אור ברסלב
בית יצחק אורח חיים בית יצחק אורח חיים › סימן טז

בית יצחק אורח חיים· רבי יצחק יהודה שמלקיש

בית יצחק אורח חיים · סימן טז

סימן טו

בענין הנ"ל (א) ועתה אעבור בין בתרי אמרותיו בקצרה מ"ש לאסור פיאה נכרית לפמ"ש רש"י בלימוד פרוע ראש מדחזינין שהתורה ענשה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות מכלל דאסור א"כ כיון שהתורה אסרה קישוט בשער ה"ה קישוט בפיאה נכרית הסברא נכונה אי דרשינין להחמיר טעמא דקראי. אך לפ"ז נאסור נמי בחצר ומדחזינין לשיטת התוס' והפוסקים דבחצר מותר דלא ילפינן לאסור רק כמו שנאסר בתורה ה"ה בפיאה נכרית לא נאסור אך יש לחלק דבחצר דלא שכיח רבים ל"ח שתתנאה בפני אחרים ול"ה פריצות משא"כ פיאה נכרית מיהו מדמתירין בשבת פיאה נכרית מטעם שלא תתגנה על בעלה מוכרח דשרי להתקשט בפיאה נכרית והתורה ענש' הסוטה שהלכה בשערות שלה. משא"כ פיאה נכרית. ועוד הסוטה הלכה לגמרי בגילוי ראש משא"כ אם הולכת מקצת מכוסה פיאה נכרית ויוצאה לחוץ אין לאסור מזה ומ"ש להוכיח מלשון רש"י נדרים ל' דנשים לא מיקרי שחורי ראש משום שמכוסים תמיד בלבנים ומוכח דפיאה נכרית אסור וכבר נזכר ראי' זו בב"ש ועיין תשובה מאהבה א"כ יאסור שתכסה הראש במלבוש שחור. אך מזה אין ראי' שדרכן הי' לצאת מעוטף בלבנים ולכן יקראו נשים בלשון פלניא לבני ראש ואין ראי' דהוא מצד איסור ולהר"ן ודאי אין ראי' כיון דהנשים הולכין במכוסה ראש אינו נקראין שחורי הראש אבל מה שיהיה מכוסה אין ראי' אם בפיאה ואם מלבוש ואמאי לא אייתי ראי' מהתורה דכתיב ותתכס בצעיף ע"כ המנהג מהצניעות לצאת מכוסה הראש ומ"מ אם הולכת מכוסה ראש בצעיף ומקצת פיאה נכרית יוצאת לחוץ אין מכל זה ראי' לאסור ומה שהאריך בכלל ד' אי במבוי שרבים בוקעין הוי דבר תורה כבר כתבתי לעיל באריכות ומ"ש לדחות הראי' מהך דשבת כמ"ש התוס' שבת ד"ג דלא מיירי רק מאיסור שבת יש מקום לדבריו וכן כתב הח"מ בא"ה סי' קכ"ד ובמשנה דשבת ודאי י"ל הכי דהגאון מוהר"ע אייגר ז"ל העיר בצדק בתוס' שבת ד"ג שכתבו בתוס' ד"ה בבא דמ"מ משום איסור שבת פטור ומותר דמאי נ"מ אי מותר מצד איסור שבת וכתב דנ"מ דבאיסור שבת הוי מומר לכל התורה אף באיסורי דרבנן לשיטת התוס' עירובין ס"ט משא"כ מצד איסור לפני עור ואני כתבתי שם דנ"מ לענין שביתת עבדו. לפוסקים דאף באיסור דרבנן מוזהר עלי' האדון בעבד א"כ מצד לפני עור אינו מוזהר עלי' רק מצד איסור שבת א"כ במשנה דשבת יש נ"מ לענין שפחה שלו ולכן מייתי הרמב"ם הך דפיאה נכרית שלא תצא לר"ה אף דבלא"ה אסור למאן דאוסר פיאה נכרית דנ"מ לשפחה דאין הישראל מוזהר עלי' רק באיסור שבת ועיין בתוס' ד' נ"ז לענין כבול מיהו לתוספת שבת סי' ש"ד שחולק על המ"א וס"ל דאין מוזהר על שביתת עבדו באיסור דרבנן ל"ש לתרץ כן ובגליון המ"א כתבתי להוכיח משבת ד' כדברי התוס' שבת מדהקשה בדף ד' וכי אמרינין לאדם חטא כדי שיזכה חברך ולא מוקי בעבד שהדביק פת והתירו לרבו לרדות כדי שיזכה בעצמו מיהו גם לשיטת התוספת שבת קשה כנ"ל דהרי העבד יעבור באיסור דאורייתא והאדון יעבור על שביתת עבדו ומ"ה איבעי אי הותר לאדון קודם שיבא עבדו שמל וטבל לידי חיוב חטאת ואכמ"ל בזה ושם כתבתי דהוה מצי לאוקמי דהאדון הדביק והתירו לעבד שלא מל וטבל דהוא לא יעבור דאינו מוזהר רק האדון והוה כדי שיזכה האדון ומזה מוכח כדברי התוס' שבת ודו"ק:

ב מ"ש כת"ה באות ה' להסתפח לאוסרין פיאה נכרי אי אתי איסור זה ועשוי עלי' כמשא לשיטת רש"י עירובין צ"ו דאיסור ב"ת משוי כמשא עיין בר"ן ריש פ' במה אשה שכתב אהא דחלופיהן באיש דמ"ה חייב חטאת באיש שיצא בטבעת שאין עלי' חותם כיון שאין דרך שיצא בו אף בחול ואם יצא בחול חייב משום לא ילבש גבר מ"ה הוה משא והיא קצת כמו דברי רש"י ומ"ש כ"ת בהך דשבת קל"ט דוקא בטלית שאין מצויץ כהלכתה אבל בטלית בלי ציצית ל"ה כמשא משום דבשבת ל"ה חיוב שבת רק מדרבנן כמ"ש במ"א סי' י"ד בשם המרדכי וכבר הרגיש בזה הפ"מ סי' י"ג ועיין שם שנסתפק בלבוש כלאים יחייב משום שבת לשיטת רש"י. ולפמ"ש הטו"ז בסי' ל"ד דין ב' זוג תפילין ל"ה בל תוסיף רק מדרבנן ומוכח מרש"י דאף איסור דרבנן משוי כמשא ולפי זה אף איסור כלאים דרבנן משוי כמשא ואין משמע כן בהוריות י"א דפליגי בכלאים דרבנן אי הוה מומר ולהנ"ל הוי אפילו מומר לחלל שבת ולכ"ע הוי מומר מיהו יש לחלק דלענין שבת הוי שוגג ובלא"ה דברי הפ"מ אין ברורים דדוקא תפילין דל"ה בגד רק משום מצוה היכא דליכא מצוה הוי משא משא"כ בגד כלאים אף דאסור מ"מ בגד הוא ולפ"ז ה"ה פיאה נכרית דהוה לבוש כמ"ש רש"י בסנהדרין קי"ב וביחוד אם דרכו ללבוש כלאים לגבי' הוי מלבוש כמ"ש הר"ן בטבעת שאין עלי' חותם דהוי משא דאין דרכו לצאת משום לאו משא"כ בדרכו בכך והרבה האריכו בזה האחרונים ועיין מ"ש לכ"ת בתשו' לה' תפילין בישוב קו' הטו"ז ואין להאריך כאן יותר ובלא"ה כתבתי בתשו' דיש חילוק בין איסור חפצא לאיסור גברא וביוצא בטלית שאינו מצויץ כלל כי הך דשבת קל"ט שהקשה כ"ת והפ"מ ל"ה רק חיוב עשה ועשה ל"ה רק אגברא כדמשמע מדברי הר"ן נדרים ואיסור גברא לא משוי החפץ כמשא ולפ"ז איסור דרבנן נמי ל"ה רק איסור גברא כדמשמע בכמה דוכתי ולא משוי כמשאול להטו"ז דס"ל באו"ח סי' נ"ד דל"ה בל תוסיף רק איסור דרבנן ומ"מ משוי כמשא להנ"ל י"ל דנהי דאיסור דרבנן ס"ל דהוי איסור חפצא מ"מ מה שאינו אסור רק בשבת ודאי ל"ה רק איסור גברא כדמוכח מדברי הר"ן ריש ביצה וזה ודאי ל"מ כמשא ודו"ק:

ומ"ש כבודו אהא דקי"ל בפיאה נכרית דיוצאת בחצר ולא גזרינין אטו ברה"ר והרי בלא"ה לא תצא בר"ה אף בחול משום איסור פיאה נכרית כבר הארכתי לעיל ומ"ש כ"ת הואיל דבבתולת יש לגזור אף נשואת יש לאסור דאין לחלק בין האנשים לשיטת הטו"ז בסי' ש"ג ס"ק ב' הטו"ז לא כתב רק לישב דברי הטור אבל הרמ"א סעיף ב' חולק ע"ז. אמנם בזה אף הטו"ז מודה דכמ"ש התוס' ד' נ"ט בכלילא הואיל ואין דרך לצאת רק אשה חשובה אין לגזור כן י"ל דוקא ברצועו' דכל הנשים יוצא' רק באיז' מקפד' ל"ש חציצ' אין לחלק כמ"ש התוס' בכל תכשיט אף אשה חשובה אסור משא"כ פיאה נכרית דנשואה אינה יוצאת כלל לרה"ר ודאי בחצר מותרת דאין דרכה לצאת לר"ה ואף הטו"ז מודה כמו כלילא באשה חשובה מיהו יש לחלק קצת ודו"ק:

ג ויתר פלפולו בסוגיא דשבת אין להאריך כי כבר הארכתי לעיל בענינים אלו. ומ"ש כת"ה בישוב דברי הרוקח דס"ל אשה חשובה מותרת בכל תכשיטין דלא שלפה ומחוה. וקשי' לדידי' קו' התוס' ד' נ"ט ע"ב דא"כ ל"ל לעולא לומר הרי הן ככל הכלים הנטלים ות"ל דמותר לטלטל הואיל וחזי לאשה חשובה וכתב דרוקח כשיטתי' הובא בב"י סי' תקפ"ו דס"ל בשופר שנעשה ביו"ט דאסור לצאת וכתב בסברתו מטעם דאסור לטלטל ולא ס"ל כהג"א דהואיל דהבא לישראל זה מותר לאחר אף הראשון מותר בטלטול וס"ל כשיטת הר"ן הובא בש"ג דל"מ לענין טילטול מה דחזי לאחרינא פלפולו יפה ואמנם בדעת הר"ן דס"ל במוקצה מחמת איסור לבעלים אף דחזי לאחרינא נמי אסור בטלטול כמ"ש הש"ג והמ"א סוף סי' ש"ח והקשה על הר"ן מהך דפ' מפנין דמטלטלין תרומה הואיל וחזי לכהן וע"כ כמ"ש התוס' שם לחלק בין ל"ח מחמת גריעותא ולהר"ן יקשה מזה כבר העירותי דהר"ן יסבור דמיירי בפ' מפנין שהתרומה כבר זכה בה הכהן והוא בעלים וכיון דלא הוקצה לבעלים מותר לכל ישראל לטלטל משא"כ בשל ישראל אף בטלטול אסור ויש להר"ן ראי' מדאמרינין בגמ' ד' קכ"ז ל"צ דמנחה ביד ישראל והכונה שכבר הוא של כהן אך דמנחה ברשות ישראל אבל אם הוא של ישראל מוקצה לבעלים אסור לכל ישראל. ולהר"ן מיושב קו' התוס' שם בדמאי דלמ"ל לומר הוי עני וחזי לי' ת"ל דחזי לעניים להר"ן מיושב דדמאי הוי שלו ומוקצה לבעלים הוי מוקצה לכל אדם ומ"ה צ"ל הוה עני וחזי לי' משא"כ בתרומה מיירי שהוא של כהן ומצאתי שפ"מ או"ח סי' ש"ט ס"ק ע"ח הרגיש ג"כ בזה. ואמנם בהבנת דברי הר"ן ז"ל שהביא דמוקצה לבעלים עשירי' אפי' עניים אין מטלטלין. ומייתי ראיה מהך דמפירין נדרים ומקשה מי יימר דמזדקק לה בעל אלמא מפני שאסרה הככר על עצמה נעשה מוקצה מאוד תמוה ראייתו דילמא מקשה שם דהוה מוקצה לה לאכילה וכמ"ש התוס' שם במקומן בתי' הראשון ואיך מייתי ראי' דאסור לכל אדם והנ"ל פי' דבריו דקשי' בגמ' שם דמקשה והרי הוי מוקצה ומאי קשי' ודילמא באמת אסור באכילה משום מוקצה והא דמפירין לצורך השבת מיירי שהאשה רוצה לטלטל הככר שתהנה בו לסמוך כרעי המטה ושאר צרכיה ועתה אסור הככר לה בהנאה מטעם נדר. ומ"ה מיפר לה ותהא רשאי ליהנות דמוקצה מותר בהנאה כמ"ש התוס' בע"ז ס"ו. ואי דלטלטל אסורה כיון דחזי לאחרינא מותרת לטלטל ומ"ה הוי לצורך השבת ומ"מ באכילה באמת אסורה משום מוקצה. וזה תמוה גדולה באמת על התוס' בתי' הראשון שם. וזה שכתבו בתי' השני שאסרתה לכל אדם. זה ס"ל לר"ן לדוחק ומ"ה מייתי ראי' דמוקצה לבעלים אסור אף בטלטול לכל אדם ושפיר הקשה דמאי מועיל אם יפר לה כיון דגם אח"כ אף בטלטול אסור. ולפ"ז שוב נתעורר קו' הבשמים ראש סי' רכ"ט מאי מקשה בגמ' דילמא מיירי שנפדה בשבת ואין מוקצה לחצי שבת ומזה הוכיח דס"ל לגמ' שם מוקצה לח"ש ולהנ"ל עדיין תיקשי למ"ש התוס' דמוקצה לחצי שבת לא אמרינין רק לאכילה ולא לטלטל עיין שבת מ"ג וחולין ט"ו ע"ב. א"כ דילמא נדרה בשבת ותיהני הפרה לעיין טלטול והנאה דמעיקרא היתה אסורה ולזה לכ"ע אין מוקצה לחצי שבת. וזה קו' גדולה וצ"ע. מיהו לפמ"ש המג"א סי' תק"ט דלכתחילה אף לשיטת התוס' מוקצה אסור בתשמיש מיושב קו' בטוב טעם ודו"ק. ומזה ראי' להמ"א מיהו מהמ"א שם גבי אפר משמע דבאפר כיון דהוי מוקצה לח"ש כמ"ש המחצית השקל שם מותר ליהנות ולהשתמש ושוב נתעורר קו' הנ"ל ודו"ק כי קצרתי:

ועכ"פ לשיטת הר"ן יפה העיר בישוב קו' התוס' שבת נ"ט לענין אשה חשובה ויותר מזה לא תרשני העת לפלפל בדבריו ולדינ' כבר כתבתי שמהראוי להזהיר בנות ישראל שלא ילכו בפיא' נכרית מלבד שיש לחוש לדעת האוסרין והם גדולי האחרונים והמורים והנוסף ע"ז אחרי שרבים מחללין שבת וגם נכשלים בזה שרבים ילכו מפאת כן בשערות של עצמן וגם מכמה טעמים ראוי לגדור גדר ולעמוד בפרץ וד' יפיץ ענן אורו על אחב"י לשמוע דברי חכמים בנחת וילכו בדרך הצנועות והנני ידידו ודו"ש:

יצחק שמעלקיש האב"ד דפ"ק והגליל:

בשולי המכתב לעיל הארכתי בנדה נ"ז לענין כל שיש לו נחלה יש לו גבול ראיתי כעת להעיר דבר חדש והנה המ"א סי' שמ"ג הביא דברי הרוקח דאשת כהן מותרת ליכנס לאוהל המת מטעם ס"ס והמ"א הקשה דהו"ל טומאה בלועה ועיי"ש שכתב דלא כר"ע. ובנתיב חיים הקשה על המ"א דלא מייתי ראי' לדבריו ממשנה דהי' מביאין נשים מעוברת ומאי מהני כבר נטמא הולד בעודו עובר וע"כ מטעם טהרה בלוע ולפ"ז תיקשי לר"ע דס"ל טומאה בלועה נמי מטמא וכ"ש טהרה בלועה מהך דפרה מאי הועיל בנשים מעוברת ואף דתוס' כתבו בחולין ע"ב דאף ר"ע מודה כל עוד שלא הוציא ידו (ועיין בר"ש פ"ז מאהלות שיטה אחרת בזה) מ"מ זה מגזה"כ אבל טהרה בלוע משמע דלר"ע ניטמא דהרי לדידי' העובר שבפנים מטמא עיין מהרש"א בתוס' חולין ע"ב ד"ה גזירה כדמוכח ממ"א שכתב דלא כר"ע א"כ קשי' מהך דפרה ועוד מדפליג ר"ע בסיפא דמתניתין וס"ל דתינוק לא הי' צריך הזאה רק טבילה משמע דברישא מודה עוד קשי' לפמ"ש הברכי יוסף בשם גאון אחד בישוב דברי הרוקח דעובר חי לא מיקרי בלוע דעובר ירך אמו כמו דאמרינין במנחות ע"ח ויש חילוק בין חי למת א"כ לדידי' ודאי קשה מהך דפרה לכן נ"ל הנה למ"ש התוס' ב"ב ד"כ דבן ח' אינו מקבל טומאה מטעם דלא מקרי אדם ה"ה עובר אינו מקבל טומאה ול"ק קו' הן לר"ע הן לברכי יוסף והפלא שנעלם זאת מהגאון אזולאי אבל גם דברי תוס' שם צריכין תבלין דהרי נפל מטמא באוהל כדמוכח ממשנה ומפסחים ט'. וע"כ איקרי אדם לכן נ"ל למה דאמרינין בנזיר ס"א דנכרי ועבד אינו מקבל טומאה מטעם דכל שיש לו נחלה יש לו טומאה ועיין בשטה מקובצת דנכרי יש לו נחלה רק דוהתנחלתם גבי עבדים ל"ש בגוי ועבד הטעם דאינו יורש ואינו מוריש. והנה זה ודאי מחיים דכותי' אינו מקבל טומאה אבל במותו מטמא עיין יבמות ס"א דרק לרשב"י אינו מטמא באוהל ולרשב"ג מטמא כדאיתא באהלות ולא מימעט מקרא דאין לו נחלה רק דמחיים אין מקבל טומאה ולפ"ז עובר דאף חי אין לו נחלה למאן דס"ל אין זכי' לעובר ואף דכשנולד יורש מ"מ לע"ע אינו נוחל ומנחיל אין מקבל טומאה וזה נמי הטעם דב"ב כ' דבן ח' אינו מקבל טומאה משום דאין לו נחלה. ולפ"ז לשיטת הרמב"ם דס"ל עובר נוחל ומנחיל מקבל טומאה וצ"ע מהך דבב"ב אך לפמ"ש הרב המגיד בה' יבום דזה דוקא בגמרי שערו וצפרנו א"כ הכל נכון דבהך דב"ב לא גמרו שערו וכן בהך דפרה היו נוטלים נשים דלא גמרו ולדן בודאי שערן וצפרנן ואין מקבלין טומאה והרוקח קמ"ל דמותרת ליכנס לאוהל המת אף שיש לחוש שגמר שערו והוי בר נחלה לרמב"ם מותר מטעם ס"ס ומיושב קו' הפ"מ שם שהקשה דרוב נשים ולד מעליא ילדן ול"ה ס"ס דעדיין הוה ס"ס שמא לא גמר שערו ושמא נקבה וכ"ז דבר חדש וצ"ע עוד וכתבתי לעורר על המעיין אך בעיקר גמ' דנזיר ס"א ותוס' ד"ה א"ה דמשמע העבדים אין מקבלין טומאה מחיים כתבתי מכבר לתמוה דהרי עבדים מטמאים בנגעים ובלידה. וצ"ל דטומאת מת שיקבל טומאה שאני וזה חידוש גדול גם הקשיתי ע"ז תמוה גדולה מפסחים פ' בנטמא סכין דמטמא לגברי ואיתעביד בטומאת הגוף דבכרת שהקשו התוס' שישחט ע"י שיאחז פשוטי כלי עץ ועיי"ש מה שתירצו וקשי' לשחטו עבדים דכתבו תוס' קידושין דמותרין לשחוט ולא יקבלו טומאה והארכתי שם. ואמנם כבר האריך בקהלת יעקב אלגזי אות נ' ד' פ"ה ע"ב להוכיח דעבד מקבל טומאה וכן כתב המפרש בירושלמי סוף נזיר ודוק. ועיין עוד בפ"מ ה' נט"י ובפתיחה שם מה שהשיג על הב"י לענין עבד אי שרי ליטול ידים ע"י. ושוב נתעוררתי במש"ל דכמו דבן ח' חי אינו מקבל טומאה דלא איקרי אדם כן עובר אינו מקבל טומאה דלא אקרי אדם אבל אולי יש לחלק דבן ח' אינו ראוי שיחי' משא"כ עובר שראוי לחיות ומ"ה אולי מקבל טומאה ואף דההורג עובר פטור משום דכתיב בהם איש כדאמרינין בסנהדרין פ"ד. מ"מ אולי אדם מיקרי ורק איש לא מיקרי. וקצת יש ראי' לזה מדדרשינין בסנהדרין נ"ז שופך דם האדם באדם זה עובר וילפינין מזה דב"נ נהרגין על העוברין משמע דעובר מיקרי אדם דאל"כ אמאי נהרג ב"נ. וע"כ יש חילוק בין איש לאדם דאיש לא מיקרי ואדם מיקרי אף עובר. ולפ"ז נ"ל דבן נח אינו נהרג על בן ח'. כיון שכתבו התוס' ב"ב דלא מתקרי אדם ומ"ש הרמב"ם בה' מלכים דב"נ נהרג על טריפה וכתבתי בתשו' אחת דיליף מדנהרג על העוברין להנ"ל יהי' דוקא על טריפה נהרג דמקרי ג"כ אדם אבל על בן ח' לא יהרג אמנם י"ל דעובר לא מיקרי אדם והא דחייב ב"נ הוא מדכתיב שופך דם האדם באדם גילתה תורה דאיזה אדם באדם הוי זה עובר וגילתה תורה דלענין ב"נ מתקרי אדם אבל בישראל דמיעטה מאיש עובר ה"ה דל"ה אדם והראשון מחוור יותר ובכ"ז עדיין צ"ע:

ודע דדעת רש"י ותוס' פסחים ט' דכהן אין מטמא לנפלים כמבואר בת"כ ולפי זה צ"ע בנדה ד' מ"ד דאמרינין שם בן יום א' הרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם למאי נ"מ לענין אבילות ולא קאמר לענין טומאת קרובים. דכהן מטמא לו וצ"ע:

תוכן העניינים

בית יצחק אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה