בית יצחק אבן העזר חלק ב· רבי יצחק יהודה שמלקיש
סימן קכד
דרוש הנ"ל
שם בסוגיא די"ט של ר"ה שחל בשבת: (א) הנה במה שאמרו בגמ' שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר והקשו התוס' אמאי לא קאמר שמא יוציא מרה"י לרה"ר וכתבתי בספרי בית יצחק א"ח סי' נ' אות ב' דעיקר החשש שמא יוציא מביתו לבהכ"נ או לבית החכם ולא יעמוד לפוש ומ"ה קאמר שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר היינו לשיטת התוס' עירובין ל"ג דמעביר מרה"י לרה"י דרך ר"ה חייב והיינו בהעביר ד' אמות ברה"ר כדמוכח מלשון תוס' עירובין שם והארכתי בתשו' שם. וכעת מצאתי בדרוש וחידש להגאון ר"ע שכ' כן אך שהביא שהרשב"א ס"ל כן ובאמת הרשב"א חולק אך התוס' כתבו כן. וכן ס"ל למהרש"א שבת צ"ט. והנה קשה לי לשיטת התוס' הנ"ל דהא דמוציא משא למעלה מי' חייב שכן הי' משא בני קהת היינו מרה"י לרה"י דרך ר"ה וחייב משום מעביר ד' אמות ברה"ר א"כ הרי הי' מעביר ד' אמות ברה"ר במקדש ואמאי אמרינן בשבת צ"ו ותו דמעביר ד' אמות בר"ה מנ"ל אך הלכתא גמירא לה ודא קו' רבתי:
ב ולישב זאת צ"ל דלא ילפינן מעביר ד' אמות ברה"ר ועקירה והנחה ברה"ר ממעביר מרה"י לרה"י דרך ר"ה ועבר ד' אמות ברה"ר דשמא דוקא ברה"י מרה"י דרך ר"ה חייב שכן הי' במקדש. ולכן הוצרך לומר הלכתא גמירא לה. אבל מעביר מרה"י לרה"י דרך ר"ה באמת הי' במקדש ואצ"ל הלכתא גמירא לה. ולפ"ז לפמ"ש דהכונה בשמא יעבירנו היינו מרה"י לרה"י דרך ר"ה ליתא למ"ש האחרונים לישב קו' השעה"מ אהא דגזרו שמא יעבירנו ולא שמא יתקן כלי שיר משום דה"ט שייך גם ביו"ט וביו"ט ע"כ מותר לתקוע ולכן גם בשבת אינו אסור רק משום שמא יעבירנו דאין עירוב והוצאה ביו"ט והקשה בשעה"מ ובט"א דלב"ש דס"ל יש עירוב והוצאה ביו"ט ול"א מתוך א"כ גם שמא יעבירנו לא לגזור וכתבו לפמ"ש בספר בינה לעתים דאף לב"ש דס"ל יש עירוב והוצאה אינו אסור ד' אמות ברה"ר ביו"ט כיון דהלכתא גמירי לה ואין למדין מהלכה ולפמ"ש דהחשש שמא יעבירנו מרה"י לרה"י דרך ר"ה דזה הי' במקדש לתוס' ואי אסור ביו"ט ליתא לדברי הנ"ל:
והנה הראה לי בזה בקובץ על הר"מ שכ' דהיכא דעיקר הדבר מבואר בתורה אך הפרטים אינם מבוארים כגון מעביר ד' אמות דעיקר חיוב שבת כתב מפורש למדין מהלכה וקצת יש לעיין מזה בתוס' חולין כ"ג ע"ב ד"ה פרה שכ' דרוב שנים הלכה ואין למדין מהלכה אף דעיקר שחיטה מפורש בתורה ושחט את בן הבקר וכן וזבחת ואין לפני ספר הנ"ל ודע דלפמ"ש התוס' שבת ד' להסתפק אי חייב במושיט למטה מי' ה"ה דיש לומר מעביר מרה"י לרה"י דרך ר"ה שחייב שכן הי' משא בני קהת דוקא למעלה מי' חייב. ובזה יש לישב מה שהקשיתי בבית יצחק סי' הנ"ל מסוגיא דכתובות ל"א מיהו גם במושיט אין הלכה כן. ועיין מהרש"א שבת צ"ט שנראה שהי' בהעלם עיני דברי התוס' הנ"ל שמשא בני קהת הי' מרה"י לרה"י דרך ר"ה. ואין להאריך בפרט זה:
ג ונבא לגוף הסוגיא. הנה ברש"י פ' בהר מביא רש"י ברייתא והיא מת"כ ממשמע שנאמר ביוה"כ איני יודע שהוא בי' לחודש למה נאמר בי' לחודש לומר לך תקיעה בי' לחודש דוחה שבת בכל ארצכם ואין תקיעה בר"ה דוחה שבת אלא בב"ד לבד. ותמה הרמב"ן הרי תקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה ול"ה רק איסור דרבנן ואיך מייתי מקרא. ולכאורה י"ל דכמו שכתב הסמ"ג בגזירה דשמא יעבירנו דהזי' הי' בימי משה ומה"ט לא עשו הטמאים ששאלו למשה למה נגרע פסחיהם עיין מ"ש בבית יצחק א"ח סי' מ"ה (ולפמ"ש שם ניחא דלא חשיב במגילה ובר"ה היינו טעמא דהזי' לפמ"ש שם דלבתר דגזרו רבנן על טבול יום גמור שיפסול בפרה מדרבנן שוב ל"ש שמא יעבירנו אך טעמא דמתקן עיי"ש וינעם לך). א"כ א"כ מה שדרש ר' לוי משבתון זכרון תרועה וכן הך דת"כ הנ"ל הכל מטעם שמא יעבירנו שגזר משה רבינו אז אך קצת רחוק זה הואיל ונאמר פ' בהר שנאמרה הפרשה בסיני ואז רחוק שכבר גזר משה:
ואמנם יש מקום לומר דאף דאנן לא ס"ל כר"א דשופר וכל מכשורי' דוחה שבת מ"מ שופר של יוה"כ מכשירי' דוחה שבת לפי מה דס"ל לר' יוסי ר"ה ט' דלא תקעו אינו בשלוח עבדים ובשמיטה. והנה לשיטת הר"ן סוף יומא דמה"ט בחולה שוחטין לחולה ואין נותנין נבלה משום דנבלה יעבור על כל כזית וכזית הרי חזינן דמה שיעבור בשיעור איסור חמור יותר ה"ה שי"ל דכמה עשין ביחד ידחו ל"ת דשבת:
וע' בשושנת העמקים שהביא אי עשה אחת דוחה לב' לאוין תליא במחלוקת בין ר"ע ור' ישמעאל נזיר מ"ח ולמ"ד אין עשה דוחה לב' לאוין ה"ה דב' וג' עשין דוחין לאו דשבת שיש בו כרת ומיתת ב"ד. ולפ"ז כיון דאם לא יתקעו יבוטל כמה מצות עשין דוחין המכשירין שבת ואתי' לפ"ז הת"כ כר' יוסי (ואף דסתם ת"כ ר"י מ"מ ע"כ לומר דשם לא אתי' כר' יודא) ולפ"ז נכון דיו"כ דוחה שבת ולא ר"ה דביו"כ תליא בתקיעת שופר כמה מצות עשין משא"כ בר"ה. אך אם נדחק כן מ"מ עדיין צ"ע אמאי יובל דוחה שבת בכל ארצכם לא לידחי שבת אך במקום אחד כיון דאם יתקעו במקום אחד שוב חייבין בשליחת עבדים ונשמיטה ועוד יש לדחות דאם לא יתקעו לא יחייבו בשליחות עבדים ואין כאן עשה כלל מיהו י"ל כיון דאם יתקעו יתחייבו בעשה דשליחות עבדים מקרי זאת ביטול מ"ע ובעיקר הסברא ע' רש"י יבמות ו' שכ' יכול אמר לו אביו יטמא ופירש"י להשיב אבדה י"ל כונת רש"י דקשי' בגמ' שם דמקשה טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא ל"ה דחי ולא משני דס"ד משום דהוקש כבודם לכבוד המקום כדמשני בב"מ ל"ב וכ' מהרש"א בשם הרא"ם דה"ה דהוי מצי לשנוי הכי וזה דוחק ולכן ס"ל לרש"י דסוגיא דיבמות לא ס"ל סברא דהוקש כבודם ואי דקשי' א"כ למ"ל לילף דלא יטמא משבת ות"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כדמקשה בב"מ ל"ב. ולכן כ' רש"י דסוגיא זו ס"ל דאמר לו אביו היטמא להשיב אבדה דהו"ל ב' עשין וס"ד דב' עשין דוחה ל"ת ועשה להכי הוצרך לילף משבת וסוגיא דב"מ ס"ל דב' עשין ג"כ אין דוחין עשה ול"ת להכי מקשה שם ודוק:
ד ובעיקר דברי הת"כ י"ל דס"ל כר' לוי דתקיעת שופר בשבת יש בו איסור מלאכה דאורייתא ולכן אין תקיעת שופר דר"ה דוחה שבת אך בב"ד במקדש מגזה"כ. ובמדינה אין דוחה דאין עשה דוחה לתו"ע. אך ביו"כ דבלא"ה דוחה יו"כ דדוקא ביו"ט ל"ה מלאכה דכתיב בי' מלאכת עבודה משא"כ בשבת ויו"כ. וכיון שדוחה יו"כ אמרינן הואיל ואישתרי. או כמ"ש בספרי בית יצחק או"ח סי' צ"ג אות ח' כיון דלא משכחת תקיעת שופר ביו"כ בהיתר שוב הותרה כמ"ש תוס' יבמות ג' דהיכא דלא משכחת בהיתר הותרה ולכן דוחה גם שבת בכל ארצכם וע' מ"ש שם בביאור דברי הגמ' הא לאו מלאכה הוא ואין עת האסף פה:
ה והנה בירושלמי איתא כר' לוי דיליף מזכרון תרועה וקשי' קו' רבא ונראה לישב לפמ"ש בבית יצחק סי' הנ"ל קו' הגמ' דיליף ממלאכת עבודה דביו"ט עכ"פ לאו מלאכה וכיון דביו"ט ל"ה איסור א"צ קרא לשבת דאין עשה דוחה ל"ת דכרת דבשלמא אי ביו"ט יש מלאכה ולא משכחת רק באיסור הותרה כמ"ש תוס' יבמות ג' עיי"ש. ולפ"ז נימא הנה הא דכתיב ביו"ט מלאכת עבודה הכונה דאוכל נפש מותר דל"ה מלאכת עבודה וכ"כ ההמ"ג והא דכתיב בז' של פסח כל מלאכה לא תעשה. כתב במעיין החכמה דפוס לבוב דף ק"א אות ל"ד דאתיא לאסור קצירה אף דהוי אוכל נפש כמ"ש תוס' ביצה ג' בשם ירושלמי. ומ"ה לא כתיב זאת ביו"ט א' של פסח דאז בלא"ה אסור קצירה משום העומר עיי"ש א"כ י"ל דכל היכא דכתיב מלאכת עבודה ממעט אוכל נפש ולא בא למעט תקיעת שופר. אך כבר כ' הפמ"ג בפתיחה לה' שבת ד"ה והנה בס' המגיד דהא דאסור קצירה ביו"ט זה דוקא למ"ד שימור לא בעינן רק מלישה ויליף מאך אשר יאכל וסמוך לי' ושמרתם את המצות וקצירה אסור דל"ה בכלל שימור. אבל לרבא דס"ל שימור מעיקרא בעינן פסחים מ' גם קצירה מותר מדאורייתא עיי"ש א"כ ליכא למימר דמלאכת עבודה ממעט אוכל נפש דהרי בז' של פסח כתיב סתם מלאכה לא תעשה ומ"מ אינו אסור אוכל נפש דליכא למימר דמ"ה כתיב סתם משום דקצירה אסור דלרבא קצירה מותר וע"כ מלאכת עבודה ממעט תקיעת שופר א"כ רבא כשיטתי' הוקשה שפיר וירושלמי כשיטתי' דס"ל קצירק אסור ולא ממעט ממלאכת עבודה רק אוכל נפש כנ"ל ול"ק קו' רבא:
ו והנה במעיין החכמה הוקשה אשיטת הרי"ף דמ"ה שופר אינו דוחה שבת משום דהוי ספק שמא ל"ה יו"ט היום והקשה דהרי כשחל יום א' דר"ה בשבת מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו לקדשו אעפ"י שלא ראהו יאמרו ראהו משום יום הערבה כדאיתא בסוכה מ"ד לענין יום הערבה ובר"ה כ'. ומ"ה הוכיח כשיטת הר"מ דמהני קידוש למפרע ופירוש הגמ' מאיימין על העדים היינו אם קידשו כבר ובא עדים להכחיש עיי"ש אולם גוף קו' המעיין החכמה לא קשה דנהי דמאיימין על העדים מ"מ הוי ספק שמא לא יהני האינם ועוד דהוי רובא דתליא במעשה. ויש להאריך בפרט זה:
ז והנה בסוכה מ"ב פריך והא מדאגבי' נפק בי' והקשו הפו' הרי בשעת עקירה הי' טעה בדבר מצוה ופטור ותירץ באגרא רמא דעקירה בעי ג' טפחים לשיטת תוס' כתובות ל"א ובלולב בעי הגבהה טפח ויצא ידי חובתו קודם עקירה ולפענ"ד נראה דאם אמרינן מיגו ה"ה הכא מיגו דהוי הגבהה לצאת הוי עקירה לשבת. ושוב הוה טועה בדבר מצוה בשעת עקירה. ושמא י"ל דל"א מיגו רק לחיוב כגון בשבת צ"א הואיל וחשיב מ"ה יתחייב משא"כ בנ"ד אדרבה אם נימא דהוי עקירה פחות מג' משום מיגו יפטור מהחיוב משום טועה בד"מ ל"א מיגו ואינו ואינו דומה למה דאמרינן מיגו דהוי דופן דזה להקל דשם אמרינן הואיל וחשיב דופן לזה הוי דופן לזה ודוק וע' מ"ש בספרי ליו"ד ח"ב סי' צ"ג אות ו':