אור ברסלב
בית יצחק אורח חיים בית יצחק אורח חיים › סימן עא

בית יצחק אורח חיים· רבי יצחק יהודה שמלקיש

בית יצחק אורח חיים · סימן עא

סימן ע

עוד בסוגיא דפסחים כ"ט ול"ב:

א והנה האבן עוזר סימן תמ"ג הוכיח דלא כמג"א שם דס"ל דאם עבר הנפקד ולא מכר חייב לשלם כמו שומר שהי' לו לקדם ברועים ומקלות מסוגיא זו. דמסיק בגמרא להוכיח דראב"י הדר בי' מדקאמר הא ר"י והא ר"ש ואס"ד לא הדר בי' לר"י ג"כ מעל דמותר לאחה"פ והקש' הוא דילמא לעולם לא הדר בי' ורק דהגזבר פשע שלא מכר וחייב לשלם וכשהוא בעין מצי לומר הרי שלך לפניך אם נגנב חייב לשלם והו"ל גל"מ ולר"י עבר ב"י ואסר לאחה"פ ומ"ה לא מעל ולר"ש מותר לאחה"פ ומ"ה מעל עיי"ש. והנה בישי"ע תמה עלי' דאם לר"י נמי שלך אי אתה אוכל ומותר לאחה"פ לא פשע כלל במה שלא מכר וא"ח כלל והיא תימ' גדול' ואצלי נמצא כתוב מה שהשיב הגאון מוה"ר יוזפא מזאלקווא להגאון מלבוב ותוכן דבריו דאף אם מותר לאחה"פ מ"מ לפי המבואר בסוגיא דזה שמותר לאחה"פ ל"ה רק גל"מ א"כ זה גופה פשיעה היא שלא מכר דמעיקרא הי' לו להקדש ממון גמור ועכשיו אין להקדש בפסח רק גל"מ והוה פושע שעש' ממון גמור גל"מ ע"כ דבריו. והנה דבר גדול דבר הרב בזה ואמנם לא הביא ראי' לדברי' ומצאתי מבואר להיפך דבמרדכי בב"מ הובא בחו"מ סי' ר"צ באפטרופס שטען מה שלא ה"ל לטעון שכ' שאפוטרופס חייב בפשיעה אם טוען ראובן אם היית טוען כדברי הוה משתבענא ושקילנא או משתעבינא ולא משלימנא. ולפי דבריך נשבע שכנגדו או שקיל בלא שבוע' לאו פשיע' היא ואפילו דינא דגרמי ל"ה אלא גל"מ ולא קיי"ל כר"ש וכו' ול"ה פשיעה אלא א"כ שכדברי ראובן הי' פטור בלא שבוע' וכדברי האפיטרופס נוטל האיש בלא שבוע' עיי"ש. הנה משמע אבל אם כדברי ראובן הי' נוטל בלא שבועה ועכשיו צריך לישבע לא מיקרי פשיעה אף דשוי' מממון גל"מ. ואמנם ע' בקצה"ח במ"ש על החלוקה דלפי טענות ראובן הי' נשבע ונפטר ולפי טענת אפוטרופס שקיל אידך בלא שבוע' בזה לא אמרו מי יימר דנשבע הנתבע דהא תנן בפרק שבועת העדות כפר אחד והוד' א' הכופר חייב ואע"ג דבלא"ה צריך לישבע ומי יימר דמשתבע וכו' ולא אשכחן בגמרא מי יימר דמשתבע אלא לר"ש עיי"ש ולדבריו ר"ש יחלוק על הך דכפר א' והוד' א' ולא משמע כן בשבועות ולפי דברי הגאון מוה"ר יוזפא דאף למ"ד גל"מ כמ"ד מ"מ מממון גמור לגל"מ הוה פשיעה ה"ה בכפר א' והוד' אחד אף שבלא"ה צריך לישבע ל"ה רק גל"מ חייב שמשוה ממון גמור לגל"מ ומ"ה ל"פ ר"ש וע' עוד בקצה"ח משמע דס"ל כסברת הגאון הנ"ל אף כי לא הרגיש במ"ש וקצרתי ואמנם מלבד דגוף הסברא לא ברירא ומהמרדכי משמע להיפך בצדק דחה דברי' הגאון בעל ישי"ע מה שג"כ מצאתי כתוב דהרי לראב"י גם בפסח מותר והתוס' לא דחו דברי רש"י רק בשל נכרי. אבל בשל הקדש משכחת כמה גונא שלא יקנה כגון אם יסיק תחת תבשילו וכו' וע' בפ"י משכח כמה גונא מה שמותר אף בפסח ולכן עדיין צ"ע בדברי הא"ע:

ב ומה שנ"ל בביאור דברי האע"ז הנה הפ"י בפסחים ו' הקש' לשיטת הר"מ דאחריות פשיעה נמי עובר בב"י גם ס"ל דבהקדש חייב בפשיעה וא"כ על הקדש ליעבר הגזבר בב"י מחמת אחריות דפשיע' וע' באע"ז הנ"ל ולקמן ותחל' אומר אני על הקרא גופ' ל"ק דמדאורייתא אף פשיעה פטור ואף מזיק מקרא דכי יאכל פרט למזיק ורק מדרבנן חייב וכ"כ בתומים ס"ו ורק דקשי' עכ"פ מדרבנן ליעבר בב"י ולא אשכחן בהקדש דליעבר אפי' מדרבנן אבל גם זה ל"ק לפי המבואר ברמב"ן הובא בקצה"ח סי' שפ"ו דאף למ"ד גל"מ חייב או דינא דגרמי. אבל גורם דגורם פטור דלא כש"ך שם ולפי המבואר בתומים סימן ס"ו ס"ק ס"ט זה דחייב בפשיעה א"ח רק משום גורם. דמזיק ממש ל"ה ורק בפשיעותו גורם להזיק עיי"ש והנה אמת דקודם פסח שהי' להקדש ממון גמור:

אם הוא פושע חייב אבל כשהגיע ע"פ ונאסר החמץ ול"ה להקדש רק גל"מ שמותר לאחה"פ כשפושע בפסח ל"ה רק גורם דגורם ופטור בפשיעה ומ"ה בפסח אין לו אחריות פשיעה ואינו עובר בב"י ודו"ק:

ועפ"ז נ"ל בישוב דברי הרמב"ם דס"ל פשיעה בהקדש חייב והתוס' הוכיחו דפטור מדתקשה בב"מ נ"ח מהשוכר את הפועל לשמור את הזרעים וכו' לפיכך אחריות שבת ולוקמא באחריות פשיעה וע' בש"ך ובתומים ולהנ"ל י"ל לפמ"ש התוס' לשמור את הזרעים דהזרעים הוה הפקר ורק שהי' מודיעין שיחדום לעומר ומעצמן הי' נמנעין מליקח ולפ"ז דהזרעים ל"ה ממון הקדש ומה שחייב בשמירה הוא משום שגרם להקדש דאם הי' שמר כראוי לא הי' אחר לוקח ומעתה כ"ז אי הוה שומר. אבל אי ל"ה שומר ורק משום פשיע' ל"ה רק גורם ובהפקר כגון זרעים ל"ה רק גורם דגורם ופטור:

ואמנם כ"ז שלא אליבא דראב"י. אבל אליבא דראב"י דשלך אי אתה אוכל ולדידי' מותר לישראל להסיקו תחת תבשילו בפסח הוה ממון גמור והו"ל לעבור בב"י משום אחריות פשיעה ואמנם כל עיקר הקו' י"ל בפשיטות דמבואר בכ"מ בתקנתא דרבנן מצי הבעלים למימר לא ניחא לי' ומבואר בב"ק כ' ע"ב דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי עיי"ש ברש"י. ומעתה בהדיוט אלו הבעלים יעמדו ויאמרו דלא ניחא להו שהשומר חייב בפשיעה מהני ובהקדש הוה כעומד וצוח דע"י מה שהשומר חייב בפשיעה יפסדו ההקדש והוה כאומרים ע"י הפסח לא ניחא להו בתקנתא דרבנן שיתחייב השומר בפשיעה. ומעתה האע"ז הוכיח שפיר דזה גופה הוה פשיעה מה שלא מכר דקודם פסח הי' להקדש שומר על החמץ שיחייב בפשיעה ובפסח ההקדש צריכין שיאמרו לא ניחא להו כדי שלא יאסר משום אחריות פשיעה ומבואר בירושלמי שקלים ובר"מ בבני העיר שהי' להם לשלוח בש"ש ושלחו בש"ח חייבין לשלם דהוי פשיעה וה"ה הכא מה שהפסיד להקדש שישארו בלא שומר הוה פשיע' ומ"ה הי' לגזבר למכור ושפיר מוכח דל"ה פשיע' מה שלא מכר וגם לפי סוף דברי האעו"ז שכתב בקו' הפנ"י על הרמב"ם מחיוב פשיע' דאם אתה אומר שחייב בפשיע' חייב לשרפי וכש"כ שפטור מפשיע' מיושבין דברי' דמ"מ הוה פשיע' שלא מכר שהזיק והפסיד להקדש שומר שיתחייב בפשיע' וז"ב:

ג ועפ"י הנ"ל י"ל שיטת הבעל המאור דגרס באוקימתא דר"א דכ"ע פודין אה"ק להאכילן לכלבים כמו דהוה בעי רש"י ותוס' למיגרס וק' קושית תוס' דאי פודין ימכרו ההקדש בעצמן לנכרי'. עוד הקש' מהרש"א ברש"י לעיל דקאמר ר"י דפליגי אי פודין אה"ק להאכילן לכלבים ופרש"י דמ"ד מעל סבר פודין וכריה"ג והא אף לר"י ההקדש בעצמו יכול למכרו לנכרים כמ"ש תוס' ורש"י ע"ב ולהנ"ל י"ל. הנה לעיל ביארתי מה שא"ע הגזבר בב"י משום אחריות פשיע' מטעם דפסח פטור בפשיע' דהוה גורם דגורם עיי"ש. ואמנם למ"ד פודין להאכילן לכלבים ובפסח הוה ממון גמור אפילו לר"י דההקדש עצמו ימכרנו לנכרי ועובר בב"י משום אחריות פשיע' (וההקדש. לא יאמר לא ניחא לי' דלא יפסידו שיחייב לשלם שלא מכר לשיטת המג"א) ואם הוא עובר בב"י קאי בעשה דתשביתו ול"מ ליזבן לנכרים דהוא חייב להשבית ואיך ימכור ויבטל העש' וכעין שכ' המק"ח בתל"א ומ"ה א"א למכור לנכרים ממ"נ דלר' יהוד' דלישראל אסור בהנא' בפסח ולנכרים לא מיזדבין ומ"ה ליכא אחריות פשיע' ואינו עובר בב"י ואין לומר דלישתרי לימכר לנכרי דז"א דכשאתה מתירו למכרו בפסח חייב באחריות פשיע' דהו' ממון גמור וקאי בעש' דתשביתו ול"מ שוב למכור לנכרי ומעתה שפיר גרסינין דכ"ע פודין ודבר הגל"מ לכמ"ד ולריה"ג מעל דנהי דלדידי' בכל הקדש עובר בב"י מדרבנן משום אחריות פשיע' דהרי לדידי' מותר בפסח מ"מ מעל שהגזבר יפד' להסיקו תחת תבשילו שמותר ויקיים העש' תשביתו ומ"ד ל"מ כרבנן דאסור בהנא' והישראל ל"מ להסיק תחת תבשילו או לתת לכלבים שלו ולנכרים לא מזדבן דאם נאמר דמותר למכור עובר גם כן בב"י וקמבטל עשה דתשביתו ושוב אסור למכור ודו"ק היטב כי היא עמוק:

ואמנם דעת רש"י ותוס' יהי' כשיטת האעו"ז דאף אם נאסר החמץ מ"מ הישראל הנפקד א"ח לשלם. ומעתה אף אם נאמר דההקדש מותר למכור בפסח לנכרים והו' ממון גמור ואיכא אחריות פשיע' מ"מ ההקדש יאמר לא ניחא לי החיוב פשיע' דהם יפסידו בזה דלא נתחייב הגזבר לשלם וממילא דאינו עובר בב"י ואין כאן תשביתו ומותר למכור וע"כ גרסי אין פודין. והנה החק יעקב כתב על דברי המג"א דאף החולקים ל"ח רק בש"ח אבל בש"ש ודאי חייב כשלא מכר. ולכן כתב דלר"י דס"ל שומר אביד' הוה ש"ש כשמגיע ע"פ מחויב למכור מטעם משיב אביד' והו' על רגע זו ש"ש וחייב דהו' פשיע' עיי"ש. ומעתה מיושב קו' מהרש"א הנ"ל בט"ט דלר"י לשיטתי' דס"ל שומר אבד' הוה ש"ש ולפ"ד הר"ם דהקדש בפשיע' חייב גם כשלא מכר חייב ומעתה הוכרח רש"י לפרש דמ"ד פודין ס"ל כריה"ג ורשאי לפ"ז לפדות להסיק סתם תבשילו דמקיים העש' דאם נאמר דס"ל כר"י דאסור בהנא' ורק דהגזבר ימכור לנכרים ז"א דא"כ יהי' שוה גם בפסח וחייב באחריות פשיע' ואם ההקדש יאמר לא ניחא לי' זה יהי' פשיע' בעצמו שמסלק השומר מההקדש ויחייב לשלם והו"ל גל"ע כמ"ש האעו"ז ויתחייב להשבית ואסור שוב למכור לנכרי כנ"ל משא"כ רב אשי ס"ל שומר אבד' הוה ש"ח ולדידי' פטור הגזבר שלא מכר כמ"ש החק יעקב ואם הוא לא פשע שוב ליכא גם אחריות פשיע' דההקדש יאמר לא ניחא כנ"ל ולכן אינו עובר בב"י ורשאי למוכרו לנכרי ודו"ק היטב כי הוא עמוק מאוד ומזה מוכח דר"א ס"ל הוה ש"ח וע' בפוסקים שנתוכחו בזה בהלכ' ותי' מקום עוד לפלפל להיפך דלמהר"א ששון הובא בישי"ע או"ח ש"ו דבש"ש פטור בהקדש אף בתר התקנ' דאמרינין בב"מ נ"ח משום שישמור בעצמו שלא יפסיד שכירתו אי שייך זה אף בכגון הכא דשכירתו הפרוט' דר"י ואף דבלא"ה לא נתן מ"מ לפמ"ש הישי"ע באו"ח סימן תקפ"ו בביאור הדבר דדוקא אי פטור באמת אז הוה הנא' ואי לא פטור אדרב' ניחא לי' דליעבד מצו'. ולפ"ז אף בפרוט' דר"י ליכא התקנ' ולפ"ז להיפך לר"י פטור בפשיע' דהו' ש"ש וליתא לתקנ' דמסקינין בב"מ ובזה הי' מקום לפרש הב' לשונות דפליגי בהכי אליבא דר"י ותן לחכם:

ד והנה במ"ש התוס' לריה"ג איך נפד' החמץ ויעבור בב"י ומזה הוכיחו דמשהה חמץ ע"מ לבערו א"ע לריה"ג לפמ"ש בדעת הר"מ דהקדש א"ע בב"י אף דחייב באחריות פשיע' דבפסח א"ח בפשיע' דהו' רק גורם דגורם כנ"ל משא"כ לריה"ג דבאמת בהקדש עובר הגזבר בב"י מדרבנן ולפ"ז מ"ה שפיר יכול לפדות להסיק תחת תבשילו דבלא"ה מעיקרא ע"כ עבר משום אחריות פשיע' וקאי בעש' דתשביתו משא"כ לדידן דאסור בפסח בהנא' ואין כאן אחריות פשיע' וא"ע בב"י ודאי אסור לקנות ולשהות כדי לבערו והתבונן כי קצרתי ובעיקר קו' מהרש"א ברש"י שכ' על איקומתא דר"י למ"ד פודין ס"ל כריה"ג ואמאי לא כר"י ורק דהגזבר ימכרנו לנכרי בעצמו העירותי ע"ז דלכאור' נכרי ל"מ לפדות מהקדש לפמ"ש תוס' בבכורות י"ד בטעמא דהקדש קונ' בכסף דמשיכ' ל"ש בהקדש דכל היכא דאיתא בי' גזי דרחמנא איתא ונכרי לא קנה רק במשיכ' ול"מ לקנות בכסף ואיך יפד' דבר מה מהקדש רק דזה תלי' אי נכרי במשיכ' קונ' ור"א לשיטתי' דס"ל ע"ז ע"א בנכרי מעות קונ' ע' תוס' ב"מ וכ"מ ומ"ה ס"ל דנכרי פוד' ההקדש ומ"ה נכונים דברי רש"י דהנכרי בעצמו ימכרנו. אבל לר"י אולי ס"ל נכרי אינו קונ' בכסף ואינו פוד' הקדש ולכן פרש"י דס"ל כריה"ג וימכרם לישראל וע' פ"י מ"ש דנכרי אינו פוד' הקדש מטעם אחר ודוק היטב:

ה ונבוא לסוגיא דאוכל תרומת חמץ דף ל"ב בישוב דברי הרמב"ם בפהמ"ש שכתב פטור מן התשלומין דקיי"ל אינו לוק' ומשלם ומדמי עצים לפי שחמץ בפסח אסור בהנא' והדבר תמוה דב' טעמים למה לי ועוד אמאי מוקי לה בגמרא כר"נ ולא תי' משום דאינו לוק' ומשלם ע' בתויו"ט הנה בסוגיא יש להקשות דמקש' תנן האוכל תרומת חמץ וכו' אלא א"א לפי דמים משלם חמץ בר דמים הוא והרי מ"מ אכל ונהנ' בחמץ ועיקר קושית הגמרא הוא דנהי דנהנ' מ"מ מאי חסרו ולפי המבואר בתו' כתובות ל' ע"ב דאף דזה נהנ' וזל"ח פטור מ"מ אם חסרו אף פחות מש"פ מגלגלין עלי' הכל ע' מהרש"א שם ותוס' דף כ"ט הקש' גבי חמץ של הקדש והרי יכול ליהנות מאפר ותי' דמיירי דאין האפר ש"פ ומעתה באכל תרומת חמץ עכ"פ הפסיד לחבירו האפר פחות מש"פ ומגלגלין עליו הכל ומאי מקש' והיא קושיא גדול' אמת דדעת הרשב"א דאה"נ ל"ה שלו כלל רק כהפקר ולפ"ז א"צ לשלם מטעם ז"נ דנהנ' מהפקר אבל רוב הפוסקים ס"ל דאה"נ הוה שלו וראי' מגט שנכתב על אה"נ והק"ל (ועמ"ש לעיל סי' נ"ט אות ד"ה) ובימי חורפי הייתי רגיל בזה לפרש לשון התוס' דף כ"ט שכתב ועוד י"ל הא דאין מקדשין באה"נ היינו בדליכא ש"פ ולשון תו' תמוה דהו"ל לכתוב בלשון תי' גם על סוגיא דהכא ותירצתי דבמעיל' ל"ש לתרץ כן דכיון דחיסר פמש"פ חייב בהנאת כול' וכעת מצאתי בב"א בחלק חו"מ סימן ס"ב העיר כן וע' במח"א במ"ש בישוב דברי הפוסקים במכר לחבירו איסור אכיל' דרבנן דאינו מחויב להחזיר כלום ולפי המבואר בש"ע ומוכח מגמרא דבנחת אדעתא דתשלומין צריך לשלם אף בז"נ וזל"ח ולפ"ז בקונ' איסור אכיל' דרבנן ולא ידע ואכל הוא נחת אדעתא דתשלומין וצריך לשלם מצד ז"נ כשו' היתר אכיל' ומ"ה אינו מחזיר וע' לעיל סימן הנ"ל:

ולישב נאמר עפ"י הירושלמי הובא בר"ש גבי מי שהאכיל חמרי' ופועלים דבר איסור דמשלם להם דמי סעודתן דמקש' והלא אכלו ומשני אדם קץ באכילת איסור והרמב"ם פ' כן הרי דאכילת איסור ל"ח הנא' וכיון דרישא דמתניתין מיירי בשוגג ע"כ משלם רק מה שחיסר לכהן דמשום הנא' א"צ לשלם כיון דקץ באכילת אסור וע' בר"מ בנזיר ששות' יין של תרומ' ושפיר מקש' בר דמים היא דלא חיסר לכהן:

ו) ועדיין יש להקשות הא דפריך בגמרא א"ה אימא סיפא ומשמע אא"ב דמתניתין כר"י או כר"ש דאסור בהנא' א"ש והרי בסיפא במזיד ל"ש אדם קץ באכילת איסור דיודע שאסור וראי' מדמחייב בכתובות ל' ע"ב בחלב משום ז"נ כמ"ש תו' שם ובזה יתחייב משום ז"כ שחסרו האפר פחות מש"פ לכן נ"ל דבר חדש דאנן קיי"ל בממון ומלקות ואתרו בו מילקא לקי ממונא לא משלם ובירושלמי הקש' לר"ל דחייבי מלקות שוגגין פטור מתשלומין מאכל תרומ' שוגג ותי' אלא לר"ל כדעתי' דתמן הכל הי' בכלל לא תענ' יצא ועשיתם לו כאשר זמם לחייבו ממון וכן הכל הי' בכלל וזר לא יאכל קודש יצא ואיש כי יאכל קדש בשגג' לחייבו ממון והבין הר"ש פ"ז דתרומת בפי' הירושלמי דגילתה תור' דל"א קל"ב והקש' לפ"ז מסוגיא דפסחים ולבסוף מסיק הר"ש דלפ"מ דמסקינין בשבת בהזיד בלאו אע"פ ששגג במית' ולפ"ז גלי קרא דל"א קלב"מ אפילו במקום מלקות עיי"ש ומשמע דהבין דהירושלמי ס"ל דבתרומ' לוקין ומשלמין ולפענ"ד דברי הירושלמי אין סובלין כן דקשיא אירושלמי דלמ"ל הא דהכל הי' בכלל לא תענה וכו' הכי אין די במ"ש דהכל היה בכלל וכל זר וכו'. ולכן ברור לפענ"ד כונת הירושלמי ע"ד דאמרינין בכתובת בפי' רבתה תורה עדים זוממין דממונא משלם מילקא לא לקי אף הכי בתרומה לא דגילתה תורה דל"א קלב"מ רק דממונא משלם מילקא לא לקי בין במזיד בין בשוגג ואהכי הוצרך הראיה מעדים זוממין דמתרץ דומיא דעדים זוממין ולפ"ז ה"ה בהזיד בלאו ושגג במיתה חייב ממון ופטור ממלקות כמו בעדים זוממין ולקמן יבואר דעת הרמב"ם בחיבורו מזה וה"ה במזיד גמור:

והנה תוס' בכתובות הקשו על הך דנחבל דאמרינין בפי' רבתה תורה ממונא משלם מילקא לא לקי ומסופק בגמרא אי ממונא לקולא דא"כ איתגורי איתגר שנידון בקלה ותי' דחס רחמנא אממונא של נחבל ולפמ"ש בהירושלמי דבתרומה נמי גילתה דממונא משלם וקשיא איתגורי מיתגר וע"כ צ"ל נמי דחס רחמנא אממונא של כהן ולפ"ז כ"ז ל"ש רק אי חסרי' לכהן אבל אי משלם מצד ז"נ ל"ש לומר ממונא משלם מילקא לקי דקשיא איתגורי איתגר דהרי לא חסרה לכהן שתחוס התורה עליו. ומעתה הסוגיא נחמדה מאוד הנה כשהקשה אא"ב לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא ול"מ לשנוי' מצד הנאה שלו דבשגג ל"מ הנא' וכשהק' מסיפא הכי מק' ובשלמא אי אתיא כר"י י"ל דפטור מצד שלא חסרו לכהן ואי דישלם מצד ז"נ בזה מלקות פוטר דהתורה לא גילתה רק בחסרו מטעם חס רחמנא ובכאן מלקות פוטר אלא אי כריה"ג הרי חסרו וממונא משלם ותי' הא מני רנבה"ק דכרת פוטר ומעתה דברי הר"מ בפהמ"ש נכונים דפטור מתשלומין מטעם מלקות פוטר ואי דהתורה גילתה ממונא משלם מ"מ כאן ל"ש ח"ר דהרי אסור בהנאה והוצרך לפ"ז ב' טעמים כנ"ל דבזה דאסור בהנאה אין די דקשיא ולישלם מצד ז"נ כנ"ל ודוק היטב בכ"ז:

ז ומעתה נבוא לדברי הר"מ בחיבורו שפ' האוכל תרומת חמץ בפסח בין בשוגג בין במזיד פטור מפני שחמץ בפסח אסור בהנאה עיי"ש ותמהו עליו דהרי אם אמרינין לפי מדה משלם חייב ואמאי לא פסק לפי מדה משלם ע' בפוסקים ולהנ"ל נכון בפשיטות דלפמ"ש משכחת בתרומה בשוגג שיחויב מלקות כגון בהזיד בלאו ושגג במיתה וכבר כתבנו בדברי הירושלמי דהתורה גילתה שישלם ולא ילקה. ואמנם נ"ל דכ"ז בהזיד בלאו ושגג במיתה דבזה חייב חומש והוה שוגג וגילתה התורה שישלם ולא ילקה אמנם במזיד בין בלאו בין במיתה בזה לא גילתה התורה שישלם ומ"ה ס"ל לוקה ואינו משלם ובזה נכון פ' הרמב"ם שפ' באכל תרומה מזיד לוקה ואינו משלם ואצ"ל דפליג אירושלמי ובהזיד בלאו ושגג במיתה פ' דחייב חומש ולהנ"ל פטור ממלקות:

ואמנם אי ממונא לקולא קשיא איתגורי איתגר ועכצ"ל חס רחמנא וזה אם הפסיד לכהן אבל אם לא הפסיד לכהן ורק שישלם לפי מדה בזה ל"ש חס רחמנא והדרן לכללא דלוקה ואינו משלם אף בשגג במיתה והזיד בלאו ומעתה קאמר הגמרא שפיר א"א בשלמא לפי מדה שפיר אף דעדיין קשיא הרי מתניתין סתמא קאמר שוגג ולענין תרומה הזיד בלאו הוי שוגג ובזה ל"ש חס רחמנא ולוקה ואינו משלם מ"מ צריך לדחוקי אנפשין דמיירי בשגג בין בלאו בין במיתה ואמנם הרמב"ם לפסק הלכה. מיירי בשוגג שהזיד בלאו ושגג במיתה שפסק לעיל דהוי שוגג ומזיד היינו שהזיד לגמרי ושפיר פטור דלאו בר דמים דאסור בהנאה ואי דישלם לפי מדה בזה ל"ש חס רחמנא ומלקות פטרו ודו"ק:

ודע מה שמסופק בגמרא אי ממונא לקולא ראיתי בהפלאה שכ' דנ"מ בחובל ביוה"כ דא"מ לקולא ורק דבחובל גילתה תור' משום שהותר מכללו כדאמרינין שם בכתובות ביוה"כ הו"ל לחייב מלקות וליפטר מממון ואי ממונא לחומרא אף ביוה"כ חייב ועפ"ז תמה על הר"מ שפ' גם בחובל ביוה"כ חייב לשלם ואמאי הרי הוה ס' וספק ממונא לקולא עיי"ש. ואמנם לפמ"ש במק"א דבס' קלב"מ חייב עפ"י מ"ש מהר"י באסון בכל ס' גזל דלחייב מס' איסור ותי' דאם אתה אומר להיפך יהיה אצל השני ס' גזל וקלב"מ חייב לצי"ש ויהיה אצל השני בהיתר מצד לצי"ש ומצד תפיסה ומ"ה פסק בחובל ביוה"כ חייב לשלם מס' דלא יהיה גזל אף א"מ לקולא משום שחייב לצי"ש ודו"ק בכ"ז:

תוכן העניינים

בית יצחק אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה