בית יצחק אורח חיים· רבי יצחק יהודה שמלקיש
בית יצחק אורח חיים · סימן צד
סוגי' דמי שאחזו בולמוס יומא פ"ג ע"א דרוש לש"ש. (א) הנה השעה"מ פ"ח ולולב ה' ב' הקשה לשיטת הר' מנוח דהפקר אף לאחר מירוח פטור ממעשר מאי קאמר בלא אפשר בחולין לכ"ע מאכילין טבל יפקירנו ויהא חולין גמורין ונ"ל לפי המבואר בתוס' ב"ק ס"ט דה"ט דיאוש אינו פוטר ממעשר כמו הפקר דנהי דנגזל א"י לתבוע מן המחזיק בה אחר אוש מ"מ כיון שכל אדם אסור להחזיק בה מפני שצריכה לגזלן לפטור עצמו מן הנגזל ל"ד להפקר דהפקר בלקט ש"פ יש לכ"א חלק משא"כ הכא שאסור לזכות בה עיי"ש ומעתה חולה מסוכן ואין לו רק אותו הטבל לאכול אף אם יפקירנו אסור לכ"א לזכות בה שהוא צרוך לחולה ואם כן ל"ה כהפקר לענין מעשר וא"ל דיכול לחזור וליתן במתנה ז"א דאטו זה הפקר היכא דא"י לזכות אלא א"כ יחזור במתנה ול"ק קו' שעה"מ דאפי' יפקירנו יחייב במעשר ובזה מיושב ג"כ קו' הכפ"ת לשיטת הסמ"ג דבשביעית מהני הפקר לאחר הביעור א"כ בפירות שביעית יפקירם ולהנ"ל ניחא. והגם דתוס' שם כ' דאם זכה יצטרך לשלם דמים לגזלן וזה ל"ש הכא מ"מ סברא הראשונה שכ' התוס' שייך ג"כ הכא ודוק:
ב ולישב דברי הר"מ שהקשה המג"א סימן תרי"ח עלי' דס"ל באפשר בחולין מפרישין משמע אפילו בשבת ולר' במעשר ירק עדיף להאכיל טבל מלהפריש בשבת ואמאי לא חילק בין מעשר ירק לדגן דהלכה כרבי ונבאר מקודם דברי הרי"ף והר"מ בסוגי' דפת שעיפשה פסחים ז' שתמהו עליהם דהא הגמ' מקשה וניזול בתר בתרא ומ"ש ממעות שנמצאו ומשני שאני הכא דעיפושה מוכיח עלי' ואמאי השמיטו הם תי' הגמ' ונ"ל דהמג"א סימן תס"ז הביא דברי מוהר"ם לובלין דבנמצא חטה בחביות מחזיקין ריעותא מזמן לזמן והמג"א ביאר בס"ק י"ח כדאמרינין בנדה ובחולין דל"א השתא הוא דאיתרע היכא דליכא חזקה עיי"ש וצ"ע בדבריו דהכא נמי איכא חזקת היתר כמו בבהמה שנמצאת טרפה ע' תוס' חולין י"א עוד הקשה במקו"ח דהא הר"מ באה"ט פי"ז פ' דאפי' בנמצא במעטן הגג טהור כחכמים דפליגי בתוספתא אר' ע' בר"ש ובתויו"ט טהרות פ"ט מ"ט הרי דאפי' מזמן לזמן לא מחזקינין עיי"ש במקו"ח:
ונ"ל לישב דברי מהר"מ והמ"א הנה מרש"י כריתות י"ד ע"א משמע דאיסורי מאכלות הוי איסור חפצא כמ"ש שם ד"ה אה"נ הוי איסור מוסיף דאיתוסף איסורא אחפצא עיי"ש וכן מוכח בתשו' הרשב"א סי' תרט"ו עיי"ש וע' בברוך טעם בשער הכולל דין ב' דזה דוקא באיסור שאינו תלוי בזמן אבל איסור התלוי בזמן כגון יו"כ דלמחר מותר ודאי ל"ה רק איסור גברא דל"ל דעל החפץ חל האיסור דא"כ לעולם אסור:
וכן משמע בכפ"ת ריש יוה"כ. וראי' ג"כ מדברי תוס' שבת י"ב ובכ"מ גבי בהמתן ש"צ שחילקו בין היכא שהאיסור תלוי בזמן או לא. והנה י"ל דחזקת היתר ל"ש רק באיסור חפצא דכשאתה מסופק אם נאסר חפץ זה ונשתנה מקדמותו או לא אתה מעמידו בחזקתו דלא נשתנה מהיתר לאיסור משא"כ באיסור גברא ואתה מסופק אם נאסר או לא ל"ש לאוקמי בחז"ה דהא החפץ לא נשתנה רק דהגברא אסור ואם אין ראי' לדבר זכר לדבר דר"א בכתובות ע"ו ס"ל דחזקת הבת ל"מ לאב ושם ע"ב תוס' ד"ה כלה בבית אבי' כ' דל"מ חזקת החמור לבעלים. וה"ה בא"ג דהס על הבעלים אם מותרין והס' שנולד בהחפץ ל"מ חזקת החפץ דלא נשתנה כלל מקדמותו וע' לקמן . והנה אם איסור חמץ הוי א"ג או א"ח נ"ל דתלי' אי חמץ שעה"פ מותר ל"ה רק א"ג דהא תלוי בזמן משא"כ אם גם אחה"פ אסור הוא א"ח דבפסח נעשה החמץ חתיכה דאיסורא לעולם. ומעתה מיושב דברי המ"א והר"מ דהר"מ שפיר פ' גבי מעטן דטהור מטעם חזקת טהרה משא"כ חמץ דהוא א"ג ל"ש לאוקמי בחז"ה כנ"ל. ואף דחז"ל אסרו החמץ לאחה"פ מטעם קנס מ"מ לא באו להקל כמ"ש הר"ן ומ"ש הר"ן לענין נ"ט בר נ"ט דחמץ שמו עלי' משמע דהוי א"ח י"ל בזה דלהחמיר שפיר הוי א"ח מטעם דאסור לאחה"פ מדרבנן:
ג ומעתה מיושבין דברי הרי"ף והר"מ בסוגי' דפת שעיפשה דהנה הצל"ח הקשה מאי הקשה דניזול בתר בתרא ומייתי ראי' ממעות שנמצא דילמא שם לחומרא אזלינין בתר בתרא ולא לקולא ומה שנ"ל בזה דמצד הסברא גם בפת שעיפשה יש להתיר דכשאתה מסופק אם הניחוהו קודם הפסח והוי חמץ או בפסח הניחוהו והוא מצה ואתה צריך להעמידו בחזקתו דאם חמץ הוא נשתנה מקדמותו ויוצא מהיתר לאיסור וע"כ צ"ל מצה הוא ולא נשתנה ומותר מטעם חזקה ורק די"ל כאן נמצא כאן הי' עדיף מחזקה וע"ז מייתי ראי' ממעות שנמצאו דגם שם י"ל כנכ"ה ורק הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד ל"א כנכ"ה וה"ה הכא סתם תיבות עשוין להתכבד ושוב מהני להתיר מטעם חזקה ואמנם למ"ש דבחמץ ל"ש חזקת היתר דהוי א"ג כנ"ל שוב הדק"ל דמאי מקשה הגמ' ורק דהגמ' מקשה לרב דהוא בעל מימרא זו והוא ס"ל בד' ל' דחמץ לאח"ז אסור והוי א"ח ושייך לאוקמי אחזקה אבל הרי"ף והר"מ דס"ל דחמץ לאח"ז מותר ול"ה א"ח ל"ש לאוקמי אחזקה ל"ק קו' הגמ' וע"כ לא הביאו סוגי' זו ובאמת הכי משמע גם בביצה שנולדה ביו"ט דבס' מוכן לא מוקמינין אחזקה וע' מרדכי בביצה דמטעם חה"ג קאתי עלה ולא מטעם חז"ה:
ד ובזה מיושב הקו' שהקשיתי בד' ל"ו בפסחים דמקשה ואיסור חמץ להיכן אזיל דמשני הא מני ר"ש דס"ל אאחע"א ומייתי מאוכל נבלה ביוה"כ ולשיטת רש"י כריתות י"ד דאה"נ הוי איסור מוסיף א"כ מאי ראי' הרי שם הוא כולל וכאן מוסיף ולהנ"ל נכון דזה דאה"נ הוא מוסיף היינו אם הוי א"ח כמ"ש רש"י בכריתות ומתוסף איסורא אחפצא משא"כ חמץ אם הוי א"ג ל"ה רק כולל דמה לי אם נאסר לגברא עוד חתיכה או דנאסר לחתיכה זו גם בהנאה מ"מ אחפצא לא נוסף. ומעתה לר"ש דס"ל חמץ לאחה"פ מותר א"כ הוי א"ג אה"נ ל"ה רק כולל. ובסברא זו שכתבתי לחלק בין א"ח לא"ג נ"ל לישב דברי המ"א בסי' שכ"ג שהביא בשם תה"ד אף איסור דרבנן שמותר לבטל לכתחלה בשבת אסור דהוי כמתקן והמ"א הקשה מעצים שנשרו לתוך התנור ביו"ט האיך מותר לבטלן הרי מתקן ותי' ש"ה דמקלי קלי איסורא ותמהו בזה דקודם דידע הג' מיקלי קלי . הו"ל להקשות הרי מתקן. ואמנם לדעתי ל"ק כלל. דהתה"ד ל"ק רק אשאר איסורין הוי כמתקן מנא משא"כ ביו"ט דל"ה רק א"ג והחפץ לא נתקן כלל ל"ש כאן איסור מתקן כלל:
ה ומעתה נבוא לאיסור הפרשת תרומה. הנה בר"ע פי"ג משבת מבואר ב' טעמים א' משום מתקן ב' משום דדומה למקדיש . ולישב למ"ל ב' טעמים נ"ל לפי המבואר ביצה ל"ד דשבת קובע למעשר ואם למו"ש מותר הוא פלוגתא בין ר"א לר"י והר"מ גורס להיפוך ונמצא בזה מבוכה גדולה בין הפוסקים וע' בע"ל פ"ה דמעשר ה' כ"ב כ' דטבל שלא נקבע רק לשבת מותר להפריש בשבת. וע' בשעה"מ פ"ה דמעשר שדחה דברי' ומסקנת המ"ל דהר"מ פ' דשבת א"ק רק לשבת אבל למו"ש מותר עיי"ש. ולפ"ז נ"ל למ"ש דבתלוי בזמן ל"ה רק א"ג ול"ש מתקן נכונים מקצת דברי המ"ל מ"ש דטבל כזה ל"ה מתקן ורק דמ"מ אסור מטעם דהוי כמקדיש. ומעתה נכונים דברי הר"מ שהצריך ב' טעמים דבטבל שלא נגמר מלאכתו ל"ש מתקן רק משום מקדיש אסור כמ"ש בשעה"מ כמה ראיות דגם בטבל כזה אסור להפריש בשבת:
וי"ל בזה קו' התוס' שבת מ"ד אהא דאמרינן הא קמ"ל דטבל מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן. והקשו דהא אמרינן מתיר את החבלים והשקים נופלים. משמע דאסור להניח תחתיהם דהוי מבטל כלו מהיכנו גבי טבל. ולהנ"ל י"ל הנה התוס' כ' הטעם דטבל מוכן הוא ול"א מיגו דאיתקצאי ביה"ש דמוקצה מחמת איסור דרבנן ל"א. וביאר בישי"ע הסברא. דל"ש איתקצאי לביה"ש דעל שבות ל"ג ביה"ש. ואמנם הב"ח הקשה בסימן שמ"ג מהא דאין מעשרין את הודאי ביה"ש אף דל"ה רק שבות ואך למ"ש הברטנורה בעירובין פ"ג. דעל ב' שבותים גזרו ובמעשר יש ב' שבותים כנ"ל בר"מ א"ש דאין מעשרין את הודאי. ובזה ג"כ מיושב דהוצרך הר"מ לב' טעמים דנ"מ לביה"ש. ומעתה בטבל ששבת קבעו ל"ש מתקן רק מקדיש מותר להפריש ביה"ש דביה"ש גם כן קובע כמו שיש להוכיח מדברי הבעל המאור בריש ע"פ. ובתשו' הר"ן לענין אי מותר לשאול ביה"ש בנדר שיחול בשבת. ומעתה נ"ל דבפ' כירה שם איירי בטבל ששבת קבעו ול"ה מוקצה ובשבת קנ"ד מיירי בשאר טבל דהוה מוקצה כנ"ל. וכן י"ל בזה דברי התוס' סוכה י' מה שהוכיחו מלגין טב"י וע' בשעה"מ פ"א מיו"ט ה' כ"ב שתמה עליהם דהרי בטבל ל"א מיגו דאיתקצאי כדאמרינן בשבת מ"ג ולהנ"ל מיושב ודו"ק:
ו ומעתה נבוא לסוגי':
הנה ברא"ש מובא מחלוקת שבין ה"ר מאיר והראב"ד אי שוחטין לחולה או מאכילין לו נבילה. ובתשו' הרשב"א הובא בב"י סי' שכ"ח כ' דתלי' אי שבת הותרה גבי חולה או דחוי' וצריך להבין דאם שבת הותרה גם נבילה הותרה וצ"ל דס"ל לחלק בין א"ח לא"ג דבשבת א"ג הותרה משא"כ נבילה הוי א"ח. הוי רק דחוי' ובפרט לפי המבואר בתוס' בכ"מ דבצבור לא הותרה רק טומאת גברא ולא טומאת בשר א"כ ה"ה באיסורין לא הותרה רק א"ג. וא"ח הוי רק דחוי'. והנה המהרש"א הקשה בסוגי' דקאמר דרבה תנאי היא אמאי לא קאמר דפליגי בפלוגתא דב"ת ורבנן ומיירי בלא אפשר בחולין. ונ"ל דל"ק דאס"ד דפליגי בפלוגתא דב"ת ורבנן אדמיפלגי בשבת ליפלגי בחול ואמנם לפמ"ש הכי קשי' מנ"ל להגמ' דפליגי בדרבה:
דילמא לכ"ע ס"ל כרבה. ורק דמיירי בל"א בחולין. ובחול כ"ע ס"ל דטבל חמור ורק דהנוב"י הקשה כיון דמיירי הכא דקוצצין לו בשבת לעיילה דרך גגות דפטור ממעשר. והי' דשבת קובע. ולפמש"ל אם שבת קובע ל"ה, רק א"ג וקיל משאר איסורין ומ"ה פליגי בשבת דס"ל לרבי דטבל זה דהוי רק א"ג קיל מתרומה דתרומה שיפריש לעולם אסורה והוי א"ח והוא קו' נפלאה. וצ"ל דהגמ' אזיל לפי הסוגי' דביצה דשבת אין קובע בדבר שלא נג"מ וע"כ מיירי שנגמרה מלאכתו ואסור אף למו"ש ול"ה א"ג. ומ"ה קאמר דפליגי בדרבה. ולבסוף מסיק דבמעשר ירק אף רבה מודה משא"כ הר"מ דפ' דשבת קובע אף בדבר שלא נג"מ י"ל דמיירי בטבל כזה ומ"ה פליגי בשבת ומיירי בל"א בחולין כקו' מהרש"א:
אבל באפשר בחולין כ"ע מודה דאף במעשר ירק מותר להפריש ומ"ה לא חילק הר"מ ודו"ק היטב:
ז ואם נאמר כפי' הב' שכ' המ"ל פ"ה ממעשר הל' הנ"ל דהר"מ פ' כר"י דאין שבת קובעת רק בדבר שנגמר מלאכתו ואסור אף במו"ש. י"ל בדרך זה דהמ"ל בפר"ד הקשה לשיטת הר"ן והראב"ד דשוחטין לחולה ולא נותנין נבילה דשבת הותרה אמאי מסיק דבמעשר ירק עדיף להאכיל טבל מלהפריש בשבת והרי שבת קיל משאר איסורין. ולזה י"ל דהגמ' קאי למ"ד דשבת קובע אף בדבר שלא נג"מ וזה אסור רק בשבת והוי ג"כ א"ג וקיל כמו שבת לענין חולה ומ"ה ניחא לי' דמיירי באפשר ועדיף להאכיל טבל מלהפריש. אבל הר"מ דס"ל דאין ש"ק רק בדבר שנגמר מלאכתו וזה לעולם אסור מוקי לפלוגתא בא"א כקו' מהרש"א דבאפשר ל"מ לאוקמי דאיסור שבת ודאי קיל. ודו"ק:
ח ובאופן ב' נ"ל בישוב דברי הר"מ. הנה לעיל כתבתי לחלק בין שאר איסורים דהוי א"ח לאיסור זמן דהוא א"ג. וכעת נ"ל דהדבר תלי' בפלוגתא הנה בנ"י פ"ב דנדרים ובריטב"א שם מבואר דנדר חל על איסורין כמו על שבועות דאיסורין נמי א"ג כשבועות ונדרים א"ח. ועיי"ש בריטב"א שמביא דברי הירושלמי דבעי אי נזיר חל על ערלה. והיא פלוגתא בירושלמי ולדעתי פלוגתייהו אי ס"ל איסורין א"ח או לא:
דלמ"ד נזיר חל על ערלה איסורין הוי א"ג. והנה בר"ן נדרים נ"ב פי' פלוגתא דר"י ורבנן במב"מ. דר"י יליף מולקח דם הפר דמב"מ ל"ב. ורבנן פליגי דשם שניהם היתר משא"כ איסור והיתר הוי מבא"מ. וכתב הר"ן דדשיל"מ דעתיד להיות היתר הוי מב"מ אף לרבנן ויש להבין דהרי מ"מ כעת איסור הוא ומאי נ"מ במה שסופו להיות היתר הרי לא קיי"ל כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וכבר הקשה כן בברית אברהם ח' יו"ד סי' ל"ה. והנה רבנן ס"ל דאו"ה מבשא"מ הוי וצריך להבין פלוגתתן ונ"ל דפליגי בזה דרבנן ס"ל כל איסורין הוין א"ח. ומ"ה או"ה הוי א"מ דיש הפרש בין החפצים. ור"י ס"ל כל איסורין הוי א"ג ובהחפץ אין הפרש רק דב"א הבעלים אסורין ומ"ה הוי מב"מ והיא סברה נחמדה. ומעתה בדשיל"מ הרי כ' לעיל דהיכי דתלוי בזמן ל"ה, רק א"ג ומ"ה רבנן מודים דהוי מב"מ. וא"ש בזה דברי הרש"ל הובא בש"ך יו"ד סי' ק"ב. דל"ה דשיל"מ רק שעתיד ממילא להיות ניתר והוא עפ"י סברא הנ"ל ורק דבנדרים אף דהוי א"ח צ"ל דכיון דיש ביד הבעלים לשאול עשו את האיסור מדרבנן כא"ג. אבל עכ"פ בא"ג הסברא מדשיל"מ נכון מאוד דהוי מב"מ ממש. והי' מקום לומר דהוא מה"ת. ובזה נ"ל לישב מה שהקשיתי (וכעת מצאתי להגאון מהרש"ק בנ"ז סימן ר"ד שהרגיש בזה) דנדרים הוי דשיל"מ דמצוה לאתשולי' עלי' ולהמבואר בש"ע דעל שבועה אין נשאלין רק מדוחק ול"ה שבועה דשיל"מ ואמאי ל"ק בזה חומר נדרים מבשבועות. ולפמ"ש נכון דטעמא דרבנן דמב"מ בטל דכל איסורין א"ח. וכ"ז בשאר איסורין אבל שבועה דלכ"ע א"ג. בודאי בלא"ה ל"ב דהוי מב"מ ממש. ומעתה בין שבועות ובין נדרים ל"ב ואדרבה שבועה עדיף יותר מנדרים:
ובזה נ"ל לישב דברי רש"י הסותרים דבכריתות י"ד פרש"י דאה"נ הוי איסור מוסיף ובשבועת כ"ד פי' דהוי איסור כולל ועיי"ש בתוס'. ולפמ"ש ניחא דהנה אם נאסר האיסור עוד על אדם א' הוי א"מ משא"כ באה"נ דלא נאסר לאדם אחר עוד ורק דרש"י ס"ל דאם איתוסף איסור חדש על החתיכה הוי ג"כ א"מ. וזה אם כל איסורין הוי א"ח משא"כ אם איסורין הוי א"ג ל"ה א"מ. ומעתה רש"י בכריתות דשם קאי אליבא דר"מ בעל פלוגתא דר"י דס"ל מב"מ בטל משום דכל איסורין הוי א"ח שפיר כ' רש"י דהוי א"מ. משא"כ בשבועות דקאי אליבא דרבא דס"ל מב"מ ל"ב לשיטת רש"י חולין ק"ט שפיר כ' דהוי איסור כולל ולא א"מ. ובזה י"ל כל קו' תוס' חולין ק"ב (וע' מש"ל סי' ב' אות ה' בישוב קו' ב"ה הובא בח"י סי' תע"ה אהא דמצות אין מבטלין זא"ז. ותשבע עונג):
ומעתה הנה לעיל הקשיתי בשם המ"ל על הגמ' דמעשר ירק עדיף להאכיל טבל מלהפריש בשבת והא שבת קיל מנבילה לענין חולה כמ"ש הרשב"א. וה"ה דאיסור שבות קיל משאר איסור דרבנן:
ואמנם לפמ"ש דשבת הותר' ושאר איסורין דחוי' דשבת הוי א"ג ושאר איסורין הוי א"ח כ"ז אם מב"מ בטל משא"כ לר' דס"ל מב"מ ל"ב בחולין ק"ט וכתבתי לעיל דכל איסורין הוי א"ג לדידי' שפיר ס"ל דמאכילין טבל דאין חילוק בין שבת לשאר איסורין. ומעתה הר"מ דס"ל מב"מ בטל והיינו דכל א"ת הוין א"ח א"כ שבת קיל לענין חולה כמ"ש הרשב"א ומ"ה לא חילק בין מעשר ירק למעד"ג:
ט ועפ"ז קשה קו' נפלאה. דבחולין ט"ו מקשה שם והא מתני' דשוחט היא ודריש חיי' בר רב אסורה ליומא ואמרינן ר"י הא ר"מ שרי ומשני כגון שהי' לו חולה מבע"י. ומקשה א"ה מ"ט דר"י דאסר דהרי לא חילל שבת והפוסקים מוכיחים מסוגי' זו דלחולה שוחטין בשבת ואין מאכילין נבילה. ולפמ"ש הדבר תלי' אי איסורין הוי א"ח או א"ג. והוא מחלוקת בין ר"י ורבנן. ומעתה מה מקשה דאליבא דר"מ שפיר משני כגון שהי' לו חולה מבע"י ול"ה מוקצה דעדיף לשחוט ולר"י אסור לשחוט דלדידי' איסור נבילה גם כן היא א"ג ואין שוחטין ושפיר חילל שבת:
ואמנם לדעתי נראה דמסוגי' זו אין ראי' כלל. דנהי דלכתחלה מאכילין נבילה מ"מ אי עבר ושחט ל"ה מחלל שבת דליקנסי' לר"י שוגג אטו מזיד. דהרי כוונתו לדבר מצוה כדאמרינן בגיטין נ"ד ע"א התם גברא לתקוני קמכוין ואנן ניקום וליקנסי' עיי"ש:
והנה התוס' כתובות ע"א גבי קונם שלא תטעום א' מכל הפירות כ' לא מכל הפירות מדיר לה, דא"כ הוי נדר שא"א לקיים כמו שבועה שלא אישן ג' ימים. ואמנם מל' הסוגיא משמע דמכל הפירות מדיר לה. ונ"ל לישב דהנה הר"ן בשבועות כ' לחלק בין שבועה שלא אישן דא"א שלא יישן בין שבועה שלא אוכל דשפיר חל ולכשיסתכן תדחה מפני פקוח נפש ותמה על הר"מ שכ' דאינו חל השבועה וכ' דה"ט דר"מ דהוי כנשבע לעבור על ד"ת כמו נשבע להמית א"ע עיי"ש:
והנה מבואר בטוש"ע סי' רט"ז ובר"ן שבועות. דדוקא שבועה א"ח לעבור על ד"ת אבל נדר כמו שחל בביטול מ"ע כדאיתא בנדרים כן חל לעבור על ד"ת, ומעתה מיושב קו' התוס' דדוקא שבועה שלא אוכל מכל פירות שבעולם א"ח אבל נדר חל. ובזה י"ל קו' תוס' כתובות שם ע"ב ד"ה כגון דתלינהו ואמאי לא מוקי דתלינהו באיסור פירות ולא יקשה ותתקשט עיי"ש. ולהנ"ל י"ל דבנוב"י קמא סי' ס"ז מובא בשם מהרי"א דשבועה מהני ע"י שליח. והנוב"י הביא ראי' מדמהני תנאי. ול"ה דבר שא"א לקיים עיי"ש וע' במהד"ת מ"ש בזה מדברי התוס'. ולפ"ז נ"ל דגם נדר מהני ע"י שליח מדמהני תנאי ואמנם ז"ב דדוקא נדר בעלמא אבל נדר לעבור על ד"ת ודאי ל"מ על ידי שליח דאין שלד"ע וה"ה דל"מ תנאי. ומעתה מיושב קו' התוס' דלפמש"ל הטעם דנדר מכל פירות חל משום דנדר חל לעבור על ד"ת אבל תנאי ל"מ. ומעתה ל"מ למימר דתלי' איסור קישוט באיסור כל פירות עולם דבנדר זה ל"מ תנאי ואפי' לא תתקשט תיאסר ודו"ק כי קצרתי:
יא ואמנם לפמש"ל י"ל קו' התוס' בדרך זה. דבימי חורפי הקשיתי על דברי הר"ן הנ"ל בשבועות שכ' לכשיסתכן תדחה השבועה מפני פ"נ. והרי לא יעבור על השבועה כלל. דלפי המבואר בשבועות בנשבע שלא יאכל ואכל נבילות פטור דאין דעתו על איסורין. וכיון דמאכילין אותו הקל ואיסור נבילה קיל משבועה דהוי ל"ת ועשה וא"כ בודאי כשיסתכן יאכל נבילות דקיל משבועה ולא יעבור על השבועה כלל והובא קו' זו בשמי בנ"ז ח"ב וא"ל דכשיסתכן שוב הותרו האיסורין וחל השבועה כדאמרינן איסור אחות אשה מיתלי תלי וקאי דכ"ז אי איסורין הותרו אצל חולה אבל לא אי דחוי' (ע' לעיל סי' נ"ה אות י"ג) ואמנם להנ"ל הדבר נכון דביארנו לעיל בסברת הרשב"א. דשבת קיל אצל חולה משאר איסורין מטעם דהוא א"ג. ולפ"ז שבועה נמי קיל דהוא ג"כ א"ג וא"כ נאכיל אותו היתר באיסור שבועה יותר מנבילה דהוי א"ח. ומעתה כ"ז בשבועה. אבל לא בנדר דנבילה עדיף מלעבור על הנדר שהוא ג"כ א"ח ועול"ת והוי נדר שאפשר לקיימו דבאמת מ"ש הר"ן דלכשיסתכן תדחה השבועה חלקו עלי' הפוסקים דמ"מ יצטרך לעבור והוי א"א לקיימו משא"כ בנדרים לא יצטרך לעבור אנדר דמאכילין אותו הקל ומ"ה נדר מכל פירות שבעולם חל. ומיושב קו' התוס' בכתובות ע"א ע"א:
יב ובאופן אחר י"ל דברי הר"מ ויתישב גם כן קו' המ"ל שהקשה דהרי חטה א' פוטרת כל הכרי ויפריש ויאכל החטה דהרי הוי ח"ש ונ"ל לפי המבואר בפסחים ל"ב במפריש תרומת חמץ דל"ה תרומה דאין שירי' ניכרין אף לריה"ג ומשמע אפי' לר"ש דחמץ לאח"ז מותר. מ"מ ל"מ התרומה דל"ה שירי' ניכרין היום ובפרט לפמ"ש מהרש"א פסחים כ"ט ע"ב דריה"ג ס"ל ג"כ חמץ לאח"ז מותר וע' בפ"י ובאו"ח. וגם מדברי הצל"ח נ' דאף לר"ש דמותר לאחה"פ ל"מ התרומ' בפסח (וע' לעיל סי' פ"ה אות ) ולפ"ז ק' בסוגין דאמרינן דגוזזין לו את הכרישין ומאכילין ות"ק ס"ל דצריך לעשר איך מהני התרומ' כלל. ובפרט לדברי מהרש"א שהקשה דלוקמי' בלא אפשר בחולין דהרי הו"ל איסור מטעם מוקצה ולפי המבואר ברש"י עירובין ל"ז דשירי' ניכרין היינו שיהי' הפרש בין החולין והתרומה. וכשגזז הכרישין בשבת ל"ה שיריה ניכרין. דגם הם אסורין משום מוקצה ולהחולה בין השירים בין התרומ' מותר ובפרט למ"ד דמאכילין תרומה ולא טבל והוא צ"ע:
ואמנם כ"ז למ"ד איסורין הותרו לחולה אבל למ"ד איסורין דחוין קו' זו לק"מ דשירי' ניכרין להחולה. ואף דהוא מותר לאכול התרומ' באמת הוא איסור ורק שנדחה האיסור משא"כ השירים הוי היתר דאיסור מוקצה הוי רק א"ג והותר לחולה כנ"ל באריכות משא"כ למ"ד כל איסורין הותרו ל"ה שירי' ניכרין. ומעתה יתיישב קו' המ"ל בדרך נחמד. דהנה עמיתי הגאון מהר"ץ א"ש נ"י העירני סברא ישרה דאף לשיטת הסוברים דכל איסורין הוי א"ח זה דוקא אם הוי כשיעור אבל ח"ש ודאי ל"ה רק א"ג. והוא לפמ"ש ז' הח"ץ בטעם ח"ש דהוי מטעם אחשבי' עיי"ש א"כ התורה לא אסרה עלי' רק הוא עשה האיסור:
יג ובזה אמרתי פרפרת נאה דבפסחים ד' מ"ד אמרינן דנזיר וחטאת הוי ב' כתובים לענין היתר מצטרף לאיסור והיינו דלכתוב בנזיר וניליף חטאת מיני'. ומקשין העולם דבזבחים צ"ז מקשינן על קרא דיקדש וניתי עשה ולידחי ל"ת. ותי' ר"א יקדש עשה היא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ומעתה הרי צריך קרא דיקדש ול"ה ב' כתובים. וברש"י זבחים צ"ז פרש"י ואמאי תיקדש משום האי פורתא והוא שפת יתר. ולהנ"ל נ"ל דבר נכון. דבנ"י לנדרים פ"ב הנדפס מחדש תי' על קו' הפוסקים דנדרים חלין מ"ד מצוה והקשו וניתי עשה ונידחי לל"ת. ותי' דכיון דנדרים הוי א"ח וכל המצות ל"ה רק א"ג אין א"ח נדחה מחיוב גברא. וע' בס' יד שאול לש"ב הגאון מלבוב שכתב ג"כ כן וכבר קדמו בנ"י (ובאמת כ"ז אי כל איסורין הוי א"ג נכונים דברי הנ"י אבל אי הוי א"ח אף כלאים כן ממילא נלמוד מכלאים בציצית להיפך). והנה תוס' בזבחים שם כ' לאו אנאכל כחמור שבה פריך דהוא לאו שי"ב כרת רק אפסולה תיפסל. והיינו שנפסל ע"י פיגול ובנדרים י"ב איתא בר"ן דאיסור פיגול עדיין אסור מחמת נדרו עיי"ש ודברי מהרש"א בקידושין נ"ח שכ' דקים לתוס' דבפיגול פקע הקדש תמוה (ע' לעיל סי' ס' אות י"ב):
ולפ"ז יקשה דמה מקשה וניתי עשה ונידחי לל"ת. והא הל"ת א"ח כמו הקדש וכל עשין הוי חיוב גברא כנ"ל וא"ח לא נדחה מא"ג. ואמנם לפמש"ל אף בא"ח כשהוא ח"ש ל"ה רק א"ג כנ"ל ושפיר הקשה דכאן ל"ה רק ח"ש והוי א"ג וליתי עשה ונידחי לל"ת ושפיר פרש"י אמאי תוקדש משום האי פורתא והיינו כיון דל"ה רק ח"ש שפיר דוחה וכ"ז לסוגי' דזבחים דלס"ל כלל היתר מצטרף לאיסור. דגם קרא דחטאת אתי' לטעם כעיקר כמו סוגיא דחולין צ"ט. משא"כ סוגי' דפסחים דס"ל בנזיר להיתר מצטרף לאיסור ואם נילף חטאת מנזיר דהיתר מצטרף לאיסור הוי שיעור שלם ושפיר הוי א"ח ובלא"ה ל"ד העשה לל"ת. דא"ח ל"ד לא"ג ואין צריך יקדש. שפיר הוי ב' כתובים ודו"ק כי הוא דבר נחמד:
יד ואף הכא נאמר בסוגין לישב קושי' המ"ל דיפריש חטה ול"ה רק ח"ש ולהנ"ל נאמר דבהך דגוזזין את הכרישין דמיירי במוקצה ול"ה שירי' ניכרין לשום אדם לכאורה ל"מ הפרשה. ורק שניכר לחולה דאף דמותר לאכול התרומה. מ"מ הוא רק דחוי'. ומעתה כאן צריך להפריש כשיעור. דאם נפריש ח"ש ל"ה רק א"ג. והותר לאכול ול"ה שירי' ניכרין ול"מ התרומה כלל ולכן צריך להפריש כשיעור כן יש לומר ע"ד הפלפול לישב קושית המ"ל:
ואמנם אם נאמר דגם איסור שבת דחוי' לחולה אף דהוי א"ג שוב ל"ה שירי' ניכרין דגם השירים הוי דחוי':
אך למ"ד מוקצה דרבנן שפיר הוי שירי' ניכרין דהתרומה אסור מדאור' ואף דמעשר ירק דרבנן מ"מ איסור מוקצה קיל יותר דמותר לקטן ולחולה שא"ב סכנה משא"כ לרבה דס"ל מוקצה דאור'. ומעתה נתישב לרבה קו' מהרש"א שהקשה דלוקמא בנ"א בחולין ובפלוגתא דב"ת ורבנן. דבשלמא באפשר בחולין אסור לדידי' התרומה ושירי' ניכרין לחולה משא"כ בלא אפשר בחולין למ"ד מאכילין תרומה ל"ה שירי' ניכרין ול"ה תרומה כלל ואיך קתני א"צ לעשר והרי ל"מ כלל מעשר ותרומה וע"כ צ"ל דפליגי באפשר בחולין וכ"ז לרבה. והר"מ דפ' דמוקצה ל"ד ולדידי' י"ל דפליגי בא"א בחולין דל"ק משירי' ניכרין דמוקצה ל"ה רק דרבנן ואין צריך לומר דאיסור שבת חמור מלהאכיל טבל. וע"כ לא הביא הר"מ דבירק מאכילין טבל ודו"ק. ומה שיש להסתפק הוא אי באד"ר ל"ה שירי' נכרין ל"מ מפאת זה התרומה מדאו' די"ל דהוי כמ"ש המ"ל בשר קודש שנטמא מדרבנן אינו חייב באכל בטומאת הגוף:
טו ודע דבכל מש"ל דס"ל לר"מ דשאר איסורין דהוי חפצא חמור משבת דהוי איסור גברא. אין להקשות דהר"מ פ' בפ"ג משבת דחוי' איסורין לחולה וה"ה שבת דל"ק כלל דהר"מ פ' ג"כ דטומאה דחוי' בציבור. ומ"מ ל"ב ריצוי ציץ כמ"ש הכ"מ בפ"ד מביאת מקדש. דס"ל דמ"מ הוי כהותרה וה"ה בחולה י"ל שבת הוי א"ג וכטומאת גברא. ואיסור חפצא הוי כטומאת בשר ודו"ק. ואמנם אם נאמר דהר"מ ס"ל שבת שוה לשאר איסורין. יש לומר דהמחלוקת בין הר"מ והרא"ש להר"מ דוקא נבילה וספיחי שביעית מאכילין ספיחי שביעית אבל נבלה ושביעית נבילה. ולהרא"ש נבילה ושביעית שביעית. תליא בזה דהנה כמו דכ' הר"ן נדרים די"ח דכל העשין הוי רק אגברי ה"ה לאו הבא מכלל עשה ל"ה רק א"ג ומ"ה להרא"ש דאיסור שבת קיל מנבילה וכתבנו דס"ל א"ג הותרה ה"ה איסור עשה. ומ"ה ס"ל מאכילין שביעית ולהר"מ גם א"ג דחוי' ומ"ה ס"ל מאכילין נבילה ולעולם לכ"ע י"ל דעשה חמור מל"ת. אפי' להרא"ש ורק דלחולה הותר א"ג ודו"ק: