בית יצחק אורח חיים· רבי יצחק יהודה שמלקיש
בית יצחק אורח חיים · סימן ו
ב"ה שנת תרי"א לפ"ק זיראוונא
לכבוד ידיד נפשי מחותני הרב המאוה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה זך הרעיון יפה נוף מוה' אשר זאלקי נ"י מטארני וכעת הוא אבד"ק גראדזיסק:
(א) ראשית דבריך שאלת על הרמב"ם שפסק באם אינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה והרי הוא מוקי קרא
דושמרת לתפילין ולדידי' דפסק כר"י דהשמר דעשה נמי לאו הוא אף היכי שהמשמעות שיעשה דלא כתוס' [עירובין צ"ו ד"ה השמר] דפסק בהל' שמטה מי שנמנע מלהלות עובר בל"ת ולדידי' באם אינו מניח תפילין ביום יעבור בל"ת ע"כ וכבר הרגיש בזה השעה"מ ה' תפילין על הרמב"ם ממה שפסק ז"ל בהל' בית הבחירה דאם אינו משמר את המקדש עובר בל"ת עיי"ש אבל הנלפע"ד דכל זה לא קשה כלל דאדקשי' לי' על הרמב"ם אמאי אינו עובר בל"ת תיקשי על הגמרא מנחות דקאמר עובר בשמונה עשה ופירש"י דאכל פרשה קיימא תרי עשה דוקשרתם והיו לטוטפות ובפירוש זה החזיק הרמב"ם שכתב שהרי בארבע פרשות צוה על תפילין של ראש ושל יד ועיין בפירש"י לפי' ב' שהרגיש בעשה ושמרת אבל לפי' א' תיקשי הרי יש כאן ט' עשה למ"ד השמר עשה היא אבל המובחר מה שנלע"ד דבאמת כבר תמה בשאג"א סי' מ"ג אהא דמניח תפילין בלילה עובר בל"ת מקרא דושמרתם ואמאי לא נימא כמו בפסח דקמ"ל שיעשה פסח כן קמ"ל שיניח תפילין ביום ובלילה פטור כמו בכסות לילה וניחא לי' דבפסח אם נוקי שלא יעשה כל השנה הוי לאו יתירא ומ"ה מוקמינן לפסח בזמנו משא"כ בתפילין אם נוקי שיניח בזמנו הוי עשה יתירא דבלא"ה עובר בשמונה עשה מוקי לה שלא יניח בלילה והוי מלתא חדתא וקמ"ל אף היכי שאינו בבל תוסיף כגון בלשמרן עובר ואם נוקי ליום הוי עשה יתירא ע"ש ולדידי' הקשיתי על הרמב"ם דס"ל השמר דעשה נמי לאו הוא ואם נוקים ליום הוי לאו חדתא ואמאי מוקים לה ללילה לעבור בלאו ולא מוקים לה ליום לעבור בלאו ודא ודאי קשיא להשאג"א וע"כ צ"ל כמו שכתבו דכל היכי דאיכא למידרש לא מוקמינן ללאו יתירא כן היכי דאיכא למידרש שילקה וללאו שלא ילקה מוקמינן ללאו שילקה ואם נוקים ליום הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין ולילה לוקין ומ"ה מוקמינין ללילה ודוק וממילא עכ"פ א"א לומר דקרא דושמרתם אתי ליום כמו בפסח דא"כ מנ"ל דעובר בלילה ויהי' כמו כסות לילה וע"כ קרא דושמרת לא קאי על יום רק על לילה וביום לא משמע כלל לא עשה ולא ל"ת וקרא אתיא על המיעוט של יום ואין כאן קושיא כלל ומה"ט לא איפלגי ר"י ור"ל רק במניח בלילה ולא באינו מניח ביום דקרא לא אתי ליום. עוד צ"ל בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל שלא הביא באינו מניח ביום עובר בל"ת וגם בלשון הגמ' דפליגי בלילה ולא ביום דהרמב"ם הוכיח כן משיטתי' דס"ל נשים פטורות מתפילין דהוי מ"ע שהז"ג ואיתקש תפילין לת"ת ואם נאמר דקרא דושמרתם הוי לאו וקאי על יום ואשה הוקשה לאיש לכל עונשין שבתורה ודוקא בעשה פטורין ולא בל"ת ויתחייבו נשים בתפילין ובאמת פטורין מכל מ"ע מהיקשא דתפילין ובשלמא לר"מ ס"ל דקרא דושמרתם לא קאי אתפילין ול"ה מ"ע שהז"ג ול"ל היקשא דת"ת לתפילין משא"כ אנן דס"ל דהוי מ"ע שהז"ג ואיתקש לת"ת וכל התורה לתפילין ונילף דנשים פטורות אף מנ"ת ובאמת מוכח מקרא דהוקשה אשה לאיש לל"ת וע"כ קרא דושמרת לא קאי ליום רק ללילה וביום אינו עובר בל"ת והוא ישוב נכון מאוד:
ב הן אמת כי יש להקשות לפ"ז קושיא אחת דהגמרא הוכיח דר"מ ס"ל שבת זמן תפילין מדס"ל בנשים מכניסין זוג זוג וע"כ תפילין ל"ה מ"ע שהז"ג ומנא לן הא ודילמא ס"ל שבת לאו זמן תפילין היא ורק ס"ל ושמרת הוי ל"ת כמו להרמב"ם וקאי על יום ולדידי' נשים חייבות בתפילין והרי ממ"נ איהו ל"ל היקש דת"ת לתפילין דס"ל נשים חייבות בתפילין ודילמא ס"ל שבת לז"ת הוא ורק דל"ת נשים חייבות והיא קושיא גדולה להנ"ל ונ"ל ליישב דהג' דקדק היטב מברייתא דקתני זוג זוג אחד האיש ואחד האשה וע"כ אשה זוג אחד שלא תעבור על בל תוסיף ועיין בתוס' ומעתה ברור דבל תוסיף ל"ש רק בעשה מ"ע ומוסיף משא"כ בעושה מעשה ואינו מקיים מצוה רק עשה שלא יעבור בלאו ודאי ל"ש בל תוסיף וכל טצדקי דאפשר למיעבד עבדי ועיין בחינוך מצוה תנ"ד בשם רוב המפ' ומעתה מוכח שפיר דשבת ז"ת והוי מ"ע שהז"ג ונשים חייבות ועוברות על בל תוסיף ומ"ה מכניסין זוג זוג משא"כ אם נימא שבת לז"ת והוי מ"ע שהז"ג ורק נשים חייבות מצד הלאו דושמרת וכיון שאינן מחוייבות בעשה אין עוברות על בל תוסיף וליכנסו שנים שנים וע"כ נשים חייבות בעשה והוא דבר נחמד מיהו לשיטת הר"ן קידושין ל"ד והרבה פוסקים דכל היכא שהן חייבין בלאו אף בעשה חייבין בתפילין אם נוקי קרא ושמרת ללאו אף בעשה נתחייבו ועוברות על בל תוסיף וקשה כנ"ל ואמנם אם נימא דלא כמ"ש בתי' הראשון רק דהל"ת קאי בין על יום בין על לילה יש ליישב קו' זו באופן אחר דהשאג"א סי' מ"א הקשה איך מכניסין זוג זוג אי שבת לז"ת ואם ילפינן מקרא דושמרת הוי איסור להניח וליתי איסור ליחשב כמשא דע"כ לשמרן ג"כ אסור להניח בשבת וביאר הסברא דלשמרן אסור דבכונה לשם מצוה בלא"ה עובר על ב"ת ול"ל קרא למעט שבת דהרי לפטור בשבת ידעינין מקרא דר"ע דשבת גופי' אות ובשלמא לר"א דס"ל דהוי עשה קרא לאוסיפי עשה אתי משא"כ לר"י ע"כ קרא אתי לאיסור לשמרן וכמו שפסק הרמב"ם דלשמרן אסור מדאורייתא וקשיא ליתי איסור זה ולישויא כמשא כמ"ש רש"י בעירובין דב"ת משויא כמשא ה"ה זוג אחד יהי' כמשא כיון דאסור מדאורייתא להניח ולפע"ד אנא אזיל בתר איפכא דלר"י דהוי לאו ע"כ אשה המנחת תפילין בלילה ובשבת נמי לוקה דהרי הוקשו לכל עונשין שבתורה ובבל תוסיף ודאי אינה עוברת דביום לא מקיימת המצוה ומה ב"ת יש בה וא"כ י"ל דקרא דושמרת לאוסיפי נשים אתי דאסור להניח תפילין בלילה ובשבת ולעולם לשמרן מותר דקרא לא אתי להכי ומ"ה מכניסין זוג זוג ומעתה מיושב קושיתי דע"כ לר"מ שבת ז"ת ומ"ה נשים מכניסין זוג זוג דל"ל כנ"ל דלעולם שבת לאו ז"ת ורק השמר לאו הוא ביום ג"כ ונשים חייבות אף בעשה ולפי זה ודאי עוברת בב"ת ואיסור דלילה ושבת ל"ל לנשים דהרי ריה"ג נמי אקרא דר"ע סמוך וס"ל דשבת בל"ה פטור כיון שהוא גופי' אות כמו שפרש"י ולמ"ל קרא דממימים למעט שבת לאסור בלאו ות"ל דעובר בב"ת ובשלמא אם אמרי' דנשים פטורות מתפילין קרא לאוסיפי נשים אתי דעוברין בלילה ובשבת אבל אם נימא לר"מ חייבין דלאו ושמרת קאי בין ביום שעוברין בלאו אם אינו מניח בין לשבת ולילה שעוברין ביום אם מניח למ"ל לשבת ת"ל כיון שפטור מקרא דלאות הרי עובר על ב"ת וגם נשים עוברין כיון שחייבין להניח מצד הל"ת בחול חייבין ג"כ בעשה לשיטת הר"ן בקידושין ועוברין על ב"ת וע"כ קרא דממעט שבת אתיא בלשמרן לאסור וקשיא אמאי מכניסין זוג זוג דע"כ לשמרן אסור ואיך מכניסין זוג זוג וליתי איסור ולישויא כמשא וע"כ שבת ז"ת הוא ודוק ובזה יש ליישב מה שקשה בסוגיא דמקשה ודילמא ס"ל נשים סומכות רשות וקשיא דאס"ד דס"ל רשות ונשים פטורות ואינן עוברות בב"ת ואמאי רק זוג זוג וכבר ראיתי מקשים כן ולהנ"ל יש ליישב דהנה בקו' השאג"א הנ"ל דילמא קרא דממעט לילה אתי לפטור בלילה כמו בציצית יש ליישב בפשיטות דמשמעות הקרא ושמרת משמע איסור ואין זה דומה לכסות לילה דממעט מוראיתם אותו פרט לכסות לילה אתיא לפטור משא"כ גבי ושמרת מיעוט ולא בלילה אתיא לאסור אך זה ברור למאן דס"ל נשים סומכות רשות וכל מ"ע לדידי' בנשים רשות ע"כ בלילה ושבת נמי אתיא לרשות באנשים ועיין במ"א סי' קכ"ח ס"ק ל"ו כעין זה גבי נשיאת כפים בעשה דכה תברכו תליא בזה ועיין בזבחים ס"ו גבי ולא יבדיל א"צ להבדיל וכתבו תוס' דבכל לאוין ל"ל הכי דקרא למאי אתי משא"כ בזה למ"ד רשות י"ל דקרא אתיא דא"צ ובודאי תליא בפלוגתא הנ"ל א"כ לפמ"ש לעיל באמת י"ל דר"מ ס"ל שבת לאו ז"ת הוא ורק נשים חייבות מקרא דושמרת דאתיא לחיוב היום וחייבות נמי בעשה להר"ן ובב' זוגות תפילין עוברות בב"ת ורק דא"כ קרא ללילה לשבת למאי אתי וע"כ לאיסור להניח לשמרן דל"ל לנשים כנ"ל דבלא"ה עוברין בב"ת וקשיא אמאי זוג זוג ומקשה שפיר ודילמא ס"ל נשים סומכות רשות וקרא כמו בכל התורה אתיא לפטור וה"ה בשבת ומ"ה מכניסן זוג זוג ודו"ק היטב כי הדברים נכונים ועמוקים והוכיח דר"מ לא ס"ל כן וה"ה בשבת אתיא קרא לאיסור ואמאי מכניסין זוג זוג וע"כ שבת ז"ת ודו"ק ויש להמשיך הפלפול בכ"ז לענין פסח ועיין בלשון הריטב"א קידושין בישוב קו' התוס' ממעקה דכל היכא דהל"ת בא לחזק העשה ליתא בנשים וליתא לדברינו ואין כן דעת התוס' עוד נ"ל דמש"ל דושמרת דממעט שבת מתפילין מרבה נשים שעוברין בשבת אם מניחין תפילין כיון שהוא לאו ונשים הוקשו לכל עונשין שבתורה יש לדחות דכיון דבכל יום אינן בעשה להניח אין עוברין בשבת אם מניחין בלאו כמו דאמרינין בר"ה ד' ה' כל שאינו בהבאה אינו בכל תאחר ה"ה וכ"ש בנשים דאינן חייבין בימי חול בעשה דתפילין אין עוברין בשבת בלאו ודו"ק ויען כי הרבה יש לדבר בכ"ז קצרתי:
ג ובקו' השאג"א על הרמב"ם שפסק דמכניסין זוג זוג ולדידי' אסור להניח תפילין בשבת נ"ל ליישב דאף דס"ל להרמב"ם דלשמרן אסור להניח בלילה מ"מ בשבת מותר להניח לשמרן ועפ"י השאג"א שביאר כנ"ל דע"כ קרא אתי לשמרן דלשם מצוה בלא"ה עובר על ב"ת ונ"ל לפי זה דלפמ"ש הריטב"א בסוכה ד' ל"א אהא דאמרינין בסנהדרין דהיכי דהאי לחודא קאי אין עובר בב"ת וכן אמרינין בסוכה אי לולב א"צ אגד כ"א לחודא קאי ואין עוברין על ב"ת בה' מינים ואמאי בכהן שעולה לדוכן והישן בשמיני לוקה אע"ג דבכל יום לחודי' קאי. עיי"ש שכתב אבל מורי נרו מפרש דכל היכי דאמרינין האי לחודא קאי ליכא משום ב"ת ובכהן שעולה לדוכן כיון שהכל עולה עם פרישת כפים הו"ל כלולב לר"י דצריך אגד ול"א האי לחודא קאי והישן בשמיני ל"א האי לחודא קאי כיון שכל הימים רצופים ואין הפסק בנתים עיי"ש ולפ"ז י"ל ברור דבלילה עובר על ב"ת בתפילין דכיון דביום הוי מצוה ותיכף הוי הלילה כשמניח בלילה עובר ול"ש לחלק בין תחלת הלילה לסופה דהלילה הולך תיכף אחר היום ואין הפסק בנתים והוי כישן בשמיני בסוכה משא"כ בשבת ביום כיון שיש הפסק לילה בנתים דאין עלי' בלא"ה המצוה שוב אמרינין האי לחודא קאי וכעין דאמרינין באתרוג דמיפסקא לילות מימים ואינו עובר על ב"ת והוא דבר חדש ולפ"ז בשבת לשמרן מותר וקרא אתי לאסור בכיון לשם מצוה דאינו עובר על בל תוסף ומ"ה פסק מכניסין זוג זוג ולא מכוין לשם מצוה משא"כ קרא דמיעט לילה ע"כ אתי' למניח לשמרן דבמניח לשם מצוה בלא"ה עובר על בל תוסף כמ"ש השאג"א ודוק:
ד ולי בסוגייא הסרה פלפולים ואעפ"י שלא העליתי אותם על כור הבחינה לא אמנע מהציג קצתם ויהי מה והוא בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל שפסק דמכניסין זוג זוג ולא חייש לאיסור שבת והנ"ל דהנה הקשו באחרונים והשאג"א על הגמ' דקאמר מ"ה רק זוג זוג דיעבור בב"ת וס"ל מאצ"כ ולשיטת התוס' והר"י דבמכוין להיפוך שלא לצאת לכ"ע לא יצא ובוודאי אינו עובר על ב"ת יתכוין להיפך ויכניס שנים שנים והדברים עתיקים ובאמת לכאורה אין הדברים מובנים דבשלמא אי צ"כ אמרינין לי' שלא יכוון לצאת ובודאי יעשה כן משא"כ אם אינו מכוין כלל יוצא המצוה ועובר בב"ת ורק שיכוין להיפך והאיך ניתן לו מכשול כזאת ואם ישכח בדרך ולא יכוין כלל יעבור בב"ת ובודאי ישכח בדרך ולא יכוין כלל ויעבור בב"ת ובלולב הוא רק רגע אחד יכוין להיפך משא"כ כאן והנ"ל הנה משמע מכל הפוסקים דלענין ב"ת לא בעינין שיכוין להוסיף ורק דהדבר תליא שיכוין למצוה אי מצוות צריכות כונה ואי מצות אצ"כ לא בעינין כונה כלל וכונה להוסיף ודאי לא בעי זולת מה שהבאת מדברי הר"ן ובאמת לא מצאתי להר"ן ז"ל עד הנה שיצטרך כוונה להוסיף ובאמת הדבר תמוה וטעמא בעי ואמאי תלוי בכונה לשם המצוה ולא בעי כוונה להוסיף והרי בכל התורה דשא"מ מותר ומוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו ובשבת בעינין שיכוין למלאכה ולא ידע שאסור ובנזיר יכוין לתלוש שער וכאן אסור להוסיף וליבעי שיכוין להוסיף ועוד אם אינו מכוין להוסיף ויודע שיש איסור בהוספה ורק הוא מכוין למצוה איך יתכן שילקה ע"ז הרי הוא טועה בדבר מצוה וע"כ בעי שיכוין להוסיף ועוד אמאי תלה הגמ' פלוגתת ר"ג ורבנן במצות צ"כ ולא תלי לה בדשא"מ ובזה פליגו דלמ"ד שנים שנים משום שאינו מכוין להוסיף רק להציל או אף למצוה והוי דשא"מ (ובאמת בדבר זה הרבה יש לדבר בדברי התוס' ביצה ל"ג שכתבו אבל הכא מיכוין לעשות מה שהוא עושה וכו' ואין הבנה לדבריהם דהרי שם אין מכוין לבנין רק להעמיד הקדירה על הכירה וכן בביעתא הכי יש לו כונה לעשות אהל והוי דשא"מ כמו שהקשו שם ומה זה שכתבו דמתכוון לעשות מה שהוא עושה וצ"ל בכונת דבריהם דהרי בכל דשא"מ לא לחנם הוא עושה והוי דשא"מ וביאור הדבר דבכל מקום יש לו כונה מיוחדת כגון בגורר הגרירה אין שייכית להמלאכה משא"כ בהעמדה כוונתו להעמיד וזה גופא הבנין ובתפילין נמי י"ל כן כוונתו ללבוש תפילין וזה גופא הוי הוספה על התורה ואולי מ"מ כשאין כונתו באמת להוספה רק למצוה או להציל הוי כמו מוכרי כסות ואם אינו מכוין להוסיף הוי דשא"מ וכן כתבו התוס' בכתובת דף ו' ד"ה ואת"ל בסופו וז"ל שהוא מתכוין לבטלה ואינו מתכוין לעשות כלי ושייך פסיק רישא הואיל ואינו מתכוין לעשות כלי והיא ממש היפך דברי התוס' ביצה הנ"ל ועיין מנחות מ' משמע נמי דבעי כוונה להוסיף עיי"ש):
אך באמת הדבר נכון דהרי בכל דבר שאין מתכוין אם הוא פסיק רישא אסור ומוכרי כסות מיירי בענין דל"ה פסיק רישא כמ"ש התוס' וכאן כשלובש ב' זוגות ע"כ עובר בב"ת ומ"ה אסור אף באינו מתכוין ומ"ה תלי לה הגמ' במצ"כ ולא בדבר שאין מתכוין ומעתה שפיר הקשו האחרונים והשאג"א דאמאי לא יכניס שנים שנים ויכוין להיפך ול"ק מה שהקשיתי שמא ישכח ולא יכוין כלל ויעבור על ב"ת דז"א דהרי אינו מכוין להוסיף ואינו עובר ופסיק רישא ל"ה דהרי יכול לכוין להיפך ובאמת מתחילה כיון להיפך והוי ממש כגרירה והיא דבר נחמד בהבנת הקו' ואמנם נ"ל בישוב קושיתם דהרא"ש בביצה דף כ"א ע"ב גבי מכבדין בין המטות ביו"ט הביא דר"ג ס"ל דשא"מ אסור ומעתה ר"ג דס"ל שנים שנים ע"כ ס"ל מצ"כ ואינו עובר על ב"ת דל"ל דס"ל מאצ"כ ורק שמכוין בהיפך שלא לצאת דבודאי ישכח בדרך ולא יכוין כלל ויעבור על ב"ת ואי דאז יהי' דשא"מ הרי הוא ס"ל דשא"מ אסור ואין להקשות דאכתי תיקשי לת"ק דס"ל זוג זוג ואימא לא שנים ויכוין להיפך כנ"ל די"ל דהגמרא ס"ל דהת"ק ר"מ כדמשמע בגמ' דקאמר א"ה לר"מ זוג א' נמי לא ור"מ ס"ל נמי דשא"מ אסור כמו שמוכח בבכורות דף כ"ה דפליג עם ר"ש גבי בכור שאחזו דם ומ"ה שנים לא דיעבור על ב"ת ואם יכוין בהיפוך שמא לא יכוין באמצע ודשא"מ אסור:
ה ובזה נלפענ"ד ליישב דברי רש"י התמוהין שכתבו דאתי איסור ב"ת ומשויא כמשא ותמהו בזה דמה איכפת לי' אי מצד איסור ב"ת אסור ולהנ"ל י"ל עפ"י דברי הפוסקי' שהקשו מסוגיא דעירובין אסוגיא דהנחנקין דמשמע דהאי לחודא קאי ואינו עובר בב' זוגות בב"ת ותי' זקני הט"ז סי' ל"ד ס"ק ב' דהא דאמרינין בעירובין דעובר בב"ת היא מדרבנן ומעתה לשיטת רש"י שבת מ"א ותוס' בכורות כ"ה דר"י נמי מודה באיסור דרבנן דשא"מ מותר תיקשי נהי נמי דר"מ ס"ל מאצ"כ ועובר בב"ת יכוין שלא לצאת ואי דשמא ישכח ולא יכוין יהי' דבר שאין מתכוין ול"ה פסיק רישי' ובאיסור דרבנן דשא"מ מותר ומ"ה תירץ רש"י דכיון דאסור מדרבנן בב"ת הו"ל משא מדאורייתא ועיין לקמן וחייב משום שבת וכיון דאיסור דאורייתא הוא חיישינן שמא ישכח ואיסור ב"ת משויא כמשא ועובר מדאורייתא ובדאורייתא דשא"מ אסור ודוק היטב ועפ"י הנ"ל יש להעלות פרפרת נאה בישוב דברי רבינו יהונתן שכתב דאף אי שבת לאו ז"ת ואינו עובר על ב"ת מ"מ אסור להכניס שנים כיון דבחול אסור ללבוש ב' זוגות שוב ל"ה דרך מלבוש ותמהי עליו דאיש ל"ל לש"ס לומר דפליגי אי לעבור שלא בזמנו בעי כונה ות"ק ס"ל דל"ב כונה ונימא דכ"ע ס"ל דבעי כונה ורק הואיל דבחול הוי ב"ת דבחול הוי בזמנו ל"ה בשבת דרך מלבוש והוא קו' גדולה ועיין מהרש"א ומג"א סי' ש"א שדחקו לישב זאת ומלבד דברי ר"י הרי סברא זו מוכרחת מהגמ' דאמרינן בסוגיא התם דרך מלבושו כחול שויא רבנן ולהנ"ל הדבר נכון מאוד דת"ק ע"כ ס"ל שלא בזמנו נמי לא בעי כונה ובשבת עובר בב"ת ואי דיכוין שלא לצאת ודאי ישכח ולא יכוין כלל ואי יהי' דשא"מ וב"ת איסור דרבנן ודשא"מ מותר מ"מ מצד איסור ב"ת הוי כמשא והוי איסור דאורייתא משא"כ אם נאמר דבאמת בשבת אינו עובר בב"ת בשום פעם דבעי כונה ורק הואיל דבחול אינו יכול לצאת ל"ה דרך מלבוש יכול ללבוש בשבת ויכוין שלא לצאת ובחול כה"ג שרי דאינו עובר על ב"ת ואם ישכח יהי' דשא"מ באיסור דרבנן ובחול ל"ש דאיסור משויא כמשא וע"כ אפילו בשבת עובר על ב"ת והיא דבר נחמד כפתור ופרח וממילא עפ"י כל הנ"ל מיושב דברי הרמב"ם הנ"ל דאמרינין זוג זוג דנהי דס"ל להרמב"ם דלשמרן נמי אסור כמ"ש השאג"א מ"מ י"ל דבמכוין שלא לצאת אף להרמב"ם שרי אם מכניסן זוג זוג ויכוין שלא לצאת ואי דשמא ישכח יהי' דשא"מ והוא ס"ל דשא"מ מותר ועוד דהרי להרמב"ם אין איסור רק להניחן בשבת ולא שחייב לחלצן מדאורייתא וכיון שמניחן בהיתר ע"י כוונה להיפך אח"כ לא איכפת לן דהרי אין החיוב לחלצן ובזה מיושב אמאי לא שנים שנים או דבשנים שנים לא ס"ל מקום יש בראש כמ"ש המג"א ודו"ק היטב כי הרבה יש לדבר בכל זה:
ו) ולולא דמסתפינא לחדש דבר חדש הוי אמינא פלפלת חדא עוד בישוב דברי רש"י והוא דנ"ל לכאורה דכמו דאמרינין בברכות גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה
**(הג"ה ושייך לס' ה' אות ח"י מה שכתבתי שם דהעזרה הי' מכוסה היא טעות הקולמס דהעזרה הי' מגולה במקום מזבח כדאיתא בפ' המשניות לאבות וע' רמב"ם ה' ב"ה פ"ה ה"ז דארבע לשכות שבעזרה לא היו מקורות וכ"ה במשנ' דמדות ובכ"ז לדעתי לא הי' אפשר לסכך שם דהוי מוסיף על הבנין כדאיתא בחולין פ"ג ושמא הואיל והוי רק לז' ימים לא מבטל לי' ול"ה מוסיף על הבנין וצ"ע:)** כמו כן כבוד שמים והרי מצילין תיק הספר עם הספר למבוי המפולש ועכ"פ חמור מאוד כבוד ס"ת ותפילין ולפ"ז כמו בכבוד הבריות דוחה בשב ואל תעשה כ"כ בכבוד התפילין ואמנם מ"ה אין מכניס כאן רק זוג זוג דיעביר על ב"ת והוא קים ועשה ואמנם כבר ביארו המ"ל והאחרונים בביאור רחב בענין לבישת כלאים אי מה שאינו פושט הוי קום ועשה וביארו בזה דכשתחלת הלבישה הוי בהיתר הוי כשב ואל תעשה לא כן כשתחילת הלבישה באיסור ומעתה שפיר הקשה השאג"א דבתחילת הלבישה יכוין שלא לצאת ואינו עובר על ב"ת ואי דאח"כ ישכח ויעבור על בית כשתחילת הלבישה בהיתר הוי שואית וכבוד הבריות דוחה אותה כש"כ כבוד שמים. וממילא מיושב דברי רש"י לשיטת התוס' שתי' בברכות כ' דמה שכבוד הבריות דוחה לאו דנזיר משום דהוי לאו שאינו שוה בכל ודוחה אף בקום ועשה ומעת' אי שבת לאו ז"ת וליתא בנשים ואין עוברין ג"כ על ב"ת והוי לענין תפילין האיסור ב"ת לאו שאינו שוה בכל ולידחי מפני בזיון כתבי הקדש ומ"ה תירצו דאיסור ב"ת משויא כמשא ושבת איסור שוה בכל ואינו נדחה מפני כבוד הבריות וממילא מיושב קו' הנ"ל לשיטת רבינו יהונתן דנימא באמ' בשב' אינו עובר בב"ת ורק הואיל שבחול עובר ל"ה דרך מלבוש דבחול כה"ג הוי שרי שנים שנים משום בזיון כתבי קודש דל"ש סברת רש"י ודוק היטב ואמנם אשים מחסום לפי כי עוד צריך להתיישב בזה ובגוף הסברא אין לתמוה דהרי להר"ן במ"ע א"צ לפזר כל ממונו רק להיות שוא"ת דהוי כמו כבוד הבריות ועיין פ"י בפסחים בסוגיא אפשר ולא קמכוין שנשתמש ג"כ בסברא כזו ויש לדבר הרבה לסתור ולבנות ואקצר:
ז ועתה נחזור לדבריך הנה העירות לר"ע נמי נהי דס"ל מדאורייתא אין איסור להניח תפילין בשבת מ"מ מדרבנן אסור כמ"ש האחרונים בכמה דוכתי וליתא איסור דרבנן ולישויא כמשא וע"כ איסור דרבנן משויא כמשא דהרי עיקר ב"ת בב' זוגות הוא מדרבנן כמ"ש הטו"ז וחילקת דדבר שהוא אסור בחול משויא כמשא ולא דבר שהיא אסור רק בשבת נכונים דבריך ולי נראה בהבנת הדברים עפ"י דברי המ"ל בה' סוטה שכתב דאף דבבעל ביאה אסורה דרבנן ל"ה מנוקה מעון ומדאורייתא אינו שותה היינו דוקא היכא שבעל ביאה שאסורה תמיד אבל בבעל ארוסתו בבית חמיו שלמחר תהי' מותרת לו הוי מנוקה מעון מדאורייתא והוא הדברים שדיברנו דאיסור ב"ת שאסור תמיד משויא כמשא מדאורייתא משא"כ איסור שהוא אסור רק בשבת הן אמת כי יש לפלפל בזה לר"י בסוכה כ"ג דס"ל דאיסור דרבנן לא מיקרי ראוי מדאורייתא ויש לחלק ודו"ק ואמנם נפלאת עליך שאתה מסופק בדברים אלו והדבר מוכרח דאל"כ תיקשי על כל הני מתניתין דבמה אשה יוצאה דקתני אינה יוצאה ואם יצאה אינה חייבת חטאת וליתא איסור דרבנן ולישויא כמשא וליחייב חטאת אלא היא שדיברנו דאיסור שבת בדרבנן לא משויא כמשא מדאורייתא ודו"ק היטב ובגוף קו' השאג"א לדברי רש"י דאיסור ב"ת משויא כמשא מסוגיא דהקומץ דלמ"ד ג' מצות הן היוצא בג' ציצית פטור וליתא איסור בל תגרע ולישויא כמשא נ"ל דל"ק כלל דנ"ל ברור דסברת רש"י ל"ש רק בתכשיט דמותר לצאת בו ואם הוא איסור ל"ה תכשיט ומ"ה הוי כמשא אבל בלובש בגד באיסור לא אתי איסור ומשויא כמשא ותדע דאל"כ הלובש כלאים בשבת יחייב משום שבת ולא מצינו כן הגם שהפ"מ נסתפק בזה בסי' י"ג אבל הדבר ברור דאינו חייב כרת וסקילה בבגד כלאים בשבת ועוד דא"כ יאסור בכלאים בציצית בשבת כיון דהוי כמשא אין עשה דוחה ל"ת ועשה דשבת וא"ל דכיון דע"ד הל"ת דכלאים אין כאן משא דכ"ז אי כלאים בציצית הותרה משא"כ אם נאמר דדחוי' הוא אדרבה לימא דליהוי כמשא והעשה לידחי בשבת והן אמת כי הרבה יש לדבר בזה לשיטת המרדכי דבשבת ל"ה עשה כיון שאינו יכול לעשות ציצית בלא"ה יש לעיין בזה ואיך לובש כלאים בציצית וע"כ כלאים ם הותרה כמו שמותר בלילה אבל עכ"פ לשיטת הפוסקי' דדחוי' הוא מאי איכא למימר ועוד דהרי תיכף כשלבש דל"ה עשה לשיטת תוס' יבמות דהעשה ל"ה רק אחר שנתעטף וליהוי מתחלה כמשא ואח"כ לא לידחי העשה והרבה יש לדבר בזה אך זאת א"צ לפנים דל"ש כ"ז רק בתכשיט דכיון דאיסור הוא ל"ה תכשיט אבל בבגד הכי אם איסור הוא ל"ה בגד ומעתה דוקא בב' זוגות תפילין דהתפילין השניים לא יצא בהן שום מצוה ול"ה תכשיט והוי כמשא משא"כ בג' ציצית באותן ג' ציצית מקיים מצוה והוי תכשיט והיא עושה איסור בהבגד שלובש דאז עובר על בל תגרע ואטו אם איסור הוא ל"ה בגד ודו"ק כי הסברא ברורה ודע כי בעיקר הקו' שהקשה השאג"א על רש"י דאם איסור ב"ת משויא כמשויא איך מכניסין זוג זוג ניתי איסור דושמרת ולישויא כמשא י"ל כעין שכ' התוס' שבת צ"א גבי הא דזרק כזית תרומה לבית טמא שהקשו למ"ל כזית והרי לר"י חצי שיעור אסור מה"ת ונימא דמיגו דהוי שיעור לענין טומאה והרמה הוי נמי לענין שבת ותירצו דדוקא כזית דהוי שיעור נלקות עניו זר האוכלה ע"ש ד"ה הכא י"ל דוקא איסור ב"ת דחשוב ללקות עני' משויא כמשא משא"כ ושמרת לר"א דל"ה רק עשה לא משויא כמשא וי"ל דהסוגיא קאי לר"ח ודוק מיהו למה שכתבו התוס' שם דבאיסור עשה נמי אמרינך מיגו שוב י"ל דאיסור עשה נמי משוה למשא לר"א ודוק והרבה יש לדבר בענין זה וקצרתי כעת:
ח וששאלת על הר"ן שתי' לקו' התוס' דניליף דנשים חייבות בציצית מסמוכין ותי' הר"ן דכיון דאיצטרך לכלאים בציצית תו ל"ה מיפנה למידרש סמוכין והקשית דהרי התוס' הקשו דניליף מכיבוד אב מדהתם לא דחי מכלל דבכ"מ דוחה ותירצו דציצית הוי עשה שאינו שוה בכל ומעתה קשה דנוקי קרא לסמוכין דנשים חייבות בציצית וממילא ל"צ קרא לכלאים בציצית דניליף מכיבוד אב ובאמת ל"ק כלל דדברי התוס' אמורין רק לה"א דכיבוד מיירי בשחוט לי בשל לי וקמ"ל קרא דבעלמא דחי ושפיר הקשו משא"כ למסקנא דמיירי במחמר וקרא איצטריך לגופא דלא דחי וליכא למילף דבעלמא דחי ול"ק כלל מכלאים בציצית ושפיר תי' הר"ן. ואמנם במה שישבת קו' התוס' וביארת דברי התוס' יבמות שכתבו דלמאן דיליף מראשו ע"כ ס"ל דנשים חייבות בציצית וביארת דלדידי' ע"כ נשים חייבות בציצית מסמוכין יפה העירות ועפ"ז יש ליישב מה שקשה על דברי התוס' מדברי התוס' ד"ה שהקשו דאדרבה דילמא קרא אתא במקום גדילים לא תלבש שעטנז ותי' דמנ"ל בלאו קרא דדחי וקשה לפ"ז למאן דיליף מראשו דע"ד ל"ת ובלא קרא דחי דילמא כלאים בציצית אסור וקרא אתיא להיפוך והוא קו' גדולה ולפי דבריך ניחא דהא דבלאו קרא דחי ע"כ לבתר דציצית נשים חייבות והוי עשה השוה בכל וכיון דהא דנשים חייבות ע"כ מסמוכין שוב ליכא לאוקמי לסמוכין לאסור כלאים בציצית דאיצטריך לנשים ומעתה ממ"נ כלאים בציצית שרי דאי קרא לנשים דחייבות ל"ה מופנה וכלאים בציצית שרי מראשו ואי קרא אתיא לנשים מסברא הוי שאינו שוה בכל וליכא למילף מראשו ולא איצטריך ההיקש לסמוכין לאסור רק להיתר כלאים. משא"כ אם נאמר כוונת דברי התוס' דס"ל בלא"ה נשים חייבות דלילה זמן ציצית תיקשי כהנ"ל מנ"ל באמת כלאים בציצית דילמא קרא אתיא כקו' התוס' וזה ביאור יפה בדברי התוס' ודוק:
ואמנם במה שהקשית בדברי התוס' דף ג' ביבמות שתירצו מאשת אח ליכא למילף כיון דמצותו בכך וליכא לקיים המצוה בלא דחי' והקשית דא"כ איך יליף ממצורע דהתורה גילתה שמותר לגלח כל שערו והרי התם נמי א"א לקיים מצותו בע"א נפלאתי דכבר הרגישו התוס' במקומן ביבמות וכתבו דגולח את כל שערו דמצורע מקיים בשער דהיתר וביאור דבריהם אף דעשה קאי על כל השער מ"מ עיקר המצוה הוה בשאר השער עיי"ש עוד כתבו דאפשר לקיים בנמרט השער ראשו וזקנו עיי"ש:
ט והנה ראיתי דברי פלפולו ביבמות דף כ' בקושית התוס' שם ד"ה מיתיבי והוטב בעיני ואמנם לפענ"ד יש לישב קו' התוס' בדרך זה דהנה ראיתי בישועות יעקב בה' ר"ה סי' תקפ"ו בשם בנו דהא דהיכא דאפשר לקיים אין עשה דוחה לל"ת היינו דוקא לכתחלה אבל בעבר ועשה שפיר קיים המצוה ול"ה מה"ב דזה רק לכתחלה כיון דיכול לעשות בהיתר למה ידחה לל"ת ותמהתי עלי' מגמ' מפורשת דיבמות דהרי רבא אמר דמדאורייתא העשה אינו דוחה לל"ת כיון דאפשר בחליצה והקשה בגמ' לרבא מהא דאם בעלו קנה ומסיק בתיובתא ולהנ"ל מאי קושיא דנהי דלכתחלה אין עשה דוחה לל"ת מ"מ כיון שכבר בעל לא עשה עבירה כלל וקיים העשה ואמאי ל"ק וע"כ דלא כסברא הנ"ל ואמנם גם בחור חדש פסחים ובפ"מ ראיתי סברה זאת כעת לא נודע לי מקומו ומדה טובה אינה חוזרת דבזה מיושב קו' התוס' דלעיל דאמרו בגמ' דחייבו לאוין מדאורייתא לא חזיא ליבום מקרא דיבמתו שפיר מקשה רבא מהא דאם בעלו קנה דכיון דגלי קרא דאין עשה דוחה לל"ת ודאי אף בדיעבד ל"ק היבמה דלא עשה מצוה בהיבום אבל למה דמשני רבא דמ"ה אין עשה דוחה לל"ת כיון דאפשר בחליצה ס"ל לרבא דזה רק לכתחלה שיכול לעשות בהיתר למה ידחה אבל אם כבר יבם שפיר העשה דוחה לל"ת ול"ק לרבא אך הגמ' לא ס"ל סברא זאת דכיון דאפשר לקיים שניהם הוי מה"ב ולא יועיל היבום ומקשה מואם בעלו קנה והנה התוס' הקשו בחולין דף פ"ה וביומא דף ס"ד בהא דאמרינין שם בחולין בשוחט עגלה ערופה אותו ואת בנו ר"ש פוטר וחכמים מתירין והקשה בגמ' דעגלה ערופה שחיטה ראוי' היא דכיון דשחט לא נאסר כלל ומ"ה אמרו אינה משנה והקשו התוס' דנימא דעריפת' זו היא שחיטת' ומיירי בעורף ומ"ה ר"ש פוטר וחכמים מחייבין עיי"ש ולפי הנ"ל מיושב שפיר דכיון דמקיים עשה בהעריפה איך אפשר שיחייבו רבנן באותו וא"ב הרי העשה דוחה לל"ת ואין לוקין ע"ז ונהי נמי דנוקי בהי' אפשר לעשות עגלה אחרת והיכא דאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה לל"ת מ"מ כבר כתבתי דרבא סובר דבדיעבד לא לקי ע"ז כיון שמ"מ קיים עשה ואף אם נאמר דעגלה ערופה כפרה כתיב בה כקדשים ואיכא במחוסר זמן עשה ול"ת כמו שכתבו התוס' חולין דף ע"ח ד"ה מנין מ"מ הרי דעת הריב"א דהיכא דעשה דוחה לל"ת ועשה אין לוקין עלי' בעבר ועשה ועוד לא לכל מילי עגלה דומה לקדשים דהרי מומין אין פוסל בעגלה וה"ה מחוסר זמן ואין כאן רק ל"ת ועוד לפי מה שכתבו התוס' זבחים ל"ג דעשה החמורה דוחה לל"ת ועשה ה"ה עגלה ערופה הוי עשה דרבים וכן כתוב המג"א ס' תמ"ו דעשה דרבים דוחה אף שלא בעידנא ודוקא בלתו"ע ושלא בעידנא לא דחי ובעגלה ערופה שהיא בעידנא ודאי אין לוקין ובהכי נ"ל אף למ"ש לעיל דלא כאחרונים הנ"ל אלא דהיכא דאפשר לקיים שניהם אף בדיעבד אינו יוצא המצוה מ"מ בעשה דרבים דאלים טובא ודאי יוצא אף באפשר לקיים שניהם דהותרה לגמרי כיון דל"ב בעידנא ועוד נ"ל דכיון דבאמת לא שחיט אותו וא"ב ורק דעריפתו הוי שחיטה מחשובת המצוה והיכא דל"ה שחיטה רק מפאת חשובת המצוה בזה העשה דוחה לל"ת אף באפשר לקיים שניהם דהותר לגמרי דכל האיסור ל"ה רק מפאת המצוה והעשה דוחה זאת [וכבר כתבתי כן לעיל סי' ה' אות ג' דהיכא דהאיסור הוא מצד אחשבי' ל"ה רק איסור גברא והיכא דעשה דוחה לל"ת באיסור כזה הותר לגמרי כמו שבת שהותר אצל חולה] ועל כן א"א לומר שילקה משום או"ב לכ"ע ומיושב קו' התוס' בטוב טעם ואף אם נדחה כל זה ונאמר דאם יש לו עגלה אחרת חייב מלקות על ששחט או"ב מ"מ איך תני סתמא דחכמים מחייבין והרי אם אין אחרת פטור ואיך קתני סתמא ומה שיכול ליערף למחר אין חייב מפאת כן כיון שעשה מצוה בשעתו כמ"ש הפוסקים:
יא והנני מעתיק לידידי פרפרת נאה ביבמות בסוגיא הנ"ל בדף כ' דשם פליגי באשת כ"ג באלמנה אם פוטרת צרתה וכתב אדונינו מהרש"א דמשמע דפליגי דוקא לענין צרתה אבל היא גופה אף אם אינה עולה ליבום נפטרה בגט ותמה בשעה"מ דא"כ מאי מקשה שם מואם בעלו קנה דילמא היא גופה קנו לפטרה בגט כמ"ש מהרש"א דל"פ רק לענין צרתה והיא תימה רבתא על מהרש"א ז"ל ומה שתירץ בשעה"מ דמשמע לגמ' דאם בעלו קנו אף בשוגג והמהרש"א לא כתב רק מטעם דקדושין תופסין כיון דל"ה רק חייבי לאוין וזה דוקא במזיד אבל לא ביאת שוגג דל"ק רק ביבמה וכיון דבשוגג קונה משמע דמדאורייתא מתיבמת ומ"ה מקשה הש"ס שפיר כבר דחה דבריו באבני מילואים סי' קע"ד דביבמה אין שום קדושין תופסין מהיבם כמ"ש תוס' דף מ"ט ורק היבום מועיל ואם ס"ל לר"י דביאת כ"ג פוטר צרתה הוא רק מטעם יבום ואף בשוגג עיי"ש ומה דאיתא בש"ג בחולץ ליבמתו ואח"כ עשה מאמר הרי זו מקודשת קדושין גמורין זה דוקא אחר חליצה דנפקע זיקה אבל קודם חליצה ל"מ קדושין רק יבים עיי"ש שהאריך ולפענ"ד לישב דברי מהרש"א הנה בנוב"י תנינא סי' נ' רצה השואל לומר דאף דקדושין תופסין בחייבו לאוין זה דוקא בכסף ושטר אבל לא קדושי ביאה וסברה זאת יש לחזק במסמרות נטועים דכיון דבאמת הי' הסברא דלא יהי' קדושין תופסין וכ"מ דארל"ת אעל"מ ורק דילפינן מחלולין היא עושה ואין עושה ממזרים משמע דקדושין תופסין א"כ י"ל זה בקידש בכסף דלע"ע לא עשה איסור כל כך דלדעת התוס' יבמות י' בקידש ולא בעל לא עשה רק איסור דרבנן שמא יבעול ואף לדעת התוס' ב"מ י' דאם בעל אח"כ לוקה על הקידושין מ"מ בעת הקדושין לא עשה איסור אם לא יבעול לא יעבור וגם אם יבעול אינו עובר בשעת קדושין רק בלאו אחד ולכן התורה אמרה שקדושיו קדושין משא"כ בקידש בביאה דעובר על לא יקח ולא יחלל ביחד מנ"ל שיועילו הקדושין בעובר על ב' לאוין ועוד קדושי ביאה אינו קונה רק בגמר ביאה ועובר על ג' לאוין ומנ"ל שיקנה בזה דאין ראי' מקרא ואמנם הנוב"י כתב דכיון דיכול לקנות האשה בכסף אף בביאה קונה כמו דל"א בשוחט בשבת כ"מ דארל"ת כיון שיכול לשחוט בחול עיי"ש ובהגה שם שם שעשה סמוכין לזה מזה דמהני תנאי בביאה אף דא"א לקיים עי"ש כיון שמועיל תנאי בכסף עיי"ש:
ולפ"ז נאמר ביבמה חייבי לאוין דלא קניא בביאה דבזה אמרינין כ"מ דארל"ת דל"ש לומר דיכול לקדשה בכסף דהרי ביבמה אין קונה רק בביאה ול"ש סברא הנ"ל וקשיא על המהרש"א שכתב דבחייבי לאוין לכ"ע קונה אותה בביאה ולישב זאת נאמר לפי דברי השלטי גבורים המובא לעיל דלאחר חליצה מאמר קונה מדאורייתא והטעם דכיון דפקע זיקה הוי כאשה דעלמא חייבי לאוין ומעתה אם היא חייבי לאוין והוא מייבם אותה מרצונה קניא שפיר כמו כל חייבי לאוין ואי כ"מ דארל"ת הרי יכול לקדשה בכסף ואי דאין קדושין גומרין בה מ"מ בידו לחלוץ לה ולקדשה בכסף ושייך תירוץ הנוב"י בפרט אם שניהם רוצים ומ"ה הואיל ויכול לקדשה בכסף ל"ש כ"מ דארל"ת ודוק והנה בדף פ' מייתי הגמ' הברייתא דאם בעלו קנו ומקשה דהברייתא ע"כ ר"ע דסריס אדם בר חליצה ויבום ולדברי' חייבי לאוין כחייבי כריתות ומשני האי תנא תנא דבי ר' עקיבא דס"ל מחייבי לאוין דשאר הוי ממזר מח"ל דלאו דשאר ל"ה ממזר והנה נ"ל דמחזיר חליצתו הוי ח"ל דשאר כמו מחזיר גרושתו ועיין תוס' יבמות מ"ט וכן היא להדיא בתוס' יבמות י' שכתבו דמוכח דמתני' ס"ל אפי' ת"ל דשאר תופסין קדושין מדלא קתני גרושתו וחליצתו ומעתה לר"ע ל"ש סברא הנ"ל ולפ"ז הסוגיא נכונה מאוד דר' יוחנן ור"א פליגי רק בצרתה אבל היא גופה סגי לה בגט דאף דמדאורייתא ח"ל אין מתיבמות דאין ע' דוחה לל"ת הואיל ואפשר בחליצה מ"מ ל"ה רק ח"ל דאיסור א"א פקע וכמו כל חי חייבי לאוין קונה בביאה ואי דנימא כ"מ דארל"ת הרי יכול לחלוץ לה ולקדשה בכסף כמ"ש בשם שלטי הגבורים והגמ' מקשה שפיר מואם בעלו קנו דהרי הברייתא ר"ע ואי ס"ד דמדאורייתא ל"ח ליבום ואינה פוטרת צרתה אף היא גופה ל"ק מטעם כ"מ דארל"ת דלר"ע ל"ש לומר כדכתיבנא דיכול לחלוץ לה ולקדשה בכסף דהשתא הוה ח"ל דלאו דשאר ואם יחלוץ לה יהי' ח"ל דשאר ואין קדושין תופסין לר"ע ומדקתני אם בעלו קנה ש"מ דמדאורייתא חזיא ליבומי דמדאורייתא עשה דוחה לל"ת ופוטרת צרתה וזה תירוץ נחמד ונעים בישוב דברי המהרש"א התמוהים מאוד וזה אין להקשות איך חל איסור חליצה על איסור פצוע דכא הרי אין איסור חל על איסור דכיון שכולל האחין דמעיקרא הי' מותרין בה ועכשיו אסורין נאסרת עלי' באיסור כולל וז"ב:
ואם נאמר כדעת השואל בנוב"י והנראה דגם הנוב"י אין חולק בזה דהא דמקשה בתמורה והרי אלמנה לכ"ג דנימא כ"מ דארל"ת ומשני דילפינן מקרא דחלולין הוא עושה לא הקשה רק אאלמנה לכ"ג וגם התי' קאי דוקא על זה וביאור הדבר לדעתי דהנה דוקא באלמנה לכ"ג או בגרושה קידש ובעל לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל ומ"ה מקשה ונימא אקידושין לבד כ"מ דארל"ת כיון דעובר בלאו אקדושין כמ"ש התוס' ב"מ י' משא"כ מפצוע דכא או ממזר לא הקשה כלל דבזה בקידושין לבד ליכא לאו כלל דלא כתיב לא יקח ומ"ה לא הקשה מזה ולפ"ז באלמנה לכ"ג כיון דילפינן מקרא דחלולין הוא עושה וגלי קרא דקידושין תופסין באיסור ה"ה בביאה קונה וה"ה ביבמה קונה באיסור אבל בפצוע דכא דליכא איסור בקידושי כסף מדאורייתא אין ה"נ דבקדושי כסף קונה אבל בביאה הדרן לכללא דכ"מ דארל"ת וניחא דברי מהרש"א בפשיטות דדוקא באלמנה קונה ופוטרה בגט לכ"ע משא"כ בפצוע דכא אס"ד דמדאוריית' נא חזיא ליבומי אין קונה בביאה והקשה בגמ' שפיר ודוק היטב ואכ"מ:
והנני ידידו וד"ש באהבה יצחק שמעלקיש
בשולי המכתב הנה בפנים כתבתי לישב קו' התוס' חולין פ"ב אהא דלא משני דמיירי בעורף וחייב באו"ב לרבנן וכתבתי דאינו לוקה דאתי עשה ודחי ל"ת ואף דאפשר לקיים שניהם מ"מ בעבר ועשה אינו לוקה כמ"ש האחרונים ודחיתי זאת מיבמות כ' דמקשה לרבא מואם בעלו קנו הרי דכיון דאפשר בחליצה אף בדיעבד העשה ל"ד לל"ת וכעת ראיתי שדברינו נכונים דהנה בל"ז יש לישב קו' התוס' בחולין הנ"ל דהא דעריפת' זו שחיטת' היינו דוקא שהערופה כשרה ויוצאין מצות הערופה אבל בערף או"ב הוי מה"ב ולא יצאו ידי חובתם וכיון דהערופה פסולה אינו חייב משום או"ב ולא עוד אלא דבזה לכ"ע מה"ב דאורייתא כמ"ש הרשב"א ביבמות ק"ג ובטורי אבן ר"ה כ"ח דהיכא דאם נימא דלא יצא המצוה לא יעבור העבירה אמרינין דאינו יונא המצוה שלא יעבור ולכ"ע מה"ב דאורייתא (והובא לעיל בש"ה סי' ב') א"כ כשערף או"ב ונימא דהערופה פסולה לא עבר כלל אינו יוצא המצוה לכ"ע ואינו חייב מלקות ול"ק קו' התוס' אמנם לאחר העיון יפה הקשו התוס' דכמו דקורע בשבת יצא ידי קריעה וטעם הדבר משום דהזמן גורם האיסור ל"א דא"י משום מה"ב וכמו דאמרינן בירושלמי תמן הוא גופה עבירה ברם הכא איהו קעבר עבירה ה"ה באו"ב כיון דאך היום אסור לשחוט הוי רק איסור גברא ול"ש מה"ב [ובזה תמוהין בעיני דברי הנוב"י, וחתנו הרב מוהר"ז שהקשו בנוב"י קמא בסוף החיבור אדברי ריב"א בפסחים מ"ז שכתב דמ"ה לא ליחייב אחרישה דיו"ט אף דהוי עול"ת משום דהל"ת נדחית עכ"פ והקשו דהוי מה"ב ול"ק העשה ולקי על הל"ת ול"ק להנ"ל דכיון דהזמן גורם ל"א מה"ב כשיטת הירושלמי הנ"ל ולדעתי גם בחולין קמ"א בשלוח הקן ל"א מה"ב דהאיסור תלי במקום ובזמן וכמו דהיכא דאיסור יש לו החלות בזמן ל"א מה"ב כן היכא דהאיסור יש לו התלות במקום כמ"ש הנוב"י תנינא סי' ט' לענין כ"מ דארל"ת קצת כעין זה וע"כ ל"ק גם שם קו' הנוב"י] ושפיר הקשו התוס' מיהו לשיטת המ"כ בשם ספר א"מ היבא בפ"ח סי' תנ"ד דלא ס"ל כירושלמי מיושב קו' התוס' כנ"ל ואמנם אם נימא דל"ה מה"ב שפיר מיושב דברי הראשונים דכיון דעשה דוחה לל"ת אף באפשר לקיים שניהם מ"מ בעבר ועשה אינו לוקה כיון שקיים עשה ול"ק מיבמות מהא דמקשה אם בעלו קנו דשם הוי מה"ב וכיון דלכתחילה עשה אינו דוחה לל"ת דאפשר בחליצה הוי מה"ב ומ"ה לא ליקני בדיעבד משא"כ באו"ב דל"ש מה"ב וכיון דקיים העשה לא לקי ומיושב קו' התוס' שפיר שבתי וראיתי דכל דברינו ליתא ויפה הקשה התוס' דנוקי שערף הראשון ושחט השני ופליגי אי חייב אשני משום או"ב וכשערף הראשון ל"ש מה"ב ולא דעשה דוחה לל"ת וע"כ צ"ל הכי לר"ל בשוחט לע"ז דקתני במתניתן שם ומוקי ר"ל בראשון לע"ז עיי"ש ולפ"ז ה"ה בעגלה ערופה נמי הכי היא אמנם עכ"ז דברינו נכונים דר"י פליג שם אר"ל ומוקי לה בשני לע"ז וחייבי מיתות שוגגין חייבין מלקות וי"ל דפליגי בזה דהנה במתניתין קתני חייב משום או"ב וזה יתור לשון וס"ל לר"י דזה קאי על כל המשנה וקמ"ל דכל המשנה מיירי בשני וחייבי מיתות שוגגין חייב מלקות ור"ל ס"ל משמעות המשנה דמיירי בשני לא קאי רק אסיפא ולא ארישא ורישא מיירי בראשון וכן כתוב בלב ארי' שם ולפ"ז לר"י דס"ל דכל המשנה מיירי בשני שפיר קאמר עגלה ערופה אינה משנה דכיון דהמשנה מיירי בשני ליכא למימר בעורף דעשה דוחה לל"ת ולקי משום או"ב כנ"ל ולא ניחא לאוקמא מתניתין בראשון כנ"ל ודרך אגב אשים מקום למרגניתא טבא אשר עלתה בידי בעזה"י בישוב דברי אדונינו מהרש"א בקדושין נ"ז תד"ה כפרה כתיב שכתב דמסתמא לא פליג ר"י על ר' ינאי רבי' דס"ל עגלה ערופה נאסרה מחיים משום דכפרה כתיב עיי"ש ודבריו תמוהים מאוד מסוגיא דחולין פ"ב דהרי אמרינין דר"י אמר עגלה ערופה אינה משנה הרי דמותר בהנאה עיין פ"י ושעה"מ ה' רוצח שתמהו בדבריו ובאמת היא דבר תימא ולישב דבריו הקדושים נ"ל הנה בקידושין נמצא שם גירסא ישנה ברש"י גבי כפרה כתיב בה אי מה קודש תופס את דמי' עיי"ש ורש"י מחקו ועיין רש"א ורש"ל ופ"י ובעיני הדבר תמוה לפי המבואר במ"ל ה' רוצח בשם הר"ש דעגלה ערופה יש לה פדיון קודם עריפה אף שנאסר בהנאה א"כ מ"ה רש"י מחקו לגירסא דבאמת למ"ד דיליף מקדשים יש לה פדיון ותופס דמי' ודברי רש"י נכונים וכמדומה שכבר הרגישו בזה האחרונים ואמנם קשה לי על התוספתא והר"ש והמ"ל דא"כ כשאמרו שם בחולין פ"ב פרה אינה משנה מטעם שמותר ות"ל אף אם אסור בהנאה אינה משנה משום שיש לה פדיון והיא תמוה גדולה אמנם הדבר נכון דזה תליא אי ילפינן דעגלה ערופה אסור בהנאה משום דכפרה כתיב בה ואז הוי כקדשים שתופס דמי' ויוצא לחולין ועיין מקנה קדושין שם דיותר יש לדמותו לקדושת בדק הבית ודלא כהפ"י שם אמנם אי ילפינן מצפורי מצורע אין לעוף פדיון וה"ה ע"ע אין לה פדיון דבאמת ל"ה קדושה ואך אי ילפינן מקדשים ילפינין לגמרי מקדשים ומעתה הסוגיא בחולין נכונה דבתחלה אמרו דאינה משנה משום דמותר בהנאה והקשה בגמ' דהרי ר"ל ס"ל דאסור בהנאה דיליף צפורי מצורע מעגלה ערופה והגמ' מייתי אך תחלת הסוגיא דקדושין וכונת הגמ' ע"כ כמסקנת הגמ' שם ועיין תוס' כריתות דר"ל יליף עגלה ערופה מצפורי מצורע וכן דרך הגמ' להביא תחלת הלימוד ולסמוך על המסקנא ועיין תוס' חולין במקומ' ולדידי' דס"ל עגלה ערופה יליף מצפורי מצורע ע"ע אין לה פדיון ואמאי אינה משנה ומשני אלא ר"י אמר אינה משנה ואף דס"ל ג"כ ע"ע אסור בהנאה כמ"ש מהרש"א מ"מ לדידי' דיליף מקדשים יש לה פדיון והו"ל שחיטה ראוי כמ"ש בפרת חטאת דאינה משנה מה"ט ודברי מהרש"א נכונים בטעמן ובהכי מיושב קו' התוס' בסנהדרין מ"ז ע"ב ד"ה מ"ט דאמרינין שם דרבא ל"ג מעגלה ערופה דמשמשין ממשמשין יליף ותקשה דכי גמר נמי מע"ע ת"ל דס"ל כר"י בכל דוכתא דע"ע לא נאסר מחיים להנ"ל דברי הגמ' נכונים דגם ר"י ס"ל דע"ע נאסר מחיים והיוצא מדברינו להלכה דפסקינין דבהזמנה לגוף הקדושה מילתא היא כדברי הרמב"ן שהובאו במג"א סי' מ"ב והמג"א דחה דבריו לפמ"ש התוס' דגם בעגלה ערופה לא נאסר מחיים לר"י דהלכה כדבריו ולדידי' גם הזמנה לגוף הקדושה לאו מילתא לפ"מ שכתבתי בשם מהרש"א וישבתי דבריו בטוב טעם הלכה כהרמב"ן ודלא כמג"א ודוק היטב בכ"ז ודע דזה שכתבו כל הפוסקים דבאיסור התלוי בזמן ל"א כ"מ דארל"ת אעל"מ מצאתי בתוס' זבחים קי"ד ע"ב שהקשו אהא דמחוסר זמן קדיש קדושת הגוף דנימא כמדארל"ת אעל"מ ולדבריהם ל"ק קושית התוס' ומוכח דתוס' לא ס"ל הכי מיהו י"ל דמה שכתבו ושמא יש טעם אחר כוונו לזה ודוק: