטור מכפל איך חייב אח"כ כיון דהוי גונב אחר הגנב:

ז והנני חוזר לעניננו די"ל בגנב מנכרי אף דא"ח בהשבה מדאור' מ"מ מדרבנן חייב בהשבה כמבואר בר"מ ע"כ י"ל דקונה בשינוי. אך י"ל כיון דמדרבנן קונה בשינוי ל"מ לצאת ידי לולב כמ"ש התוס'. וע' לקמן ומה שהחרדתי כל החרדה על דין זה לפי שיש נ"מ לדינא וכבר עמדו לפני לד"ת סוחרי סיראטשנע (חתיכת צמר) שנותנים לפועלים נכרים צמר לטוי' ואריגה ומקצתם גונבים הצמר ומוכרים חתיכות לישראלים והוריתי להם דאסור לקנות מה שידוע שמצמר גנוב עושין אף דנכרי עוש' שינוי ומשמע מסתימות הש"ע דמותר מ"מ לדעת רש"י דנכרי א"ח בהשבה אינה קונה בשינוי כדברי הנתיבות הנ"ל אשר על כן מהראוי לחקות על שרשי דין זה. ומ"מ אף דתו' חולקין וגם דברי הנתיבות יש לדחות כנ"ל בשם תוס' רי"ד מ"מ אסור לקנות מה שידוע שגנוב אף שקנה בשינוי כמבואר בריב"ש סי' רע"ג דאף שעושין שינוי אסור בודאי גזל שמחזיק ידי הגזלנין וכ"כ ביש"ש פ"י דב"ק סי' נ"ח דאסור אף שקנה בשינוי ותזהיר מאוד בזה עיי"ש. ודע דעיקר קו' ריב"ש בהא דפירש"י ב"מ ע"ג אהא דרבינא יהיב זוזי לבני אקרא דשנוותא דמשום דקרקע אינה נגזלת הוי היין גזל בידו והקשה דהרי קנה בשינוי. י"ל כיון שרבינא לא כיון לגזול רק סבר שהוא שלו מדינא דמלכותא א"ק בשינוי כמ"ש תוס' ב"ק צ"ה ד"ה בשבת וז"ל והא דלא קני בצבע משום שאין מכוין לקנות. ור"א אמר לו והלא הדין אינו כן והשיב רבינא שכן הדין ודו"ק:

ח עוד נ"ל בישוב דברי רש"י שכ' דגזלי ארעתא מישראל דהנה רש"י כ' בעירובין ס"ב דבנכרי שגזל ל"כ והשיב ומ"ה א"ח בהשבה. והתוס' הקשו עלי' וכ' ומשום קלב"מ לא מיפטר דל"ש גבי נכרי וראי' מנטלו לסטים כסותו ונתן לו אחר חייב להחזיר ומוקמינין בלסטים נכרי עיי"ש. ואמנם פשוט דדעת רש"י נהי דנכרי א"ח בהשבה דקלב"מ מ"מ ל"ה שלו. דבמה קנה וכשבא לישראל אחר חייב להחזיר מטעם השבת אבידה. ובזה מיושב קו' התוס' בב"ק ס"ז סוף ד"ה אמר עולא בהא דאמר עולא התם ד' קי"ב בידוע ודברי הכל ושם הו"ל יאוש לחודי' דל"ה ש"ר כיון שבע"כ נתנו לו. ומ"מ יאוש כדי קני ועולא ס"ל יאוש כדי ל"ק לרש"י לק"מ דכיון דנכרי א"ח בהשבה ול"ה ידו כיד הבעלים מהני יאוש לחודא. דמ"ט ל"מ יאוש לחודא בגזלה משום דהוי ידו כיד הבעלים כמ"ש הרמב"ן בב"מ כ"ו משא"כ בגזלן נכרי דא"ח בהשבה ל"ה רק באבידה ומהני יאוש. ולפ"ז קשי' ארש"י בשמעתין דבודאי נכרי שגזל קרקע נהרג דגם ישראל עובר בלא תגזול כמ"ש הר"מ פ"ז מגניבה והוא מדברי הספרי. וע' במ"ל פ"ד ממלוה שתמה על התוס' ב"מ ס"א דמשמע דבקרקע א"ע בלא הגזול מדברי תספרי עיי"ש. א"כ כיון דנכרי נהרג עלי' שייך קלב"מ ולרש"י א"ח בתשב' א"כ מהני יאוש דדוקא בקרקע שיוצא בדיינים ל"מ יאוש. וכ"כ בנתיבו' סי' שס"ג ולפ"ז קשי' אר"ה דס"ל קרקע אינה נגזלת בגזלן נכרי כיון שהנכרי גזל הקרקע וחייב מיתה וקלב"מ א"ח בהשבה נהישל"ה שלו מ"מ קנה ביאוש אף הקרקע כיון שא"י בדיינים. ודא קו' רבתי. והנראה מזה להוכיח דלא כהנתיבות אך דגם בא"י להוציא בדיינים ל"מ יאוש מיהו גוף הקושיא י"ל דנהי דהוכחת תוס' בעירובין דגבי נכרי ל"א קלב"מ יש לדחות כדכתיבנא מ"מ מסברא ל"א בנכרי קלב"מ דכדי רשעתו בישראל כתיב וטעם רש"י דבנכרי ל"כ והשיב. וזה דוקא במטלטלין אבל בקרקע יוצא בדיינים, ולכן ל"מ יאוש. ולפ"ז נהי די"ל בנכרי מישראל ל"א קלב"מ דא"ר מישראל דמשום רשעה אתה מחייבו דעל נכרי לא חס רחמנא אבל בנכרי שגזל מנכרי קרקע שפיר אמרינין קלב"מ כמו ישראל מישראל וא"י להוציא קרקע בדיינים ומהני יאוש לחודא וקשי' לר"ה אמאי בקרקע ל"מ יאוש ולכן פי' דסתם עכו"ם גזלי ארעתא מישראל. ושוב ראיתי שגם בכ"ת כ' דנכרי מנכרי גם קרקע נגזלת ולא ביאר הסברא ולפמ"ש הסברא קיימת:

ט אמנם קשי' בהא דאמרו בגמ' ולגזזו אינהו כי היכא דלהוי יאוש בידייהו וש"ר בידייכו. כיון דגזז הנכרי וא"ח בהשבה לרש"י קניא היאוש לחודא ולמ"ל ש"ר. דכבר הוכחנו דבזה מהני יאוש לחודא ולישב נראה הא דהוצרך ש"ר אינו בשביל הקנין רק שלא יהי' מה"ב הוצרך שיהי' ביד אחר. ובזה ניחא מה שיש לדקדק הא דמהני ש"ר ואם נאמר דיאוש ל"ק רק בש"ר איך קונה הלוקח מה שאין להמוכר קנין בו וע"כ צ"ל כמו שכתב מהרש"ל ביש"ש בבא קמא פ"ז אות ז' דבאותו עת שקנה הלוקח הגזילה קנה גם המוכר ונקרא שפיר מכירה. עיי"ש וזה ענין זכי' ושליחות שזוכה למוכר ולעצמו ובנכרי ל"מ שליחות וזכי' איך מהני יאוש וש"ר. אמנם למה דכתיבנא דנכרי קונה ביאוש לא הוצרך הש"ר רק שלא יהי' מה"ב:

י והנה תתוס' הקשו בסוכה ד' ט' למ"ל קרא דלכם להוציא גזולה ת"ל דהו"ל מה"ב. ולכאורה י"ל לפי המבואר בח"מ סי' ל"ד דחולק עם הגנב כשר לעדות והקשה בתומים דהרי מעכב ממון חבירו אצלו ולא עדיף מכופר בפקדון. ותי' בקצה"ח דכמו גונב מן הגנב פטור מכפל כן חולק עם הגנב אינו פסול לעדות משום דבלא"ה ל"ה ברשות הבעלים. ולפ"ז משכחת דגוזל מן הגזלן דל"ה מה"ב ומ"מ אינו שלו, אבל זה ליתא לפמ"ש בנתיבות שם דאם עשה שינוי או שנשתמש הוה גזילה חדשה. ואף כשלא עשה שום שינוי ולא נשתמש עבר אהשבת אבידה. דהו"ל עול"ת והו"ל מה"ב. (וצ"ע על הנתיבות שכ' דלא עבר רק אעש' והרי השבת אבידה עול"ת). והנה מ"ש הקצה"ח דגזל ול"נ ובא אחר ואכלו א"ח משום גזלן רק משום מזיק. מבואר בהיפך ברש"י ב"ק קט"ו שכ' והאי נמי אע"ג דיהיב דמי לגנב לגבי האי מיהא גזלן הוא. וברש"י חולין קל"ד רצה מז"ג דכיון דקודם יאוש אכלו זה האחרון הו"ל גזלן עליהו. ונראה לישב דקשה בדברי רש"י בחולין הנ"ל שכ' דהא כל קמא יאוש ברשותא דמרייהו קיימא כל היכא דאיתנהו. וזה תמוה דהא נגזל אין יכול להקדיש לפי שא"ב. ואיך כ' רש"י ברשותא דמרא קיימא. ולישב זה נ' דשם קאי אליבא דרב ורב ס"ל בב"ק ס"ז דגונב לאחר יאוש משלם כפל דיאוש קני ובדף ס"ח מקשה למ"ד יאוש קני ממשנה דגנב והקדיש והוצרך לאוקמי בהקדישו בעלים בבית גנב וס"ל כצנועין דיכול להקדיש בבית גנב. וא"כ רב ע"כ ס"ל ג"כ כצנועין דיכול להקדיש ומיקרי ברשותו. ולכן כ' רש"י דכל קמא יאוש ברשותא קיימא. ולפ"ז מיושבין דברי הקצה"ח דכל עיקר סברתו דל"ה השני גזלן דבל"ה ל"ה ברשותו. וכיון דשם לרב קיימא דס"ל כצנועין שפיר כ' רש"י דהו"ל גזלן. וזה טעם שהוצרך לומר דהוי ברשותו דמה"ט הו"ל גזלן:

יא והנה אם כי עלתה בידינו לישב דברי הקצה"ח מ"מ דבריו אינם צודקין דעדיין קש' מרש"י ב"ק דקאי גם לר' יוחנן ור"י לס"ל כצנועין. ועוד נהי דהוי אינו ברשותו מ"מ שייך גניבה וגזילה וא"ר מגונב אחר הגנב דפטור מכפל דילפי' מקרא. וגם מה דמשמע דטעמא דרמי בר חמי משום דגניבה ל"ה ברשותו. והרי רב ע"כ ס"ל כצנועין כמו שהוכחתי ומ"מ רצה אביי לומר בדף קט"ו דס"ל כרמב"ח. (וזה צ"ע גם על התו' ב"ק קי"א ע"ב ד"ה גזל שכ' ג"כ בטעמא דרמב"ח כדברי הקצה"ח). ועוד בעיקר הדבר מ"ש דלאחר שגנב לא משכחת שיגנוב עוד וכ' דה"ט דאם נתיקר ואיתבר ממילא אינו משלם אלא כדמעיקרא אע"ג דקאי בחצירו וכל שעתא ושעתא גזלו וע"כ כיון דכבר גזלו א" אח"כ משום גזילה אלא מתורת מזיק. ע"כ הנה לפנינו דעת רש"י והריטב"א בשטמ"ק כתובות הובא לעיל אות ו' דהיכא דגנב בשבת וטבח בחול. חייב דו"ה אע"ג דאגניבה דשבת פטור מ"מ אח"כ בחול הו"ל גניבה חדשה עיי"ש. הרי אע"ג דגנבו מקודם מ"מ אח"כ הו"ל גניב' חדשה (וע' מ"ש לעיל אות ו'):

יב והנה לפמ"ש בנתיבות סי' ל"ד דמה שעשה שינוי אחר הגזילה הוי גזילה חדשה. ה"ה בקנה ביאוש וש"ר למ"ד יאוש ל"ק וכ' היש"ש דהוי קנין גם להגזלן ומכירתו וקניהו באין כאחד. הובא לעיל ג"כ הש"ר הוה גזילה חדשה. וביחוד לדעת הרמב"ם דש"ר אינו מטעם דבהיתרא אתי לידי' דהרי ש"ר קונה אפי' ש"ר ואח"כ יאוש רק שהוא חלק מהקנין ולפ"ז נ"ל לישב קו' תוס' ב"ק ס"ז בהא דתי' בגמ' למ"ד יאוש א"ק מהא דהגנב והגזלן הקדישן הקדש דהוה שינוי השם אמאי ל"ק דהו"ל ס"ר והוא לפמ"ש התוס' שם סוף ד"ה אמר עולא דהיכא דלוקח בע"כ ל"ה ש"ר א"כ בהקדש הו"ל בע"כ דלהקדם לא ניחא דליקני שהרי מתעבד איסור על ידייהו. ובע"כ ל"ה ש"ר. וכן כ' הב"ש בסי' כ"ח דאם לא ידעה שגנב לא ניחא לה דתתקדש בגניבה. וכש"כ בהקדש שייך לומר כן. ובאבני מילואים תפס על הב"ש דהאשה אינה עושה איסור. ולפמ"ש בשם היש"ש והנתיבות צדקו דברי הב"ש. ולפ"ז צ"ע בהא דמקשה אביי ורבה מקרבנו ולא הגזול וכ' התוס' בדף ע"ו ד"ה והשתא דלאביי ניחא דחל הקדש אע"ג דאכתי לא ידע דהוי יאוש ושינוי השם רק משום דהו"ל יאוש וש"ר והרי הו"ל ש"ר בע"כ דלהקדש לא ניחא לי'. וצ"ל דגם אביי הקשה מכח יאוש ושינוי השם דזה מהני אפי' בע"כ. ודע דמ"ש הב"ש דבקדושין יכולה לומר לא ניחא לה דתיתקדש בגניבה. אף דמשמע מגמ' ופוסקים דאף כשהלוקח לא ידע שהוא גנוב קניא ביאוש וש"ר דהרי אמרינין בלפני יאוש עשו תקנת השוק וזה בלא ידע שגנבה היא ומשמע דלאחר יאוש קנה בש"ר ול"א דהוה מקח טעות. מ"מ ס"ל לב"ש דבקדושין יכולה לומר ל"נ דתתקדש בזה וה"ה בהקדש היה בע"כ דאיסורא ל"נ להו דליקני וכן אמרינין בב"מ צ"ו ודוק:

יג ומן האמור יש להקשות בהא דמקשה בגמ' כי גזזו אוונכרו להוי יאוש בעלים בידייהו וש"ר בידן. והוכיחו מזה הפוסקים דביאוש וש"ר ל"ה מה"ב וקשי' לפמ"ש לעיל דמה שקונה אחר הגזלה הוה גזילה חדשה ה"ה בש"ר דהוה קנין גם להגזלן גם הלוקח מסייע לעבירה והוה מה"ב:

ונראה לישב דמדאור' גם יאוש וש"ר הוה מה"ב אך כיון דמדרבנן יאוש לחודא קונה א"כ ל"ה גזילה חדשה מה שקונה ביאוש וש"ר כיון דלהנגזל אין הפסד דבלא"ה הגזלן קנה מדרבנן ולא אפקעיהו מרשות הבעלים יותר. ולכן ל"ה מה"ב. ובהכי י"ל דהא דממעטינין מקרא דקרבנו ולא הגזול דהקרבן פסול למ"ד יאוש ל"ק אף דהוי הקדש משום יאוש וש"ר או יאוש ושינוי השם זה דוקא מדאור' דיאוש ל"ק והוי ע"י ההקדש עבירה חדשה משא"כ השתא דיאוש קונה מדרבנן ולא נעשה שום עבירה ע"י ההקדש דבלא"ה לא הי' של הנגזל שוב הקרבן כשר מדאור':

יד ובזה מיושב הא דאמרינין בגיטין נ"ה ד"ת בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת דיאוש ל"ק ומ"ט אמרו מכפרת שלא יהי' כהנים מצבים. והקשה רש"י איך חכמים עוקרין דבר מה"ת ותי' דהוה שוא"ת. והקשה הרשב"א איך אוכלין הבשר דהוה קום ועשה כיון דמה"ת הקרבן פסול עיי"ש. להנ"ל ניחא דהשתא דס"ל יאוש קונה מדרבנן דגם עולא יסבור הכי. א"כ ל"ה עבירה חדשה בההקדש ולכן הקרבן כשר מדאור' דההקדש קני' ביאוש וש"ר או שינוי השם. ומ"מ הי' לנו לומר דאינה מכפרת דלענין אם הקרבן כשר. י"ל דוקא דאיתעביד איסור ע"י ההקדש כגון אם יאוש ל"ק וע"י ההקדש נפקע מרשות הבעלים אף הקרבן פסול. אמנם אם בלא"ה ל"ה של הבעלים ע"י יאוש שקונה מדרבנן ולא איתעביד איסור במה שהקדיש הקרבן כשר. אבל אין יוצאין י"ח כיון דהוא עשה עבירה בתחילה שגזל ורב יהודה ל"ל מה"ב ולכן ס"ל דגם הבעלים נתכפרו ועולא לא ס"ל כן ולכן הוצרך לומר דמ"ה מכפרת שלא יהי' כהנים מצבים ולזה כ' רש"י דהוה עקירה בשוא"ת ומצינו בזבחים מ"ו ע"ב כה"ג בשחט חטאת לשם חולין דכשר ולא עלה לבעלים לשם חיוב וה"ה חטאת הגזולה וכ"כ הרמב"ן במלחמות:

טו ובהכי מיושב ג"כ מה דמשני בגיטין שם בסוף הסוגיא אוקמא רבנן ברשותי' כי היכא דליחייב כרת ואינו מובן דהיכא חייב כרת בשביל דרבנן אוקמא ברשותי' וביחוד להפוסקים דלא ס"ל הפקר ב"ד הפקר שיועיל לדאורייתא (ע' מ"ש בזה לעיל סי' כ"א אות ג' ובהג"ה):

להנ"ל. ניחא דבאמת הי' לנו לומר דהקרבן כשר דקניא הקדש ביאוש וש"ר וראוי לבא לפתח אה"מ. אך דהוי מה"ב וביארנו הסברא דע"י ההקדש נעשה גזל חדש שנפקע מיד הבעלים וד' שונא גזל בעולה מה"ט. ולכן אוקמא רבנן ברשותי' ואמרו שבשעה שהקדיש הי' של הגנב. וכיון דמדרבנן הוי בלא"ה של הגנב אין כאן גזל חדש בההקדש. ושוב ראוי לבא לפתח אה"מ וחייב כרת בש"ח וזה ענין חדש. ולפ"ז יש להתוכח עם הב"ש שכ' דבלא ידעה שגזל יכולה לומר אין רצוני להתקדש בגניבה וביארנו לעיל הסברא דאיתעביד איסור על ידה להנ"ל ז"א דכיון דיאוש קונה מדרבנן לא איתעביד שום איסור על ידה. ואולי לזה הוצרך הרא"ש לומר דיאוש קונה מדרבנן ודוק:

טז ועפ"י מ"ש מיושבין דגרי הרמב"ם שפ' בפ"ה מהא"מ כרב יהודא דמדינא בין נודעה בין ל"נ מכפרת ותמה הכ"מ דהרי הר"מ פסק דיאוש ל"ק ותי' דלמסקנא דרבא דאוקמא רבנן ברשותו הלכה כר"י דרבא מסיק כותי'. וזה תימא דרבא קאי אליבא דעולא כמו שתמה הלח"מ פי"ח דמעת"ק עלי'. ולפמ"ש מיושב בט"ט. ונאמר דהשתא דאוקמא רבנן ברשותו. ואין עושה גזל חדש בהקדישו מדינא הקרבן כשר ואף הבעלים נתכפרו (דלא כמ"ש לעיל בדעת רש"י). ולכן למסקנת הגמ' הא דקאמר עולא דבר תורה בין נודע וכו' אינה מתכפרת היינו קודם שתיקנו רבנן דאז הוי ההקדש עבירה והקרבן פסול. אבל עכשיו דאוקמא ברשותי' הקרבן כשר מדינא והבעלים נתכפרו ולכן צ"ל מ"ט אינה מכפרת אף בנודע שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ולמסקנא גם עולא מודה לר"י בפי' המשנה דעולא ל"ק רק ד"ת הי' כן. ולכן פסק כן הרמב"ם ודוק כי קצרתי:

תוכן העניינים

בית יצחק אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה